בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה

facebook Share on Facebook

 

ניתוח סוציולוגי

ד"ר מיכאל אלבז

בין נדודים ומסעות: גלותם השנייה של היהודים הספרדיים לקנדה1

 

 

"אנחנו היורשים, אין פירושו של דבר שיש לנו או שאנו מקבלים דבר זה או אחר, אלא שהישות שלנו היא בראש ובראשונה מורשת, נרצה אם לאו, ביודעים או שלא ביודעים" (ג'אק דרידה)

הקהילה הספרדית, המושרשת בקנדה זה חמישים שנה, מונה היום קרוב ל-33,000 נפש, המרוכזים במונטריאול (21,000) ובטורונטו (8,500), בעוד אחרים מפוזרים בין הליפקס וונקובר (1,000) דרך אוטווה וויניפג. רובה הגדול של האוכלוסייה הזאת מוצאה ממרוקו (70%). ישנם גם יהודים יוצאי מצרים, לבנון ועירק (1,370), אירן (200), טורקיה (180), אלג'יריה, לוב ותוניסיה (245), הנפוצים ברחבי קנדה, אף אם חלק גדול מהם פוקדים את בית הכנסת הספרדי הישן שבמונטריאול, בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי, אשר נבנה בשנת 1768.

 

היסטוריה ומורפולוגיה חברתית

הגירתם ההמונית הפוסט קולוניאלית של היהודים המרוקאים לקנדה נגרמה על ידי שאיפה למוביליות חברתית לתוך מרחב המאחד אמריקניות, שפה צרפתית ורב-תרבותיות. בנוסף, הקהילה היהודית האשכנזית הקנדית תמכה בקליטתם החברתית, ותוך כדי כך נוצרה יריבות של חיקוי עם המהגרים. אכן, לרוב רובם של היהודים המרוקאים המתיישבים במונטריאול בין השנים 1979-1959 (8,550 איש ואישה) יש מטען השכלתי אם כי מעט רכוש. תהליך המודרניזציה המואץ של קוויבק מציע להם אפשרויות חדשות לרכישת השכלה וכן לתפישת עמדות במקצועות שונים או בתחום העסקים כגון: יבוא-יצוא, הלבשה, עסקים זעירים ובינוניים. הדבר מתבטא בקליטה חברתית וכלכלית מוצלחת, חרף חוסר ההכשרה של אחדים ומצב העוני בו שרויים האחרים (17% מכלל המהגרים). מספר הזוכים לתעודת גמר אקדמאיות הושלש ואף יותר מזה במרוצת שני עשורים, כשהוא עובר מ-6% ל-20% בשנות השמונים, בה בשעה שההכנסה השנתית הממוצעת לשנת 2001 עולה בשיעור של 13% על זו של כלל האוכלוסייה ומתקרבת לזו של האשכנזים (כ-8%). שליש מכלל הספרדים תופסים עמדות בכירות ומקצועיות, שליש שני עוסק או מועסק כמומחה (מכירות, שירותים ופקידוּת), השליש האחרון הם בעלי מלאכה כשהפועלים סוגרים את הרשימה.

דומה כי העיר טורונטו, אשר בה נוצרה קהילה מרוקאית דו-לשונית (60% דוברי ספרדית ו-3,500 דוברי צרפתית מכלל חבריה) מתקדמת באותם מסלולים השכלתיים ומקצועיים, כשהיא נתמכת על ידי קהילה יהודית בעלת השפעה. לבני הדור השני, המקבלים לרוב את השכלתם בבתי ספר יהודיים, שאיפות ברורות: להיות רופא, עורך דין, איש היי-טק או מהנדס, אף אם תאור מצב אידאלי זה משתבש לעתים עם חידת ההתמסרות לחרדיות הלובביצ'ית במונטריאול.

