אחת מתשובות חכמי מראכש במאה הי"ח, בדבר התחייבויות בני הזוג בשעת שידוכין

facebook Share on Facebook

 

משה עמאר

אחת מתשובות חכמי מראכש במאה הי"ח, בדבר התחייבויות בני הזוג בשעת שידוכין

 

העיר מראכש וחכמיה

 

העיר מראכש היושבת לרגלי הרי האטלס בתוך יער דקלים, נוסדה במאה הי"א. סמוך לייסודה נמצאה בה קהילה יהודית מסודרת. גורלה של הקהילה היהודית במראכש היה כגורל יהדות מרוקו כולה, גם היא תכופות סבלה מרדיפות הקנאים המוסלמים, והיו תקופות שנאסרה ישיבתם של יהודים בעיר1.

רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים אשר עזבו את ספרד בגל הפרעות של שנת קנ"א (1391). הוא ביקר במראכש בשנת קנ"ג ורשם בחיבורו את התרשמותו ממצב היהודים בעיר זו2.

וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכו"ש בתמוז משנת רועה אב"ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת, ועברנו על שער השר המושל בעיר. והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשטתחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא"ץ אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהייתה...

מדבריו אנו שומעים, על מעמדם הירוד של היהודים בעיני הסביבה הנוכרית, ועל ההשפלה ממנה סבלו, שבמרכז העיר לאור היום, בתוך קהל ועדה, עבד כושי הרשה לעצמו ללא היסוס, להכות רב יהודי מכובד בלא שהתגרה בו; גם על אי יכולתם של בני הקהילה להגיב ולהגן על עצמם, כי אם בהכנעה ובבקשה תחינה ופיוס.

ואולם קושי השעבוד והגלות לא פגעו בתלמוד תורה ובשגשוגם של תלמידי חכמים במקום. דבר זה משתקף באמרת כנף הנפוצה במרוקו האומרת: "שאין תלמוד כמו התלמוד של חכמי מראכש". ידועים לנו שמותיהם של חכמים ושמות יצירותיהם, שפעלו בכל התקופות בעיר, וחיבוריהם מקיפים כל ענפי פרד"ס התורה.

גלי היהודים המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו בשנת רנ"ב (1492), לא פסחו על מראכש, והקהילה היהודית במראכש הפכה מרכז לשיבתם ליהדות של האנוסים. אם כי שלא בדומה לערים אחרות, בהן היו המגורשים רוב מנין ורוב בנין של הקהילה, במראכש המגורשים היו מיעוט ביחס ליהודים המקומיים. ושני קהלים התושבים והמגורשים התקיימו זה בצד זה, וכל קהל שמר על יחודו ומנהגי אבותיו3.

הפריחה הרוחנית שהקיפה את יהדות מרוקו החל מהמחצית השניה של המאה הי"ז ואילך4, לא פסחה על הקהילה במראכש, ובמאה הי"ח התפרסמו חכמים גדולי תורה והוראה בעיר זו. חכמי מראכש גם העמיקו לחקור בתורת הנסתר, והיו מראשי המדברים בחכמת הקבלה, ותרמו תרומה חשובה בתחום זה. ידועים חיבוריהם של הרבנים: ר' אברהם אזולאי, ר' יעקב פינטו, ר' אברהם פינטו, ועוד. רבי שלום בוזאגלו מחבר "מקדש מלך" שהוא הביאור הראשון שנדפס על ספר הזוהר, רכש את ידיעותיו בחכמת הקבלה מחכמי עיר זו. וכה כתב בהקדמתו:

ותורה מחזרת על אכסנייא שלה, ועיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים. ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא קדישא, המקובל האלקי כמוהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה, לרב לי עשיתי, וממנו זאת החכמה למדתי ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי... ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי... הלוא הם מעלת החכם השלם המקובל האלקי כמוהר"ר יעקב פינטו יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו...5

כלומר לאחר מאה וחמשים שנה מביקורו של ר' אפרים אנקאווא במראכש, נזדעזע גם ר"ש בוזאגלו ממצוקתם הקשה של יהודי העיר: עניות מרודה, היטלי מס כבדים, ורדיפות בלתי פוסקות על לא עוול בכפם; עד שהוא רואה את יכולתם להתקיים במצב זה לפלא ולנס גלוי. למרות מצבם הקשה לא פסק קול התורה מיהודי העיר, ואף הלך והתחזק. רבי שלום מעיר מסאלי בא למראכש, כדי ללמוד מחכמיה את תורת הנסתר.

