פרק מתוך הרומן: הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים

facebook Share on Facebook

 

אשר כנפו

 

 

 

פרק מתוך הרומן: הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים (בהוצאת בימת קדם 2007)

 

 

 

בחרנו לכלול פרק זה המתרחש כולו במרקש

 

 

 

פרק עשרים ושבעה

 

 

 

בו ידובר על שיח חמורים, על דלתות נעולות, על סוסים אציליים, על תכשיטים מותכים ועל ארוחות לאברכים.

 

 

 

החמורים שעליהם רכבו יִסּוֹ, דְּוִידוֹ ועָיוּש, עשו את דרכם במהירות לעבר מָרָאכֶּש. הם התקדמו בדהירות קלות ועליזות. מה גרם לשמחה זאת שכמו החישה את צעדיהם? אולי ההבטחה שנתנו להם שלושת החברים לפני צאתם לדרך מאשבארו, כי במָרָאכֶּש יקנו לכל אחד מהם, לאות תודה על שרותיהם הטובים עד כה, דלי מלא של שעורים?

 

"לא יזיק לנו דלי של שעורים אחרי שאכלנו כל כך הרבה קש ותבן!" חשבו.

 

"מהר!" אמר חמורו של יִסּוֹ.

 

"למהר אתה מבקש! וכי מחכה לך מישהי במָרָאכֶּש?" ענה חמורו של דְּוִידוֹ.

 

"זו הפעם הראשונה לי במָרָאכֶּש, ואני סקרן לראות אם כל הניסים והנפלאות שמספרים על העיר הגדולה הזאת הם נכונים!" אמר חמורו של עָיוּש.

 

"מה שמעת?" שאל חמורו של יִסּוֹ.

 

"שמעתי שיש בה שווקים אליהם באים אלפי חמורים. ולפעמים, כך אומרים, מספר החמורים והגמלים עולה על מספר תושביה של מָרָאכֶּש! וכי לאן מגיעות כל השיירות שבאות מיבשת אפריקה אם לא למָרָאכֶּש!"

 

"ואני שמעתי שהשיירות הבאות מאפריקה, מביאות אליה תמרים, בשמים ופפריקה!" הוסיף חמורו של דְּוִידוֹ.

 

"מה עוד?" שאל חמורו של יִסּוֹ.

 

"העיר כולה אדומה, והיא מוקפת חומה!" אמר חמורו של דְּוִידוֹ.

 

"וזהו?" הקשה חמורו של יִסּוֹ.

 

"העיר מָרָאכֶּש חמה מאוד והשמש הקופחת על הראש יכולה להוציא כל חמור הגון מדעתו," אמר חמורו של עָיוּש, "למזלנו יש בה בוסתנים רבים, עם מעיינות של מים מפכים, ואני בטוח שאדונינו לא יתנו לנו לשהות יתר על המידה בשמש!"

 

"שמעתי שיש במָרָאכֶּש מכת עקרבים, ועל כן להיזהר מפניהם אנו חייבים!" אמר חמורו של דְּוִידוֹ כשבקולו מתגנבת נימה של חשש.

 

"עקרבים?!" שאל חמורו של יִסּוֹ בחרדה.

 

"כן! חברנו צודק! יש הרבה עקרבים במָרָאכֶּש. אבל, הרגעו! התושבים כבר מצאו להם תרופה!" אמר חמורו של עָיוּש.

 

"איזו תרופה?" שאל חמורו של יִסּוֹ.

 

"הם לוכדים עקרב, הורגים אותו ותולים אותו מעל משקוף ביתם!"

 

"ואז?"

 

"ואז, כל עקרב שמתקרב לבית, מרים את ראשו, רואה את העקרב המת מעל המשקוף, מיד מחזיר את הקוץ המורעל לנדנו וחוזר כלעומת שבא!"

 

"נהדר!" אמר חמורו של יִסּוֹ.

 

"אבל המקום החשוב ביותר של מָרָאכֶּש הוא זָ'מָאע-אְל-פְנָה!"

 

"למה?"

 

"אני מעדיף שזָ'מָאע-אְל-פְנָה תישאר בשבילכם בגדר הפתעה!" אמר חמורו של עָיוּש.
"
אני מבקש ממך, אנא, ספר לנו על זָ'מָאע-אְל-פְנָה!" התחנן חמורו של דְּוִידוֹ.