תדמית זו של הצלחה עודדה גלי הגירה של יהודים מרוקאים מישראל ומצרפת (1,200 איש לכל מדינה) והותירה את חותמה בתצורה של מכלול ספרדי, שידע ליצור לעצמו את ייחודיותו בזכות מוסדות חברתיים, תרבותיים וחינוכיים מקוריים. התרחבות זו של הקבוצה התבטאה בריבוי בתי כנסת (30 במספר), בשכונות שונות (חוף סנט לוק, סנט לורן, חוף השלגים - סנודאון ובפרברים), מכולות ומסעדות כשרות וכן מוסדות קהילתיים (המרכז הקהילתי היהודי, בתי הספר רמב"ם והילל והרבנות) המשלימים אלה את אלה. הדבר משתקף בארגון הפדראלי, המפקח על עמותות אזוריות ועל מוסדות המעניקים שירותים שונים: "הקהילה הספרדית של קוויבק". בין השנים 1975-1959, מוסד זה בא להחליף עמותות צפון אפריקאיות שונות, והוא עומד מול ניסיונות ההבלעה של הרוב האשכנזי. הספרדים דוברי אנגלית, אשר מוצאם בארצות המזרח התיכון, נטמעו לרוב בעולמם של האשכנזים. איש מיוחד במינו מסמל את ריבוי השפות, את ערכי היהדות ואת אלה של העולם הערבי: הסופר ממוצא עירקי, נעים קטן.

כאן כבכל מקום אחר, המפגש הראשוני בין שתי העדות של העם היהודי מוליד הרבה אי הבנות ודעות קדומות, אשר הוזנו על ידי העימות עם אלה המכונים "מזרחיים" במדינת ישראל. אין ספר כי עמוק במוחותיהם מסתתר גם דף הזיכרון של הגירה מסוג אחר, אשר את חותמה הם נושאים אתם או שומרים אותה בסוד, הלא הוא זכר האנוסים שהם יוצאי חלציהם, כשהם מבקשים לעצמם את המורשת, את המנהגים, את טעמי התפילות ואת המוסיקה היהודית-אנדלוסיה, בה בשעה שהם נוכחים להכיר בעובדת היותם גולים לעולמי עד.

הקיום הקהילתי התלכד עם ביטוי של לאומיות המזוהה טריטוריאלית עם מחוז קוויבק, ההופך את השפה הצרפתית לסמל אחדות והתאחדות. בהיותם יוצא בתי הספר של כי"ח, המנהיגים הספרדיים ביקשו לשים רסן למעבר לשפה האנגלית של בני הדור השני, אשר נאלצים לפקוד את בתי הספר האנגלים הפרוטסטנטיים במסגרת מערכת דו-עדתית, שבה רק הקתולים לומדים צרפתית. לכן, המנהיגים הספרדיים מייסדים ב-1969, בסיוע כספי של ממשלת קוויבק, את בי"ס רמב"ם (בית ספר מימוניד) אותו הם מעלים על נס עד עצם היום הזה. אין ספק שבי"ס רמב"ם הוא המוסד המשמעותי ביותר של הקהילה, שהרי הוא מציע מכלול לימודים ליותר מאלף תלמידים, ברמות של בי"ס יסודי ושל תיכון. תלמידים אלה לומדים במערכת המשלבת לימודים כלליים, תולדות היהדות בכלל ויהדות ספרד בפרט. זאת ועוד, בעקבות שני משאלי עם שנערכו בנושא עצמאותו של מחוז קוויבק, האליטות ממוצא ספרדי הדוברות שתי שפות הופיעו כמליצי יושר בין הקהילה האשכנזית לבין אנשי קוויבק. כיום, רבים מחבריה נטמעו בקרב העמותה המשותפת של היהדות הקוויבקית והקנדית כאחד. בטורונטו, היקפה המצומצם של הקבוצה יצר נטישה תרבותית הדרגתית, נטייה מודגשת לשפה האנגלית וכן מעט מאוד מוסדות, למרות קיומו של בי"ס פרטי ספרדי, "אור האמת", ושל העמותה הספרדית לעיר אונטריו, הפעילה פחות מזו של מונטריאול.

