לוֹרְד אוחנה

facebook Share on Facebook

 

אריאל כנפו

לוֹרְד אוחנה

 

 

הראשונים שהבחינו בהיעדרו של שארלי אוחנה היו חבריו למשחק הבֶּלוֹט. "מה זה צריך להיות", רטן פרץ בוסקילה השוחט, בחוסר סבלנות. "אני מפסיד אימון של הפועל אשדוד בשביל לשבת כאן, ושארלי לא בא? יש לנו שחקן חדש, מקונגו או טוגו אני חושב, ואם שארלי לא בא עכשיו אני אלך לראות מי זה האפריקאי שהביאו". משה אורזזט החייט קירב את הקלפים אל עיניו והתבונן בהם בקוצר ראות, כאילו בהם הייתה התשובה להיעדרו של שארלי. דוד חסן, העוסק הלא-מורשה, הטיח את כפו החזקה בכח על השולחן, ורעם בקולו: "באלוהים, אם הוא עוד פעם מאחר בגלל אחת הרוסיות שלו, אני נשבע לכם שאני אהרוג אותו כשהוא יבוא". אם חצי ממה שסיפרו על דוד חסן היה נכון, מוטב היה לשארלי אוחנה לא להגיע בכלל. לאחר חצי שעה של משחק בלוט בשלושה, שהוא חסר סיפוק מטבעו, וללא העראק שאוחנה היה תמיד מביא, התפזרו החברים לדרכם, ולא ידעו ששארלי אוחנה שהם מכירים לא ישוב לעולם.

 

גבאי בית הכנסת "תפילה למשה ומכתם לאסף", שמעל אצטדיון הי"א באשדוד היה הבא בתור לשים לב לכך ששארלי אוחנה איננו. שארלי לא היה מבאי בית הכנסת הקבועים (אף כי הקפיד להתפלל שלוש פעמים ביום, לעתים קרובות עבד בתל-אביב במלון המלך ג'ורג' והיה מתפלל שם עם התיירים ואנשי העסקים היהודים האמריקאיים). אבל באותו שבוע היה אמור שארלי אוחנה לערוך אזכרה בבית הכנסת למאיר אחיו, החנווני האהוב והזכור לטוב. הגבאי חיכה שעה לשארלי שיביא מצרכים לאזכרה, לשווא. הוא בירר ב144 את מספרם של שארלי וז'וסלין אוחנה, וחייג.

"הוא לא כאן", אמרה ז'וסלין, וטרקה את הטלפון. הגבאי חייג שוב ושאל אם הגב' אוחנה יודעת היכן בעלה. "אמרתי לך שהוא לא כאן, חתיכת מטומטם, הלוואי שייקחו אותך השדים!" ענתה הגברת, ופרצה במטח קללות כלפי בעלה וכלפי הגבאי המסכן. "שארלי מבלה פה רק פעם בכמה שבועות, ואם אתה מוצא אותו, תגיד לו שאני צריכה אלף שקל כי הרופא שיניים שלנו כבר משגע לי את המוח!" ואילו שארלי, באום רגעים, עמד לו בתור באותו רגע, בסניף הבנק שליד מלון המלך ג'ורג', חמישים אלף שקלים במעטפה בכיסו, על מנת להמירם למט"ח.

 

בצד השני של העיר, בבריכה הרבע-אולימפית על שם מרק ספיץ, גברת אסתר יוגבלינדר חיכתה גם היא לשארלי אוחנה. שרויה בתוך המים, בחלק הרדוד של הבריכה, היא חשבה על הופעתו הקרובה, וחשה התרגשות גוברת והולכת. לעצור את ההתרגשות, היא לחצה את ירכיה חזק זו אל זו, והעמידה פנים שהיא עושה תרגילי טאי-צ'י בעודה צופה לעבר הדלת. היא הייתה דמות ידועה בעיר, סגנית המנהל הקשוחה והנכבדת של בית הספר "סלע קיומנו", אבל היא קיוותה שבאזור מרוחק זה של העיר אף אחד מתלמידיה לשעבר לא יזהה אותה. היא שאלה את עצמה אם ומתי שארלי יופיע. למעשה, לא ידעה כלל את שמו, ובלבה קראה לו פשוט "הגבר".

