מונטריאול אהובתי או: דברים שרואים משם לא רואים מכאן

facebook Share on Facebook

 

ענת אוזן

 

 

 

 

 

מונטריאול אהובתי

 

 

 

או: דברים שרואים משם לא רואים מכאן

 

 

 

או: שלוש שנות שליחות בקרב הקהילה היהודית במונטריאול

 

 

 

 

 

המחברת, ענת אוזן, הייתה שליחת הסוכנות היהודית לעליה וקהילה במונטריאול בשנים 2005-2002. במסגרת זו עסקה בעידוד עליה ובקידום השתתפות צעירים יהודים בתכניות התנסות בישראל. בשנים 2010 עד 2013 חזרה לשליחות נוספת בקנדה. בשליחות זו בסיס פעולתה היה טורונטו, אך במסגרת תפקידה, הגיעה תכופות למונטריאול ולקהילות יהודיות נוספות ברחבי קנדה.

 

במהלך שליחויות אלו למדה ענת להכיר ולהוקיר את יחסה ומחויבותה של הקהילה היהודית הקנדית ליהדותה לישראל. (העורך).

 

 

 

המפגש הראשון שלי עם קנדה היה בילדותי כשקראתי את ספרה של דבורה עומר "דפי תמר", יומנה של תמר הילדה הקיבוצניקית שיורדת (אחזור למושג זה בהמשך) עם משפחתה לקנדה. נחקק בי תיאור חווית החורף הראשונה שלה עת השלג נערם וחסם את דלת ביתם.

 

 

 

המפגש השני היה בדמות גלויה ששלחה חברה לכיתה שבקרה עם הוריה בתערוכת "אקספו 67" במונטריאול. עולם התרבות געש סביב תערוכה זו שנחשבת עד היום למוצלחת מבין התערוכות הבינלאומיות מסוגה. בית המגורים שתכנן והציג בה האדריכל הישראלי-קנדי משה ספדיה היה אז חידוש אדריכלי בקנה מידה עולמי.

 

רק ב- 2002 זכיתי להגיע לקנדה לראשונה. לא מיד נהניתי מהחוויה, אך כשזה קרה, נשביתי לתמיד בקסמיהן של הארץ הענקית והמדהימה, של האומה הקנדית המגוונת והסובלנית ושל הקהילה היהודית המשפחתית והמפוארת.

 

 

 

הביטאט 67, מונטריאול. אדריכל: משה ספדיה צילומים: ענת אוזן

 

 

 

הגעתי למונטריאול בשליחות הסוכנות היהודית כדי לטפח ולחזק את קשרי בני הקהילה עם ישראל, לעודד עלייה ולסייע לעולים בתהליך, אך המפגש הראשון היה עם מזג האוויר הקנדי. גם אם עדיין חם, ב- 31 באוגוסט מוכרזת עונת הסתיו. המדרחוב בעיר העתיקה של מונטריאול מתרוקן משחקני הפנטומימה שלו וממבקריו, אתרי התיירות נסגרים מוקדם או לגמרי, עלי העצים משנים את צבעם, ולא עובר זמן רב והטבע משתולל בצבעים עזים של צהוב וכתום ואדום המטריפים את החושים. ואז הכל נושר... והאדמה מתכסה במיליוני עלים יבשים, והרוח מסחררת ומטלטלת אותם ממקום למקום והצבע נעלם מהעולם...

 

 

 

קיץ אינדיאני, קוויבק (העץ המרכזי צבוע באדום עז, לימינו עץ כתום, לשמאלו עץ צהוב חגיגה לעיניים)

 

 

 

החורף הקנדי הוא תופעה בפני עצמה שיש לחוות כדי להבינה. השלג מכסה הכל והצבע הלבן על שלל גווניו (ויש לו!) משתלט לחודשים ארוכים בני ימים קצרים. הטמפרטורות יורדות ויורדות עמוק אל מתחת לאפס והאוויר מקפיא באחת כל תנוך אוזן או אף חשופים. למרות זאת, הקנדים לא נרתעים ומנצלים כל רגע פנוי להנאה מסקי, מהחלקה על הקרח וכמובן, מהספורט הלאומי, הוקי קרח, ולעידוד הקבוצה המקומית, Les Canadiens de Montreal. הדובדבן שבקצפת החורפית הוא חג המולד, אליו מתחילים להתכונן כמעט חודשיים מראש, אם בקישוט חזיתות הבתים בנורות צבעוניות, אם בקדחת קניית מתנות לחג ואם בהשמעת שירי Noël בכל ערוץ רדיו, חנות ומרכז קניות.