 

דורות, זהויות והעברת המורשת

רצינו לדעת מה מועבר לדורות הבאים מתוך החוויה הזאת, באילו דרכים אדם הופך לספרדי בנוטשו את זהותו היהודית-ערבית או היהודית-אספניולית, מה עושים כדי לאמץ זהות ייחודית בתוך תפוצה חדשה ואלו קשרים נרקמים עם מרכז העולם היהודי-ספרדי: ישראל. ממחקרים אשר בוצעו או הונחו על ידי זה יותר מעשרים שנה (2004-1982) בנושא היהודים ממוצא מרוקאי שבעיר מונטריאול, נגזר מספר ניכר של מסקנות הנובעות מן הראיונות והסיפורים שבעל פה, שהשתרעו על פני שלושה דורות.

ההורים העמידו את עצמם מול האשכנזים. לכן, הם מדגישים, בשיעור של פי עשרה, את השתייכותם החדשה (35% לעומת 4%) לעומת האשכנזים. עם זאת, אלה וגם אלה תמימי דעים בכך כי הזהות היהודית בגלות מעוגנת בדת, בה בשעה שקביעה מעין זו נראית בלתי מבוססת לגבי היהודים הישראלים. לא ייפלא אפוא כי הדור הראשון ביקש לטפח את המסורת הדתית ואת התרבות הספרדית, בלי להתעמק בחיפוש אחר הדרך שבה ניתן לשלבן בחברה המודרנית. המאמץ הופנה במה שנוכל לכנות "הזיכרון המאושר" של תור הזהב שחלף ונמוג, על דמויותיו המפורסמות כרמב"ם ויהודה הלוי, אך גם על השושלות של הרבנים המרוקאים. במישור התרבותי, "השבועיים הספרדיים" הם אירוע דו-שנתי מאז סוף שנות השבעים, אשר בהם מוצעים לאוכלוסייה אירועים אמנותיים ותיאטרליים שונים, מפגשי תרבות והרצאות, קונצרטים של מוסיקה יהודית, ערבית וספרדית וריקודים פולקלוריים. מאז שנת 2003, "השבועיים" הפכו לפסטיבל שנתי, המשמש מקום להעלאת זיכרונות בהיעדר סביבת הזיכרונות. בחינה מעמיקה של אותו מפגש מראה כי דורם של העקורים הוא הנאמן ראשי למפגש זה, בנסותו להקנות משמעות לחוויית "הגלות השנייה".

היחס לארץ המוצא מסומל על ידי מרחב קיים-לא קיים, אם כי הוא נמצא כל הזמן במנהגי החגים ובטקסים המשפחתיים, ההופכים לא פעם להפגנתיים יותר עם חלוף הזמן (בר-מצווה וטקסי חינה, הילולות ומימונה). הנוסטלגיה מפארת את העבר, כנראה משום שהעקירה לא התרחשה בצורה טרגית. אף על פי כן, יש מעין אילוץ כפול בהתכחשות זו ובהצהרה מחדש, המזכירות את הסבל של הגולֶה ושל דורות ההמשך, השסועים בין הישות הספרדית לזהות היהודית והבוחרים בזו האחרונה במלוא היקפה. וכך, בקרב בני הדור השני, כל הקריטריונים של התנהגות דתית (חרדית) באים לידי ביטוי. כדוגמה, נציין כי תדירות הביקורים בבית הכנסת (יותר מעשר פעמים בשנה) הוא 77% בקרב הילדים לעומת 28% בקרב ההורים.

השיבה ליהדות במסגרת חסידות לובביץ או ברסלב מושכת לא מעט חוזרים בתשובה, והיא רווחת במיוחד בבתי הספר החרדים (יבנה). אין ספק שהיא נובעת מנוכחותם של שלושה דורות בגלי ההגירה המרוקאית, והיא מחזקת את האמרה: "את אשר מבקש הבן לשכוח, מבקש הנכד להיזכר בו". נראה שתופעת החילון, אשר החלה בעידן המודרניות הקולוניאלית במרוקו, התהפכה לגמרי. כך, הקשר ליהדות נעשה למכלול הנפתח למורשת עתיקת יומין, שאינה דורשת קשר למרוקו או התייחסות לטריטוריה המיתית של הספרדיות. אם לשפוט על פי המציאות, חלק מהבנים חש עצמו נושא את המורשת האשכנזית של הלובביץ, עד כדי כך שלעתים הם מערערים על התקינות של מנהגי ההורים והסבים, ובכך גורמים לנתק שאינו אלא סימפטום של הקשיים שבהעברת המורשת.

