זיכרונות מה"בְּלָד", אי-שם בהרי האטלס

facebook Share on Facebook

 

עדוּת

 

ג'אק אוחיון

 

זיכרונות מה"בְּלָד", אי-שם בהרי האטלס

 

מסעי הארוך הראשון, בחודש אוקטובר 1959 כדי לדייק, הביא אותי אל מקום שכוח-אל, תהלה אשר בהרי האטלס, במחוז סוס. לא היה ולו רמז אחד כי עמדתי לחיות, בהיותי בן 17 בקושי, באווירה מוזרה וקדומה, אם כי מרתקת ומעשירה באותה מידה, בגין מאפייניה החברתיים והתרבותיים.

 

מראה כללי של תהלה

 

עם עקירתי ממסלול לימודים, שהיה בו כדי לאפשר לי גישה לקריירה מבטיחה, ועל חשבון כל שאיפותיי מימי ילדותי, נאלצתי להקריב את עצמי כדי להקל על עול הפרנסה של משפחה ברוכת ילדים. הזמנים הפכו לקשים, והיה צורך קיומי להירתם לתפקיד האולטימטיבי של המאבק נגד העוני וההישרדות מול האילוצים החומריים של היומיום. על כן, דחיתי את תוכניות הלימודים שלי לעתיד מרוחק ולזמנים נוחים יותר, כשאני מוותר על לא מעט דלתות שנפתחו בפניי, בין היתר קַבּלתי לבית הספר להכשרת מורים בעיר קזבלנקה. כי אז, בחרתי במשרת מורה ומנהל בית ספר בעיירה תהלה.

 

והנה כי כן, אני מוצא את עצמי בבת אחת בשמים אחרים, בעולם אחר. בתום תקופת הכשרה קצרה בפיקוחה של מורתי לשעבר - הגברת כהן ז"ל, אשר התמזל מזלי וזכיתי להיות תלמידה בביה"ס היסודי בימים עברו, והנה הכשרתי הפדגוגית מתרחשת בכיתה ממש בה לימדה אותי בהיותי ילד.

 

בהתרגשות מרובה, הסכמתי לקבל עלי את המשרה של מורה ומנהל בית הספר הקטן בעיירה שכוחת-אל זו, ונשבעתי למלא בגאון, במיומנות ובבגרות את התפקידים הנובעים ממשרה זו מיד עם נחיתתי בלב הקהילה היהודית הקטנה שבה.

 

ובכן, אני מוצא את עצמי מושלך אל יעד בלתי ידוע ומסתורי בלב לבו של כפר השוכן בהרי האטלס, הרחק מידידיי ומקרוביי, כשמטעני היחיד אינו אלא הכשרה מקצועית בסיסית ביותר. עזבתי את סביבתי הטבעית, נפרדתי מעיר מולדתי, מוגדור, כדי להצטרף לסביבה חדשה, עוינת אולי, אשר יש בה כדי סיכון העלול לזעזע את ישותי לעולם ועד.

 

הגעתי לתהלה מאגדיר לאחר מסע ארוך דרך תינזיט, עד לא הרחק מהעיר תפראוט. הכפר הופיע למול עניי בשולי הדרך, בסיבוב של כביש גדוש בפיתולים מסוכנים. משאישר נהג האוטובוס כי אכן הגעתי ליעדי, מצאתי את עצמי באמצע וף כפרי שהעלה בי ספק אם בכלל קיים כאן יישוב מתורבת כלשהו. בלית ברירה, גררתי את מטלטלי עד המלאח, המרוחק מספר קילומטרים משם. ובכל זאת, לא יכולתי להימנע מלהתפעל מהחיזיון הצבעוני שניגלה לעיני מסביבי, כי הריו הגבוהים של האנטי-אטלס נפרסו למול עיניי בכל הדרם. יכולתי להבחין בפסגותיהם, וכבר אז חשבתי כי ביום מן הימים אעפיל עליהם.

 

המגע הראשון שלי היה עם רב הקהילה. הוא יהיה לעוזרי ועליו הוטלה הוראת העברית באותה כיתה (האחת והיחידה). בנוסף, אמור היה להתחלק אתי בתפקידים נוספים, כגון שירות ההסעדה, ניהול חלוקת המזון והבגדים, שארגון הג'וינט האמריקאי נהג להעביר אלינו מדי פעם. כמו כן, הצטרכתי לקשור מערכת קשרים אישית עם ההורים ולנסות להיקלט בכל הפעילויות של המלאח. בהתחלה, הַניב המדובר בתהלה, ה-"תַשֶלְחִית" נשמע לי מסתורי ובלתי נגיש, אך התרגלתי אליו במהרה תודות ליחס החם של מארחיי שהקל על המשימה. ומאידך, השפה הערבית הייתה אמורה להחליף את שפת אמי, הצרפתית, אלא אם אצטרך ללמד אותה על פי הוראותיה של רשת "כל ישראל חברים" (כי"ח).

