ענק השירה האנדלוסית, סמי אל מוג'רבי ר' שלמה אמזלג – איננו

facebook Share on Facebook

 

ענק השירה האנדלוסית, סמי אל מוג'רבי ר' שלמה אמזלג איננו.

מה כתבו עליו:

סמי אלמגריבי, המוסיקאי הפייטן והסולן מהגדולים שקמו ליהדות מרוקו ולמרוקו בכלל הלך לעולמו היום (09/03/2008) במונטריאול קנדה.
אלמגריבי נולד בעיר סאפי שבמרוקו וכבר בגיל צעיר עלה כמטאור בשמי המוסיקה של מרוקו.
אלמגריבי היה בן בית בחצר המלך מוחמד החמישי והלחין שירים רבים לתזמורת המלכותית. לאחר שהגיע לפסגת ההצלחה  במרוקו, עבר לצרפת שם המשיך ביצירה והוציא תקליטים רבים שזכו להצלחה רבה בכל קהילות מרוקו בעולם.
הוא התפרסם בזכות שיריו המרגשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהוויה בכל בית מרוקאי ובעיקר השיר "עמרי מא ננסאק יא ממא ", (לעולם לא אשכח אותך הו אמא).
הוא הופיע בכל הבמות העיקריות בישראל ובעולם.

מאוחר יותר הקליטו צלילי העוד את השיר "בזוכרי ימים ימימה" ללחן הזה של סמי אלמגריבי. לימים עבר אלמגריבי למונטריאול שם שימש כחזן ראשי של בית הכנסת הספרדי, ובמקביל, לימד חזנות ספרדית ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק.
רבות מיצירותיו הפכו ללהיטים ולנכס צאן ברזל בפסיפס  המוסיקלי העשיר של יהודי צפון אפריקה.

משנת 1988 התמנה למנהל הפדגוגי והמוסיקלי של המרכז לפיוט ושירה באשדוד, עבודתו במרכז הכשירה את הקרקע להקמתה של התזמורת האנדלוסית הישראלית .

בשנים האחרונות הוא התגורר במונטריאול ושימש כחזן בית הכנסת המרכזי בעיר.
בהגיעו לגבורות בשנת 2004, ערכה התזמורת האנדלוסית קונצרט הצדעה חגיגי לכבודו במשכן לאומנויות הבמה בבית האופרה בתל אביב.

הודעה לעיתונות של התזמורת האנדלוסית

סמי אל מוג'רבי או בשמו האמיתי שלמה אמזלג, נולד בסאפי ב-1922 אך משפחתו עברה לגור ברבאט בשנת 19226. בגיל מוקדם מאוד הוא נמשך אל המוסיקה וכבר בגיל שבע במקום ללכת לבית הספר הוא חובר לקבוצת נגנים במלאח היהודי של רבאט.

הוא מתחיל להתמצא במוסיקה האנדלוסית ולומד באופן עצמאי לנגן על עוד. אחר כך הוא ישכלל את נגינתו כאשר יל מד בקונסרבטוריון של קזבלנקה וכאשר הוא מתחכך עם האמנים הידועים ביותר של המוסיקה האנדלוסית. בגיל 20 הוא מחליט לעזוב את תפקידו כמנהל מסחרי כדי להתמסר לשירה ולמוסיקה.

וכבר אז הרפרטואר שלו רחב ביותר.

מצד אחד הוא שר בדרכו שירים מסורתיים. וכך הוא מטביע את חותמו על על קצידות עתיקות וידועות של סידי קדור אל עלאמי, של בן מסעיב, של שייך בועזה של בנסלימן ושל מבצעים גדולים אחרים של מוסיקת המלחוןץ קצידת בן שושן במיוחד שנכתבה על ידי בנישו ובוצעה על ידי זמרים אחרים לפני שסמי יתן לה את פרסומה הרחב וכך הדבר לגבי קצידות אחרו כמו 'אל קווי', 'מל חביבי מאלו' וכו'

מצד שני הוא מחבר בן 1950 ל-1965 מוסיקה עממית למלים מסורתיות וכבר מההתחלה הביאו לו את הערצת הקהל. אי אפשר לשכוח את שיריו הידועים "לוקן קנו ענדי למליין", "קפתנך מחלול יא לאלא", "עומרי מא ננסאק יא מאמא". הוא יוצר סגנון אישי המבוסס על ה'נובות' של ה'גרנאתי' ה'מאוואל' המרוקאי, ה'מלחון' וה'חאוזי' בכך שהוא מפתח את אמנות הגוונים והסלסולים הקוליים.