בשנת 1978, מינו מנהיגי הקהילה הספרדית של קוויבק רב ראשי, כדי שהלה ידריך אותם. אולם, ב-1991 הם ביטלו את מינויו ברגע שחרג מתפקידיו הדתיים בהשתלטו על תחומים שונים, בזכות גמישותו של ריבוי התרבויות השורר בקנדה. אותו קונפליקט, אשר נרגע בינתיים, לא נותר ללא השלכות בשל הנטיות הדתיות הרב-לאומיות המופגנות, הן על ידי מפלגת ש"ס בישראל הן בחוגי הלובביץ בסרסל שבצרפת כמו במונטריאול. מתגלים כאן משבר של הקודים המוסריים וכן ביקורת על תופעת ההתבוללות, הנובעת מהחינוך המוענק ברשת כי"ח ובמערכת החינוך בישראל כאחד, מעין רצון להכיל את הזמן בהתחברות לשרשרת המצוות. מן הדין לציין כי דורות הבנים והנכדים נקראים גם לנושאים אחרים, בעיקר סביב השואה ("מצעד החיים") או ישראל ("Birth Right"), בלי לדבר על השיבה ל-"פולחן הקדושים" במרוקו, אשר כלפיה נראה שאין הם מגלים כל עניין. תופעת הרב-לאומיות השוררת בתפוצה זו פועמת בזכות הקשרים המשפחתיים ושכתוב הזיכרון בשלושה תחומים: הפוליטיזציה של המוצא, ההתחדשות התרבותית וההתקרבות לדת.

ההזדהות העדתית הספרדית סייעה, למן שנת 1959, לעקוף את הסטיגמטיות שנתהוותה בוואדי סליב. הזדהות זו הופיעה בשעה שהמפגש עם האשכנזים נבקע במונטריאול, בפריס או בקארקס (5000). עמותות הקשורות לגיאופוליטיקה של המלך חסן השני ("זהות ודו-שיח", האיחוד והאיגוד העולמי של יהודי מרוקו) נוסדו במטרה להשפיע על תהליך השלום במזרח התיכון. זרם זה של פעילות הוליד במרוקו את "זכות השיבה"2 לאלפי עקורים אשר, בנודדם בין העלאת המתים מתהום הנשייה לבין ביקור בנוף ילדותם, מגלים שהם שונים, בהיותם לכודים בידי זיכרון מתיהם ושפתם. ההילולות הן מסעות הנועדים להשתרשות מחודשת, להצהרה פומבית על תרבות בת אלפי שנים, למרות לאומיותם החדשה. הקהילתיות הפוליטית נובעת מהחיבור לפדרציה הספרדית העולמית, שלא לדבר על השפעת ההתחרדות החדשה של ש"ס.

 