 

"ניחא! אספר לכם, כי אני יודע שלא תתנו לי מנוחה מפה עד מָרָאכֶּש. זָ'מָאע-אְל-פְנָה, היא רחבה ענקית בלב לבה של מָרָאכֶּש. לשם באים מידי יום ביומו, מאות ואלפים אנשים. האנשים מתאספים במעגלים מעגלים, כשבכל מעגל מתרחש משהו אחר! הכול תמצאו שם! מַרְקָּיִדי קופים, עוקרי שיניים, מספרי ספורים, פותרי חלומות, מכשפים ומכשפות, רוקחים, בעלי מומים המציגים קבל עם את מומם על מנת לזכות ברחמי הבריות, לוליינים, בולעי חרבות, יורקי אש, מגידי עתידות, להטוטנים למיניהם, ואנשי דת המנצלים את תמימותם של הסקרנים הרבים ומצליחים להוציא מהם סכומי כסף נכבדים בטענות שווא, וכך הם מצרפים את מעשיהם למעשי מאות הרמאים, הכייסים והגנבים שמסתובבים בין המעגלים הומי האדם!"

 

"חמורו של עָיוּש אתה מפתיע! מאיפה כל זה אתה יודע?" שאל חמורו של דְּוִידוֹ.

 

"אבי היה חמורו הקבוע של מוחמד כהן, כול פעם שהיה חוזר ממָרָאכֶּש, היה מספר לי על זָ'מָאע-אְל-פְנָה!"

 

"טוב!" אמר חמורו של יִסּוֹ.

 

"מה שטוב באמת הוא שאדונינו ירצו גם הם לבקר בזָ'מָאע-אְל-פְנָה, הם יקשרו אותנו מחוץ לרחבה היכן שנמצאים שאר החמורים, ובזמן שישתעשעו במעגלים השונים, נוכל להתרועע עם חמורים אחרים ואולי נפגוש כמה מכרים מהתקופה שהיינו אצל מוחמד כהן!"

 

יִסּוֹ, דְּוִידוֹ ועָיוּש רכבו בלי לדבר. מי שהפר את השתיקה היה דְּוִידוֹ:

 

"מה יש לחמורים? איך זה שהם דוהרים, וכל הזמן נוערים?" שאל.

 

לקראת הצהריים הגיעו לאחד השערים של מָרָאכֶּש. השער היה הומה אנשים שביקשו להיכנס לתוך העיר. התור היה ארוך מפני שמוכסים שהוצבו בשער בדקו כל נכנס ונכנס וכל אחד התבקש לשלם מכס עבור הסחורות שהביא עמו. כשהגיע סוף סוף תורם של השלושה, המוכס ביקשם לרדת מעל החמור ולפרוק לפניו את המרדעות. מה רבה הייתה תדהמתו כאשר נוכח לדעת שהן היו ריקות.

 

"איפה הסחורות שלכם?" שאל.

 

"אין!" ענה יִסּוֹ בתקיפות.

 

האיש העביר את אצבעותיו בשערו כאדם המעמיק לחשוב:

 

"אתם בטוחים שאינכם מבריחים שום דבר?"

 

"בטוחים!" ענה שוב יִסּוֹ.

 

"אתם היהודים... !" התחיל האיש, אבל כשראה את עיניו זורות הכעס של יִסּוֹ העדיף לא להרחיב בנושא ולשמור לעצמו את דעתו על היהודים.

 

"אל תשכחו שבצו הבאשה אסור ליהודים להתהלך בנעליים לרגליהם מחוץ למלאח!" אמר לבסוף.

 

"הדבר הזה הוא מכוער, ואינך מחדש לנו דבר!" אמר דְּוִידוֹ.

 

החברים נפרדו מהמוכס החביב, אוהב היהודים, ועשו את דרכם לעבר המלאח, לאכזבתם הרבה של החמורים שחשבו שילכו קודם כל לבקר בזָ'מָאע-אְל-פְנָה.

 

"כאשר המוכס חיפש בכלינו בלי למצוא דבר נזכרתי בספור, אתם רוצים לשמוע אות?" שאל עָיוּש.