 

במזג האוויר הקר הזה התוודעתי לקהילה היהודית החמה של מונטריאול.

 

היהודים הראשונים הגיעו לקנדה במחצית השנייה של המאה ה- 18 ובית הכנסת הראשון בה, בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי, הוקם במונטריאול בשנת 1760. היום מונה הקהילה בקנדה 385,000 יהודים מתוכם כ- 90,000 במונטריאול שקהילתה מחוברת מאד ליהדות ולישראל בזכות מרכיביה הבולטים, מהגרים יהודים ותיקים של תחילת המאה העשרים, ניצולי שואה שהגיעו לאחר המלחמה, יוצאי מרוקו מסורתיים שהיגרו בשנות השישים וישראלים שהצטרפו.

 

מרקם שחייב התמודדות עם ניגודים כמו גם הפליא להתאחד למען מטרות משותפות.

 

 

 

ללא מילים....

 

נחתתי בעיר באוקטובר 2002, מעט אחרי "אירועי קונקורדיה" הטראומתיים. מפגינים פרו-פלשתינאים מנעו באלימות פיזית את נאומו המתוכנן באוניברסיטת קונקורדיה של בנימין נתניהו, אז ראש ממשלת ישראל לשעבר, שברו חלונות ופגעו בשוטרים שנעלו באולם ההרצאות את הקהל הממתין לנאום, ובכך הלהיטו את הרוחות בקמפוס לחודשים רבים.

 

הקהילה היהודית השלווה הייתה בהלם הן מהאירועים עצמם, הן מתגובת המשטרה ושלטונות האוניברסיטה והן מחוסר המוכנות של הסטודנטים היהודים להתמודדות עם ההפגנות האנטי-ישראליות וההתקפות על ישראל שפשטו באוניברסיטאות.

 

הפדרציה היהודית, בתי הספר היהודים, מורים, רבנים ומנהיגי קהילה נאלצו להתעמק בשאלת תוכן החינוך היהודי שניתן לילדי הקהילה ולעמוד מול הסטודנטים היהודים שטענו שהכנתם לחיים בקמפוסים הקנדיים הייתה לקויה: היה ברור שהחינוך היהודי המפואר במונטריאול הקנה לילדי הקהילה אהבת ישראל עמוקה וללא תנאי, אך האם הוא הכין אותם להתמודד עם המציאות האנטי ישראלית שמצאו באוניברסיטאות?

 

הקהילה האוהבת והתומכת בישראל בריש גלי וללא סייג התמודדה ופעלה למצוא פתרונות חינוכיים והסברתיים כדי להמשיך ולחנך לאהבת המדינה, ללמוד לסנגר עליה באמינות וביעילות מול המתקפות וגם לתת לגיטימציה לביקורתיות כלפי מדיניותה, במידת הצורך.

 

זו הייתה רק אחת מהדילמות הרבות שהפכו לחלק יומיומי מהשליחות.

 

באותה התקופה נחרדה ישראל מדי יום מפיגועים קשים וקטלניים. תיירים, ובכללם רבים מיהודי העולם, הדירו רגליהם מהארץ מאימת הטרור. יהדות קנדה נרתמה לתמוך: מצד אחד, רבים, כולל צעירי "תגלית", הגיעו לארץ למרות "המצב", ומצד שני, נערכו לקיים שווקי ישראל ולרכוש מתוצרת הארץ במטרה לעודד בעלי עסקים ישראלים שנפגעו כלכלית למכור מרכולתם בקנדה.

 

כנסיית סנט ג'וזף המושלגת - מונטריאול

 

במסגרת "שותפות 2000", אחד הפרויקטים האיכותיים ביותר של הסוכנות היהודית, חברה הקהילה היהודית במונטריאול לעיריית באר שבע ולמועצה האזורית בני שמעון, כדי ליצור שותפות בעשייה היהודית-ציונית ולבנות גשר של תקשורת שוטפת בין חברי שלוש הקהילות.

 

המשמעות היא השקעה כספית גדולה של יהודי מונטריאול באזור השותפות, ביקורי גומלין, הכרויות אישיות וחברויות, קשר בין מנהיגים.

