טוב ורע במעשה האדם ועל עליונות הכוונה

facebook Share on Facebook

 



 

אפי ברק

 

 

 

טוב ורע במעשה האדם ועל עליונות הכוונה

 

כל מעשה אנושי מורכב מגוף המעשה ומכוונת האדם בעשייתו, שמשניהם ביחד נגזרת איכותו המוסרית של המעשה. המעשה והכוונה כל אחד בנפרד, יכולים להיות מסווגים על סקלה ארוכה שבין טוב לרע. במציאות האידיאלית הטוב והרע לא מעורבבים. אבל במציאות הארצית, אחת השאלות המעניינות שמתעוררות בתלמוד היא כאשר יש התנגשות או התערבבות בין טוב לרע בעשיית האדם. מה גובר על מה, והאם יש כללים בדבר. מה קורה כאשר אין אפשרות לעשות מצווה ללא עשיית עבירה, או כאשר מעשה המצווה של האדם מבוסס על עבירה, או כאשר האדם עושה עבירה לשם שמים, מתוך רצון להביא לתוצאה טובה. באילו מהמקרים ישנה לגיטימציה לעשות את המעשה ומתי נראה שעדיף לנקוט בגישה של "שב ואל תעשה עדיף".

 

 

 


על פי ההלכה היהודית בזמן שהיה קיים פתיל תכלת, מותר היה ללבוש בגד פשתן שהוטלה בו ציצית העשויה צמר, אף שהדבר שעטנז, מכיוון שמצוות "עשה דוחה לא תעשה".

עשה דוחה לא תעשה

הכלל התלמודי הראשון הוא שכאשר אדם רוצה לקיים מצווה ומולה ניצבת עבירה, ואין לו כל אפשרות להמנע ממנה, הכלל הוא שיבואו עשה וידחה לא תעשה. ריש לקיש אומר: "כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה: אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו: יבוא עשה, וידחה את לא תעשה." (בבלי, מנחות מ' ע"א). והדבר אף תופס בעבירות לא תעשה שיש בן כרת.

 

ההנחה הקיימת בבסיס קביעה זו כי לנר המצווה יש עדיפות על פני החושך של העבירה שתעבר. דוגמאות לדבר הוא למשל הטלת ציצית (שחייבת להיות מצמר) בבגד שעשוי מפשתן, מצב שיוצר שעטנז, שבו קיים רמז במקרא להתירו. דוגמא נפוצה שכמעט כולם מכירים היא קיום ברית מילה בשבת. בניגוד לשכל היישר, לא אומרים שקדושת השבת תדחה את המילה אפילו לא ביום אחד, אלא מבצעים את הדבר בשבת, עם כל הבעייתיות שכרוכה בכך. דוגמה ידועה אחרת היא ייבום אשת האח שנותרה ללא ילדים, מצוות ייבום דוחה את איסור העריות שקיים בדבר של נשיאת אשת אח.

 

הדבר לכאורה עומד בניגוד לתפיסה של "סור מרע ועשה טוב", שאין משמעות למעשים חיוביים של האדם, אם הוא עדיין אחוז ברע ודבק בו. פרופ' שלום רוזנברג המשיל את הכלל לאפשרות של מכונית הצלה לעבור באור אדום. כלומר האיסורים רלבנטיים לחיי השגרה של האדם, אבל כאשר מעשה של מצווה מופיע, הוא כמו אמבולנס או ניידת משטרה, דוחה את האיסורים בשל החיוניות והצורך שקיים בו. למעשה ניתן לומר כי הכלל הידוע של "פיקוח נפש - דוחה שבת" נגזר מכלל זה. הצלת חיים דוחה למעשה את כל המצוות, למעט מצוות של ייהרג ובל יעבור, שמכיוון שיש ערך עליון בקיומו של האדם.

