חמישים שנות פעילות מוסיקלית

facebook Share on Facebook

 

מוסיקה

ד"ר דינה צבע 1

חמישים שנות פעילות מוסיקלית

 

בהתרגשות עמוקה עומדת אני לשחזר חמישים שנה של חיים מוסיקליים בקרב הקהילה היהודית.

התרגשותי הראשונה: כבר חמישים שנה של נוכחות יהודית במונטריאול? הסיבה השנייה להתרגשותי טמונה ברגעים הרבים שחלפו במוחי לזכר כל אותם אירועים מוסיקליים, אשר להם היינו עדים.

צפיתי במופעים רבים במהלך "השבועיים הספרדיים" כאחת מתוך הקהל. עם זאת, גם הזדמן לי להפיק מספר אירועים מוסיקליים, הן במסגרת "השבועיים הספרדיים" הן מחוץ למסגרת זו. בראש ובראשונה, עליי להבליט את רצונם הכן של המארגנים להציל ולשמר את אשר מייצג את התרבות הספרדית. כל אותם "שבועיים ספרדיים" הצטיינו באירועים תרבותיים שונים ומגוונים, אשר בהם גם קונצרטים בידוריים בהפקה המונית. הכלל הבסיסי היה הצורך להיענות למירב הטעמים של הקהל, ככל שהדבר ניתן. אולם, הדבר שנגע ביותר ללבי היו השבתונים. לאלה אשר לא התמזל מזלם ולא חוו עדיין סוג זה של חגיגה, הרי עיקר המעשה: להזמין אורח בעל שם ולהטיל עליו את הנחיית תפילות השבת בבית הכנסת של המרכז הקהילתי. לאחר מכן, בצאת השבת, התקיים קונצרט של פיוטים, אשר משך אליו חובבי מוסיקה אנדלוסית ופיוטים.

לדעתי, סוג זה של אירוע מוסיקלי מבטא את רצונם הכן של המארגנים לשמר את המורשת המוסיקלית הזו כדבר חי וקיים.

הייתי חברה בוועד המנהל פעמים רבות במהלך שנות ה-80 וה-90, וזכורים לי דיונים ערים באשר לתקציבים שהופנו לפעילות זו. השאלה שעלתה שוב ושוב באותם ימים הייתה: "האם עלותו של אותו אירוע מוסיקלי מצדיק את ההיקף העצום של התקציב שנדרש להשקיע בו?" והנה, היום אני חשה רגש של סיפוק, משום שבמרבית המקרים של "השבועיים הספרדיים" ההחלטה הסופית הייתה להמשיך בפעילות זו בשל חשיבותה ובשל הערך שהיא ייצגה למורשת שלנו.

אני זוכרת כי בראשית שנות ה-80 ארגנתי ערבי פיוטים אשר כונו "נעים זמירות", בביצועם של פייטנים מקומיים. הייתה זו ראשיתה של הפצת המסורת המוסיקלית הזאת במונטריאול. למרבה המזל, התקיימו לא מעט קונצרטים של פיוטים לאחר מכן בביצועם של אמנים רבים.

אחד הגורמים המוסיקליים, אשר הטביעו את חותמם בחייה של הקהילה היהודית, היה הקמתה של מקהלת "כינור" בשנת 1969. כל אחד ממנהליה בחר רפרטואר מוסיקלי שונה, אך כולם תרמו, איש-איש לפי דרכו, לפריחתה של הקהילה היהודית. המקהלה ביצעה מספר מסעות לחו"ל, בין היתר לישראל, שם השתתפה באירוע "הזמרייה" (כינוס המפגיש מקהלות יהודיות מכל קצוות העולם). כמו כן, היו נסיעות לארצות נוספות, למרוקו למשל, מסע שהשאיר בנו את חותמו העמוק.

בחודש יולי 1993, אליאס מלכא הגשים חלום יקר לו: להעלות את מקהלת "כינור" לבמה עם רפרטואר מתאים ומחזה לתיאטרון. הוא קרא לפרויקט: "חזרה לשורשים". ניצחתי על המקהלה בקזבלנקה ואני עדיין זוכרת את גלי ההתרגשות שעברו בקהל בשעה ששרנו בצרפתית, בערבית ובעברית. כותרתו של המופע היה "המוסיקה שבלב" ואילו המחזה אשר בויים על ידי סולי לוי נקרא "הבג'אדי, הב'סלט המדומה". כל אלה שנטלו חלק במסע זה זוכרים בוודאי את החוויה הבלתי נשכחת הזאת.

כמו כן, ברצוני לציין את רוח הפתיחות ממנה נהניתי לכל אורך עבודתי הקהילתית. מאז ומתמיד רציתי לשלב מוסיקאים מקצועיים בפעילות של המרכז. בראש ובראשונה, היה בשילוב זה כדי להקנות מימד מקצועי, אך מטרתה הייתה גם להפיץ את קיומו של המרכז מעבר לגבולות הקהילה. כך הופיעה להקת "קונסטנטינופול" במספר קונצרטים. אזכיר גם את הלהקה הקוויבקית "קלוד ג'רבז", המתמחה במוסיקה מימי הרנסנס, אשר נטלה חלק במספר מופעים שאורגנו על ידי המרכז. שיתוף הפעולה בין להקה זו לבין הכנר צ'רלי אדרי היה מוצלח במיוחד, והוא זכה למחמאות מכל מאזיניו.