 

מה מניע יהודים החיים במרחק אלפי קילומטרים מישראל לעשות זאת? האם אנחנו הישראלים מודעים למחויבות הגדולה של יהודי התפוצות בבנייה בפועל של מדינת ישראל? בערבות לבטחונה? בנכונותם לתרום משאבים, להפעיל את כוחם הפוליטי, להתייצב בארץ ביום צרה? באוגוסט 2004 הלם פיגוע כפול בבאר שבע. 16 הרוגים. משלחת של נציגי קהילת מונטריאול טסה בו ביום והתייצבה בבאר שבע לנחם, לבקר פצועים ולשאול את פרנסי העיר: איך אנחנו יכולים לעזור? העזרה שהתבקשה לא אחרה להגיע. יעידו בסורוקה... ואם לא די, שבוע אחרי הפיגוע עלו לארץ והתיישבו בבאר שבע, כמתוכנן, חברי גרעין העלייה "מגשימים" ממונטריאול. והעיקר, לא לפחד כלל.

 

בין התומכים האדוקים והאיתנים של ישראל בקהילה היהודית במונטריאול, היו ונמצאים עדיין, בני הקהילה הישראלים, מי שכונו במשך שנים "יורדים", מי שסבלו מביקורת מצד הישראלים בארץ ומצד היהודים בחו"ל על עצם עזיבתם את ישראל.

 

איך להתייחס לתופעה של ישראלים שבוחרים לגור מחוץ לישראל? מחד, לכל אדם זכות לחיות במקום שיבחר, מאידך, מדינת ישראל זקוקה, כמו חמצן לנשימה, לכל אחד מאתנו כדי לחיות בה ולעצב אותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 

חברי הישראלים בקנדה לימדו אותי פרק באהבת הארץ: לא ביקורת על המדינה אלא תמיכה בלתי מסויגת בה, לא התבוללות בחברה הקנדית המקומית אלא טיפוח התרבות הישראלית והשפה העברית, לא ניכור מהיהדות אלא, כמנהג יהודי המקום, שילובה בלאומיות.

 

במקביל לתמיכה גדולה בישראל ולביקורים שוטפים בארץ, מתמודדים הישראלים עם סוגית הזהות הלאומית של ילדיהם, אלה שהיגרו איתם לקנדה בהיותם ילדים ואלה שנולדו בחו"ל: את הזהות הישראלית קשה להעביר הלאה ממרחק ואת זו היהודית הקנדית קשה לרכוש מיד.

 

התוצאה היא דבר והיפוכו: חלק מילדי הישראלים מתרחקים מהקהילה הישראלית והיהודית ונטמעים בחברה הקנדית, ללא זיקה לשורשים הלאומיים של הוריהם. לעומתם, רבים אחרים מפתחים קשר חזק לישראל, ומתוכם לא מעט גם מחליטים לחזור או לעלות לארץ, לשרת בצבא ולבנות בישראל את ביתם.

 

ילדי הישראלים אינם היחידים לעלות לארץ. תוצאת החינוך לאהבת ישראל ולקשר עם המדינה היא גם עלייה של יהודים קנדים, בכל הגילאים, אך במיוחד צעירים, עם רצון עז להיקלט ולהשתקע בארץ. התגובה הישראלית האופיינית, מפתיעה את העולים: "השתגעת? עלית מקנדה?"... וכך ניצבים זה מול זה הישראלי הוותיק, השחוק, לעיתים המאוכזב, שעבורו מדינת ישראל היא דבר מובן מאליו וקנדה היא גן עדן עלי אדמות, שאינו מבין את העולה הקנדי, שעבורו ישראל היא המקום בו חווה הרגשת בית כבר בביקור הראשון, הבית של כל היהודים, סוג של נס יהודי-ציוני, המקום שתמיד חלם לעלות אליו.

 

כדי להבין כיצד נוצר קשר רגשי כה חזק ומשמעותי בין יהודי מונטריאול לישראל, כדאי לבחון, לדוגמה, את ציון יום הזיכרון ויום העצמאות בקהילה. בעצם, מדויק יותר לומר, בעיר. המוסדות המרכזיים של הקהילה היהודית ממוקמים על צומת רחובות באזור מרכזי של מונטריאול. באופן קבוע, מתנופפים מול בנין הפדרציה היהודית דגלי קנדה, קוויבק וישראל, ולאורך הרחובות דגלים ועליהם כיתוב, באנגלית ובצרפתית, "הקמפוס היהודי במונטריאול". בשעת אחר הצהריים של ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, באישור ובתיאום עם העיריה והמשטרה המקומית, נסגרים לתנועה רחובות אלה. גרם מדרגות התיאטרון היהודי והמרכז

 

הקהילתי היהודי הופך לבמה, ומאות מחברי הקהילה, גדולים כקטנים, מתכנסים לטקס זיכרון במתכונת הטקסים המתנהלים בישראל. לאחר הטקס מתכנסים הישראלים לערב שירי זיכרון המאורגן על ידי ועדת התרבות העברית של הספרייה היהודית.