 

 

 

מצווה הבאה בעבירה

 

כלל נוסף שמסייג את הכלל הראשון הוא "מצווה הבאה בעבירה – אינה מצווה". הגדרתו של מושג זה היא מצווה המבוססת על עבירה או שגורמת לעבירה להיעשות. הדוגמאות המקובלות בתלמוד במושג זה הן גזילה של חפץ בכדי לבצע באמצעותו מצווה. למשל ברכה על הפרשת חלה מתבואה גזולה (בבלי, בבא קמא צ"ד ע"א), או ניסיון לקיים מצוות לולב בלולב גזול (בבלי, סוכה ל' ע"א). בימינו אפשר לדבר על "סחיטת" הודאה מנאשם באמצעים פסולים, או חדירה לרשות הפרט בכדי למצוא ראיה לעבירותיו. בכל המקרים הללו אנו שוללים דרך זו של קיום מצוות, ואומרים "שמצווה הבאה בעבירה איננה מצווה" כלל ועיקר.

 


על פי התפיסה במשנה, כל מצווה מהווה פרקליט רוחני בשמים, ויש אי נוחות מכך שהסנגור יהפוך לקטגור. בתמונה פרקליט אנגלי.

תלמוד הירושלמי משתמש בביטוי "אוי לו זה שסנגורו נעשה קטגורו" (ירושלמי, סוכה פ"ג ה"א), על פי האמור במסכת אבות, שכל המקיים מצווה קנה לו פרקליט אחד, וכל העושה עבירה קנה לו קטגור אחד. משל נחמד המובא בתלמוד מתאר אדם שמכבד את המלכות בסעודה מפוארת, ואחר כך מתברר כי השתמש בכספי המלכות לצורך עניין זה. דוגמא נוספת היא מלך שמשלם מכס לעצמו במעבר גבול, בכדי שממנו ילמדו תושבי המדינה לא להעלים מיסים. כלומר על אף שכל העולם שייך לאלוהים, האדם צריך לתת מעצמו ולא משל האל.

נראה שיש חוסר נוחות מכך שהמצוות יופעלו באמצעים פסולים. המטרה של קיום מצווה איננה מקדשת את האמצעים הפסולים. במקרה אחד בלבד התירו, כאשר יש בדבר "מצווה של רבים", שיש לה מעמד גבוה מסתם מצווה. הדוגמא המובאת בתלמוד, היא שחרור עבד כנעני שאסור, לצורך השלמת מניין, שהיא מצווה של רבים (בבלי, ברכות מ"ז ע"ב), בשאר המקרים נראה שלא מקובל על חכמי ההלכה שהמצווה תשמש כעלה תאנה מוסרי לקיום העבירה, או ככלי לטהר שרצים ונבלות.

 

 

 

עבירה לשמה

 

מתוך כך אנו מגיעים לעבירה לשמה, שהיא אחת הסוגיות המעניינות ביותר בתלמוד. עבירה לשמה הוא מצב שבו האדם עובר על חוק התורה הפורמאלי מתוך רצון טוב לכוון לרוח התורה ואף לשמו של נותן התורה. בעוד שבשני המקרים הרע והטוב היו במימד המעשי, כאן הרע הוא במעשה והטוב הוא בכוונה. במקרה כזה לא רק שלא אומרים שאין המטרה מקדשת את האמצעים אלא להפך, חז"ל אומרים שגדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה, או לפחות שקולה לה כדברי רב שמסייג (בבלי, נזיר כ"ג ע"ב, והוריות י' ע"ב‏). חז"ל מדריכים לא לקיים את המצוות כקוזקים ורובוטים מכנים. לעיתים ביטולה של תורה היא דווקא קיומה, והדבר נתון לשקול דעתו של האדם. האם יכול להיות שקיום מצווה מסוימת יביא לנזק בקיום התורה, ואילו הפרתה תביא לקיומה. המקרה ההפוך לעבירה לשמה הוא כביטוי שטבע הרמב"ן "נבל ברשות התורה", אדם שמקיים את חוקי התורה ככתבם וכלשונם, ובכל זאת חי בסתירה גמורה לרוח התורה וכוונתה, כמו אדם שמקפיד לסבוא ולהשתכר רק מיין בהשגחת הבד"ץ. סוגיה זו מציפה ומחדדת את חשיבות הכוונה במעשה של בני האדם. לכאורה קיימת תפיסה שאומרת כי במצוות קיימת קדושה עצמית, שפועלת לתקן את האדם, גם כאשר כוונתו נמוכה. תפיסה טכנית ומאגית, השתרשה בצבורים גדולים, שרואים בבני אדם חיילים צייתנים של ריבונו של עולם, שצריכים לקיים את ההלכה ככתבה וכלשונה ללא מרווח של חשיבה עצמית, תמרון, ושיקול דעת.