 

"ספר" אמר יִסּוֹ.

 

"ספור ראשון במָרָאכֶּש, מה עוד אפשר לבקש?" אמר דְּוִידוֹ.

 

 

 

כל בוקר, בגבול בין שתי המדינות, עובר אדם על סוסו האציל. על הסוס, מאחור ומקדימה, קשורים שקים גדולים.

 

כל בוקר מתנהל אותו טקס: המוכס מבקש לפתוח את השקים וכל פעם הוא מופתע למצוא בשקים... אך ורק סמרטוטים חסרי ערך ועניין!

 

כך נמשך הדבר במשך שלושים שנה.

 

ויום אחד הביא האיש מתנה נאה למוכס והצהיר:

 

"אני רוצה להיפרד ממך לשלום, כי זו הפעם האחרונה שאני עובר את הגבול!"

 

"למה?"

 

"כי מחר אני יוצא לגמלאות!"

 

"אם כך הדבר, לא אפתח הפעם את השקים שלך, אבל בשם ההיכרות רבת השנים שלנו אני מתחנן בפניך: אנא! גלה לי מה אתה מבריח? כי אני יודע שאתה מבריח משהו שלא עליתי עליו עד עכשיו, למרות שאני מחפש יום-יום בשקים שלך!"

 

"מה אני מבריח?" ענה האיש, "אני מבריח סוסים גזעיים!"

 

 

 

שלושת החברים צחקו מהתעלול המתמשך של המבריח, לפתע אמר יִסּוֹ:

 

"גם אני!"

 

"גם אתה מה?" שאל עָיוּש.

 

"נזכרתי!"

 

"במה נזכרת, יִסּוֹ?" שאל עָיוּש.

 

"במעשה!"

 

"יִסּוֹ, אין לך ברירה, אלא לספר את המעשה במהרה!" אמר דְּוִידוֹ.

 

"אמיתי!" הוסיף יִסּוֹ.

 

עָיוּש הוביל את השלישייה עד מתחת לאחד העצים.

 

"השמש של מָרָאכֶּש אינה קלה, הבה נשמע בנחת את סיפורך יִסּוֹ, בצל של העץ הזה!"

 

