הגדת אגדיר, העיר ושברה

facebook Share on Facebook

 

ד"ר אורנא בזיז

 

 

 

הגדת אגדיר, העיר ושברה

 

 

 

 

 

בראש חודש אדר, בלילה שבין 29 בפברואר ל-1 במרס, רעדה האדמה באגדיר שבמרוקו. רעידת האדמה הייתה בדרגה 6.7 בסולם ריכטר. 12 שניות הספיקו למחות עיר שלמה על יושביה. בין 12 ל-15 אלף איש קפחו את חייהם. רובם נקברו חיים. 20 אלף איש נותרו ללא קורת גג. הקהילה היהודית אשר מנתה כ-2.300 נפשות, אִבדה כ-1500 מבניה.

 

בין הנספים היו יעקב ריבוח ז"ל, אביה של דר' אורנא בזיז ומוניק ריבוח ז"ל, אחותה. אורנא עצמה, שהייתה אז ילדה קטנה, חוותה את אימי הלילה הנורא ההוא. 48 שנה אחרי האסון, לא יכלה עוד אורנא לאצור בתוכה את הזיכרונות של הלילה ההוא ואת הימים הנוראים שבאו אחריו. היא הרגישה שהיא חייבת להציב יד וזיכרון לכל הנפשות שנספו שם, על כן חקרה ועמלה עד שהוציאה לאור ספר חשוב זה, הגדת אגדיר. לרגל צאת הספר בהוצאת מכון בן צבי, התקיים בכח' באדר תשס"ט 24.3.2009 במכון בן צבי, כנס לכבוד השקת הספר בנוכחות קהל רב מאוד. יו"ר הכנס היה פרופ' יום-טוב עסיס. ד"ר חיים סעדון, ממכון בן-צבי והאוניברסיטה הפתוחה הרצה על הנושא: עיצוב הזיכרון ההיסטורי. פרופ' אליעזר ויצטום, אוניברסיטת בן-גוריון, הרצה על הנושא שכול וזיכרון והצורך בהנצחה. הסופר עוזיאל חזן הרצה על הנושא: הגדת אגדיר כווידוי אישי. לסיום הערב עלתה דר' אורנא בזיז על דוכן הנואמים והשמיעה נאום מצמרר שנבע ישירות ממעמקי לבה. להלן נאומה: (המערכת)

 

 

 

 

 

 

 

מכובדי,

 

אם תרצו לדעת מאין נחלתי את שירי, אצטט משירו של ביאליק: (לא זכיתי באור מן ההפקר)

 

 

 

 

 

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

 

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

 

 

 

אם תרצו לדעת את דבר הריונו והולדתו של ספר זה, שנולד מצער גדול, מתהום של יתמות, מטלטלה של נפש עצבה, כדברי קהלת "מְעוָּת לא יוּכַל לִתְקֹן וחֶסְרון לא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (א טו), אומר כי גם מן החיים המתחדשים ומן התקווה הגדולה נהרתה ונולדה הגדת אגדיר.

 

בתחילת הדרך חרדתי: איכה אעלה על דל שפתי את המילים הנכונות, המדודות, המדויקות, המתאימות לְסַפֵּר את אשר אירע לנו באותו לילה שחור מליל? איכה אגולל את החוויה המרסקת, המבטלת, הרומסת, האכזרית מכול, המחריבה והממוטטת של אבדן ושכול? מי ייתן את הכוח לאיסוף השברים ולארגון מחדש של הרוח, לבנייה פנימית מחודשת ומתחדשת של הלב ושל הנפש, לאיפוס הרגש והמחשבה, להֱיות העקוב למישור? היכן יימצאו המילים אשר יתארו נאמנה את הבדידות הנוראה של הניצול, את ייאושו ותפילתו ותקוותו? היכן יימצא הכוח לעשות רקונסטוקציה, לחקור ולכתוב, ולמחוק ולכתוב?

 

שכונת ישש לפני ואחרי (עמ'140)

 