ידיעות רבות לנו על עושר יצירותיהם של חכמי מרוקו במגוון, בכמות ובאכות, ובזאת לא נפקד גם מקומם של חכמי מראכש.6 עם זאת רק מעט מיצירה ענקית זו זכה לצאת לאור בדפוס,7 ומאלה מעט מזעיר משל חכמי מראכש. יתירה מכך גם בכתבי-יד רק מעט השתמר מתורתם של חכמי מראכש; בספריות ברחבי תבל ובאוספים פרטיים הידועים, שרדו יחסית הרבה יותר יצירות בדפוס ובכתבי יד משל קהילות אחרות, שהן קטנות מקהילת מראכש בעתיקותן ובגודלן. בהן כאלה ששמע ישיבותיהן ורבניהן לא יצא לתהילה כשמע ישיבותיה ורבניה של מראכש. עובדת אי השתמרותן של יצירות החכמים והטיפול הלקוי בהן בעיר זו, אומרת דרשני, גם במאה העשרים שעה שקמו בתי דפוס במרוקו, וקהילות רבות נתעוררו להדפיס מיצירותותים של חכמיהן, נעדר מקומה של קהילת מראכש8. היום יש אפוא צורך לאתר את הנותר לפליטה מיצירה זו ולהצילה מהכחדה, כדי להציב יד ושם לקהילת עתירת מעש ועתיקת יומין.

מזה ימים שאני עוסק בליקוט פירורים מיצירה מופלאה זו, ומכין קובץ שאלות ותשובות משל חכמי מראכש במאה הי"ח, כדי להציב גלעד לחכמים ואנשי מעשה, אשר חיו ופעלו, הגו ויצרו במקום זה, על אף כל הקשיים, ובל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק ח"ו. וב"ה רואה אני ברכה בעמלי. להלן אני מפרסם תשובה אחת מהתשובות האצורות תחת ידי, העוסקת בענייני שידוכין.

 

מבוא לתשובה

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרוֹוחת אירוסין. חכמים אסרו לקדש אשה ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין יעשו בשיקול דעת ומתינות.9 לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין, כלומר קידושין.

כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם שעה שאוחדו האירוסין [=הקידושין] והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין. ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין".10 השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, בו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם.11 כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

 

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם על ידי אחד מהם אינה מצריכה גט. כלומר מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר מחייב בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בכל עת שירצה ללא שום הודעה מוקדמת. ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת השידוכין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.12 אשר לנזק הנפשי, מתוך התלמוד וספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.

 

חיובי קנסות בשידוכין

מאחר ולפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה והעגמת נפש הנגרמת עקב הפרת השידוכין, לכן דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות סכום כספי כקנס, בו התחייב כל אחד מהצדדים שיפר את השידוכין או אחד מתנאי ההסכם, לשלם לזה שעומד בהסכם. קנסות בשטרי שידוכין נמצאים מהמאה הי"ב, ואולי גם לפני כן.13

אולם על הסכם זה העוסק בשידוכין, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס והוא אינו דומה ליתר החיובים שאדם מקבל על עצמו, וזה משום שהוא נגוע בפגמי ה'אסמכתא'. כי בשטר השידוכין סמוך ובטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף.

בתלמוד ובספרות הראשונים נאמרו דרכים שונות בצורת ההתחייבות שמהווים גמירת דעת וקונים גם באסמכתא. כגון התחייבות בקנין, התחייבות בלשון 'מעכשיו', התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, וכן אם הצדדים הפקידו משכון לקיום התחייבותם, או אם התחייבות נעשתה לפני בית דין חשוב, ועוד. קיימת פרשנות ומחלוקת בפוסקים, אם מספיק באחת מהדרכים הנזכרים, כולם יחד או צריך לשלב כמה מהן.14

שאלת האסמכתא לגבי הסכמי שידוכין נדונה בהרחבה בספרות ההלכה במגרב בספרד ובצרפת, בפזורה האשכנזית והספרדית מזרחית, החל מסביב ראשית המאה הי"ב ואילך.15 דעת רוב הפוסקים היא שאכן קנס השידוכין הוא אסמכתא, וההצעות שהועלו כדי לתת לו תוקף מחייב, הן ברוח הדברים שהוזכרו לעיל.

בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי; שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה לחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי, או מסרם לזה שעמד בהסכם אם הצד השני עבר על התנאי.16

במרוקו פשט הנוהג בשטרי שידוכין לחזק את התחייבות הצדדים בשתים מהדרכים שנזכרו לעיל בקנין מעכשיו ובשבועה. אם כי היו כאלה שעשו שני שטרות כמנהג ספרד הנזכר לעיל. כמו כן היו תקנות בנושא.17

בעיר מראכש גם כן היתה קיימת תקנה לענין הפרת שידוכין, אם כי לא השתמר תאריך קבלתה:

עוד תיקנו בעניין השידוכין, אם חזר שום אחד מהם ונתחייב לפרוע לחברו הוצאותיו, המנהג הוא שישבע התובע בתפילין כמה הוציא ויטול פחות שליש. ובענין הקנס, אם היה בקוש"ח חייב, ואם לאו פטור, ע"כ.18

כלומר, מקובל בעיר מראכש לראות בקנס שידוכין כנגוע בפגמי ה'אסמכתא', ורק על ידי קנין ושבועה ישנה גמירות דעת המוציאתו מגדר ה'אסמכתא'. לכאורה משמע שמצריכים שנים קנין ושבועה, אבל אחד מהם לבד לא מועיל.

לגבי החזר ההוצאות של מסיבת השידוכין, התקנה מתחשבת בצד הנפגע ואינה מצריכה הוכחות קבילות על היקף הוצאותיו כפי שנדרש בהלכה, כי הוכחה בעדים כשרים במקרים מעין אלו קשה למצוא, לכן התקנה הסתפקה בשבועה בתפילין לאימות תביעתו.19

ר' שאול אבן דנאן, בהיותו דיין במראכש הסתמך על תקנה זו וחייב החזר הוצאות בניכוי שליש על סמך שבועת תפילין.20

 

תוכן השאלה

השאלה מורכבת מאפשרויות שונות והיא עוסקת בזוג שהתחייבו בשטר לתאריך נשואין, ושני הצדדים לא עמדו בזה. האם בכך פקעה ההתקשרות ביניהם, או כל עוד שאחד הצדדים ידרוש את יישום ההתחייבות, ההתקשרות ביניהם קיימת, והצד השני שלא ירצה לקיים יצטרך לשלם את הקנס. ונפסק שההתחייבות עומדת בתוקפה.

ב. במקרה שהמתחייב בשטר הוא אבי החתן, והחתן שלח סבלונות לכלה. והחתן חזר בו מכוונתו לשאת את הכלה ודורש להחזיר לו סבלונותיו, מאחר שהוא לא התחייב. צד הכלה מחזיקים בסבלונות כבטחונות, עד לקבלת סכומי הקנס.

האב פוטר עצמו מהתחייבותו באומרו שאנוס הוא, כי מה יכול לעשות אם הבן לא רוצה את הכלה.

חכמי מראכש פסקו: טענת האב אינה טענה וחייב לשלם את הקנס. אם אכן הסבלונות ניתנו מכספי החתן, על משפחת הכלה להחזירם לו ולתבוע את האב. השואל ביקש וקיבל הבהרות מהחכמים המשיבים.

מהתשובה שלפנינו אנו שומעים כי באזור מראכש נהגו בחיובי שידוכין גם כפי מה שנהג בספרד.

 

התשובה

שאלה מבעלי ההוראה יושבי על מדין, בחור אחד נשתדך עם בתולה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסי'[מן] טו'[ב] שדך ראובן את הנערה פב"פ [=פלונית בת פלוני] והתנו ביניהם וכו' והעי' ע"ע בקש"מ בח"ה בשית' הבחור ראובן שנתחייב חו"ג21 בשטר, לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה22 סך חמשה ועשרים מתקאלי' יתירה באח"ג וכו' ובנא"ג כשע"ך וכו'23 ובכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס עם הנערה פ' לזמן שבועות הב"ק, ע"כ24 לשון השטר כתוב וחתום כתחז"ל. וג"כ25 כתבו שטר אחר וכתוב בו שנתחייב שמעון לראובן סך חמשה ועשרים מתקאלים וכו' כמ"ש בשט"ח הנז"ל,26 וכל אחד מהם תפס שטרו בידו.