זאת ועוד, אזכיר כאן בסיפוק רב את הפקתה של "הקנטאטה מספר 3" מאת אן לאובר, יצירה המבוססת על נושאים מוסיקליים משלוש הדתות המונותיאיסטיות, ואשר חלקה היהודי מבוסס על קטעים ליטורגיים ספרדיים. הקנטאטה נוגנה באולם פיאר מרקור בחודש נובמבר 1996, בביצועה של תזמורת I musici ממונטריאול ובניצוחו של יולי טורובסקי. המקהלה, אשר שרה את החלק היהודי-ספרדי, הייתה "קול זמרה", אותה הרכבתי לכבוד אירוע זה. סבורני כי היה זה רגע מכונן בחיים האמנותיים של העיר מונטריאול, כאשר הופעתה של מקהלה יהודית באותו אירוע הוסיפה לכבודנו. גם במקרה זה חברו מוסיקאים מקצועיים ומקצועיים למחצה, והתוצאה הייתה מפליאה.

אלא שתפקידו של המרכז איננו מוגבל להפקת מופעים מוסיקליים. הוא גם ידע לשחק תפקיד של מוציא לאור ושל מפיץ. במשך שנים לא מעטות, עבדתי על שני ספרי מוסיקה בליווי תקליטור וטקסטים: "נעים זמירות" (1990) ו-"עת הזמיר" (2000). היו אלה ספרי מוסיקה של המוסיקה הליטורגית והפָּרָה-ליטורגית של יהודי מרוקו. במונטריאול, כל הפרסומים של מוסיקה לבתי כנסת הופצו אך ורק באמצעות קלטות אודיו, אשר הופקו על ידי חזנים מקומיים. שני הפרסומים הללו העלו בדרגה את המוסיקה שנמסרה עד אז בעל פה. הם הקנו לה תקופת זוהר חדשה ובמקביל לכך, תרמו לחיזוק המוניטין של המרכז הקהילתי.

והנה כי כן, בשנת 1981 קלט המרכז להקה, אשר הקדישה את עצמה להפצת הרפרטואר המוסיקלי המסורתי היהודי-ספרדי: להקת "גרינלדו". במהלך הקונצרטים הרבים שלה הביאה עמה להקה זו שוֹנוּת ברוכה למוסיקה היהודית.

לבסוף, הייתי רוצה לציין את שמם של מספר דמויות, המייצגות מגזרים שונים של מוסיקאים שתרמו ותורמים למוסיקה היהודית במונטריאול: הכנר המוכשר צ'רלי אדרי, מורה המתמסר להפצתו של הרפרטואר הליטורגי, דניאל לסרי, החזן דניאל בנלולו, הפועל בחוגים של אשכנזים, ואחרון, המלחין אייל ביטון, אשר סיים את חוק לימודיו במונטריאול.

צ'רלי אדרי הוא כנר מוכשר, הנוטל חלק בכל הקונצרטים של פיוטים ובקונצרטים של מוסיקה ערבית בכל הסגנונות. כמו כן, הוא מנגן בתזמורות ערביות, במונטריאול ובערים אחרות. צ'רלי אדרי למד בישראל עם סלים שוואקי וניגן בתזמורת של רשות השידור הישראלית בניצוחו של זוזו מוזה. ייחודו של צ'רלי אדרי הוא חוש הקצב שלו, כושר האילתור וכמובן, שליטתו בכל "המאקמים" שבמוסיקה הערבית, המרוקאית, האלג'ירית והסורית. בזכות הידע הרב שלו, הוא מנחה את כל הנגנים האחרים שבלהקה. הוא ציין לפניי כי הרבה ללמוד עם שלמה אמזלג, וכי הוא ליווה פייטנים נוספים בעלי מוניטין, כמו חיים לוק ואמיל זריהן. למעשה, הוא התגלמותו של האוטודידקט, שאינו חדל מלהשתכלל. הוא גם ניגן בלהקת גרינלדו והשתתף בהקלטה של ספרי המוזיקה "נעים זמירות" ו-"עת הזמיר".

דניאל לסרי מלמד בבי"ס רמב"ם זה שנים רבות. בשנת 2004, הוא ייסד את עמותת החזנים בקנדה. מטרתו היא להפיץ את המוסיקה המסורתית הספרדית וללמד את קטעי הליטורגיה הזרים לחזנים הצעירים. על כן, דניאל לסרי היה למחנך בקרב המבוגרים. למשל, הוא לימד אותם לקרוא את "הטעמים" של "מגילת אסתר" ואת תפילות תשעה באב. תודות לו, אותם חזנים צעירים מסוגלים להנחות את התפילות בבתי הכנסת בהם הם משרתים. בניהולו, העמותה הפיקה קונצרטים של פיוטים. הכנות מייגעות נדרשו כדי להשיג את המטרה. העמותה גם ארגנה ערבי סליחות במהלך חודש אלול, אשר התקבלו באהבה רבה על ידי באי בתי הכנסת. לסיכום, לזכותו של דניאל לסרי תיזקף הצלחתו בחינוך ובהעברת המורשת.