בשבועות האחרונים התחילה לשים לב לגבר זה, ולעובדה שתמיד הגיע להיות פנים אל פנים, בקצה הרדוד של הבריכה, עם אישה בערך בגילה, כלומר לא קשישה כמוהו אבל גם לא ילדונת. שארלי, שהיה לו חוש טבעי נדיר לשפות, היה שוחה אל האישה התורנית, ופותח עמה בשיחה בצרפתית, ברוסית בסיסית, ובלית ברירה גם בעברית. בתחילה היה מעמיד פנים שברוב זקנתו הוא סובל מכאבי גב, ולכן שוחה בכל יום. וידוי זה יצר אמון כלפיו, ומהר מאד הודתה הצרפתייה או הרוסייה בכך שגם לה מאד כואבים הגב/הצוואר/השכמות. כאן הגיע רגע האמת של שארלי. כאילו כל אונו חזר אליו, היה קופץ אל מחוץ למים ורץ להביא בקבוק של שמן אגוזים. בתנועות ידיים רחבות היה מציע לאותה אישה לעסות אותה, והיא – כמעט תמיד – הייתה מתלווה אליו החוצה. חלק מהן היו חוזרות אחרי כחצי שעה, מלאות שביעות רצון. האחרות לא היו חוזרות באותו ערב לבריכה...

וכך מצאה את עצמה הסגנית יוגבלינדר, שבעלה כבר שנים לא הפנה אליה את מבטו, מחכה לשארלי בבריכה דווקא בערב היחיד שבו הוא לא בא. שעות היא המתינה בתוך מי הבריכה שיופיע, מנסה להראות רעננה בכל רגע אך מרגישה כמו עוף מכובס, אך לשווא. אילו אזרה אומץ והקדימה ביום-יומיים, אולי הייתה זוכה לגלות מה מצאו כל אותן נשים אצל שארלי. אך היא נאלצה לחזור אל ביתה כשאף לא חצי מתאוותה בידה. כמובן שהסגנית לא ידעה כלל שבאותם רגעים שארלי אוחנה עמד לו בשדה התעופה בן-גוריון, שואל את עצמו אם זכר לארוז את בקבוק השמן שלו.

 

מוקדם יותר באותו יום עדיין הרהר שארלי כיצד יסיים את יום העבודה שלו כנער מעלית במלון המלך ג'ורג', וייסע משם בפז'ו החבוטה שלו אל תענוגות בריכת מרק ספיץ שבאשדוד. זו הייתה שעה מתה בפעילות המלון, והוא החנה את המעלית בקומה השלוש-עשרה של המלון המפואר, שם עמד לו בבטלה והתגעגע לסיגריה. ובכל זאת, הוא חשב לעצמו, מאז שהפסקתי לעשן אני מרגיש ונראה הרבה יותר טוב! וגם הליידיז חושבות ככה. שארלי הפשיל את שרוולו ו"עשה שריר". הוא התבונן בהשתקפותו במראה, וחייך חזרה אל ידידו המשופם ששם. יֶס, מוֹן אָמִי, אתה גבר עולמי! הוא חשב. אף אחת לא תאמין שאני כבר בן שבעים ושמונה...

פעמון המעלית צלצל ושארלי ננער ממקומו. בקושי הספיק לרכוס חזרה את כפתור שרוולו כשאל המעלית נכנסה אישה. שארלי, ששכח לעטות את מסיכת החיוך המקצועי שלו, בהה כאוויל ביצור המפואר אשר, בביטחון רב על עקבים גבוהים, שעט פנימה. גם בלי העקבים היא היתה גבוהה משארלי בראש והוא מצא עצמו נועץ מבטו במקום שבו חולצתה נפתחה כפתור אחד יותר מדי. "ובכן?" שאלה באנגלית הגברת בחוסר סבלנות שלא התאים למבטא הבריטי שלה. "יס מאדאם", ענה שארלי, בחוסר ביטחון שאולי לא התאים למבטא המרוקאי שלו, "ואט פלור?" לאיזו קומה? הגברת הושיטה ידה ולחצה בכח על הכפתור המציין את קומת הלובי. עדיין באווילות, חייך אליה שארלי חיוך מעורר רחמים, וידע שטיפ הוא לא יקבל מהגברת הזו.

וחבל, הוא חשב לעצמו, כי זו בטוח יושבת על גבעת זהב קטנה (כך אהב לדמיין את עשירי תבל שהתארחו במלון המלך ג'ורג'). הוא לא הצליח להתיק ממנה את מבטו, ולמרות שלא ראה אותה ישירות התבונן בה בגניבה דרך המראה. אם הגברת הרגישה במבטו היא לא הגיבה, זה היה עבורה כאילו חתול או דג מסתכל עליה. היא באמת מלאה כסף, חשב שארלי, שבשבילו ממון תמיד היה בעיה. הבגדים שלה מעידים על כך. ועכשיו אני רואה שהיא הרבה יותר מבוגרת ממה שחשבתי. היא בערך בגיל של הליידיז שלי מהבריכה, אבל בניגוד אליהן לי היא נראית כמו ליידי אמיתית...