והנה כשהגיע שבועות הנז' לא הכינו צרכי החופה לא החתן ולא קרובי הכלה, ושתקו זה לזה עד שעבר הזמן. ולאחר שעבר הזמן באו קרובי הכלה ותבעו לראובן לעשות נישואין או לתת להם קנס הכתוב עליו כמ"ש לעיל. וטען ראובן שאינו רוצה ליקח את הנערה, וגם כן לא יתן לה קנס מפני שכשעבר הזמן נתחייבו זה לזה ואפוכי מטרתא למה לי, ואח"ך לא נתחייבו חיוב אחר מחדש, וממילא נפטר מהקנס. ושמעון אחי הנערה טען הגם שעבר הזמן מי שירצה לבטל הנישואין לגמרי הוא חייב בשט"ח.

עוד יש לשאול אם תמצי לומר בנדון זה חייב ראובן כיון שרוצה לבטל הנשואין לגמרי, יש להסתפק אם טען ראובן עדין אני רוצה את הנערה אמנם כשיזדמן לי לעשות נשואין אני עושה בשנה זו או בשנה אחרת. ושמעון טען אין לדבר סוף, בכל פעם תאמר שעדין אין אתה רוצה בנשואין עכשיו אלא האמת הוא אם תרצה לעשות נישואין תכך ומיד כיון שעבר הזמן הנה מה טוב, ואם לאו דחוי קא מדחית לה ומרמה אתה עוד בדבר, ע"כ.

שאלה אחרת ראובן נשתדך עם נערה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסיט"ו שדך הבחור ראובן את הנערה פב"פ והתנו ביניהם וכו' והעי' ע"ע בקש"מ בח"ה בשי"ת הר' יעקב אבי ראובן, שנתחייב חו"ג בשטר לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה סך חמשה ועשרים מתקאלי' באח"ג וכו' ובנא"ג וכו' כשע"ך וכו'27 וכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס הבחור ראובן בנו לחופה עם הנערה לזמן פסח הב"ק, עכ"ל השטר.

והנה הבחור ראובן שלח לנערה בעת השדוכין סבלונות חפצים טובים כלי כסף וכלי זהב. ולאחר שעבר הזמן לא רצה הבחור ליקח את הנערה לאשה הנז', שלא ישרה בעיניו. ושלח לקרובי הנערה להחזיר לו הסבלונות שלו, ואמר הבחור שאם אביו נתחייב לו קנס, יעשה עמו מה שהדין נותן, כי הוא על כל פנים לא רצה ליקח אותה לו לאשה. וקרובי הנערה טענו שלא נתרצו לכתוב השט"ח על יעקב אלא מכח הסבלונות שבידם, ועל סמך הסבלונות נתרצו לכתוב שטר על יעקב אביהם, ואלו החפצים הם כמו ערב, ואם כן לא יחזירו לו הסבלונות עד שיפרע להם אביו השט"ח הכתוב עליו.

עוד יש לשאול כי הנה קרובי הנערה תבעו את יעקב לשלם להם קנס הכתוב עליו כמ"ש, כיון שלא רצה בנו ליקח את הנערה. וטען יעקב אנוס ופטור, כי לא עלתה על דעתו שיעכב בנו הנישואין ולא ירצה את הנערה. וקרובי הנערה טענו אתה חייב בשט"ח גמור, וכתוב בו שאין לך פטור כי אם נכנס וכו', וכיון שלא נתקיים התנאי חייב אתה לשלם השט"ח.

והמבוקש מכת"ר הוא שישיבו לנו על אלו השאלות, ושכמ"ה.

תשובה על השאלה הראשונה, חייב הבחור לשלם הקנס כשיתבענו אחי הנערה ליכנס לחופה ולא ירצה, דהגם שבזמן שקבעו לא תבעו זה את זה, מכל מקום כיון שכתוב בשטר השדוכין שלא יפטר מהחוב כי אם כשנכנס עם הנערה לחופה בזמן פ', נהי דבזמן ההוא נתרצו זה לזה שלא לעשות נישואין, מ"מ נשאר החיוב על השטר אם לא ירצה הבחור ליכנס עם הבתולה לחופה, וכן עמא דבר.