 

 

 

 

 

אבות טיפוס לעבירה לשמה

 


מעשהו של אהרון ויצירתו את עגל הזהב שבו ישראל חטאו נחשב למעשה של עבירה לשמה. ולכן אהרון לא נענש ואף הפך להיות הכהן הגדול של עם ישראל. בתמונה אהרן ניצב מול עגל הזהב - ציור של ניקולא פוסן

ז"ל מציינים שלוש אירועים תנ"כיים כאבות טיפוס לעבירה לשמה. שמהם ניתן ללמוד רבות על מושג זה. הסיפור הראשון הוא בנות לוט ש"מחיות מאביהן זרע" כפי הביטוי התנ"כי. לאחר חורבן סדום ועמורה, הם מתגוררים במערה, והבנות חושבות בטעות, כי לא נותרו בכל העולם רק הן ולוט אביהם, ולכן בלילה הן משכרות אותו ושוכבות איתו ומולידות ממנו ילדים. "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:" (בראשית, י"ט ל"א-ל"ב). אגב, מכאן צמח הביטוי "שיכור כלוט", לציין אדם שהיין הסיר ממנו את בינתו, עד כדי כך שהוא לא מכיר בכך שהוא שוכב עם בנותיו. בפשוטו של הסיפור התנ"כי לוט נתפס כקורבן של בנותיו, ברם, יש מפרשים שסוברים שהוא פרש למערה עם בנותיו בדיוק לשם הדבר הזה. בכל אופן נראה כי בנות לוט שהמספר המקראי לא טרח לציין את שמותן, זכו לשכר על מעשיהן, ונולדו להם שני עמים גדולים הלא הם עמון ומואב, שמהן יצאו רות המואבייה ונעמה העמונית שהשתרשו במלכות בית דוד.


מעשה יעל וסיסרא, הוא דוגמה מובהקת לעבירה לשמה. יעל אשת חבר הקיני, מפתה את סיסרא מצביאו של יבין מלך חצור כדי להורגו. בעקבותיה הלכה יהודית, אף שעל פי המתואר בספר יהודית, היא הצליחה להרוג את הולופרנס מבלי לשכב איתו.

מקרה שני של עבירה לשמה הוא סיפורה של תמר. לאחר שנותרה אלמנה חיה, ולאחר שיהודה חמיה סירב שבנו השלישי ייבם אותה, בשל החשש שימות כשני אחיו הקודמים ער ואונן. לפי החוק המקראי לתמר לא היה פתח, מכיוון שהייתה לה זיקה לא ממומשת לשילה

 

 

בנו השלישי של יהודה, ולכן היא קמה ועושה מעשה. היא מתחזה לזונה ב"פתח עיניים", ומצליחה לפתות את יהודה חמיה לשכב איתה, ומולידה ממנו את פרץ וזרח, שנחשבים לעמודים חשובים של שבט יהודה. מפרץ בסופו של דבר צומחת שושלת המלוכה כאשר חוד החנית שלה הוא מלכות בית דוד ומלך המשיח.

 

מקרה נוסף שהפך להיות מקרה קלאסי של עבירה לשמה, הוא סיפורה של יעל אשת חבר הקיני. אשת איש שבסערת המלחמה, הזדמנה לידיה אפשרות להריגת מצביא צבא האויב שמירר את חייהם של ישראל וקטל בהם. היא איננה מסתגרת בביתה, ואיננה מחמיצה את השעה, אלא יוצאת מפתח אוהלה, מפתה אותו להיכנס, ולאחר שהיא שוכבת איתו ומרדימה אותו, היא תוקעת יתד בראשו, ומעבירה אותו לעולם שכולו טוב (או רע). בניגוד לתפיסה השמרנית, שהייתה יכולה לומר, מה היא הקינית הזאת מתערבת בעסק לא לה? כל כבודה של בת מלך פנימה וכדומה. ומדוע בכלל היא הורגת את סיסרא בעצמה, ולא שולחת לקרוא לאנשי הסיירת של ברק שיבואו לחסל אותו, דבורה הנביאה לאחר שמגנה את השבטים שהשתמטו מהמלחמה: ראובן, מנשה דן ואשר, היא משבחת אותה בכפלים, "מנשים באהל תבורך". לפי חז"ל יותר מאשר אימהות האומה: שרה, רבקה, רחל ולאה. במעשה של יעל אף מתגשמת נבואת דבורה, כי סיסרא ייפול ביד אישה. דבר שנענש בו המצביא ברק, שביקש מדבורה שתנהיג איתו את הקרב.

