גישתו של ר' אברהם פריצול לכלכלת היהודים

facebook Share on Facebook

 

אמנון אלקבץ

 

גישתו של ר' אברהם פריצול לכלכלת היהודים

הוויכוח על הריבית מול הכנסייה הקתולית

 

לאור המשבר הפיננסי העולמי העובר כיום על מרבית מדינות העולם המערבי, ענייני הריבית (בלשון המקרא: "הנשך"), מהווים גורם חשוב ביצירתו. אצלנו, כמו בשאר ארצות המערב, ויסות הכלכלה נעשה ביו היתר, באמצעות כלי-פיננסי חשוב הנקרא: "מדיניות מוניטארית", עליו מופקד נגיד בנק ישראל, כיום, פרופ' סטנלי פישר. לאחרונה, פרופ' פישר מרבה להשתמש בכלי זה לצורך האצת תהליכי הצמיחה הכלכלית שנקלעה להאטה, מסיבות שאין זה המקום לדון בהן.

משברים כאלה פקדו, פוקדים ויפקדו את העולם כמימים ימימה. כאשר המקרא מזהיר אותנו מפני "הנשך" ו"התרבית", צפה שברבות הימים תהווה הריבית גורם מכשיל ביחסים שבין אדם לחברו, בין הפרט לחברה ולמדינה, בין מדינה למדינה ובעיקר בין דת לדת.

בסוגיה זו של "הריבית" אצל הדתות השונות, נפנה לעבר ימי הביניים המאוחרים בהם הלהט הדתי היה בשיאו, וסוגית השימוש בריבית קיבלה מימד תהודי רב בוויכוחים האידיולוגיים-דתיים, בעיקר בין הכנסייה הקתולית ליהדות.

אחד מרגעי-השיא של ההתנצחויות האלה היה בשנת 1451 בעיר פירארה שבאיטליה.

מרביתן של הקהילות היהודיות באיטליה של ימי הביניים, התבססו והתפתחו אחר שהשלטונות המקומיים הזמינו אליהם את הבנקאים היהודים להתיישב בערים השונות שבמחוזותיהם, על מנת להקים בהם מוסדות בנקאיים. הזמנה זו סללה לפניהם את הדרך לפעול בתוך הערים הנוצריות. עיקר ההנמקה של השלטונות האיטלקיים למתן רשות כניסת יהודים ושהייתם במקומות שבהם נאסר עליהם קודם לחיות, הייתה ה "Raison d'etre (זכות הקיום, או ההצדקה להיות), משתי סיבות:

1. כדי למנוע את "הזדמנות החטא" מנוצרים, שעסקו בהלוואות ב"ריבית הנרשעת".

2. כדי לעזור לנתינים העניים שיקבלו מהיהודים הלוואות בריבית נמוכה1.

זה היה מעין "עלה תאנה" לכסוי ערוותם. העיסוק בריבית שנחשב כאסור לאזרחים הנוצרים, הותר ליהודים, בבחינת הרע במיעוטו. כך ניתן הצידוק העקרוני לנוכחותם ולהשתלבותם של היהודים ברקמה המורכבת של הפעילות הכלכלית והחברתית. למעשה, הקריאה להתיישבות המלווים היהודים, היתה טמונה בעובדה שהשליטים לא ראו לנכון להתמודד עם בעיות העוני שבקרבם.

הזמנת היהודים להתיישבות, נעשתה על פי חוזה מיוחד (קונדוטה), שהקנה להם זכויות יתרות, להם, לבני משפחותיהם ולנלווים אליהם2. זכות זו ניתנה לעתים תחת התחייבות של הבנקאים היהודים, לפיה הם מתחייבים להלוות מדי שנה, סכום ידוע למועצת העיר. לעתים אף ללא ריבית כלשהי, או תחת תנאים מגבילים אחרים שנרשמו ב"כתב הפריביליגיות"3, זו היתה עיקר פרנסתם של מרבית הקהילות ועליה נשענו.

עסק ההלוואות בריבית היה אחת התופעות החשובות ביותר בתולדות יהודי איטליה בתקופת הרנסאנס. "בדורותינו, כל מלווה בריבית, נכבדות מדובר בו...המה ראשינו ושופטינו, דיינינו ומנהיגינו" (מדברי ר' יהודה אריה מודינה, 1584)4. גם רבנים עסקו לעתים במסחר בריבית, כמו ר' יעקב תם ("רבנו תם") שהתעשר מגידול גפנים ליין, ואת הונו הרב הפנה למתן הלוואות5. רבנים אחרים שעסקו במתן הלוואות, עשו זאת משום שלא קיבלו שכר על שירותיהם, ופרנסתם הייתה על ההלוואות בריבית6. נשים, במספר לא מבוטל, ניהלו עסקים והילוו כספים, על כך הייתה פרנסתן7. בדרך זו, יהודים רבים התעשרו והמשיכו לחפש דרכים להפעלת הונם. ההון הרב שנצבר בידיהם מצא את אפיקו, בעיקר, למתן הלוואות. משלח-יד זה הותיר בידי העוסקים בו זמן לעסוק בתורה ובצורכי הקהילה.

