מסכת חיים – 50 שנה ב-5 סצנות

facebook Share on Facebook

 

קולנוע

 

ג'אק בן-סימון

 

מסכת חיים – 50 שנה ב-5 סצנות

 

סצנה ראשונה: חזרה למקור מחצבתי

 

שמש ביישנית ואביבית עולה על אחד המפרצים שבחופו של האוקיאנוס האטלנטי המרוקאי. בתנועות סדירות, הקצף הנוצר עם הגלים מתרסק על הסלעים. אני מתבונן בנוסטלגיה בנוף הזה, בזכרי את הוריי, את בני משפחתי אשר, לפני חמישים שנה, עזבו את הארץ הזאת על מנת להתיישב בקנדה.

 

בפרק זמן של חמישה עשורים, הלא הם כהרף עין בתולדות האנושות, הקהילה היהודית של מרוקו, שהתברכה באוכלוסייה של 500,000 אזרחים, נמסה כשלג בצהרי היום. כעת לא נותרו במרוקו אלא 2,500 נפש בלבד.

 

חרף העובדה שאבות אבותיי חיו במשך יותר מאלפיים שנה בארץ זו, אני מגיע אליה כיום כאלמוני, כזר בינות לתיירים המעטים, התרים אחר הריגוש שבגילוי ארץ חדשה. כניעה לגורל ? כעס ? מבט מהורהר ? אני חש מעט מכל אלה בערבוביה, בלי שאף לא אחת מאותן תחושות תגבור על רעותה.

 

סצנה שנייה: הבזקים מהעבר

 

אגדיר. השרגי. יותר מארבעים וחמש מעלות בצל. אני בן 8 או 9. כדי שלא אפגע ממכות שמש, הוריי אוסרים עליי לצאת מהבית לפני השעה 4 אחרי הצהריים. לא בא בחשבון שאציית להם. אני בורח מהבית והולך להיפגש עם החבר'ה. צ'ארלי, סימון וגיגי מחכים לי ברחבה של סניף הדואר. בשום הון שבעולם לא אחמיץ את המפגש הזה עם הקולנוע. בזכות שיטת "התפלחות" מתוכננת היטב, אנחנו מצליחים להיכנס לקולנוע "רקס" דרך דלת החירום. מתחת לאלומות האור של המקרנה, אנו מתגנבים מאחורי המסך הענק, אשר עליו גארי קופר הרכוב על סוסו חוצה את ערבות ניו-מקסיקו. אלף סליחות לחברת אמ-ג'י-אם ! הרבה לפני עידן האינטרנט, זו הייתה דרכנו לצפות בסרטים בחינם ולחרוט אותם לעולמים בזיכרון החי שבמוחותינו הצעירים. באותם ימים, קולנוע רקס היה עבורנו המכונה לייצור חלומות. על גבי המסכים הענקיים של ילדותי חלפו אלפי תמונות אשר, בלי משים, היו לבית היוצר של אהבתי לקולנוע. בדומה לאדון ג'ורדן של מוליאר, המגלה להפתעתו כי הוא כותב פרוזה, כך למדנו את שפתה של האמנות השביעית.

 

סצנה שלישית: מצוֹפה לבמאי

 

1958 – הגירה לקוויבק. 1962 – לימודי קולנוע בארה"ב. 1967 – תורי להימצא בעמדת הבמאי המתחיל. אין אני מבקש לצלם את מדבריות ניו-מקסיקו, הרי גארי קופר נפטר בינתיים. הנושאים הראשונים הגורמים לי השראה מחזירים אותי לקרובי משפחתי, לילדותי, לנוסטלגיה לימים ההם. בתום לימודיי, אני מביים סרט ראשון אודות ימי נעוריי באגדיר. מראשית דרכי, נושא הזמן כופה את עצמו עליי וחוזר אליי כמו לייטמוטיב בו אעסוק בכל סרטיי, אותו זמן החורץ גורלות. לרגע היינו מאושרים בארץ מרוקו השלווה אשר נראתה לנו כנצחית והנה, לפתע פורצת בה האלימות ועמה ראשית העקירה. זאת ועוד, מספר שנים לאחר מכן, כרעם ביום בהיר, רעש האדמה עתיד להרוס עד היסוד תוך מספר שניות עיר שלמה, אשר תקרוס כמשחק קלפים. אנשים יאבדו את חייהם בהרף עין, ייבלעו בתהום המוות. ביניהם קרובי משפחה ואחדים משותפיי של ימי "ההתפלחות". הסרט "היה הייתה פעם... אגדיר" יהיה לי לתחבושת שתסייע לי באבלי על מות יקיריי. הקולנוע ישמש לי כתרפיה באמצעות האמנות לפני שאוכל שוב לדרוך על אדמת מרוקו.