"הסיפור הזה," התחיל יִסּוֹ, "קשור בדוד רחוק שלך דְּוִידוֹ, דניאל כהן, זה שהרשה לנו, כשהיינו ילדים, לרכב על החמורים שלו. היה לו אחיין בשם מרדכי כהן. מרדכי היה יוצא ובא מן העיר לרגל מסחרו. פעם אחת, לאחר שביקר בחווה של ידיד ערבי, קיבל ממנו טלה במתנה. כאשר בא עם הטלה לשער העיר. אמר לו המוכס: 'שלם מכס עבור הטלה!' ענה לו מרדכי: 'לפי חוקי המכס, איני צריך לשלם דבר, כי זאת מתנה שקבלתי לשימוש האישי שלי!' אמר לו המוכס: 'כלב יהודי, אתה לא תגיד לי מה הם חוקי המכס, כי אני קובע מה יהיה פה!' כאשר שמע מרדכי, שהיה איש גבוה וחזק, את כינוי הגנאי שזרק לו המוכס, לא היסס לרגע, אחז את האיש במותניו, הגביה אותו לעיני כל האנשים שהיו שם, והשליך אותו על הארץ. המוכס קם בחמת זעם, הוציא את הכמיה1 שלו מנדנה וביקש לשסף את גרונו של מרדכי, אבל מרדכי לא נבהל, הוא חטף לערבי את הכמיה, אחז אותה בשני קצותיה, ושִבֵּר אותה על ברכו. בינתיים, התאספו האנשים מסביב לשניים, ואחד מהם צרח בכל כוחו: 'יהודי רוצח ערבי!' מיד קמה מהומה ועשרות אנשים תפשו את מרדכי והחלו להוביל אותו אל בית הבאשה. ככל שהתקדמו, הצטרפו אליהם עשרות ערבים שצעקו: 'מוות ליהודים'! בעודו מובל לבית הבאשה, הבחין מרדכי באחיו הצעיר עומד בתוך קהל הסקרנים, מיד צעק לעברו: 'לך תודיע לדניאל!' דניאל כהן, היה אחד מהעשירים הגדולים של העיר. הוא היה ידידם של השולטן ושל הבאשה והיה היהודי היחידי שהורשה לרכב על סוס. כאשר בא הנער אל ביתו וסיפר לו מה שראה, עלה על סוסו ודהר עד לביתו של הבאשה. המחזה שהתגלה לעיניו היה מבהיל: האולם היה מלא ערבים שצעקו: 'יהודי! 'רוצח! מוות ליהודים!' נשמעו גם קולות אחדים של יהודים שקראו: 'הערבי הוא שרצה להרוג אותו!' אחיינו מרדכי עמד כפות מול הבאשה, מחכה לראות מה יהא דינו. כאשר הבחין הבאשה בדניאל כהן, הזמין אותו לשבת לידו. דניאל לחש באוזני הבאשה: 'היום אני אעזור לך לשפר את מאזן הכספים של הַחְכּוֹמִיָה!2' 'איך תעשה זאת?' 'מיד תראה: שאל אותם מי ראה את כל המעשה!' הבאשה שאל: 'מי היה נוכח בשעת המעשה?' ערבים רבים ויהודים אחדים הרימו ידיים. אמר דניאל לבאשה: 'אם תרשה לי, אני אנהל את הדיון הזה בשמך, ותראה שלא תצטער על כך!' הרשות ניתנה לו, ודניאל ציווה להוציא מן האולם את כל האנשים שהצביעו ולבודד אותם. אחר כך הוא ציווה להכניס את העד הערבי הראשון 'ספר מה ראית!' ציווה עליו דניאל. האיש שלא ראה דבר אלא הצטרף להמון שהוביל את מרדכי, סיפר ככל העולה על רוחו. אמר דניאל: 'כִּלְאוּ אותו!' אחר כך ציווה דניאל להכניס את הערבי השני. גם הוא סיפר דברים שבדה מלבו וגם הוא הוכנס למעצר. וכך היה עם כל אחד ואחד מן העדים. מהעדויות של העדים, יצאו סיפורים שונים זה מזה בתכלית. 'עכשיו' אמר דניאל לבאשה, 'אקרא לעדים היהודים', התברר שכל אחד מהיהודים סיפר בדיוק את אותו הספור: איך קרא המוכס למרדכי 'כלב יהודי', איך בתגובה השליך אותו מרדכי על הארץ ואיך שלף המוכס את הכמיה שלו על מנת לשסף את גרונו של מרדכי. 'אתה רואה, אדוני הבאשה, רק היהודים דוברי אמת, כי כולם מספרים את אותו מעשה ואילו כל הערבים ששאלנו קודם, או שלא ראו דבר ובדו דברים מלבם או שראו ושקרו מרוב להיטותם להאשים את היהודי!' אמר הבאשה: 'ידידי דניאל, היום למדתי משהו חשוב ממך! מה אתה מציע שנעשה עכשיו?' ענה לו דניאל: 'נשחרר את מרדכי לאחר שישלם קנס על שבירת הכמיה שהיא רכוש הבאשה, וכל אחד מעדי השקר העצורים ישלם קנס כבד לקופת הבאשה על כי העז להעיד בפניך עדות שקר!' "

 

"וכך היה!" סיכם יִסּוֹ את סיפורו.

 

 

 

שלושת החברים הגיעו למלאח וראו מיד את החומה הגדולה המקיפה אותו ואת פתח הכניסה עם שתי הדלתות הענקיות הפתוחות לרווחה.

 

"שמעתי," אמר עָיוּש, "שמידי לילה סוגרים את הדלתות האלה ואיש לא יכול להיכנס או לצאת מן המלאח עד למחרת, כאשר פותחים אותן שוב!"

 

"בית-כלא?" שאל יִסּוֹ.

 

"אולי, אבל הערבים אומרים שהחומה וסגירת השער מידי לילה, הם כדי להגן על היהודים מפי שודדים וחורשי מזימות."

 

"לדעתי, חורשי המזימות, הם אלה שבנו את החומות, אדם צריך להיות חופשי, אפילו אם הוא נולד מָרָאכֶּשי!" הצהיר דְּוִידוֹ.