 

לסיכום ביניים, בכל אבות הטיפוס החז"ליות למושג זה מדובר בנשים ומדובר בעבירות מיניות. פריצת הגדרים לא הייתה דבר פשוט ומובן, וכפסע עמד בין תמר ובין המוות. יתכן שגם גורלה של יעל לא שפר עליה בשל המעשה. ניתן לומר שמה שמאפיין עבירות אלו, שבעוד שהנשים ייזמו את העבירה, וצפו אל העתיד, הגברים כסומים בארובה (או שיכורים) ראו את הרע, נפלו ברשתן, בכוונם אל ההנאה האישית שבדבר. יש המוסיפים את אסתר לרשימה של עבירה לשמה, באמירתה "וכאשר אבדתי אבדתי" שנאסרה על מרדכי לפי חז"ל, ויש כאלו שטוענים שהייתה "קרקע עולם" פאסיבית ובעצם נאנסה להיות אשת אחשורוש.

 

 

 

עבירה לשמה בתנ"ך

 

ל

 

מעשה אם נעיין בתנ"ך היטב נמצא שהתנ"ך זרוע בעבירות לשמה. הקב"ה משקר לאברהם כאשר הוא מצטט את דברי שרה, בכדי לא לגרום לסכסוך ביניהם. מכאן למדו חז"ל שמותר לשנות מפני השלום, והדבר הפך להדרכה מעשית, שהמדרש מספר כי אהרון שהשתבח בתארים "אוהב שלום ורודף שלום" זו הייתה דרכו, לשקר לאנשים בכדי להשלים ביניהם. והדבר הפך אף למין דגל לבן שמתנוסס מעל שקרים חיוביים. חותמו של הקב"ה אמת, אבל לבני אדם החותם הזה יכול להיות חרב פיפיות. לא תמיד האמת רצויה, במיוחד לא כאשר היא מובילה למחלוקות, מדנים ומלחמות.

למעשה אם נביט במעשה העקידה נראה גם בו סוג של עבירה לשמה. אברהם הולך לבצע מעשה רצח של בנו יחידו בכדי לעבוד את אלוהים. אף שהדבר לא התממש, והיה יכול להיחשב כפולחן אלילי, יש בהערצת העקידה, ביטוי גדול מאוד לעליונות הכוונה על פני המעשה.

 

בין המקרים הרבים והנוספים שקיימים בתנ"ך המעניינים שביניהם הם: גניבת הברכות בידי יעקב מעשיו, גאולת ישראל בידי משה באמצעות סיפור שקרים לפרעה "דרך שלשת ימים נלך במדבר", יצירת עגל הזהב בידי אהרון הכהן, בכדי להציל את ישראל מחטאים גדולים יותר, והקמת במות על ידי אליהו בהר הכרמל, בכדי להלחם בעבודה זרה.

 

 

 עבירה לשמה בהיסטוריה היהודית

 


כל העיסוק במשנה ותלמוד כיום מבוסס למעשה על עבירה לשמה. רבי יהודה הנשיא עבר על הכלל של "דברים שבעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (בבלי, גיטין ס' ע"ב), וכתב את המשנה במאה השלישית לספירה, כדי שהתורה לא תשתכח מישראל. בעקבותיו פסק הרב ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים"), כי לעתים מותר לעבור על איסורים מסוימים כדי ללמוד ולקיים את התורה.