 

טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, מונטריאול

 

בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל על דחיית יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות ביום אחד כדי למנוע את עריכת טקסי פתיחת ימי הזיכרון במוצאי שבת. רבני איחוד הקהילות האורתודוכסיות של צפון אמריקה הודיעו שמפאת תקופת העומר לא ידחו האירועים בקהילותיהם והם יתקיימו במועד המקורי. קמה סערה: האם יהודים בישראל ובגולה יציינו אירועים לאומיים במועדים שונים? האם דינם של יום הזיכרון ויום העצמאות שונה מדינם של חגי ישראל אחרים שנדחים או מוקדמים בגלל אילוצי לוח השנה העברי? במונטריאול הוחלט לנהוג על פי החלטת ממשלת ישראל. ברגע האחרון שונתה גם החלטת הרבנים האמריקאים, אך הסוגיה מעידה על פן מיוחד ביחס למדינת ישראל בתפוצות.

 

שנתיים קודם לכן, כאות הזדהות עם ישראל מוכת הטרור, החלה מסורת חדשה במונטריאול. הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה, בליל הסדר תשס"ב, הביא להחלטת הממשלה לצאת למבצע "חומת מגן". יום העצמאות נחגג בעיצומו של המבצע. במונטריאול קיימה הקהילה היהודית אירוע סולידריות עם ישראל בקנה מידה גדול מהרגיל: מרכז העסקים של העיר נסגר לתנועה בחצות היום כדי לאפשר לצעדת תמיכה בישראל בת עשרים אלף משתתפים, לחגוג בהנפת דגלים, נאומים אוהדים של בכירים קנדיים, שירה וריקוד. מאז, מדי שנה, מציינת מונטריאול את יום עצמאות של ישראל בצעדת תמיכה בצהרי היום, במרכז העיר.

 

 

 

ה"ראלי" לציון יום העצמאות של ישראל, 2003

 

 

 

ומדי שנה, בתקופת יום העצמאות ובלי שום קשר אליו, לובשת מונטריאול חג... חגיגת אביב צבעונית מתפרצת ובאה לידי ביטוי בלבלוב ופריחה מהירים ומסחררים, בצבעי הלבוש והשיער של האנשים שיוצאים לרחובות בהמוניהם ובסדרת פסטיבלים מקומיים ובינלאומיים שיבואו זה אחר זה, פסטיבל רודף פסטיבל, וימשכו אל תוך הקיץ... ובקצב איטי יותר לאורך כל השנה. כבר הזכרנו שהחורף לא מרתיע למרות המינוס עשרים השכיח...

 

מונטריאול ידועה בפסטיבליה: סרטים, מוסיקה, ספורט, אמנות, הומור, אתניות לגווניה ושוב מוסיקה... המפורסמים שבהם מושכים קהל מהעולם כולו: פסטיבל הג'אז שלא אחת ארח הרכבים ישראלים, פסטיבל הקולנוע שהרבה סרטים ישראלים זכו בו להכרה ולפרסים, מרוץ המכוניות הגראנד פרי – פורמולה 1, פסטיבל הצחוק, עם הומור בסיסי, תמים, חסר ציניות, פסטיבל זיקוקי דינור מרהיבים שנמשך כל הקיץ ועוד רבים – פסטיבל לכל דורש.

 

את סדרת הפסטיבלים מארחים שני אזורים יפהפיים בעיר: העיר העתיקה של מונטריאול עם הנמל הישן שלה ואזור הפלאטו מונט רויאל שבקצהו הרובע הלטיני ההומה תרבות ואדם.