הוא שר גם על חיי היומיום: השיר על השוק השחור, שיר המגיב על הרעב והצנע של שנות המלחמה. ב-1955 הוא מריע לשובו של מלך מרוקו הוד מלכותו מוחמד החמישי בשיר "אלף חניה וה חניה, קולו לעסלמה סידנה מוחד אלחמיס סולטן אל מגריב", ב-1960 הוא בוכה את רעידת האדמה עם "קצידת אגדיר".

הוא ממשיך את הקרירה שלו בפריס שם הוא הוא מופיע בקונצרטים רבים ומייסד בית הקלטות משלו "סמיפון". הצלחת התקליטים שלו וההופעות שלו בכל הארצות בהן התיישבו מהגרים שמוצאם מאפריקה הצפונית מבססים את פרומו הבין לאומי.

ב-1960 הוא מהגר לקנדה. ב-1967 הוא נהיה לרב ומקדיש את שירתו לשירי דת ולפיוטים. מעריציו הרביעם חוששים שמא יעזוב לחלוטין את השירה העממית שלו. ואכן, הוא נמנע מלהופיע בקהל כאמן מבצע אך לבסוף הוא משנה את דעתו וחוזר עם השיר "סלוני נאס" (שאלו אותי אנשים) בשיר זה הוא מדגיש שהשירה העממית איננו מנוגד בהכרח לשירת הקודש. הוא הוכיח זאת בקונצרטים הנדירים שקיים ובמיוחד אלה שהיעו בפריס, קנדה ובתיאטרון מוחמד החמישי ליד ריימונד אל בידוויה ועבדלחדי בלחיאט.

עיתונים שונים ממרוקו

 

 

סמי אל מוג'רבי היווה ללא ספק ביטוי של שמחה ואושר עבור דור שלם.

המוסיקה שלו חבקה את מכלול המסורות המוסיקאליות היהודיות-מרוקאיות והאנדלוסיות והיוותה חלק בלתי נפרד מהשמחות שלנו. הביצועים שלו, בעלי הסגנון המוכר והייחודי לשירים העממיים ול'קצידות', נשארו חקוקים לעד בלב קהילת יהודי צפון אפריקה שהתפזרה בעולם ואפילו בקרב הדור הצעיר שלה המזמזם את שיריו אפילו כאשר אינו מבין את תכנם.

 

סמי אל מוג'רבי היה בלב האקטואליה, אם זה כדי להריע לרגל שובו מהגלות של הוד מלכותו מוחמד החמישי בשנת 1955 ואם זה כדי להביע את צערו של כל אחד מאתנו בעקבות רעידת האדמה באגדיר בשנת 1960.

אחרי ששמו זכה לתהילה עולמית, סמי אל מוג'רבי הקדיש את עצמו לשירת הקודש וידע להאיר בביצועיו את כוונת פסוקי התהלים כמו: "הודו לה' בכינור, בכינור וקול זמרה" או "עלי הגיון בזמרה". מאוחר יותר הוא חזר לשירת החול לצד שירת הקודש כאשר חיבר את השיר הידוע "אנג'ני אונסיני".

 

לסמי אל מוג'רבי הייתה השכלה מוסיקאלית רחבה ומיוחדת לצד שליטה מושלמת על העברית והערבית הקלאסית. הוא הראשון שהעלה על תווים את המוסיקה האנדלוסית. שליטתו המוחלטת על מכמני המוסיקה האנדלוסית איפשרה לו להעביר אותה לתלמידיו חובבי המוסיקה ששרו אותה בפיוטים, ב'מלחון', במטרוז, בנובות של ה'גרנאתי', ב'מאוול' המרוקאי וב'שעבי' האלג'יראי וב'חאוזי'.