 

 

בתקופת בית שני, רבי יהודה הנשיא אמר "עת לעשות לה' – הפרו תורך" וכתב את המשנה. עד אז היה איסור חמור לכתוב את תורה שבעל פה, שמפני שדברים שבעל פה היו חייבים לעבור בשלשלת הדורות כחומר אוראלי, והכתיבה פגמה בם, אבל רבי יהודה הנשיא הצדיק את מעשהו שעשה זאת בכדי שהתורה לא תשכח. וממנו למד ה"חפץ חיים" בדורות האחרונים לפסוק כי בגלות במקומות לא ראויים מבחינת קדושתם אפשר ללמוד תורה ולהתפלל, שהרי אחרת לא יהיה קיום לשמירת חיי היהדות.

 

 

 

 


 

במאות השבע עשרה ושמונה עשרה על רקע ציפיות גאולה והתפשטות הקבלה, קמו משיחי שקר, שאימצו את מושג העבירה לשמה אל ליבם ובכך טימאו את הרעיון. שוב היה קשה לחשוב על תמר ואפילו על רות שיורדת עטויה בשמלותיה היפות בחשכת הליל את הגורן אל בועז בעיניים חיוביות.

נתן העזתי הצדיק בכך את התאסלמותו של שבתאי צבי, שירד לאסוף ניצוצות קדושה שנמצאים בשבי האסלאם. בכתות אלו היה נהוג לקיים יחסים מיניים כחלק מהריטואל הדתי וכסימולציה לרעיונות קבליים. ממשיכו יעקב פרנק המשחית שחיבל בכרמי ישראל, קיים יחסים עם בתו חוה, שכונתה "המטרוניתא", והם דימו בנפשם כי הם מקיימים בכך זיווגים עליונים.

 

לאחר שהיהדות המסורתית נכוותה מרעיון זה, ונלחמה בו (הרמח"ל כתב ספר פולמוסני בשם "קנאת ה'" כנגד השבתאות), הוחלט בחלקים גדולים לדחות אותו עד הקצה האפשרי. היו שטענו שרק מי שהינו בעל רוח הקודש מותר לו דבר זה, היו שטענו שצריך הרשאה של בית דין ורק למעשה של הצלת ישראל, והיו כמו תלמידי הגר"א שדחו אותו מכל וכך וטענו שרק נביא מסוגל להורות על כך, ולאחר שמשה אדון הנביאים הוריד תורה משמים, יש לקיים את מצוות התורה כמו "בוקים", ללא כל גמישות וסטייה של מילימטר. ואפילו אדם שחזיונות של רוח קודש מלווים אותו כמו חזקיהו, אסור לו לא רק שלא לעשות עבירות, אלא אף להימנע ממצוות עשה (נפש החיים, שער ג' פ"ז).

 

עם זאת תנועת החסידות לא נבהלה ממושג זה והמשיכה לקיימו ולטפחו בהיבטים שונים, בהגותם של רבי אלימלך מליז'נסק, רבי מרדכי יוסף מאיזביצא ("מי השילוח"), החוזה מלובלין, ר' צדוק מלובלין ועוד. כך למשל אחד מהוגיה סבר כי הצדיק יכול לעשות עבירות בכדי לרדת אל העם ולהעלותו מהמקום שבו הוא נמצא, כמו שרברב שמלכלך את ידיו בכדי לפתוח את הביוב. תפיסה אחרת שניסתה לגרום לאנשים להתפלל בכוונה, חשבה שאפשר לאחר את שעות התפילה לצורך זה, בכדי להרבות בהכנות לה, והתירה טבילה, לימוד ואף אכילה לפני התפילה, ואף תפילה שלא בזמנה. ועל כך בין היתר, יצא הקצף של תנועת ההתנגדות כלפיה.

 

 

 

 

 

עבירה לשמה בהלכה

 

יש כאלו הסוברים כי עבירה לשמה היא מושג דיעבדי. רק במבט לאחור אפשר לדעת אם עבירה מסוימת הייתה לשמה והביאה תועלת. יש הרואים בה את יד ה' המתערבת בהיסטוריה, ובהתאם סוברים שהיא צריכה להיות לא מתוכננת, אלא מעשה של פרץ אינסטינקטיבי של האדם, ש"מלאך פנימי" מדרבן אותו לעשות מעשה מבלי דעת, בדומה למעשהו של פינחס הצעיר, שאחז ברומח ורצח מנהיג שבט ללא כל משפט, בכדי להפסיק את ההוללות המינית שהביאה למגיפה. לפינחס כנראה היו מורים טובים, סבו אהרון שעשה את עגל הזהב כ"עבירה לשמה" בכדי למעט את הנזק, וזכה בכהונה הגדולה, ואחי סבו משה שאף הוא נקט ב"עבירה לשמה" בכדי להציל את עם ישראל מהעונש של חטא העגל, והורה לחסל את כל החוטאים, בכדי להסיר את העוון מעל ישראל.