ובבואי היום להודות, לשבח ולהלל, על שזיכני הקדוש ברוך הוא לחרות בתולדות קהילות ישראל את זכר קהילת אגדיר ונספיה, קורה לי מה שקרה לי כל פעם שניסיתי להעלות את זכר הלילה ההוא. עת נחצה הזמן לשניים. עת העיר כולה ניעורה כמו ביד ענקים, והרצפה נכנעת לְהלוך ושוב חזק ביותר, צפונה ודרומה. נענוע אדיר מטלטל את הבניינים, מעקמם כקני סוף ומשברם. אורות פנטסטיים מאירים את השמים בגוונים אדומים וכחולים וחושפים מראה נורא: עיר שלמה נהרסת. רעש עצום ורב עולה מן האדמה, מעין רכבת ענקים בדהרה מתפרצת, מעין מהלומות תותחים. המציאות עולה על כל דמיון. והיא אימה חשֵכה. הרעש מגיע מהר מאוד לשיאו ונפסק באותה מהירות שהחל. ההד האחרון של הרעש הגדול מתמוגג באוויר עם הנענוע האחרון של הרצפה. דממת מוות נושרת על העיר ומסתרגת בעלטה עבה ובענן אבק. לא סערת רוחות ולא הצפת מים ולא הפצצה מעשה ידי אדם יוכלו להשתוות בעצמתן לרעש האדמה הזה. בחושו את זעזוע הרצפה הנשמטת תחת רגליו, אין לו לאדם אלא לפחוד פחד מוות. נוראותו של הרעש גדולה מכל מה שאדם מסוגל לדמות בנפשו. האנרגיה האצורה המשתחררת מן האדמה ומנערת אותה, כמוה כפצצות מימן אחדות. ריח גופרית שולט בכיפה, כמו נפחה האדמה את אשר במעיה ופרקה את מטענה. השקט לא יישאר עוד זמן רב. לא יחלפו אלא רגעים אחדים של שקט הלוּם לפני שבגרון חנוק, בלב פועם ילדה קטנה כבת עשר מתעוררת בבהלה. כל גופה הקטן עקוד בצורה משונה. במיוחד שיערה הארוך. היא איננה זזה. בקושי נושמת. אפה כואב. פיה מלא אבנים וחול. עיניה נפערות אל תוך עולמה ההרוס. כל שהיא רואה הוא חושך וצלמוות. היא שומעת עמומות את קול אביה המונה את שמות אשתו וילדיו אחד לאחד: מסודי! לאה! מוניק! רז'ין! מיזו! היא רוצה לענות, אך גרונה נחנק. היא רוצה לצעוק, אך קולה משתתק. היא כה צמאה. לא, היא איננה חושבת על שום דבר ברור. רק חשה את הזעזועים החוזרים ונשנים המנענעים את האדמה. כל כמה שניות. אולי דקות. בעצם אין לה ידיעה ברורה של זמן. היא נרדמת ומתעוררת לסירוגין. גופה לכוד בין שברי קירות, בין אבנים. אך הנה היא מצליחה להזיז את ידה השמאלית. גם את הימנית היא מרגישה. והרגליים? אמנם הן מקופלות, אך יש לה תחושת חיים בהן. היא שומעת קולות. ושוב קולו של אבא. הפעם היא אומרת: "אבא, אני צמאה נורא". היא בטוחה כי אבא יגיע מיד ויחלצנה. עד היום היא מחכה.

 

בזכות מידותיה הקטנות היא מצליחה להשתחל בין השברים של מה שהיה ביתה וילדותה. אפה נפוח וכואב. שן אחת נשברה בפיה, והוא מדמם. היא אינה מרגישה את כאביה האחרים. לילה. אך הנה היא עומדת על הריסות ביתה שנתערמו לערֵמה דמוית חרוט. היא עומדת עליהן ברגליים יחפות. לאט, לאט. היא מתעכבת עוד מעט קט על המראה הנורא. היא יודעת שהעולם שלה נשבר, והיא עומדת על שבריו. מכובדיי, היום כשאני מחזיקה בספרי במרחק חמישים שנה, אני אומרת: אבל – היא עומדת על שבריו.

 

 

 

אגדיר – העיר שנבנתה בתחילת המאה העשרים על ידי חלוצים מלאי תקווה, חדורי אמונה כי על פיסת ארץ זו ייבנו ביתם ועתידם, כי כאן תזרח השמש 365 ימים בשנה, כל שנה.

 

אגדיר – העיר שחרבה באמצע המאה שעברה. העיר שנמחקה בן רגע מעל פני האדמה, העיר שנבלעה על רוב תושביה.

 

אגדיר – העיר שנבנתה מתוך רגביה. אגדיר – העיר המשתזפת לאורך החוף היפה בעולם, העיר המתויירת ביותר בדרום מרוקו, עיר האתגר הגדול, עיר ברוכת אל, עיר מקוללת אל.

 

 

 

במרחק חמישים שנה להגיד את אגדיר זה להודות לאל ולצפות לגאולה המובטחת ברעיון היובל. בספר ויקרא שם נאמר: "וְקִדַּשְׁתֶּם את שנת הַחֲמִשִּׁים… וקראתם דרור בארץ לכל יֹשְׁבֶיהָ. יוֹבֵל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אֲחֻזָּתוֹ…" (ויקרא פרק כה פס' י). כל העֲבָדִים בישראל יוצאים לחופשי בשנת היובל, וכל האדמות שנמכרו במשך 49 השנים הקודמות - מוחזרות לבעליהן. אך מעל לרפורמה החברתית-כלכלית המכריזה על שוויון אנושי אני מאמצת את הרעיון התאולוגי של היובל לפיו שחרור העבדים והחזרת האדמות מסמלים לא רק את השבריריות של בעלות אנושית בעולם, כי אם ובעיקר את ריבונות האל ואדנותו על הארץ. "כי-לי הארץ כי-גרים ותושבים אתם עמדי." "כי לי בני ישראל עבדים, עבדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם" (ויקרא כה', נה').

 

 

 

 

 

ועוד: כשם שקריאת ההגדה של פסח אמורה לשחררנו מייסורי הגלות ולסמן את גאולתנו, כך כתיבה וקריאה בהגדת אגדיר, כך אני מקווה, תגאל אותנו מייסורינו.

 

ובבואי היום לברך על המוגמר, הנני מרימה עיניי למרום: אותה ילדה, שפר גורלה. הנה היא אם לארבעה: לתמר, לצחי, למאדי וּליעקב שיראל. וכבר סבתא לאוריין. כאן בארץ ישראל, בירושלים הקדושה, בשנת השישים למדינה ובשנת היובל לאסון מתפרסם מחקרה בהוצאה יוקרתית כיד בן צבי. היא זכתה.

 

 

משפחת המחברת (עמוד 298)

 

מימין לשמאל שורה עליונה האם: מסודי ריבוח, האב יעקב ריבוח ז"ל (נספה באסון אגדיר) בתם: לאה בן שושן ז"ל. שורה תחתונה: בתם, רז'ין היא אורנא בזיז, אחיה משה ריבוח ואחותה מוניק-סוליקה ז"ל (נספתה באסון אגדיר)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


הדפסהדואל