אחד השירים המפורסמים אז וגם היום בראשית הקרירה שלו היה: "אה לוקאן קאנו ענדי למניין" (אך לו היו לי מיליונים!) אם מדובר על מיליונים, אין ספק שאלה הם מיליוני מעריציו בעולם.

הפזמון שלו "עמרי מא ננסאק יא מאמא" (לעולם לא אשכח אותך הו אימא) אם הוא מבוצע על ידי התזמורת האנדלוסית הישראלית, אם כאשר הושמע בקהילות היהודיות ממונטריאול, אם נוגן על ידי תזמורות מרוקאיות ואלג'יריות או אם הוא מושר בקרב כל משפחה ומשפחה, ילווה אותנו תמיד.

סמי אל מוג'רבי השאיר זיכרון בל ימחה של קול ערב ומדויק של לחנים הנוסכים שלווה בלבבות.

תודות לאהבתו לשירה הצליח סמי אמזלג לאחד יהודים ומוסלמים ושטף את נפשותיהם ברגשי אהבה וכבוד. בכך הוא תרם תרומה לחזון השלום של הימים שיבואו.

מי יתן ששיר אהבה חדש יעלה ויאחד את העמים והאומות בהרמוניה כל עולמית.

ד"ר דוד בן שושן – נשיא הקהילה הספרדית של מונטריאל

 

סמי אלמג'ריבי נפטר. לא אני הוא האיש שיכתוב עליו, ויתאר את חייו, אחרים שיודעים עליו טוב ממני וחיו אותו והוא חי אותם יכתבו, יתארו ויספרו. ובכל זאת, אי אפשר להניח להיעדרותו להופיע כך סתם. סמי אלמג'ריבי סמל היה. הזמר עם הקול היחודי, עם תו ההיכר הברור, שאוצר בתוכו מרחבים וקפלים רבים של זיכרון, ותמיד עם העוד. בשמו חרט על עצמו את מהותו מג'ריבי – מערבי, לא מזרחי, אפילו לא מרוקאי. יש גם הא הידיעה אל מג'ריבי. חריטה זו לא היה בה חלילה משהו מתריס, אסרטיבי, אלא פשוט הצהרה, שבזמנה היו תנאים בהן הייתה ברורה. איך אומר סמי שלום שיטרית שיהיה בריא, סמי אלמג'ריבי שם יפה, לא? סמי אלמג'ריבי לא פגש, לא פגישה של ממש, יהודים מעיראק, מרוסיה, גם לא מתימן. אבל בארץ הזאת לא יאומן מה יכול להיות, שירו "עומרי מאנסק יממה", הופך להיות ב"בזוכרי ימים ימימה". המוזיקאים קרובים זה לזה מאחרים. הוא מרוקאי, חלק מהלב ההומה. דווקא משום היותו א-פוליטי, לא הירואי לא אידיאולוגי – כון תרג'ב אללה, כון תרג'ב אללה האדי סאעה הנייה ונחמדו אללה - הוא מזכיר שייכויות שפקעו, פג תוקפן, נוכחותו והיעדרותו היו התודעה של היעדרותם. קהילה יהודית במרוקו שהקולוניאליזם הצרפתי הנעים למדי מגיע אליה מציע אופקים חדשים מבטל אופקים אחרים, והוא כוכב עולה - נינט טייב ומירי מסיקה המקסימות שלנו – הוא זורח בלי לדעת על העקירה, הקטסטרופה והגאולה שבדרך. מכאן ואילך שיטוט: קנדה, צרפת, ישראל, מרוקו? אבל לא זמר נודד. גם לא זמר גולה. איך הופכים לזמר תפוצה? אין מודל חיקוי בתקופה של סמי, הכל חדש. משחקים עם השפות, ערבית מרוקאית של יהודים, ערבית של ערבים, עברית, צרפתית, אנגלית ועוברים משפה לשפה. הרבה טלפונים שדה תעופה ואורח נצחי. הוא לא זמר נודד כי אין כפרים להגיע אליהם. והוא לא גולה כי אין מולדת להגיע אליה, כולם עזבו, נשא הרוח. חברי הטוב דודי מחלב ז"ל הבין זאת יפה. המאה העשרים היא מאה של תפוצות (אחרי ששוכחים לרגע שהיא מאה של זוועות). חלקים גדולים מהאנושות הם במצב צבירה של "מופץ", היום אפילו הקיבוצניקים שלנו הפכו למופצניקים. הקופאית הסינית בחנות הירקות שאני קונה ממנה כאן היא מתפוצה אחרת, ואנחנו המופצים חולפים זה מעל פני זה, בהמתנה לאיזה הפסקה בה נפגוש מופצניק מן השכונה. ולתפוצות יש פה ושם לב, סמי אלמג'ריבי הוא הלב של התפוצה המרוקאית שאהבה אותו בפשטות. הוא לא היה העבר שלה, בתור כוכב עולה הוא היה אמור להיות עתידה. הוא נועד למלא היכלות של קהל יהודי וערבי, ללכת משם לחזן בבית הכנסת, לתת קפיצה לר' דוד בוזגלו ידידו, ולשבת לשולחנם של אניני טעם, עם סלטים, יא חביבי איזה סלטים! הרבה שמחה ואצילות היו שם. אחסרה. היום אנחנו יודעים זה לא שלתפוצה יש זמר, אלא סמי בחייו היה מהמגדירים שלה כתפוצה. כמה יפה עשתה התזמורת האנדלוסית שהציעה לו כאן בית, עוגן ולו רק לתקופה, ולו רק כאפשרות. מוטי מלכה ידידי וחבריו שה' ישמור אתכם.