"בנקאים" אלה שצמחו מתוך מעמד הסוחרים, יסדו קהילות יהודיות בתוך הערים, ותרומתם הפיננסית בתוכן היתה רבה8. הם יצרו קשרים בין הקהילות השונות בהן ביקרו9, ושימשו כמתווכים בין הקהילות היהודיות לרשויות האזרחיות, והיה בידם לגייס סיוע ממקומות רחוקים, בעת הצורך.

במקומות מסויימים נשמר לעתים קרובות הגרעין החד-משפחתי ימים רבים, משום שהמשפחה בעלת "החזקה", שמרה בכל כוחה על מעמדה הבלעדי, ולא נתנה דריסת-רגל למתחרים. גם בסביבתה הקרובה, הייתה משתדלת "לתקוע יתדות" כדי להבטיח לעצמה מרחב מחיה בלא תחרות10.

לשלטונות בערים האיטלקיות, היה ברור מה חשיבותם הגדולה של הבנקאים היהודיים להתפתחות הכלכלית בעריהם. הערים היו זקוקות להם, כשם שהם היו זקוקים לערים. מלכים רבים ניצלו את התיישבותם, נהנו מההלוואות לתועלתם ומהמסים הכבדים שהטילו על הריבית שנגבתה, כך שהיה בהזמנת היהודים להתיישב משום חוכמה תועלתית.

נוכחותם הבולטת של "בנקאים" אלה, הקימה עליהם במיוחד את הנזירים הפרנציסקנים שנקטו בהתקפות חריפות על עסקי הריבית היהודית. הם פגעו במעמדם של מנהיגי הקהילות רמי-המעלה, ונוצר איום משמעותי על המשך קיומן הכלכלי, החברתי והפיסי של כלל קהילות איטליה. מה שעמד להם בעת הזאת, היתה הנקודה הדתית-נוצרית הגורסת שיש צורך להחזיק ביהודים כ"מיעוט מושפל", אסור להשמידם טוטאלית, בהסתמכם על הנאמר בתהלים: "אל תהרגם פן ישכחו עמי, הניעמו בחילך והורידמו..." (תהלים, נט/יב). את הדוגמה לכך לקחו ממעשה-קין אחר רצח הבל אחיו, וה' עשהו נע ונד בארץ: "וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו" (בראשית, ד/טו). מכאן שיש לשמור על היהודים מפני הכחדתם, כשאות קין על מצחם, עד "חזרתם בתשובה", כלומר, עד התנצרותם.

הכאת היהודים בנקודה הרגישה ביותר, הכלכלה, היתה מטרת הכנסיה. בעיניה, היהודי "הכופר" הוא נצלן מולד, האוהב כסף. טענה זו קיימת בפיהם מאז ביסוס הנצרות ברומא, בהסתמכם על הנאמר במקרא: "ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות...וישאלום, וינצלו את מצרים" (שמות, לה/לו). זו ההוכחה לאהבת הכסף והניצול, לכן פניהם לעיסוק בריבית-בכסף.

הכנסיה עצמה עמדה בפני בעיית הריבית בדילמה, ולא תמיד בגלל עיסוקם של היהודים בהלוואות, כי בכך עסקו גם הנוצרים. העיסוק בריבית, כעולה מכתבי-הקודש, היה מן האיסורים החמורים שהיא אסרה על מאמיניה, ברם, לגבי היהודים, ידעה לא אחת להטות את הכף לחובתם בשמיטת חובות, או באי תשלום ריבית כלל, כפי שקרה בעת מסעי-הצלב11.

ככלל, משהכירה הכנסיה בחיוניתה של הריבית לצרכים הכלכליים, יכלה להתירה תחת הפיקוח על גובהה, וקבעה שהנוצרים ישלמו ריבית גבוהה מהיהודים, במטרה למנוע מהנוצרים את הצורך להזדקק להלוואות. לפיכך, גובה הריבית הגיע לכדי 40% ואף יותר. מאידך, בעיני הנזירים, עיסוק היהודים בריבית ובהלוואות נחשב לאקט של מלחמה שהכריזו היהודים על הנצרות. נוצרים שהפסידו את רכושם, גם אם מסיבות של כוח-עליון, כגון מגיפות, יבולים נמוכים ועצירת גשמים שנחתו על המדינות, תלו את האשם ב"חטא הריבית" היהודית, וראו את עצמם כקורבנות שנגרסו תחת שיני "הנשך" היהודי, בעל ההשפעה הממאירה. הם קבעו שזו גניבה בגלוי והפרה גסה של חוקי הכנסיה, עד כדי "רמיסת גופו של ישו" ודריסת מאמיניו, וראו בכך סכנה קיומית לשלום החברה הנוצרית מפני התעשרותם של "האוייבים היהודים", שיש להיחלץ מפניהם, אף עד כדי גירושם ממקום מושבם. טענות אלה כנגד "הנשך", המשיכו לשמש אותם לאורך זמן בוויכוחיהם עם היהודים, בהתריסם ש"בנשך" זה, משחיתים היהודים את החסד האלוהי הטבוע באדם, וזה מנוגד לטוב ליבו של האל ומהציוויים המלווים באופן טבעי את האדם, כמו אור השמש, האוויר, האש והאדמה המוענקים חינם לכל הייצורים שבעולם. כמו כן, העיסוק בריבית גורם למצוקה חברתית בקרב האיכרים העניים ויוצר מעמד של משכירי כסף בטלנים, המנצלים את המעמדות השונים באופן טפילי.