 

שלושת החברים ירדו מעל חמוריהם ונכנסו לתוך המלאח. ממולם ראו שכונת מגורים ומשמאלם רחוב צר. הם החליטו להיכנס לרחוב הזה. אחרי כמה פסיעות, הבינו שזהו רחוב של בעלי מלאכה. משני צדי הרחוב, היו חנויות זעירות שבהן ישבו יהודים ועסקו במלאכות שונות. היו שם סנדלרים, נפחים, נגרים, צורפים, ושענים. בהמשך הרחוב היו גם חנויות לממכר מזון. ברוב החנויות נמכר מוצר אחד בלבד. היה שם יהודי שמכר שמן. האנשים שבאו לקנות שמן, הביאו עמם בקבוק. בחנות היו שלושה אביזרים בלבד: חבית שמן, מצקת שבעצם הייתה ספל עם ידית ארוכה שבעזרתה שאב הסוחר שמן מהחבית, ומשפך שדרכו היה מעביר שמן מהספל אל הבקבוק של הקונה. והיה שם אחר שמכר קמח. הקמח היה מונח מולו בערימה גלויה. בעזרת כף מיוחדת היה לוקח קמח מן הערימה ושופך אותו לתוך כלי מדידה. למוכר הביצים היה ארגז עץ ארוך מרופד בתבן, שעליו היו מונחות הביצים. לפני שהיה מוסר ביצה לקונה היה סוגר עליה את כף ידו, מכוון את ידו מחזיקת הביצה אל מקור אור, עוצם עין אחת, מדביק את השנייה על היד הקמוצה מחזיקת הביצה, ומתבונן אם אין בה דם. אם היה בה דם היה שם אותה בצד כדי להחזירה אל הספק שלו. הייתה שם חנות זעירה מאוד. האיש שישב בה מכר חמאה. הוא לא היה צריך כל אביזר בשביל מסחרו. לא היה לו לא כסא ולא שולחן. הוא ישב בישיבה האופיינית לתושבי מרוקו, כלומר שתי רגליו מקופלות כלפי פנים ושלובות זו בזו. קראו לישיבה הזאת: 'ישיבה מרובעת רגליים'. לפניו, על הארץ היו מפוזרים עלי גפן. על כל עלה היה גוש קטן של חמאה. הגוש הזה לא היה מרובע, ולא מלבני ולא עגול. הצורה שלו נוצרה מהמעיכה שהוא נמעך ביד, כדי לחלץ ממנו את הנוזלים. היות וכל גוש היה שונה בגודלו, והיות וליהודי לא היה מאזניים, הוא היה מעריך את מחירו של כל גוש וגוש.

 

באותה שעה שעמדו שלושת החברים מול החנות של מוכר החמאה, ראו אותו קם לפתע, מדלג מעל גושי החמאה, דבר שהביא אותו מחוץ לחנות. הוא פשט את שתי ידיו לצדדים, אחז את שתי הדלתות הצרות וסגר את חנותו. מוכר השמן, שחנותו הייתה סמוכה לזאת של מוכר החמאה, סגר גם הוא באותו רגע ממש את חנותו. בין רגע היו כל החנויות סגורות ובעליהן החלו ללכת באותו כיוון בלי להיוועץ ביניהם. יִסּוֹ, דְּוִידוֹ ועָיוּש החליטו ללכת גם הם לכיוון שבו הלכו כל הסוחרים. ההליכה לא ארכה הרבה זמן. מוכר החמאה הגיע ראשון לשער בצורת קשת. הוא נכנס ואחריו כל הסוחרים. גם יִסּוֹ, דְּוִידוֹ ועָיוּש נכנסו אחריהם לא לפני שקשרו את חמוריהם ללולאה שהייתה קבועה בקיר ליד השער. כשעברו את הפתח, מצאו את עצמם בחצר גדולה ומרובעת. הצד השמאלי של החצר היה עם פתח אחד וכמה חלונות. זה היה בית כנסת שתפס את כל הצד הזה של החצר. בשלושת הצדדים האחרים וכן בשתי קומות נוספות, היו דירות מגורים, שבהן הצטופפו כמה וכמה משפחות.