הגברת הגבוהה, ההדורה והיפה, נעצה מבטה בכפתורי ההפעלה של המעלית, מנסה להימנע מכל קשר עין, כמקובל אצל אנשים רבים בארצה. ליידי פיונה אוהרה, זה היה שמה, ניסתה להתרכז בפגישה שאליה הייתה בדרכה, עם האנתרופולוג הנודע פרופ' רחבעם רפפורט. היא תצטרך להרגיע את הפרופסור הנכבד. בעלה המנוח היה תורם בנדיבות ובקביעות למחקריו של רפפורט בנושא "וריאציות על נושא ביהדות". ואילו היא, שבניגוד לבעלה דווקא כן הייתה ממוצא יהודי, לא התלהבה מהנושא. וזה גם לא יהיה נבון לתרום סכום גדול כל עוד לא יתבררו כמה עניינים משפטיים. כשתחזור ללונדון תתקשר אל---

לפתע נעצרה המעלית בחוזקה והמכה קטעה את מחשבות השניים. לרגע היה חושך, ואז נדלק אור קטן כחלחל בתקרת המעלית. "מה עכשיו", שאלה הליידי, כשהבעת סלידה מעווה את פניה היפות. "ווי קול, די קאם", אנחנו קוראים, הם באים, ענה שארלי, ולחץ על כפתור האזעקה. הליידי טמנה מבטה בדיוק בפינה שבה מתחברות המראה הימנית והאמצעית, כאילו שם הפתרון לבעיה. "אל תדאגי", הוסיף נער המעלית המזדקן, וליידי אוהרה חשבה לעצמה כמה היא נראית פתטית, היא עם עשרות מיליוני הפאונדים שלה, אבל עכשיו לבד בחושך עם מאצ'ו שכזה, שרק ללחוץ על הכפתור יודע.

 

אחד הדברים המעיקים והקשים ביותר עבור ישראלים הוא השקט. זה אולי נשמע מוזר, אבל אם אתם ישראלים במקרה, נסו לשבת עשר דקות עם מישהו שאתם מכירים, מבלי להוציא מילה או לעשות דבר. זה יטריף אתכם. עכשיו נסו לעשות זאת במעלית תקועה... שארלי ניסה להפר את השקט. "טוריסט?" הוא שאל, מניע את סנטר קירק-דאגלס שלו לעברה של הליידי. וכמו שהאנגלים אינם אוהבים שפונים אליהם אנשים בלתי מוכרים, כך הם מתעבים את האפשרות שזר ישאל אותם שאלה והם לא יענו. לכן ענתה הליידי בחיוך לאה: "נו, ביזנס, איי'מ אפרייד", לא, חוששתני שעסקים, תשובה שהניחה את דעתו של שארלי, והביאה לכמה דקות נוספות של שקט גואל עבור ליידי פיונה.

הזמן עבר, והישועה לא הגיעה. בטלפונים הסלולאריים של השניים לא הייתה קליטה. הם גם לא יכלו לדעת שהפסקת חשמל יזומה של חברת החשמל היא זו שגרמה לעצירת המעלית, ושכבאי העיר עסוקים עד מעל לראש במעליות אחרות. אוחנה חשב על בריכת מרק ספיץ, כמו שנהג לעשות ברגעים קשים. ליידי אוהרה חשבה על הטיסה ללונדון שהיא עומדת להחמיץ אם לא יחלצו אותם תוך שעתיים. היא הסתכלה בשעונה והבינה שהיא כבר עומדת קרוב לשעה במעלית. הדבר שהיא רצתה יותר מכל היה לחלוץ את נעליה ולעמוד יחפה על רצפת המעלית הקרה. ומה יקרה אם כן? כלום, אז הבל-בוי המזדקן יראה אותי יחפה, אז מה? הוא נראה כזה אומלל כשמבטו ברצפה, והוא גם צריך לגזוז קצת את קצה השפם שלו...