המורשת הוזכרה בהרבה מופעים תרבותיים. תצוין גם הפריחה של "הרומנסרו", של "שיר הידידות", של "מטרוז", של המוסיקה היהודית האנדלוסית, של חידושים כגון "הברירה הטבעית" של שלמה בר, בלי לשכוח את הפזמונים העממיים שבהם מתערבבים מקצבים ערביים, יווניים ובלקניים. ניתן להשוות את השפעתם של "הקולות הצבעוניים" של המזרח רק למאכלים של בית אימא: חומותיה האחרונות של תרבות, אשר יסודותיה נסדקו. אזי הופיעו ספרי עדות וסיפורים, ששחים לנו על היעלמותה של האמנות להכיל את זמן. לשפות היהודיות בנות כלאיים (ערבית, ברברית וחקטייה) אין עוד דוברים אחרי דור העקורים (חוץ מאשר בישראל ובמרוקו). לבני הדור החדש לא נותרו אלא המלים כדי לבטא רגשות וכאופק יחיד, ריבוי של שפות. הרצון להבין את הבלבול העצום של אותה תפוצה היה לנושא של עבודות מחקר במיוחד בישראל, אך גם בצרפת, בקנדה, בארה"ב, בספרד ובמרוקו. רצון זה מתבטא גם בתחום הציור (מ. בן-חיים, א. אלבז, פ. כהן-גל). תערוכות הוצגו במוזיאונים, בין היתר בבריסל, במונטריאול, בפריס, בתל-אביב ובטולדו. בקזבלנקה צץ מוזיאון היהדות המרוקאית. אין מוזיאון ללא יד זיכרון ל-"עם" שנעלם.

החזרה ליהדות דרך החרדיות החדשה של ש"ס והלובביץ שילבה אתיקה של ישועה וחזרה לדת האבות אחרי תופעת מחיקת הזהות ביוזמתם של מורי כי"ח ושל אלה מישראל. עבודותיי גילו לי שעבור לא מעט מהיהודים המרוקאיים וילדיהם החזרה בתשובה מהווה אתגר להצלת העולם, לתיקון חילול השם ולהחזרת הסמכות לאב המשפחה. הפניה לרבנים מקובלים עושי הנפלאות ולקברי צדיקים היא הדרך לסקל את פחד האבדן הקונצפטואלי האורב להם. הדורות הבאים אחריהם בנתיבות, במונטריאול ובפריס עומדים בפני דרך כפולה: א. להתמזג עם אבותיהם, לקפוץ דורות ולבנות את עצמם במעין מצב שמעבר לזמן או ב. למחוק את העבר על מנת לחיות הווה מודרני ונוסטלגי.

הקוסמופוליטיות הרווחת במונטריאול אפשרה לספרדים לבנות לעצמם מחדש היסטוריה שנופצה, מבלי שיהיו נאלצים לנשל את עצמם מתרבותם וגם בלי שיצטרכו להתחרות על זהויות, כפי שקורה לחלק מצאצאיהם, המוצאים את עצמם מושלכים אל עולם פוסט-מודרניסטי מפוקפק ולתהייה מתמדת אל מול שכחת המורשת של מסורות לשוניות ותרבותיות, שעוצבו במרוצת אלף שנים ויותר בצפון אפריקה ובמזרח התיכון.

 

1 רוב הנתונים הסטטיסטיים שבמאמר זה נלקחו מ-: שארל שחר, ניתוח מפקד התושבת 2001, הקהילה הספרדית במונטריאול, מונטריאול: הפדרציה של הקהילה היהודית האמריקאית (CJA), 2003.

 

2 זכות זו לשיבה לא יושמה מעולם הלכה למעשה, משנוכחו אלפי הישראלים ממוצא מרוקאי, שהם כיום אזרחיה של מדינה אחרת, אשר לה הם קשורים, חרף קשיי הקליטה וההסתגלות. שיבה זו היא לא פעם הזדמנות של התאחדות רב-לאומית של משפחות, כפי שחשתי זאת במלון "חואן" שבעיר פז במהלך ביקורי האחרון. מפגשים מחודשים אלה מאפשרים ביטוי של הומור כואב. אותם יהודים מרוקאים פנו לקרוביהם, כשהם מתלהבים לנוכח הפאר של בית המלון: "אתם רואים את כל מה שהשארנו להם!" אפשר אולי לחלום על קץ הקונפליקט הישראלי-פלסטינאי, אשר יהיה בו כדי לגרום לכך שתוענק מעין "זכות שיבה סמלית" לפליטים הפלסטינאים מאז, כדי לאפשר להם לבקר את קרוביהם, את חופי ילדותם ולפקוד את קברי יקיריהם.

 


הדפסהדואל