 

מאוחר יותר, בשנות השבעים, רגש המחויבות שבי כאדם בוגר דוחף אותי לא להישאר בזרועות שלובות ולהחמיץ פעם נוספת את רכבת ההיסטוריה שלנו. זה עשרים שנה אנחנו בקוויבק, עשרים שנה אנו מנסים למצוא את מקומנו במדינה חדשה זו. בפעם השנייה, אני מחליט לקַבֵּעַ את הזמן, בלוכדי אותו בלוח הזמנים של ההיסטוריה שלנו - חלק מחוויותינו באדמת צפון אמריקה.

 

מה מעשינו בארץ זו ? מהי זהותנו מול האשכנזים שהגיעו לפנינו ומגדירים את היהדות על פי הקריטריונים שלהם ?

 

הנה כי כן, אני מחליט להשתמש בקולנוע התיעודי על מנת להבין טוב יותר באיזה מקום אנו ממקמים את עצמנו, כדי לבדוק מהם צרכינו הזהותיים ומה טיבם של הניגודים הבין-דוריים שלנו. את הסרט הזה אני מביים בתקופה, אשר בה קוויבק דובר הצרפתית מגביר את מודעותו כלפי המיעוטים הבאים להתיישב בו, שהרי אף הוא מיעוט. בהפקת התוכנית הצרפתית של המשרד הלאומי לסרטי קנדה, ה-ONF, ניתן לי חופש פעולה מלא ללכת עד קצה מחשבותיי.

 

אני יוצר סרט, אשר יש בו כדי להתמודד עם חילוקי הדעות והניגודים שבתוכנו. באותם ימים, אנו נעים הלוך ושוב בין חיים מסורתיים לבין מודרניות, בין ישן לבין חדש, בין דתי לבין חילוני, בין זהותנו הקוויבקית ונאמנותנו לקנדה, בין החיבה שלנו כלפי אחינו האשכנזים לבין תביעת זהותנו הספרדית, בין ההגנה על מדינת ישראל והתמיכה ללא סייג בציונות. הדבר הוביל לעשיית סרט, אשר כותרתו מושפעת, פעם נוספת, על ידי מחוגי הזמן: "עשרים שנה אחרי".

 

הקרנתו גורמת לתגובות שנויות במחלוקת, בין אלה שהיו מעדיפים לשמור על קשר שתיקה בכל הקשור לניגודים שלנו לבין אלה אשר מוחאים כף בראותם סוף-סוף כי הנושא עולה לדיון הציבורי.

 

כיום, בהביטי לאחור, סבורני כי "עשרים שנה אחרי" הינו מעין השתקפות חברתית של מצבנו באותו פרק זמן מכונן של התיישבותנו באמריקה. בכל אופן, הסרט עדיין קיים. הוא עדיין נצפה ומשמש בסיס לדיונים, דבר המעיד על תעוזתו ועל תקיפותו חרף הזמן שעבר. לגבי אלה מביניכם החפצים לצפות בו, או לצפות בו שוב, הוא עומד לרשותכם, חינם אין כסף, באתר האינטרנט של המשרד הלאומי לסרטי קנדה – www.onf.ca.

 

באותה תקופה, קיימים מספר יהודים צפון אפריקאים בקוויבק המתבטאים באמצעות המסרטה. עבור עמיתיי, הקולנוע הינו צורת ביטוי ויצירה, אשר איננה בהכרח קשורה באופן ישיר לזהותנו המשותפת. אכן, פייר לסרי, ומאוחר יותר ג'ורג' עמר, יביימו סרטים תיעודיים מאוד ראויים ומעניינים אודות נושאים בעלי עניין אוניברסאלי. רפאל לוי ומישל שעל יעשו זאת כשהם משתמשים בסיפורים בדויים כדי לבטא את רגשותיהם. למרבה הפלא, צפינו כולנו ככל הנראה בסרטים אלה של אלה, אך מעולם לא נמצאנו יחד על אותה במה על מנת לדבר על הסיבות והנסיבות שהביאו אותנו למדיום הקולנוע.