 

סייג נוסף שקיים בעבירה לשמה לעומת עשה דוחה לא תעשה, הוא שהאדם פטור מעונש בידי שמים אבל לא בידי בני אדם. כלומר אדם שיעשה עבירה לשמה, צריך להיות נכון, לקבל על עצמו עונש, כפי שמתואר במעשה תמר שכמעט הוצאה להורג על מעשה, וכנראה כמו אצל יעל הקינית שגורשה מבעלה ומשבטה. בדומה לכך שבני אדם מפירים חוק בשל עניין מצפוני, ונכונים לקבל עונשים ולשבת בכלא בשל כך. אדם שעושה לשמה, לפנים משורת הדין ומתוך אהבה, צריכה להיות לו גם מסירות נפש, לשלם המחיר החברתי על הדרך הלא שגרתית שנקט בה.

 

 

 

לחטוא מתוך כוונה

 

היו בתלמוד שראו את הכוונה לשם שמים כדבר עילאי כל כך, שאף הפליגו ואמרו שלא רק שהאדם יכוון בכל מעשיו לשם שמים, אלא אף שבשעה שהוא חוטא, יש לו לכוון לשם שמים. בפרשנות לפסוק "בכל דרכיך דעהו", לא רק בדברי מצוות וחולין אלא אף בדבר עבירה (‏בבלי, ברכות ס"ג ע"א‏). בדומה לתפיסה זו היו כמו המלבי"ם על הפסוק "הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" (תהילים קכ"ה ד'), שפירשו שהאדם צריך לכוון להקנות לעצמו לב טהור, וגם אם לפעמים הוא מעקל מעט את דרכיו, הדבר איננו נורא כל כך, מכיוון שליבו הטהור יביאו לדרך הישר. חכמים אלו חששו מכך שהאדם יקיים את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, באופן סתמי ושגרתי, ויותר מכך, שיהפוך להיות "אספן של מצוות", כאשר ליבו עכור וכל כולו מלא אינטרסים אישיים, שמדריכים את חייו הקטנוניים. בימינו יש הסוברים כי הראי"ה קוק ראה בתופעת החילוניות בכללותה סוג של "עבירה לשמה". הדבר ניכר בהגותו, שבה הוא כותב שלפעמים המציאות מחייבת עריכת שינויים, שהיו צריכים להיעשות בידי בית דין באמצעות תקנות מיוחדות או בידי נביא באמצעות הוראת שעה, ומכיוון שאפשרויות אלו חסומות, קיימים פורצים שעושים את העבודה מתוך כוונה טובה, "שמדאבת את הלב מצד חיצוניותה, ומשמחת אותו מצד פנימיותה." (שמונה קבצים קובץ ב, ל).

 

 

 

סייגים והגבלות

 

בעניין זה שהוא עניין פורץ גדר ממהותו, עלולות להיות סכנות רבות. לעיתים יתכן כי אדם מסוים ידמיין ויפנטז כי חטאו יביא לתוצאה טובה, ובשל קריאת מציאות לא ריאלית, הוא עלול להביא לתקלות חמורות. בשל כך קובע הנצי"ב מוולוז'ין כי יש לאדם להתייעץ לפני מעשה עם אדם גדול, ביחד עם התנאי שלא ייהנה מהמעשה.

 

בתלמוד מבחינים בין מעשה זמרי בן סלוא לבין מעשה תמר, שאף ששניהם חטאו חטא מיני, מתמר יצאו מלכים ונביאים ואילו זמרי הביא תקלה לישראל ונהרגו בעטיו רבבות. נראה כי ההבדל ביניהם היה בכוונה, שתמר התכוונה לשם מצווה שיהיו לה צאצאים, זמרי התכוון למלא את תאוותו‏‏ בלבד. אין לדעת, אך יתכן כי זמרי בעיני עצמו חשב כי מדובר בעבירה לשמה, אך התוצאה של מעשהו מראה, כי לא כך היה הדבר.