מפתיע שדווקא המתנגדים החריפים ביותר לעניין הריבית, באו מהשכבה החברתית שהרגישות לצרכים הסוציו-כלכליים, היו צריכים להנחות אותם לקולה. היו אלה הנזירים הפרנציסקנים, ברנארדינו מסיינה (1380-1444) וברנארדינו מפלטרה (1439-1494), שנשאו באחריות המכרעת לקביעת גורלם של היהודים בתקופה זו, הפיצו את הרעיונות המרעילים והחריפו את המיתוסים הישנים על עלילות הדם השונות, כ"רצח לצורכי-פולחן", "חילול לחם-הקודש" וכד'. הם הישוו את היהודים ל"דובים רעבתנים" ולכלבים שוטים המוצצים בפה-פעור, את "דמם של הנוצרים הטובים".

ברנארדינו מסיינה אומר: "הכסף הוא החום החיוני של העיר. המלווים בריבית הם עלוקות הנצמדות בתענוג אל איבר חולה, מוצצות את דמו בלהט שאינו יודע רוויה. הדם והחום נוטשים את קצות הגוף ופונים לזרום אל עבר הלב. זה האות שהמוות קרב, אבל הסכנה מאיימת יותר כשהיהודים מחזיקים בממונה של העיר, אז החום כבר אינינו זורם במסלולו הרגיל אל עבר הלב, וכמו במגיפה, הוא פונה לכיוון האיבר החולה בגוף, ואיבר זה ראוי לכריתה, שכן כל יהודי, בעיקר אם הוא מלווה, הוא אוייבו הראשי של הנוצרי"12. מחרה-מחזיק אחריו ברנארדינו מפלטרה האומר: המלווים בריבית הם האסון הגדול ביותר בדרכה של האנושות, הם הקדושים המעונים של השטן, סרטן המתפשט באביונים ובמדינות. המלווים בריבית הם חזירים וגנבים ההורסים את טבע הדברים. אותה הלוואה שהיהודים נותנים לנוצרים, דומה לתרופה מסוכנת הניתנת לחולה אנוש, שאז היא מוסיפה לו מכאוב על מכאוביו. זהו חטא מתועב, וככל שהחברה הנוצרית תמהר להקיא מתוכה את היהודים המשבשים את הסדר החברתי בעולם, יפרחו שוב הצדק והחסד האלוהי בקרב מאמיניו.

על טענות אלה, כותב ר' שמחה לוצאטו13: "האומה היהודית המפוזרת והמפורדת בכל העולם, אין לה קצין וראש להגן עליה, לעולם היא נכונה, מתוך גמישות זריזה, להיכנע לגזירות השלטון עד כדי כך, שאם בא שלטון ומטיל מסים מיוחדים על בני האומה הזאת, אין יפצו פה וישמיעו תלונה כלשהי. ציבור זה הוא ציבור נכנע, צייתן, משועבד ומרכין ראש לפני השליט, שכן השלטונות והממלכות מורכבים כגוף האדם, משלושה עיקרים:

  1. הרוח והנשמה הנושאים אותם, והם השליטים בגוף.

  2. האיברים המוציאים לפועל את הוראת השליטים.

  3. הדם והנוזלים האחרים הזורמים ומפרנסים את הגוף, הם הסוחרים ובעלי המלאכה, שמתוך הכסף שבמסחרם, זנים ומפרנסים את השלטון. על כן המילה "דמים" בעברית, היא תרתי-משמע, גם דם וגם ממון. היהודים הם איפא, הדם הזן את הגוף המדיני. מאחר ואינם נמנים על חלק הגוף בעל הסמכות השלטונית, הריהם "זורמים" ומביאים תועלת לאותו שליט ושלטונו.

על מנת להלחם בבנקאים היהודים, הקימה הכנסיה כמעין מוסדות צדקה לעניים שנקראו Monti di pieta . מוסדות אלה נקלעו לשערוריות כספיות, איבדו מאופיין והפכו לברי-תחרות מול הבנקאים היהודים. כמו כן, על מנת לגרום להורדת הריבית אצל היהודים, הרעו השלטונות, כברירת מחדל, את תנאי ישיבת היהודים בעריהם, וקבעו להם או מס שנתי גבוה ביותר, או הורדת הריבית על ההלוואות מתחת לרמה של ה- monti"".

 

נימוקו של ר' אברהם פריצול לכתיבת חיבורו "מגן אברהם" (ויכוח הריבית)

הריבית שימשה לכנסיה אבן בוחן לעליונות המוסרית של הנצרות מול היהדות, וראתה בה את הסכנה לישועת הנפש הנוצרית. היהודים נקראו להשיב על ההאשמות הנוצריות בדבר האיסור לעסוק בריבית, כעולה מכתבי הקודש ומרוח דברי אריסטו. בראש דוברי-הכנסיה הועמדו אנטונינו מפירנצה, איש הכנסיה הפרנציסקנית, וברנארדינו מפלטרה, שניהם פולמוסנים רבי-מוניטין. הם התבססו על ידיעתם המפליגה בכתבי-הקודש היהודיים ומפרשנותם, מההיבט הנוצרי, הטוען לעליונות על היהדות. העימות נערך בעיר פירארה בשנת 148714, ונסב אל המישור הפילוסופי לפרשנות המקרא.