ד"ר מאיר בוזגלו – (פורסם ב'העוקץ'.)

 

באחד מביקוריו בארץ גילה סמי אחי כי העוּד שלו נסדק בטיסה. הוא שאל היכן יוכל לקנות עוד טוב. ענו לו שבנצרת ישנו ערבי זקן הבונה עודים מעולים. הוא התקשר אלי ובקש ממנו להתלוות אליו לנצרת. הגענו לנצרת, שאלנו על האיש. הראו לנו סמטא קטנה. בקצה הסמטא הייתה חנות קטנטונת שבה ישב ערבי זקן מאוד ששפשף באותה שעה עוד עב-כרס. סמי פנה אליו ואמר לו ששמע עליו שהוא בונה העודים הטוב ביותר בסביבה. האיש שמע ושתק. סמי בקש ממנו להראות לו עוד טוב.

האיש קם מכיסאו, והוציא מירכתי החנות עוד שהיה עטוף בשכבות אחדות של בדים.

  • זה העוד הטוב ביותר שיש לי, אמר.

סמי לקח את העוד, הביט בו מכל צדדיו אחר כך הגביה את רגלו והניח אותה על דרגש שהגיש לו הזקן. סמי העביר את אצבעותיו על המיתרים והחל לנגן את אחת מיצירותיו של פאריד אל עטרש. מן הצלילים הראשונים עלה חיוך רחב על פני אחי ועל פני הזקן, חיוך שלא מש מפניהם כל זמן שהוא ניגן. לפתע החלו להגיע, איני יודע מהיכן, אנשים שנמשכו על ידי הנגינה המופלאה של סמי. ככל שניגן הגיעו עוד אנשים ולא עברו כמה דקות וכל הסמטא הייתה מלאת אנשים שהתנדנדו לקצב הנגינה. סמי סיים את הקטע שהתקבל במחיאות כפיים סוערות. סמי הביט על כל הקהל כלא מאמין. לבסוף קד לקהל והחל לנגן קטע ידוע אחר. כך מנגינת ניסיון עבר לקונצרט שלם.

כשהלכנו משם, סמי היה כבר הבעלים החדש של העוד המופלא.

  • זאת אחת ההופעות הטובות ביותר שהיו לי! אמר.

מפי אחיו, רפאל אמזלג

 


הדפסהדואל