 

באפריל 1936 סטודנט לרפואה יהודי בשם דוד פרנקפורט, התנקש בחייו וילהלם גוסטלוף, מייסד התנועה הנאצית, בעיר הקיט דאבוס שבשוויץ. גוסטלוף מטאורולוג שוויצרי יליד גרמניה, אנטישמי מובהק שעסק בהפצת הפרוטוקולים של זקני ציון, ובהשבעת אזרחים שוויצרים לרעיון הנאצי עד שנתמנה לגאולייטר נאצי. התמזל מזל היהודים וארבעה חודשים לאחר מכן הייתה אמורה להתקיים האולימפיאדה בברלין, מה שגרם לכך שהנאצים הבליגו ולא הגיבו בפוגרום. פרופ' מאיר שוורץ מנהל בתי אשכנז לחקר שואת גרמניה, סובר כי הרצח קטע את הפיכת שוויץ למרכז נאצי, ומנע אנשלוס של שוויץ, והציל את חייהם של 20,000 יהודי שוויץ. שלטונות שוויץ אף הם הכירו בגדלות מעשהו ולאחר 9 שנים של מאסר, ב-1 ביוני 1945, עם סיום האיום הנאצי, הוא נחנן, שוחרר מהכלא, ועלה לארץ ישראל.

 

לעומת מקרה מובהק זה של "עבירה לשמה", אפשר להעמיד את המקרה של רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, שאירע ב-4 בנובמבר 1995 בתל אביב, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו. בידי יגאל עמיר. על פי דבריו של עמיר, הוא עשה את מעשהו כ"עבירה לשמה", בכדי לבטל את הסכם אוסלו, שלפי תפיסתו היה בו איום קיומי על מדינת ישראל, והיה עלול להביא לקטסטרופה על העם היושב בציון. עם זאת נראה שיש הסכמה רחבה כיום בציבור הישראלי, שמעשהו של עמיר, דומה יותר למעשה זמרי בן סלוא מאשר למעשה תמר, וגרם לתקלה ופגיעה גדולה וחמורה בממלכתיות הישראלית ובצביונה של מדינת ישראל.

 

סיכום

 

לסיכום נראה עצם ההשתרשות של שמות כמו תמר, יעל ואסתר בעם ישראל ותפוצתם, מראה כי עם ישראל לא התבייש בנשים עזות אלו ולא החביאם בבוידם רוחני, אלא הפכן לגיבורות תרבות ומושאי הערצה. מושג "עבירה לשמה" מוכיח כי הכוונה היא העיקר ולא המעשה. באופן נגטיבי ניתן להוכיח זאת מדברי חז"ל, כי "הרהורי עבירה קשים מעבירה". לדעת רבי יוסף אלבו (בעל ספר העיקרים) המלבי"ם ורבי יצחק עראמה (בעל עקידת יצחק), מעשה ללא כוונה, או עם כוונה שלא לשמו של המעשה - הינו כגוף ללא נשמה, ונחשב לקליפה ריקה מכל תוכן. גם בצד השלילי אין משמעות רבה למעשה חסר כוונה. אדם שהרג את הזולת מתוך שינה עמוקה, כמעט שאין משמעות למעשהו, והוא אפילו לא ייחשב כשוגג. ככל שכוונתו של האדם בהירה יותר ונעשית למען מטרה, יש במעשה האדם עוצמה גדולה יותר הן לחיוב והן לשלילה. ולכן כאשר קיימת כוונה לשמה, למצווה איכות גדולה יותר, וכנראה שלא רק למצווה, אלא גם לעבירה של האדם שבאה לשרת את מגמת התורה והיהדות. עם זאת שישנן דעות רבות המגבילות ומסייגות את "עבירה לשמה" לתנאים כאלו ואחרים, דבר ברור הוא שכאשר מדובר באמת ובתמים בהצלת כלל ישראל, אין מי שיחלוק שהדבר רצוי ומותר ואף בגדר של מצווה.

 

התמונות מהויקיפדיה. חלק מהטקסט מבוסס אף הוא על ערכים שכתבתי שם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


הדפסהדואל