מי שנענה לאתגר התגובה היה ר' אברהם פריצול. פריצול נולד בשנת 1451 באוויניון שבדרום צרפת, ממנה היגר למאנטובה שבאיטליה וממנה לפירארה, בה שימש כסופר וחזן בבית הכנסת. הוא גם חיבר פירושים לכמה מספרי המקרא וויכוחים עם הנצרות והאיסלאם, שמהם עולה שהיה מאותם חכמים חריפי-שכל שקמו לקהילה היהודית באיטליה של שלהי המאה הט"ו. בפני עצמו, היה אישיות מעניינת ורבת פעלים המעורה בחוג ה"הומאניסטים", וידיעותיו הרבות בתחום הפילוסופיה, הגיאוגרפיה והאנטומיה, הקנו לו בטעות את השם "הרופא"15.

הוויכוח הקיף את מרבית ספרי המקרא, מבראשית ועד סוף ספר דניאל. עמידתו המכובדת של פריצול בוויכוחים אלה, תוך הערכה וכבוד לטענות מתנגדיו, נעשתה בדרך חכמים לוגית, החל מהפרשנות לבריאת העולם וכלה בחישובי הקץ וביאת המשיח שבספר דניאל. דבריו זכו להערכתם הרבה של ברי-הפלוגתא הנוצריים. בהמשך הוויכוחים, ביקשו הפולמוסנים הנוצריים שפריצול יעלה את טיעוניו והגנתו בכתב, כדי שיוכלו להתכונן לקראת העימותים הבאים. בחוסר ברירה, הוא מתפנה למלא את בקשתם, שממנה יצמח ספרו הידוע "מגן אברהם" (או בשמו האחר "ויכוח-הדת"), על שום שהוא, אברהם, הגן על תורת ישראל והיהדות. במבוא לספר הוא כותב: "לבקשת האדון אביר אדוננו אירקולי, דוכוס פירארה...שהם הרהיבוני וציווני לבוא לפני יקר תפארתם, לדבר ולהתווכח עם שני חכמיהם המפורסמים...הוכרחתי בצווים, לדבר בפניהם פעמים רבות בשובה ונחת, בדרושים מתחלפים...על כן עברתי על רצוני אשר הכריחוני לכתוב ולהעלות על ספר, בלשונם, רוב פרטי השאלות והתשובות והדברים אשר קרו במשך ימי הוויכוחים האלה...ואמלא בקשת אנשים כמוהם אשר להפיק חפצם, וישיבו העולה על רוחם. על כך, לא ייוחס לי עוון ממה שהוכרחתי לכתוב הנה...כי לא יצאתי חלילה, לדבר תועה. לאמונתי אני, ודברי ימלוכו, ודבריהם יכזבו...אשר פירשו התורה והנביאים על דרך מה שעלה באמיתות מחשבתם. אני נדרשתי לאשר שאלוני, והזכרתי רצונם בספר הזה, למען יוודע מעשהו לכל הקורא בו, לזיכרון16

בתום הפולמוס, חשש פריצול שמא דברי הגנתו בוויכוחים אלה יאבדו, ונרתם להעמידם לדורות הבאים ככלי ביטוי מלומד, כמעין תדריך שיטתי ונהיר שישמש אותם במלחמתם הרעיונית, מול פולמוסנים נוצרים העתידים לקום, ועשויים שוב לטעון כנגד היהדות בפרשנות מסולפת של המקורות המקראיים. מתוך ע"ד הפרקים שבספר, מתגלה פריצול בידענותו המפליגה בספרי הקודש העבריים והנוצריים, אולם אנו נתרכז בפרק העיקרי של הספר, הוא פרק ע"ג, בו נעסוק קצת בהרחבה. הדברים נכתבו כשאלות ותשובות של תלמיד מול רבו, כאשר כוונת הדברים היא, בין יהודי לנוצרי, כמובא להלן.

 

על עניין "הנשך והתרבית" האסורים על היהודים והנוצרים ע"פ כתבי-הקודש

"על עניין הנשך ותרבית שמותר לישראל לקחתו מהם, שהנוצרים האלו אינם מאדום". בפתיח זה בא לסנגר על העניינים הכלכליים של היהודים, בכך מתחיל את מלחמתו הרעיונית. שלא כפולמוסנים שקדמו לו, כמו יצחק אברבנאל, הרמב"ן, ר' יצחק קרשקש או "פולמוס נסטור הכומר"17, פריצול מתרכז בשני מישורים מיוחדים א. המישור הדתי, ב. המישור החברתי-כלכלי. הוא חוזר על ההאשמות הנוצריות הפומביות, שישראל נחות בעמים, יש להכותם בהבל פיהם ולהראות את נחיתותם לעומת הנוצרים. אל הנוצרים, הוא פונה בשם הצדק האלוהי שהושלט בהיסטורית העמים העולמית. הגותו של פריצול הושפעה מהלכי הרוח שמסביבו, לכן בתשובותיו הוא משלב מתורות אפלטון ואריסטו, המבטאות את חייה ומאבקה של היהדות ביימי הביניים, בוויכוחיה עם הנוצרים, ודוחה מכל וכל את אמונתם המבוססת על שלושת עיקריה הבעייתיים, "התגשמות האל", "לידת הבתולים" ו"רוח הקודש".