 

סצנה רביעית

 

לאחר שביימתי סרטים שונים בנושאים שלא היו קשורים לשורשיי, פתאום אני שב, מבלי לתכנן זאת מראש, אל זהותי כיהודי צפון אפריקאי. הפעם, אני חש מעין צורך דחוף שלא לאפשר לזמן לגבור עליי, לגבור על זיכרוני המאבד מחדותו עם כל יום שעובר !

 

במרוצת שנות השמונים אני חוזר למרוקו, כאילו רציתי לערוך דין וחשבון על עובדת היעלמותנו. לשם כך, אני נכנס בה דרך השער הראשי, משמע בלוויית מדריך יחיד במינו, הוא המלך חסן השני, אשר אשרטט את דיוקנו בטרילוגיה הנושאת את השם: "יומן מסע למרוקו". כי אז אפרט בה את תולדותיה והתפתחותה של ארץ מוצאי.

 

אני חוזר, בדומה לבלש, על עקבות קרובי משפחתי, וצועד במעלה הזמן כדי לנסות למצות ממנו את העיקר. אני מודע לכך כי אני מצלם את הזמן החולף, את הזמן של עמי ההולך ונמחק מההיסטוריה הצפון אפריקאית, של מלך ההולך ומזדקן, תקופה של פרשת דרכים.

 

בהפיקי את שלושת הסרטים הללו, הזדמן לי לפגוש מספר דמויות העתידות להירשם בתולדות ימיה של מרוקו שלאחר השלטון הצרפתי: הגנרל דלימי, אחמד גדירה, דריס בסרי, מוחמד עלאווי ומעל לכול, המלך חסן השני. לבד מהביקורות הערכיות שיכולתי להשמיע אודות האישים הללו, שההיסטוריה שופטת אותם בעצם הימים האלה, אני מודע לכך שאני חווה רגע יחיד במינו. אני, היהודי המרוקאי, מצלם במסגדים של הממלכה. אני בא במגע עם קדאפי, עם ערפאת ועם המלך פאהד בפגישות הפסגה של העולם הערבי. יחד עם הצוות שלי, אנחנו הראשונים הזוכים לצלם מקרוב את העימות המתחולל בסהרה בין תנועה בדלנית, הנתמכת על ידי אלג'יריה, והצבא המרוקאי. כאן, חזית הפוליסאריו מופגז בפצצות הנוחתות עליו ללא הודעה מוקדמת. מרחוק, המלחמה המוזרה הזאת דומה יותר ויותר למשחק נינטנדו. מקרוב מאוד אני מצלם את קברי האחים, אשר יש בהם כדי לבשר את מלחמות עיראק וקוסובו. אלא שבהיות המסרטה מכוונת אל אותם אירועים המופיעים בעמודי השער של העיתונים, אני גם מצלם בשקט ובהיחבא בתי מחסה של קשישים יהודיים שננטשו לגורלם. אני מסתכל דרך העינית על עלובי החיים, על אלה שהתביישנו לקחת אתנו. אני מצלם את בתי הכנסת המוזנחים שלנו, אשר הפכו לבתי מלאכה לייצור שטיחים, למכולות או סתם, להריסות העזובות לשיני הזמן. אני מקליט את ההיסטוריה בשעה שזו הולכת ונמחקת. אני מצלם את הזמן החולף בחיינו, חיי יהודים נודדים.

 

יש מי שיגיד שגנב מגנב פטור. הרי בהיותי ילד, הסתדרתי כדי לצפות חינם אין כסף בסרטים של חברת אם-ג'י-אם בקולנוע רקס, אז כיום, סרטיי שלי, כגון "יומן מסע למרוקו", הם הנמצאים באינטרנט ונצפים באופן פיראטי ומופיעים באתרים ללא תשלום, כמו יו-טיוב ודיילי-מושן.