גם תשובה על השאלה השנית, אם הסבלונות של הבן, לא יעכבו אותם קרובי הכלה. ואם של האב, יכולים לעכבן. וחייב האב בשט"ח הכתוב עליו, זהו מה שנראה להשיב. וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה, כי דעת ממנו פליאה. נאם הח"פ מתא מראכש יע"א ס' וכפר עליה הכהן וטהרה28 מש' לשארו הקרוב אליו,29 והכל שו"ב וקיים. וחתומים על זה החכמים השלמים הדו"מ:

כמוהר"ר אברהם קרקוס נר"ו וכמוהר"ר יצחק חרוש נר"ו וכמוהר"ר אברהם פינטו נר"ו30

וס"ל נמ"כ וז"ל:31

ואם אין עדים שהכלים של הבן, ישבע הבן שהם שלו שהוא שלחם בתורת סבלונות בעת השדוכין, כמ"ש בשאלה. וק"ש וחתום על ענין הכלים כמוהר"ר אברהם הנז'.

וס"ל נמ"כ וז"ל:

שאלה וי"ל על ענין הכלים אם הם של הבן, אם צריך להביא עדים שהם שלו או ישבע שהם שלו, ועל ענין האונס לא השיבו כת"ר כלום אם נקרא אונס או לא, ע"כ.

תשובה

על ענין האונס עיקר התשובה היא על זה דלא הוי אונס, ומפני כך כתבנו שחייב האב, ומשם תבין התשובה דלא הוי אונס וא"צ לכתוב זה בשאלה דמכללה אתיא, ע"כ.

 

 

1 . ראה ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ"ה, עמ' 91; דוד קורקוס, 'לאופי יחסם של שליטי האלמווחידון ליהודים', ציון, לב (תשכ"ז), עמ' 160-137.

2 . שער כבוד ה', תונס תרס"ב, דף פח ע"ב. על ר' אפרים, ראה שם בהקדמת המהדיר.

 

3 . ראה תשובתו של ר' יהודה בן עטר, בתוך ספר תקנות פאס, סימן קמב; ד' קורקוס, 'יהודי מרוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט"ז', ספונות, י (תשכ"ו), עמ' נה-קיא, ושם עמ' פו-צג.

4 . ראה מ. עמאר, 'קווים לדמות של ר' יעקב אבן צור', ממזרח וממערב, ג (תשמ"א), עמ' 92, הערה 17.

5 . ר' שלום בוזאגלו, מקדש מלך, אמשטרדם תק"י, בהקדמה. על הרבנים הנזכרים ראה החיד"א, שם הגדולים, בערכם; ר' יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ"א, בערכם.

6 ראה ר' יוסף בן נאיים, כבוד מלכים, ירושלים תרצ"א, רשימה חלקית, של החיבורים; מ' עמאר, 'היצירה הרוחנית של יהודי מרוקו בתקופת הפרוטקטוראט', בתוך מ' אביטבול, עורך: יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ, ירושלים תש"ם, עמ' קכז-קמ.

7 . חוסר בתי דפוס במרוקו עד המאה העשרים וכן רדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי מרוקו, בהן נשדדו ונשרפו ספרים רבים. היו גרמה לאי פרסום חכמינו ותורתם.

8 . למשל בעיר מכנאס ר' שלום משאש, הקים חברת דובב שפתי ישנים, אשר הדפיסה כעשרה ספרים מחכמי העיר. ר' ברוך טולידאנו במכנאס, הדפיס מספר חיבורים בערים פאס, צפרו, תיטוואן ורבאט, הדפיסו בכל אחת מספר חיבורים מחכמי העיר.

9. קידושין יב ע"ב; ירושלמי קידושין פ"ג ה"י; רמב"ם, אישות פ"ג הכ"ב.

10 .על השידוכין, ראה פריימן, סדר קידושין, עמ, לא-לב; פלק, נישואין וגירושין, עמ' 95-73; פרידמן, שידוכין, עמ' 157- 173; מ' בן ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האיסלאם: קירואן 1057-800, ירושלים תשנ"ו, עמ' 111-114; א' גרוסמן, חסידות ומורדות: נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים תשס"א, עמ' 88-111; י' ריבלין, 'התפתחות מוסד השידוכין לאור שטרי הגניזה', ספונות כג (תשס"ד), עמ' 99-115.

11 .דוגמאות משטרי שידוכין פורסמו אצל גולאק, שטרות, עמ' 1-11; קולט סיראט, "שטר שידוכין בצרפת מן המאה הי"ד", תרביץ מג (תשל"ד), עמ' 199-204. ותחת ידי מספר שטרי שידוכין ממרוקו.