כאמור, עיקרי התקפותיהם של הנוצרים, היו סביב הריבית, שישראל "אוהב כסף", ו"אוהב כסף, לא ישבע כסף" (קהלת ה/ט). זהו מעשה נתעב, מגונה ונבזה. הדברים נוגדים את דברי התורה וכתבי-הקודש, ובכלל העיסוק בריבית, אסור לישראל משלוש סיבות:

  1. הריבית היא כנגד הטבע והדין, גורמת להרס החברה והסדר המדיני. הורסת בתים, מחסרת ממונות ומשנה את הסדר האלוהי שמימות עולם בו היתה קיימת שאיפה לאחוות עמים. הרי על פי התורה, מצווים לתמוך בחלש שלא יפול, על אחת כמה וכמה, שהיהודים והנוצרים אחים הם עוד מימי אבותינו הראשונים, ראה יעקב ועשו. יש איפא לשמור על אהבת האחווה ולעזור איש לזולתו. כאשר זה ימוט, "והחזקת בו", "ונשך ותרבית לא תקח ממנו" (ויקרא, כה/לה-לו).

  2. הריבית אסורה מן התורה ש"כל דרכיה דרכי-נעם" (משלי, ג/יז), ומציינת פעמים רבות: "אם כסף תלווה את עמי, את העני...לא תשימון עליו נשך" (שמות, כב/כד). "את כספך לא תתן לו בנשך ומרבית" (ויקרא, כה/לז). "לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר ישך" (דברים, כג/כ), ודוד המלך מהלל את האיש "אשר כספו לא נתן בנשך" (תהלים, טו/ה). הנה כי כן, לכל אורכה של התורה מוזכר שאסור לקחת ריבית, אפילו מגר, על אחת כמה וכמה בין אחים. ויעקב ועשו אחים הם, כנאמר: "באנו אל אחיך, אל עשו" (בראשית, לב/ו), ועשו עונה: "יש לי רב אחי" (שם, לג/ט). השליחים ששולח משה אל מלך אדום, פונים אליו ואומרים: "כה אמר אחיך ישראל" (במדבר, כ/יד) מכאן עולה שעשו הוא אדום, והוא אח לישראל. ישראל נמצא כיום בגלות תחת שלטונו של האח אדום-עשו, ושניהם מבניו של יצחק.

  3. אשר לפסוק "לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך", גורס שאלה הם דברים מאוחרים שנאמרו ב"משנה תורה" מדעתו של משה בלבד, ולא על דעת "המקום". ככתוב: "הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים, א/ה), ובאו להרחיב את שנאמר בספר "ויקרא", על "הנוכרי הגמור". ולפסוק: "והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה" (דברים, כה/יב), רצה בדברים אלה לתת פתח לבני ישראל להנות מהתועלת הכספית, ביודעו כי בני ישראל אוהבי-ממון הם. הראיה, ניצול כספם וזהבם של המצרים במצרים, וכאן, באים ישראל ולוקחים ריבית מאחיהם הנוצרים. עד כאן טענותיהם של הנוצרים.

על שלושת הטענות הנ"ל משיב פריצול, על דרך ההיגיון, שבע תשובות אפולוגטיות אותן הוא קורא "שורשים". "שורשים" אלה באים להדגיש את היתרונות והתועלות הכלכליות שיצמחו מעצם עיסוקם של היהודים בריבית, כמובא להלן.

 

שורש א:18

בשורש הראשון מסביר פריצול את שקרה לאדם מאז בריאתו ועד "דור הפלגה", שאז נפוץ על פני האדמה, ועבר ממסגרת חיים של קבוצה מאוחדת שקיבלה את השפע האלוהי ללא טורח, למצב של קבוצות ויחידים שכל אחד מהם זכה לטובה ולשפע כפי שהעניק לו האלוה, או חלילה, למחסור ועוני. במציאות של היום, הרכוש הפרטי, הוא נחלת כל פרט ופרט, זה מזמן חדל מלנהוג החסד האלוהי בו האנשים העניקו אחד למשנהו מתנות חינם במסגרת "החברה הטבעית". מתנת חינם ניתנת כיום רק כאשר עולה הרצון מלפני העשיר בעל היכולת לתיתה, כי יש לו יתרון בכספים, כפי שלאחר יש יתרון בסחורות כגון, בעלי הבתים המשכירים את בתיהם, שוכרי-בהמות וקרקעות ועוד, כולם תמורת כסף. ויש גם אנשים ה"מוכרים את אונם וזמנם" במלאכות שונות, תמורת שכר. האדם הנחות ביתרונות אלה, יצטרך לקנות בכסף את החסר לו מבעל היתרון, כך גם העשיר בכסף ונכסים "ימכור את הונו ועושרו" תמורת כסף, ולא בחינם. ברור איפא שהכסף הוא "מוצר כלכלי" כמו כל סחורה אחרת, ובגלל המחסור, יש "מחיר לכל מוצר", בלעדי זה, לא תצלח החברה האנושית, כי אז הגניבות והרצח יתעצמו, ותבוא אנדרלמוסיה לעולם. לפיכך ההון היהודי הינו "גורם יצור" ממעלה ראשונה, והוא בא לצמצמם את הפער בין צורכי-הציבור הנוצרי, לבין המקורות המוגבלים שעמדו לרשותם לפני בוא ההון היהודי.