 

סצנה חמישית: להחזיר טובה כנגד טובה

 

מיד עם סיום הטרילוגיה במרוקו, אני נוטש לזמן-מה את המסרטה ושוקע בניהול רשתות קולנוע וטלוויזיה.

 

תחילה, אני מנהל את ועדת התוכניות הצרפתיות של ה-ONF ולאחר מכן, אני זוכה למינוי של אחראי על פעילויותיה הבינלאומית. בהמשך, אני עוזב לטורונטו, שם מבקשים אותי להקים ערוץ טלוויזיה. אכן, אני מקים את ערוץ הטלוויזיה של דוברי הצרפתית באונטריו, TFO, ומנהל אותו במשך קרוב ל-15 שנה.

 

בראשית שנות ה-2000, אני ממונה בידי ראש ממשלת קנדה לנהל את ה-ONF, בתפקיד של ממונה של ענף הקולנוע הקנדי. כך אני חוזר ל-"ביתי הראשון" ומנהיג בו רפורמות, תוך כדי השבת הרשת על הפסים.

 

במהלך כל אותן שנים של פיקוח והנהלת מוסדות תרבות, ניסיתי לשמור ולשמר את הקשר עם שורשיי ומוצאי. נושא אחד בולט מאותן שנים: העובדה שניסיתי, ככל שהדבר ניתן לי, לפתוח את הדרך לאחרים, להקנות קול לחסרי קול. בארץ זו, קנדה, ניתנה לי האפשרות להתבטא, להגיד בקול רם את האהבה ואת ערגה שאני חש כלפי היקרים לי. רציתי שאחרים יוכלו גם הם לעשות זאת בתורם.

 

זאת ועוד, תמכתי במתנגדי המערכת, באלה שחשו לבדם או מבודדים, באלה שהזדקקו לקולנוע כדי לצעוק בקול רם את העוולות והזוועות, אך גם את השמחות ואת ההישגים שהם חוו. לבד מסרטיי, זהו כנראה ההיבט אשר אני מתגאה בו ביותר: העובדה שעלה בידי לעזור ליוצרים ולמנהלים, הפועלים כיום כעצמאים בשטח.

 

לסיכום: סגירת המעגל

 

לילה גדוש כוכבים במיוחד יורד על החוף המרוקאי. הגלים מגיעים בלא הרף ובערגה ומסיימים את מרוצתם על פני החול העדין.

 

סוף כל סוף, הגיע האביב למרוקו בתום חורף גשום מאין כמוהו. היבולים יהיו טובים. הערב, הבריות חוגגים את המימונה. אנו נחגוג בחיק המשפחה את סוף יציאתנו מהמדבר. למרות אווירת החג, אין לנו את מי לבקר ולמי להשיב לאיחולי ה-"תרבחו", אותה מלה אשר פירושה "הצלחה", הטעונה בשלום ובאושר שאיחלנו האחד לשני, בעוברנו מבית לבית. הרי במרוקו של היום, בהמולת הרחובות, בחוף, בחנויות ובבתי הקפה, דבר לא מבדיל בין היום לבין הימים האחרים. במקום הזה, אינני קיים עוד. קהילתנו לא קיימת עוד. אינני אלא תופעה חולפת בארץ שהסובלנות עדיין קיימת בה, אך ניכרים בה בכל מקום הסימנים של האסלאם הקיצוני.

 

באשר לי, אני חש שהמעגל נסגר. הפקתי סרטים על קהילתנו ועל מה שהיינו. השתמשתי בכלי הקולנוע כעדות לנוכחותנו במרוקו, כעדות להגירתנו לקנדה. אני מעז לקוות כי, בדורות שיבואו אחרינו, גם אחרים ילכו בדרכנו ויעזו להמשיך לתעד, להגיד וליצור על אודות מה שאנחנו ועל אודות מה שאנו הופכים להיות.

 

כיום, אני חש שלוות נפש ומצוי בשלום עם עצמי. אני כבר לא רץ אחרי הזמן, אני פשוט נותן לו לשאת אותי.

 

קולנוע מונטריאול - ישראל

 


הדפסהדואל