 

כשנכנסו לבית הכנסת ראו שולחן מלבני גדול שהיה ממוקם בין התיבה לבין ארון הקודש. מסביב לשולחן ישבו כתריסר אברכים עם גמרות פתוחות לפניהם. בראש השולחן, מול ארון הקודש, יושב ישיבה 'מרובעת רגליים' על הכסא, היה תלמיד חכם שנתן באותה שעה שיעור בגמרא. כאשר כל הסוחרים תפסו את מקומם, סגר הרב את הגמרא שלו אמר את המשנה 'רבי חנניה בן עקשיא' שאחריה אומרים 'קדיש על ישראל' והתיישב על הספסל המרופד של התיבה. לאחר שהתפללו מנחה, חזרו הסוחרים לחנויותיהם, והאברכים לשולחנם. הרב חזר למקומו בראש השולחן והמשיך היכן שהפסיק כאשר הגיעה שעת תפילת מנחה. יִסּוֹ, דְּוִידוֹ ועָיוּש עמדו לצאת, אבל איש אחד ניגש אליהם.

 

"ברוכים הבאים לעיר מָרָאכֶּש!" אמר בקולו הנעים, "אני שמש בית הכנסת!"

 

"ברוכים הנמצאים!" ענו לו שלושת החברים.

 

"מי אתם ולאן אתם?" שאל.

 

"יִסּוֹ, ירושלים!" אמר יִסּוֹ.

 

"ואני הולך תמיד אתו ולצדו, ושמי בישראל הוא דְּוִידוֹ!" אמר דְּוִידוֹ.

 

"אני עָיוּש, וכפי שאמרו לך חבריי, אנחנו כאן במָרָאכֶּש בדרכנו לירושלים!" אמר עָיוּש.

 

"אתם במָרָאכֶּש בדרככם לירושלים?" חזר אחריו השמש.

 

"כן, אנו עוברים בין קברות הקדושים, מתפללים, נפרדים מהם וגם מבקשים מהם שיעזרו לנו למצוא את דרכנו לירושלים. למָרָאכֶּש באנו, כי שמענו שקבורים פה חכמים רבים ובראשם רבי חְנִינְיָה הכהן!"

 

האיש הביא את קצות אצבעותיו אל עיניו ואחר כך אל פיו כדי לנשק אותם.

 

"בְּלָּאהּ וּבִּיהּ!"3 אמר.

 

שלושת החברים פנו שוב לצאת, אבל השמש אחז בז'לאביה של עָיוּש:

 

"אל תלכו עכשיו, הישארו כאן, אתם בוודאי עייפים מן הדרך ורעבים. עוד מעט תבוא לָאלָא דינה, עם הקוסקוס שהכינה עבור האברכים, והיא, לבה רחב, וכל פעם היא מביאה פי שניים ממה שאנו צריכים! ובינתיים ספרו לי את קורותיכם עד כה!"

 

"החמורים שלנו בחוץ וגם הם צריכים לאכול ולשתות!" אמר עָיוּש.

 

"מה אתם נותנים להם לאכול?" שאל השמש.

 

"הבטחנו לכל אחד דלי שעורה, אם לא ניתן להם יקבלו מרה שחורה!" אמר דְּוִידוֹ.

 

השמש הביט בדְּוִידוֹ כדי לראות אם הוא מהתל בו. הוא ראה לפניו בחור צעיר עם הבעה תמימה, והבין שלא הייתה לו שום כוונה ללעוג לו.

 

"חכו!" אמר.

 

הוא הוציא את ראשו מאחד החלונות וקרא:

 

"משה!"

 

מיד נכנס לבית הכנסת, נער כבן חמש עשרה שנה. השמש הוציא מכיִסּוֹ, מטבעות של כסף ואמר לו:

 

"לך אל יהושע, מוכר השעורים וקנה אצלו חצי שק שעורה!"

 

הנער נטל את הכסף ויצא בריצה.