 

ביה"ס שכן במעלה של גבעה, בקצהו של שוק אליו הגיעו סוחרי האיזור בימים מסוימים באופן קבוע. מבנה צנוע ביותר, הסמוך לאורוות השוק, היווה את מכלול ביה"ס. כארבעים ילדים מכל הגילים אכלסו אותו. החדר בו גרתי לא היה מהודר כלל ועיקר, אך יתרונו היה בכך שהיה מוקף עצי שקד ותפוחים. במורד הגבעה הצטייר אפיקו של ואדי יבש, אשר הכול פחדו ממנו ברדת הגשמים, משום שהיה מתמלא בבת אחת ומימיו הגועשים עלולים היו לאסור את הכניסה למלאח. בהתחלה אין סוף הבעיות אתן נאלצתי להתמודד, הוציאו אותי משלוותי, אך נאלצתי להשלים עם המצב ועם שגרת הימים, ועבדתי במסירות ובוותרנות כמיטב יכולתי. חינוכם של ארבעים ילדים, כה שונים זה מזה, היה מוטל על כתפיי. לכן, עבורי, מן ההכרח היה להרים את הכפפה ולהוכיח כי ראוי אני להערכה ולכבוד מצד ההורים. אם כי התפקיד נראה לי די קשה בהתחלה, הצלחתי לבצע אותו עד תום, בהיותי גם מודע לכך כי גורלם של עמיתיי בכפרים השכנים (עקה, גולימין, איליג, אופראן ועוד), אותם פגשתי במהלך גיחותיי הנדירות לתיזניט, לא היה יותר קל. פעילויות שונות וקורסים, שנועדו להשתלמות מקצועית בתחום הפסיכולוגיה של הילדים, הפגישו את כולנו בעיר תפראוט.

 

תפראוט הייתה למקום המבוקר ביותר. באשר לי, קשרתי בה יחסים עם מספר ילידים בֶּרבֶּרים, ביניהם פקידים אחדים, אשר שיתוף הפעולה שלהם היה כורח המציאות כדי להתגבר על כל המחסומים המנהליים. לעולם לא אשכח את ה"עינוי" שנאלצו לעבור היהודים בבואם לבקש הנפקת דרכון באותה תקופה. הדואר והטלפון היוו את הקשר היחיד עם העולם החיצון.

 

המסלול תהלה-תפראוט-תיזניט עתיד היה להפוך לנתיב ההימלטות שלי, אשר דרכו הצלחתי להשתחרר מעול הבדידות. בזכותו גם נחשף בפניי יופייה של הארץ. התרגלתי לנופה הציורי. מתזניט, חציתי תחילה איזור גדוש בחוות ובמשקים לגידול בהמות, עד ואדי עסקה. מאחוריהם התנשאו ההרים עתירי הגוונים, החל בוורוד, עבור בסגול וכלה בחום שחום. האוכלוסייה הייתה מורכבת מתַשֶלְחִים (בֶּרבֶּרים), החיים בכפרים אשר בתיהם בנויים מאדמת פיזה בֶּרבֶּרית, הווה אומר מאדמת חימר. הנשים נראו יותר בשדות ולאו דווקא בבתיהן. הן חרשו ועסוק במלאכות של גידולי השדה.

 

מעבר קרדוס, המתנשא לגובה של 1,100 מטר, חשף לעיניי חזיונות קסומים ומדהימים, והמבט יכול היה להגיע עד לעמק עמלם ואף עד תפראוט, על מטעי התמרים, השקדים ועצי הארגאן שבה. לימים, ובמשך כל הטיולים שלי, למדתי להעריך את טעמו של הקורנית ושל התרזה אשר בשבילי ההרים, בהם פסעתי בהתפעמות. מוגדור וחומותיה, הים וחופו לא היו עוד אלא זיכרונות רחוקים, אשר טבעו במצולות שהפרידו אותי באופן גיאוגרפי מעיר מולדתי.

 

מספר חודשים לאחר מכן, עמדתי מול הצורך להתמודד עם אתגר נוסף. אכן, אך בקושי הספקתי להתרגל לתפקידיי הרבים, נתבקשתי וגויסתי, להפתעתי הרבה, למשימה לא פחות מקודשת: הציונות והעלייה. בלב לבו של החורף התדפקו על דלתי בחצות הליל, ללא כל הודעה מוקדמת. מצאתי את עצמי עומד מול שני גברים אלמוניים, אשר הזדהו כשליחים ציוניים. הצטרפתי לתוכנית הפינוי המחתרתי שלהם של קהילות המחוז בדרכים סודיות אשר הובילו למקום העלייה לאנייה, אי-שם על החוף.