פריצול מחזק את טענותיו בציינו, שקיימים גורמי-יצור הנבדלים בכושרם. יש בעלי –אדמה ובעלי מקצועות רבים המתמחים במקצועותיהם, לעומת הבנקאים היהודים המתמחים בבנקאות. יתרונם של היהודים בתחום זה, עולה על חסרונם במקצועות אחרים, זה ה"יתרון היחסי" ו"המוחלט" שבידם. כניסתם של הבנקאים היהודים לפעילות הכלכלית, תגביר את היקף הייצור, ותיצור את האפשרות לסיפוק צרכים נוספים של החברה בעתיד, משמע, שה"תשומה של ההון", תגרום לתפוקה יעילה וגדולה יותר בעתיד. יש איפא לשאוף לקלוט יותר יהודים נוספים בערים, אלה יגדילו את כושר הייצור שיגרום להתפתחות הערים וצמיחתן, ויהא יותר כסף בשוק שיגביר את הצריכה. כך צריך להיות סדר העדיפות והמטרה של ראשי השלטון בערים.

 

 

שורש ב:

תשובתו השניה של פריצול, מוקדשת למישור החברתי-כלכלי. טענת הנוצרים כי העיסוק היהודי בריבית מזיק למירקם החברתי של הקהילה הנוצרית, בטעות יסודה, שהרי פעמים רבות עיריות עצמן הטילו חיוב על קהילות יהודיות שיקימו "שולחניות", ורק ע"פ הכרח השלטון, נהיו למלווים לתושבים הנוצריים19. אף אתם, השלטונות, חיפשתם הון לעצמכם לצורך פיתוח הערים והגנתן, ועשיתם זאת מהמיסוי על הריבית.

הריבית הנגבית ע"י היהודים אינה מופרזת, זהו מחיר הוגן תמורת השימוש בכסף שאינו שלכם, שכן, אלה המחירים המקובלים כיום על כל הדתות, ואף אחד אינו רואה בכך "נשך". ה"נשך" מצד עצמו, אינו דבר בלתי ראוי, כן ראוי שאנשים ירוויחו על השקעת כספם וממונם. הריבית היא איפא, המחיר לשימוש בהון של אדם כלשהו, הקונה בו סחורות עליהן הוא מרוויח כסף, לפיכך הכסף נעשה "פורה". וכמו כל סחורה אחרת, הוא תנאי ליזמות עסקית-מסחרית. ואם כבר אתם הנוצרים אוסרים עלינו את ההלוואות בריבית, ומתירים אותה לעצמכם, בואו נראה את דעתו של אריסטו, המקובל עליכם, מה הוא אומר בעניין הריבית, בספרו "המידות"20. שם הוא קובע חמש סיבות לאיסורה:

  1. שימוש והחזקת סחורה מתכלה, חד הם. לפיכך, סחורה מסוג זה אינה הגונה.

  2. הכסף עקר במהותו, כסף הנותן פרי לכסף אחר, אינו טבעי ואינו יכול להיות פורה, ואינו כפוף לביקוש והיצע. הכסף צריך להמסר כהלוואה בחינם, ללא ריבית.

  3. הריבית אינה טבעית, משום שהיא מושגת ללא עמל.

  4. "הזמן", מהווה סחורה משותפת לכלל האנושות, ולאף אחד אין הזכות להחזיק בו או להשתמש בו לתועלתו הפרטית. לכן אין לקחת כסף על מתנת חינם.

  5. הריבית משחיתה את החסד האלוהי הטבוע באדם, ואת אושרו הפרטי.

 

שורש ג

כל הציטוטים שמן התורה נאמרו מפי הגבורה. בכלל זה, כל מה שאמר משה רבנו ע"ה בספר "דברים", נאמרו מדעתו של הקב"ה, להודיעם את ישראל. "משנה תורה" בא להשלים את שחסר בארבעת ספרי החומש הקודמים, ככתוב: "...ויהי בארבעים שנה...דבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם" (דברים א/ג)". לומר, שמשה שנה להם את כל אשר ציווה אליו ה' לומר לבני ישראל, ובוודאי שלא מדעתו הפרטית. אשר למשמעות הדברים "הואיל משה באר את התורה הזאת" (שם א/ה), הרי שלקראת פטירתו של משה, נותרו מספר מושגים בלתי ברורים שהובררו מפי הגבורה, כמו: "את הנוכרי תיגוש ואת אחיך תשמט ידך" (דברים טו/ג), "והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה", "הוא ילווך ואתה לא תלווינו" (שם כח יב/מד) ועוד. יש איפא לתמוה, הייתכן שגדול הנביאים שמאז ומעולם, משה רבנו ע"ה, אשר אף הנוצרים מאמינים בו, יחדש בדבורו חלילה, אפילו אות אחת בתורה שלא תהא כולה אלוהית? חלילה מלפקפק בדברים בטלים אלה, מה שנאמר, זו אמיתותה של התורה.

 

שורש ד

מוסכם ומקובל בקרב עם ישראל, שהעם נשמע לחכמי המקרא, ע"פ הציווי האלוהי: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז/יא). לפיכך, אם חז"ל התירו לקחת ריבית מהנוכרי כפי שציוותה התורה, "לנוכרי תשיך", אין לפקפק באמיתותם. אנו נשמעים לחכמינו כמו שאתם מצייתים לחכמיכם ולכוהניכם, כפי שציווה אתכם פטרוס, הכהן הגדול שלכם. ולעניין הציווי לישראל "ולאחיך לא תשיך", שגרמה למחלוקת בין החכמים, המחלוקת נפתרה ע"פ "היתר עסקא" המתירה לעסוק בהלוואות לצורכי הבריות, שזהו דבר מועיל והגון מבחינה חברתית ומוסרית21.