 

"זהו משה בני, הוא ילד טוב מאוד! לצערי הוא לא רוצה ללמוד! אבל הוא תמיד מוכן לעזור! אני עוד לא הצגתי את עצמי: שמי נְסִים סְבָּאג. לפנים, הייתי כמוכם. הסתובבתי בכל ערי הממלכה על גבי חמור. העיִסּוֹק שלי היה קנייה ומכירה של תכשיטים. הייתי מגיע לכפרים המרוחקים ביותר ושואל למי יש תכשיטים למכור. הכפריים היו שמחים לקבל מעט כסף עבור דברי הזהב שהיו בביתם. אחר כך הייתי חוזר למָרָאכֶּש ומוכר את הזהב לצורפים שהיו מתיכים אותם ויוצרים מהם תכשיטים חדשים. הרווחתי הרבה מאוד כסף. בכל פעם, כאשר חזרתי ממסעי הדבר הראשון שהייתי עושה, היה להשתטח על קברו של רבי חְנִינְיָה הכהן. הוא היה השומר שלי. כמה וכמה פעמים הותקפתי על ידי שודדים ובכל פעם הייתי מתפלל בלבי ואומר: 'רבי חְנִינְיָה ענני!' והוא היה מחלץ אותי מצרה. כשהגעתי לגיל חמישים, התעוררתי בוקר אחד כשחצי גופי מעוות ומשותק. ביקשתי מבני ביתי שיקחו אותי אל הצדיק, ושם אמרתי לו: 'רבי חְנִינְיָה, תמיד שמרת עלי! ועכשיו אני בצרה גדולה! אם אני אמור להישאר משותק, מוטב שאצא מהעולם הזה! אנא, עזור לי!' באותו לילה בא אלי רבי חְנִינְיָה בחלום ואמר לי משפט אחד בודד ואחריו נעלם: 'אני אעזור לך ואתה תעזור לאחרים!' כשקמתי, הייתי בריא לחלוטין. כוחותיי שבו אלי. חזרתי אל מסעותיי ואל מסחרי. המשכתי לפקוד את קבר הצדיק בכל פעם ששהיתי במָרָאכֶּש, ולמעשה שכחתי את מחלתי ואת החלום שחלמתי. והנה, פעם, כאשר הייתי בדרך חזרה מאחד ממסעותיי והסקארה4 שלי מלאה זהב, התנפלו עלי כמה שודדים והכו אותי עד זוב דם. אני קראתי בכל לבי: 'רבי חְנִינְיָה ענני!'. אבל השודדים המשיכו להכות אותי בלי רחם. אחד השודדים הכה אותי על ראשי ואני אבדתי את הכרתי. השודדים חשבו אותי למת. הם תלשו מעל גופי את הסקארה והשליכו אותי לבור. צינת הלילה העירה אותי. קמתי ובמאמצים גדולים הצלחתי לצאת מהבור. הייתי חבול ראשי הציק לי וכל גופי כאב לי. החמור שלי עמד ליד הבור וחיכה בסבלנות. רכבתי עליו ושמתי את פעמיי למָרָאכֶּש. באותו לילה גמלה בלבי ההחלטה להפסיק את מסחרי ולהקדיש את עצמי לעזרה לזולת. קניתי את החצר הזאת ובניתי בה את שורת הבתים שאתם יכולים לראות. אגף אחד של החצר הקדשתי לבית כנסת המשמש גם כבית מדרש. בבתים, שִכַּנתי את משפחות האברכים שעברו בהצלחה את מבחני הקבלה לישיבה הגבוהה שהקמתי בבית הכנסת ואשר עומד בראשה תלמיד חכם גדול, הרב שלימד את האברכים כאשר נכנסתם. כל ההוצאות של משפחות האברכים ושכר הרב - עליי. כאשר הישיבה החלה להיות מוכרת במָרָאכֶּש ובסביבותיה, באו אלי נשים אחדות והתלוננו שאני לוקח לעצמי את כל המצוות. הן דרשו להשתתף בהכנת הארוחות האברכים. בהתחלה היו כמה נשים שהתחלקו ביניהן בהבאת הארוחות, בשנה האחרונה הגענו לכך שיש לנו עשרות נשים הדואגות לכלכלת הישיבה. כל יום, במחזוריות של חודש, אישה אחרת מביאה את הארוחה, והיום הוא תורה של לָאלָא דינה, צדקת אמיתית, שעוד מעט תכירו אותה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1 . פגיון כפוף להב.

 

2 . השלטון.

 

3 . באלקים ובו, כאילו אומר "אני מאמין באלקים ובו!"

 

4 . תיק שהיו תולים על קדמת החזה.

 


הדפסהדואל