 

באותה תקופה, רעש האדמה אשר הרס כליל את עיר החוף אגדיר, בסוף חודש פברואר 1960, זעזע את כל הקהילות היהודיות שבמרוקו. בני משפחתי וגם אני נאלצנו להתמודד עם מותם הטראגי של קרובינו ובני עמי. היינו שרויים בעצב ובחרדה, בעוד אנו תרים אחר ניצולים בין ההריסות. הזיכרון שאני שומר מאותו מסע שהביא אותי לאגדיר למחרת האסון, כשאני מלווה בעמית מוסלמי, מטריד אותי עד עצם היום הזה, ולאחריו, המסע הממושך והמייגע על מנת לשוב לעיר מולדתי, בעודי מזועזע ושרוי באבל.

 

השיבה לעבודתי נעשתה דרך מרקש, ולאחר מכן בחציית ההרים הגבוהים של האוקיימדן והטיזי-נ-טסט בואכה תפראוט. חזרתי לעבודה, חרף החוויות הקשות שחוויתי במהלך כל אותם ימי מסע, בהיותי מודע לאחריות הרובצת עליי ולטיבה של שליחותי. עם השליחים הציוניים לא יצרתי מיד קשר, אלא רק לאחר העברתי לאינזגאן. שם נפגשתי שוב עם המורה לעברית שלי, יהודה מויאל (אשר הפך בינתיים לידידי), עמו עמלתי לפתיחתו מחדש של מרכז כי"ח, על מנת להבטיח את רציפות השיעורים בעקבות היעלמותו של ביה"ס באגדיר. באותה עת, העלייה לישראל נהייתה מותרת וחופשית. תקופה המחתרת תמה.

 

לא אוכל לסיים בלי להזכיר חוויה נוספת, מעניינת ומרגשת. במאי צרפתי בחר בכפר שלנו כדי לביים בו את הסרט התנכ"י "רות המואבייה", וגם הפעם פנו אליי. הנה כי כן, מצאתי את עצמי מעורב בפרויקט שראוי היה לנהלו היטב בתנאים של אז. למרות התנגדותם הראשונית של בני המקום ליטול בו חלק, הצלחנו, הרב ואנוכי, לשכנע אותם אודות היתרונות החומריים והחינוכיים הטמונים במפעל מעין זה. בזה האופן, השתתפו כנציבים בסרט הגברים וכמוהם הנשים, בעוד הוטל עליי לככב בתפקידים הראשיים על פי סוג הבגד שהולבשתי, כרות או כבועז באמצע שדות מרהיבים בגוון זהוב של חיטה ושל שעורה. הוכתרתי בתואר של עוזר במאי ותסריטן באותו סרט, אשר הופק עבור הטלוויזיה הצרפתית. באותם ימים, גל אדיר של התלהבות שטף את כפרנו הקטן. המבצע הקולנועי יצר בקרב אחיי היהודים מעין פריקת עול. ידוע ידעתי כי אוכל ביום מן הימים לפגוש מחדש את תמונותיה של הרפתקת נעורים ולראות שוב את הפנים הרבות של הילידים, אותם הכרתי במהלך שהותי, אשר השרו בי רגעים בלתי נשכחים של אושר. אין לי ספק כי עלה בידי, באמצעות שיעוריי ופעולותיי, להקנות להם תחושה של גאווה ושל ביטחון עצמי, הכול בזכות אווירה של סולידריות, של חמלה ושל ידידות כנה.

 

עזבתי את תהלה בעודי מלא מרירות ובלב כבד, כשאני מבטיח לעצמי לשוב אליו לפני התרוקנותו בשל גל העלייה המסיבי שעמד להתרחש. למרבה הצער, לא הספקתי כיוון שהעזיבות הראשונות החלו במהרה.

 

מאז, אני משתייך למשפחה יהודית רחבה מעל ומעבר לאופק. אני שומר בהקפדה את הזיכרונות בלבי. הרי הכול אימצו אותי באהבה אין קץ. זכיתי להשתתף בשמחותיהם ובצערם של תושבי תהלה. המסורת והמורשת שלהם הטביעו בי חותם לעולמי עד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צורף מתהלה – צילום: ז'אן בזנסנו – 1935

 

אוסף פול דהן, בריסל

 


הדפסהדואל