הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

facebook Share on Facebook

 

הארגון הקהילתי 1

ג'ו אסֶדו

הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

בשנות השישים, היו החיים במרוקו מלאי הבטחות עבור בן מרקש, אשר זה עתה הגיע לקזבלנקה, בה היו החיים נוחים וטובים. בבתי הקולנוע, הסרט "ווסט סייד סטורי" מילא אולמות עד אפס מקום וכך גם "אורפיאו נגרו". מודעות הפרסום של פאריד אל עטרש, אלה של ג'אן גאבין וטוני קורטיס מילאו את הקירות של שכונת "מאחורי הקרשים". בגלי האתר נשמעו קולותיהם של הוג אופרי, הפלאטרס ופאטס דומינו. הטוויסט של צ'ובי צ'קר הלהיב את הרוקדים והרייטינג של דלידה היה בשיאו. בתוך ההמולה הזאת, מוכר המים היה נושא את זעקתו עד לב השמים, כשסביבו מתגודדים קבוצות של תיירים צרפתיים. לאורך השדרות הרחבות צלמי הרחוב ארבו לנו כדי לצלם אותנו ללא רשותנו, תמונות אותן תלו על הקירות בתקווה שימצאו חן בעינינו. ברצותנו להימנע מהם וכדי לייאשם, היינו מעוותים את פנינו, אלא שהתמונות יצאו כה מצחיקות, שבסופו של דבר היינו קונים אותן.

נוכחותה של צרפת הורגשה בכל מקום במרוקו, אשר בה הישן והחדש דרו בכפיפה אחת. אכן, על אותה הדרך, חמור עמוס בצמחי נענע ובעשבי תיבול דחק עצמו מאחורי מכונית יגואר מהמודל האחרון, ומעבר לשניהם יכולת להבחין באורחת גמלים ועדר כבשים הפוסעים לאיטם על רקע עצי תמר ושמיים כתומים זרועי עננים קטיפתיים.

יחד עם חברינו הספרדיים, הצרפתיים והפורטוגזים, נהגנו לשחק במשחק הכדורת בכובד ראש התואם את המעמד, כשאנו מוקפים בריח של סרדינים ושל נקניקיות מֶרגֶז צלויים ומתובלים בעריסה. במרחקים, אדית פיאף הנעימה את קולה בשירה הידוע "מילורד".

הצעירים בני גילי חשו בחוזקה את הניגוד הזה. רגלינו היו שרויות בימי הביניים ואילו ראשינו במאה העשרים. אירופה משכה אותנו, ואילו השורשים שלנו עצרו בעדנו. חווינו זאת מדי יום בבית וברחוב. בבית הספר שלנו, בי"ס אורט שברובע אנפה, בחורים ובחורות למדו יחד, באווירה חברית. מקצועות הלימוד היו ספּרות, ניהול חשבונות, עיצוב חלונות ראווה, כימיה, מעבדה ועוד כאלה ששכחתי. המורים באו משבדיה, מבלגיה, מפולין ומצרפת, גברים כנשים מכאן ומהעולם הגדול, והם העניקו לנו הרבה. הם הזניקו אותנו אל העתיד, כשבידינו מטען גדול, והם השרישו בנו ביטחון עצמי.

בתום לימודיי באורט-אנפה, עזבתי את מרוקו לטובת שוויץ, במטרה להשלים את לימודיי כפי שהמליץ זאת מורי. עם הגעתי, נוכחתי לדעת במהרה כי בחפזוני לא ביצעתי את כל ההליכים המנהליים הנדרשים על ידי שלטונות שוויץ, והללו ביקשו ממני לעזוב את הארץ ללא שהות. למרבה המזל, נזכרתי כי משרדה הראשי של רשת אורט שוכן בג'נבה ובזכותה עלה בידי להישאר בשוויץ ולהשלים את לימודיי.

זמן-מה לאחר הגעתי למונטריאול, ידידי סטאנלי סאטוב הזמין אותי לאסיפה של אורט-מונטריאול. היה זה עבורי גילוי משמעותי וסוף-סוף ניתנה לי ההזדמנות להודות לרשת אורט, על כן נרשמתי כחבר בה באופן מיידי. זה יותר מעשרים וארבע שנים אני פעיל ברשת זו, ומילאתי בה בהדרגה את כל המשרות שבארגון. הייתי לראשון התלמידים לשעבר של אורט שמונה לתפקיד נשיא, במשותף עם ידידי ועמיתי לורן ויזמן. אני מתגאה בהשתייכותי לאותה קבוצה של גברים ונשים המיטיבים לסביבתם ולעולם, כשהם ממשיכים לממש חלום שהתחיל לפני יותר ממאה ושלושים שנה.

אני מזמין ומעודד את כל הבוגרים של בתי הספר של רשת אורט במרוקו וברחבי העולם ליצור קשר עם משרדי אורט במונטריאול, כדי להצטרף לקבוצתנו ולהיות חברים בה, אם חפצים הם בכך. כל כך נפלא להחזיר טובה ובתורך לתרום מזמנך כפי יכולתך, כדי שהסיפור היפה הנקרא אורט יוסיף להתקיים.

חנוכיות – אוסף ז'ו כהן

 


הדפסהדואל