(עם זאת, ר' יעקב עמדין בן-צבי (יעב"ץ, 1751), יצא למלחמת חורמה כנגד הנשך והריבית שלוקחים העשירים היהודים מדלת העם. הוא מכנה אותם "רשעים וגזלנים", "מגלחי מעות", "רודפי בצע שרעבונם לכסף אינו יודע שובע, כמו המוות שאף הוא אינו יודע שובע, אוהבי כסף לעולם לא ישבעו כסף" הוא מפנה אל המקורות "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ב/ג-יט) יגיע אפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (אבות ד)22)

ההצדקה בה התירו הרבנים את העיסוק היהודי בריבית, באה ממצוקות העתים. היה צורך בצבירת כספים לשיחוד מושלי הערים שיתירו התיישבותם בערים, מחמת האיסור לבעלות יהודית על הקרקעות ונטל כבד של מסים. כמו כן, דחיית הנוצרים את היהודים מהצטרפות ל"גילדות" השונות למסחר, נוכח סירובם של היהודים לשבועה הנוצרית, או נוכח האיסור שחל על היהודים להיות מועסקים במשרות ציבוריות23.

 

שורש ה

המילה "נוכרי" מתכוונת לאותו "אח" יהודי שזה מזמן פרש ונבדל בדעותיו ואמונתו, ובעיקר כשאינו נימול, כנאמר: "כה אמר ה' אלוהים, כל בן ניכר, ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי" (יחזקאל מד/ט). לפיכך, הבלתי נימול בחותמם של ישראל, אינו אח לישראל, "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז/טו). בני אדום ועשו שלא שמרו את ברית ה' ע"פ הציווי, הפכו לאוייב נוכרי ואכזר שקם על אחיו. אין להכיר בהם כ"אחים", מכיוון שיצאו מכלל ישראל כבר בתקופה הקדומה כאשר לא אבה אדום לתת לישראל עבור בגבולו, בצאתו ממצרים, "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה" (במדבר כ/כ). אזי כיצד "אח" הופך לאוייב? לפיכך אין הנוצרים היום "אחים" לישראל, שנאמר: "מוזר הייתי לאחי ונוכרי לבני אמי" (תהלים סט/ט). "זרים ונוכרים", כך אנו נקראים בפיכם, על כן, ע"פ דין תורה אתם נוכרים ומותר לקחת מכם ריבית. ואם אתם כן טוענים שאתם "אחים לישראל", תתנהגו אלינו כאל אחים, לכל העניינים.

 

שורש ו

אף אם נאמר שאדום "אח" לישראל, אין בשום פנים לשייך את האומה האירופית לאדום ועשו, שאדום נמצאת באסיה, בדרומה המזרחי של ארץ ישראל. חבל ארץ זה ניתן כירושה לעשו "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב/ה). והר שעיר, הוא אדום שנלחמו עם ישראל, והרעו להם ימים רבים. לא נמצא באף מקור היסטורי שהאדומים באו לאירופה והתיישבו בה. מדברי הימים הקדמונים, מציינים שאירופה נפלה בחלקו של יפת מבני נח. נח חילק את הארץ לשלושת בניו. שם, קיבל את אסיה וחם את אפריקה. אליפז שהיה מבניו של עשו, הגיע לאיטליה והצליח להישתלט ולמלוך עליה, משם צמחה רומי, ממנה יצא החוטר, הקיסר טיטוס שהחריב את ירושלים, והגלה את ישראל24. כידוע, טיטוס נקרא בפי חז"ל "האדומי", וגלות ישראל ברומי נקראת "גלות אדום". לא קיימת שום הוכחה ששאר העמים הפרתיים, הם אדומיים, לפיכך מותר לקחת ריבית מאותם עמים נוכריים שאינם מבני יפת ואינם אחים לישראל.

 

(קטע זה מצביע על ידיעתו הרחבה של פריצול בגיאוגרפיה, כמובאת בספרו "אגרת אורחות עולם"25. ספר זה ו"מגן אברהם", נכתבו סמוך לשנת 1485-1487, טרם היה ידוע על גילוי אמריקה ואוסטרליה).

 

שורש ז

קיימת הסכמה על גובה הריבית בשווקי הערים האיטלקיות, ואין להרהר בכך שמזה זמן רב, נוהגת הריבית במקומות אלה על פי ארבע אמות-מידה, כדלהלן:

א. מהסיבה שגובה הריבית המוסכם השורה באותה עת, משתנה מעיר לעיר בהתאם למצבם הכלכלי של יושבי אותה העיר. שמחיר הכסף מקובל על הציבור, והם מסכימים להיכנס למשא ומתן עם נותני ההלוואות.