לדניאל בנלולו מסלול חיים יוצא דופן. מדובר בחזן ממוצא מרוקאי, אשר סיים את חוק לימודיו המוסיקליים בנושא חזנות אשכנזית, תימנית וסורית בניו-יורק, בביה"ס ללימודי מוסיקה יהודית של "ישיבה יוניברסיטי". כיום, הוא פעיל בבית כנסת "בית שלמה" (לעדת אשכנז) בעיר אוטווה. על כן, הוא מבצע בעיקר פיוטים מתוך הליטורגיה האשכנזית, אם כי הוא מבצע לא פעם את קטעי התפילה בשני הסגנונות - הספרדי והאשכנזי - בכישרון ובקלילות. פוקדי בית הכנסת חשים עצמם בעלי זכות יתר על כי ניתן להם ליהנות מעושר זה. תכונה מיוחדת לדניאל בנלולו היא רצונו לחלוק את התרבות הספרדית עם בני הקהילה היהודית באוטווה. הדבר מתבטא בקונצרטים של מוסיקה ספרדית, במסעות למרוקו אותם הוא מארגן מדי שנה, וכן בסדנאות אותן הוא מנחה במוזיאון התרבויות הקנדי. כמו כן, הוא הקים מקהלה, אשר זמריה הם אנשים נכים. זאת ועוד, בנוסף לפעילותו בתחום החינוכי, דניאל בנלולו נוטל חלק בקונצרטים רבים במונטריאול, באוטווה, בטורונטו, בארה"ב ובישראל. הוא גם השתתף בהקלטת התקליטורים של ספר השירה שלי "עת הזמיר".

חזנים נוספים פועלים בבתי הכנסת שבעיר מונטריאול. הרב יהודה אביטן, שהוא גם מוהל וגם חובב פיוטים, פעיל בקהילה הספרדית-פורטוגזית זה שנים רבות. הוא חיבר ספר פיוטים, שיצא בישראל בהוצאת מוסד הרב קוק בירושלים. לאברהם סולטן מסלול דומה לזה של דניאל בנלולו. מרוקאי במוצאו, הוא למד חזנות אשכנזית ופועל בבית כנסת אשכנזי בטורונטו. גם הוא חש בנוח בשני סגנונות התפילה, הספרדי והאשכנזי.

אייל ביטון הינו מלחין, משורר ומנהל מוסיקלי. הוא התחיל את הקריירה שלו במונטריאול, במספר "שבועיים מוסיקליים", וכיום עובד בטורונטו כמנהל מוסיקלי של בית הכנסת "בית תקווה". יצירתו מורכבת מקטעים ליטורגיים שנכתבו עבור בית הכנסת וכן מאורטוריות, אשר הועלו על במותיהן של ערים רבות, כגון מונטריאול, טורונטו, ניו-יורק והונג-קונג.

האורטוריה הראשונה שלו, "המלך דוד, המחזמר", בוצעה על ידי צוות מקצועי בליווי מקהלת "כינור", במרכז סעידי ברונפמן (כיום מרכז סגל) בשנת 2002. האורטוריה עוררה סקרנות רבה בשל תעוזתה ומקוריותה. הקהילה היהודית הספרדית, שלא הורגלה לצפות בקונצרטים מעין זה, הופתעה ובאותה מידה הוקסמה. אחר קונצרט זה, נוספו עוד יצירות מוסיקליות בנושאים תנ"כיים, כגון: "משה: אגדה מוסיקלית". ביצירה זו מסופר על הגיבור התנ"כי הגדול. אציין גם יצירות נוספות: "העלמה מפרס", המגוללת את קורותיה של אסתר המלכה, ו-"חופש", מחזה המתאר את הדימיון שבין משה ומרטין לותר קינג הבן. בשל מקוריותו, אייל ביטון מקנה מימד נוסף למוסיקה היהודית.

לא אוכל לסיים בלי להביע את תקוותי שהקהילה היהודית תדע פריחה מוסיקלית חדשה, כמו זו של שנות ה-80 וה-90. אנו צמאים לשמוע להקות מוסיקליות חדשות וכיוונים חדשים. כמו כן, רצוי שניזום מיזמים מוסיקליים משותפים עם הקהילה היהודית האשכנזית. במקביל, עלינו ללמוד לאזן בבתי הכנסת שלנו בין הישן לחדש. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להקשיב לזמירות הישנות ולקדם את המורשת, שהיא יקרה לנו כל כך.

 

 

דינה צבע בקונצרט של הזמריה

1 מוסיקאית ואתנולוגית

 


הדפסהדואל