12 .ראה בבא בתרא קמו ע"א. למרות שהדיון שם הוא לגבי אירוסין, כלומר קידושין. בכל זאת רוב הראשונים סוברים שהוא הדין לגבי שידוכין. וזה שלא כדעת הריטב"א והנימוקי יוסף, שם, שכתבו שדין החזרות נוהג רק בשקידש, אבל בשידוכין חוזר הכל בשלמות. וראה טור ושו"ע אבה"ע סימן נ.

13 .ראה ר"י אלברצלוני, ספר השטרות, מהדורת שז"ח הלברשטאם, קראקא תרס"ג, שטר עב עמ' 211-220; גולאק, שטרות, עמ' 3-16 שטרות מתקופות שונות.

14. ראה בבא מציעא מח ע"ב וסו ע"א; בבא בתרא קסח ע"א; סנהדרין כד ע"ב; נדרים כז ע"ב, ועוד. וראה שם רש"י, רשב"ם, תוספות, הר"ן, טור ושו"ע אבה"ע סימן נ וחו"מ סימן רז, ועוד. וראה גם במקורות שבהערה הבאה.

15 .ראה לדוגמה: שו"ת ר' יוסף אבן מיגאש, סימן קלה; שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימנים פח-פט; תשובות רש"י, מהדורת י"ש אלפנביין, ניו יורק תש"ג, סימן רלח; ספר הישר לרבנו תם חלק החידושים, מהדורת ש"ש שלזינגר, ירושלים תשי"ט, סימן רכ, ועוד.

16 .רמב"ם הלכות מכירה פי"א, הי"ח; טור ושו"ע חו"מ, סימן רז, טז. לא הוזכר שם השלשת שטרות, אולם באבה"ע, סימן נ, הזכירם. וראה בנושאי כלים להרמב"ם שתמהו שהרי הרמב"ם שם בהלכה ז, כתב שקנין מועיל במעכשיו ואין בו אסמכתא, אם כן למה היה צריך דרך החיוב של חכמי ספרד וכל הטורח הזה של שני שטרות לכל אחד, יתחייבו אחד לשני בקנין מעכשיו ודי. והכסף משנה, תירץ שם שללא דרך החיוב של חכמי ספרד, היה צריך לייחד לו הדבר שממנו יגבה, הא לאו הכי הוי אסמכתא, ולא לכל אחד יש מה לייחד לגביה. ור' יעקב כולי, כתב שם ב'משנה למלך', בשם חכמים אחרים, שחיוב כדרך חכמי ספרד מועיל ומחייב אפילו במקום אונס. וראה ר' פתחיה בירדוגו, נפת צופים, קזבלנקה תרצ"ח, אבה"ע, סימן ו; ר' רפאל בירדוגו, תורות אמת, מכנאס תרצ"ט, אבה"ע סימן נ וחו"מ סימן רז.

17. ראה מוצב"י אני דן בענין זה בהרחבה במקום אחר.

18 .בתוך ר' אברהם קוריאט, ברית אבות, ליוורנו תרכ"ב, דף עט טור א. הכותרת 'תקנת לחו"ר מראקס הראשונים זלה"ה'.

19. בהלכה נדרש עדים להוכחת היקף ההוצאות, ראה רמב"ם, זכיה ומתנה, פ"ו הכ"ד; טור ושו"ע אבהע"ז, סימן נ סעיף ג. ושבועה אינה מזכה את התובע לגבות את הוצאותיו, כי אין אדם נשבע ונוטל. וראה שו"ת ריב"ש, סימן צז; רדב"ז, ח"א, סימן שכט וח"ד סימן רלד.

20. שו"ת הגם שאול, סימן ח.

21. והעידנו על עצמם בקנין שלם מעכשיו בחיוב השבועה בשם יתברך הבחור ראובן שנתחייב חוב גמור.

22 .  כנראה שהנערה היתה יתומה ואחיה טיפל בשידוכיה.

23. באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה כשני עדים כשרים.

24. הבא קרוב, עד כאן.

25. כתיקון חכמים זכרונם לברכה. וגם כן.

26. כמו שכתוב בשטר חוב הנז"ל.

27. מתקאלים באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה וכו' כשני עדים כשרים וכו'.

28. פרשת תזריע ויקרא יב, ח.

29. ויקרא כא, ב. ונראה שמלת לשארו מסמת את השנה, דהיינו תקל"ז 1777.

30 . על החכמים הנזכרים ראה בספר מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים, בערכם.

31וסמוך לזה נמצא כתוב וזה לשונו. . 


הדפסהדואל