ב. האפיפיורים, בכבודם ובעצמם, מודעים להלוואות היהודיות, והתירו ליהודים לעסוק בכך. הן אושרו מן הטעמים שבהצהרות של כתבי-הפריביליגיות, אף אם השלטון "מכר" ליהודים את הזכות לעסוק בהלוואות בצורה מותנית. האפיפיורים האצילו מסמכויותיהם לשרי המדינות והמושלים, לנהוג באותה מידה כלפי המלווים היהודים, והיו מודעים היטב לתועלת הרבה הצומחת מכך לפיכך, הניחו להם לקבוע את גובהה של הריבית, אך מאידך, הגדירו את המועצות היהודיות העוסקות בהלוואות ומספקות ממון לכלל האוכלוסייה, כ"נשכנים המזיקים לחברה".

ג. קיימת תועלת כלכלית למחוזות בהם יושבים בנקאים יהודים. אלה משלמים מסים לקופת האפיפיור ולקופות מושלי הערים והמחוזות, על עצם ישיבתם בקרבם. כמו כן, הם משלמים כספים רבים על אותן ריביות שנגבו. מסים אלה משמשים מקור הכנסה חשוב ביותר, ותועלתם, מן הבחינה הכלכלית לאותן ערים, רבה מאד. הם מזרזים את התפתחות הערים ומעצימות את הגנתן בעתות מלחמה. האפשרות לקבל הלוואת מזומן, ולקנות בכסף זה ישירות את המוצרים להם הם זקוקים, עדיף מאשר ליפול לפח ההשכרה או ההקפה מגורמים עושקים, חסרי רחמים. סיבות אלה שימשו תירוץ חשוב בידי המושלים, בעימותיהם בפני נתיניהם, להתיר את העיסוק בריבית ליהודים.

ד. מעצם ישיבתם של היהודים בערים, מגיע להם להתפרנס. את פרנסתם, הם מסדירים ביניהם, ואין צורך להשקיע בפרנסתם מן הטעם, שהם לא יהוו נטל על מוסדות העיר. כמו כן, הריבית שהיהודים גובים, ידועה בהגינותה ובמחירה הסביר, ביחס ל"שאר" העוסקים בריבית , מכל המגזרים.

במאמרו זה, פריצול בא לשכנע למען האינטרסים היהודיים, וחושף את חולשתם של התיאולוגים הנוצריים, עד שהותר המשך העיסוק של היהודים במסחר בריבית. זו עדות להגינותו של יהודי חם ומוסרי, אוהב ישראל החס על כבודם וכספם. האמין במה שחשב, התווכח והצליח להעביר את המסר לדורות שיבואו אחריו. בוויכוח זה של ר' אברהם פריצול, מול הכנסיה הקאתולית, הוא קובע שלעולם יזקקו אנשים לממון, עם או בלי היהודים ושירותיהם. את מאמרו הוא מסיים:

"אולם הבורח מן השם הרע, ובוחר בטוב, במלאכות ההגונות והסחורות הראויות, עם הזכירה למצוות הצדקה, תבוא ברכה עד בלי די"

 

 

1 ראובן בונפיל, המלווים היהודים באיטליה, פעמים 41, תש"ן, ע' 58 

2 שולוואס אביגדור, חיי היהודים באיטליה, עוגן, ניו-יורק, תשט"ו, ע' 108 

3 שם, ע' 115 

4 שולוואס, חיי-היהודים, ע' 118 

5 שם, ע' 172

6 ישראל יובל, חכמים בדורם, מאגנס, תשמ"ט, ע' 398 

7 סטאו, חיים וחברה בקהילות רומא במאה הט"ז, פעמים 37, תשמ"ט, ע' 58 

8 דוד רודרמן, עבודת דוקטוראט על אברהם פריצול, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ד, ע' 18 

9 קנת סטאו, מיעוט בעולם נוכרי, שז"ר, תשנ"ז, ע' 48-49 

10 יעקב בוקסנבאום, אגרות בית-וראיטי, אוניברסיטת תל-אביב, תשמ"ח, ע' 44 

11 סטאו, מיעוט, ע' 204-205 

12 ראובן בונפיל, במראה כסופה, שז"ר, ירושלים, תשנ"ד, ע' 27 

13 ר' שמחה לוצאטו, מאמר על יהודי ונציה, ביאליק, ירושלים, תשי"א, ע' 92-97 

14 רודרמן, שם, ע' 135

15 דוד שמואל לווינגר, ליקוטים מספר מגן אברהם, הצופה לחכמת ישראל, בודפשט, תרפ"ח, ע' 278 

16 אברהם פריצול, מגן אברהם, כ"י לנינגרד 416, ע' 2-3 

17 דניאל לסקר, הפולמוס היהודי האנטי נוצרי לדורותיו. פעמים 75, תשנ"ח ע' 95 

18 "מגן אברהם", ע' 105 

19 אברהם-נפתלי צבי רות, על פרשנות "ספר הלכות מלווה ולווה",

20 רודרמן, שם, ע' 394 

21 בוקסנבאום, שם, ע' 18 

22 אברהם ביק, "יעקב עמדין ומלחמתו בשולחני אלטונה", תרביץ, שנה מ"ב, 1973, ע' 461-468 

23 מרק ר' כהן, "בצל הסהר והצלב", זמורה ביתן, חיפה, 2001, ע' 132-138 

24 רודרמן, שם, ע' 143. פריצול מביא את האגדה מספרו של יוספוס פלאוויוס "קדמוניות היהודים", על אליפז, בנו של עשו, שהיה כלוא אצל יוסף במצרים, משם ברח לאירופה, ויסד את רומי. 

25 לווינגר, שם, ע' 277 


הדפסהדואל