 

הפלאטו הוא הרובע הבוהמי, סטודנטיאלי, טרנדי של מונטריאול, עם רחובות צרים וסמטאות שקירותיהם מכוסים ציורי גרפיטי אמנותיים וכל בית בהם בעל אופי ארכיטקטוני ייחודי, ועם חנויות, מסעדות ובארים הסואנים גם בשעות הקטנות של הלילה וגם בימי החורף הארוכים.

 

הפלאטו מונט רויאל היה אזור המגורים של בעלי הצווארון הכחול הפרנקופונים של מונטריאול. במהלך המאה העשרים היה למרכז מושבם של יהודי העיר שרובם אז היו מהגרים ממזרח אירופה. כאן נולד, גדל ולמד הסופר היהודי מרדכי ריכלר שהיטיב לתאר את הקהילה היהודית של מונטריאול בספרו "המרוץ לצמרת של דודי קרביץ". כאן בחר לגור, לקבל השראה ולכתוב את שיריו האמן יליד העיר, לאונרד כהן, מגיבורי נעוריי. אמן יהודי אחר יליד מונטריאול, שרבים מאיתנו עקבו מדי יום שישי בצהריים אחר הרפתקאותיו כקפטן קירק מפקד האנטרפרייז, ספינת החלל המיתולוגית, הוא השחקן ויליאם שטנר. שטנר נולד באזור קוט סנט לוק, היום מרכזה של הקהילה היהודית של מונטריאול.

 

קוט סנט לוק הייתה לי לבית במהלך שלוש שנות השליחות בזכות החברים ובני המשפחה שגרים בה ובזכות האווירה היהודית, בתי הכנסת, בתי הספר היהודים, החנויות הכשרות, כן וגם המספרה שלי שרוב עובדיה ישראלים ושזכיתי לסייע בעלייה של בעליה...

 

שליחות במונטריאול היא חוויה נעימה ומרתקת, אך קהילה זו שאוהבת את יהדותה ומצליחה לשלבה בחיים אזרחיים יצרניים ופלוראליסטים, גם מציבה סימני שאלה. מדוע בישראל החיים היהודים מלווים בכל כך הרבה עימותים, התנגשויות וביטויי שנאה בעוד בקהילת מונטריאול הם נינוחים, משרים אווירת שייכות ואחווה ואהודים על דתיים ולא דתיים כאחד?

 

ניתן להצדיק את הקשיים בישראל בכך שניהול חיי מדינה ריבונית אינם דומים לניהול חיי קהילה שגבולות פעילותה והשפעתה צרים יותר. זה נכון. אין פסולי חיתון בקנדה, לדוגמה. כל אחד יכול להינשא אזרחית. אין בעיית תחבורה ציבורית בשבת. היא פועלת ללא הפסקה 365 ימים בשנה. על מדינת ישראל מוטל לנהל סוגיות ומשברים ביטחוניים, אזרחיים וזהותיים שקהילה יהודית לא צריכה להתמודד איתם. וזוהי ההצדקה לקיום המדינה והאתגר שעומד בפניה. ניהול חיים יהודיים ודמוקרטיים. התמודדות עם בעיות ופתרונן בדרך שתענה על שני מרכיבי זהות אלה. בדרך לממש זאת, אנחנו בכל זאת יכולים וצריכים לקחת דוגמה מיהדות התפוצות. ללמוד מהם סובלנות. הם חיים בשלום עם שונים מהם מבלי שזהותם היהודית תפגע. הם שומרים על מסורתם היהודית מבלי לוותר על חיי יצירה וקידמה. הם תומכים בישראל מתוך הכרה בפלא יצירתה, בזכות קיומה ובקשייה, מבלי לוותר על זכותם שלא להסכים תמיד עם מהלכיה. צא ולמד.

 

סיכומה של שליחות: עלינו להכיר בכך שבעוד ישראל מתמודדת, מאז הקמתה, בחזית מרובת עימותים ביטחוניים, יהדות התפוצות נמצאת גם היא בחזית פחות ידועה לנו אך קשה במיוחד, והיא הגנה על ישראל מול העולם.

 

קיומה של מדינת ישראל מעניק לתושביה היהודים כמו גם ליהדות התפוצות את עמוד השדרה של זהותנו היהודית ואת האפשרות לחיותה בזקיפות קומה ובריבונות. הקהילה היהודית בקנדה מעניקה למדינת ישראל את תמיכתה, את עזרתה וממיטב בניה שעולים לארץ ולוקחים חלק בבניינה. כפי שנאמר - כל ישראל ערבין זה לזה.

 


הדפסהדואל