הליידי חלצה בבעיטה קלה את נעליה (ואילו הייתה עם מודעות חברתית הייתה ודאי שמה לב לכך שנעליים אלה עלו יותר ממשכורתו החודשית של שארלי(, הידקה סביבה את שולי חצאיתה, והתיישבה על הרצפה. לנוכח מבטו המופתע של שארלי אמרה, כמעט בהתנצלות (ומיד התחרטה) ש"מיי פיט אר קילינג מי", כפות הרגליים הורגות אותי. לכל אישה אחרת היה ודאי שארלי מציע את שירותיו כמעסה, אך הוא הרגיש שזוהי מישהי אחרת. מתיק העור הקטן שלו הוא שלף בקבוקון עם השמן המפורסם שלו, והראה לה. הוא הסביר לה שהוא גם מעסה בזמנו הפנוי (מה שלא היה רחוק מהאמת) ושאם רק תרצה, יוכל לתת לה את הבקבוקון שבו הוא משתמש, כדי שתטפל בעצמה. הליידי חייכה בהכרת תודה, ומחשבה חלפה בראשה, שהוא עשוי להיות האדם האחרון שהיא תראה בחיים. היא החליטה לנסות להיות אדיבה יותר כלפי האיש.

"המבטא שלך, מאיפה הוא?" שאלה. התשובה הייתה מרוקו. "הו, אני הייתי במרוקו פעמיים, הסבא של בעלי המנוח חי שם פעם!" אמרה הליידי, שלראשונה מאז החל ביקורה בישראל חשה עניין אמיתי במשהו. "אני ממוגדור", אמר נער המעלית. "מוגדור? לא הייתי שם", אמרה הליידי, "הייתי במראקש, קזבלנקה, אסאווירה, אבל לא במוגדור". אוחנה הסביר לה שמוגדור ואסאווירה הם שני שמות לאותו מקום, ומפה לשם היה לשניים נושא משותף לשיחה. הם דנו בנמל הקטן של מוגדור, בסמטאות הצרות והיפות, ובחומת העיר העתיקה המשקיפה בתותחיה אל האוקיינוס. היה להם זמן לדבר גם על הדברים הקטנים והשוליים שמהם עשויים רבים מזיכרונותינו. משארלי למדה הליידי לראשונה, ועל שמן הארגאן האגדי שהיו מייצרים בסביבת העיר, ושארלי הסביר לה שבשמן זה מתמצה כל טעם גן העדן מבחינתו, ושמי שלא טעם עגבניות בשמן ארגן לא יידע דבר טעים מה הוא. "כבר חמישים שנה, מאז מרוקו, לא טעמתי את השמן הזה. אבל עד היום אני זוכר את הטעם שלו כאילו זה היה אתמול".

"מה שמך?" שאלה הליידי, ושארלי אוחנה הראה באצבעו על התג שענד על חזהו. בכל יום לפני העבודה היה ממרק וממרט את התג, עד שנראה זהוב ונוצץ, אך עם הזמן האותיות המודפסות בלו ונמחו מעט, ובמקום Charles Ohana נראה הכתוב כ-Charles Ohara. נשמתה של הליידי נעתקה. "צ'רלס אוהרה! זה היה שמו של חמי! אבא של בעלי המנוח, ודאי שמעת עליו, הלורד ג'ורג' אוהרה מבייקונסברידג'!" שארלי הנהן בהכנעה, ולנוכח התלהבותה של הגברת, לא תיקן את טעותה. היא הושיטה ידה ללחיצה ואמרה, באורח כמעט ידידותי: "אני היא ליידי פיונה אוהרה, מבייקונסברידג' כמובן. אנחנו ככל הנראה קרובי משפחה!"

שארלי חשב לעצמו שהחמצן במעלית כנראה מתחיל להיגמר, והליידי מתחילה להזות, אך היא המשיכה בשיא ההתלהבות. רעיון מבריק עלה במוחה, ולא ניתן לעצור אישה כמו פיונה אוהרה כשגלגלי השיניים עובדים במהירות. נפתח כאן סוגריים ונספר שמצבה המשפטי של הליידי היה מסובך. כשנפטר בעלה הלורד ולא השאיר אחריו צאצאים, פנה דודן רחוק אל בית המשפט של הכתר כדי לתבוע את התואר לעצמו. עם התואר, היה אותו דודן יכול לתבוע את מירב רכושה של ליידי אוהרה האבלה. כעת, שנים מספר מאוחר יותר, לא היו עורכי דינה של הליידי אופטימיים, והבהירו לה שאם לא יימצא פתרון היא עלולה להישאר עם סכום כסף שיספיק בקושי לכיסוי דמי טרחתם המנופחים.

יכול להיות שמצאתי את הפתרון לכל בעיותיי במעלית תקועה וחמה בתל אביב? חשבה לעצמה... "אני בטוחה שאתה צאצא של סבו של בעלי המנוח! גם שמו היה צ'רלס אוהרה, והוא היה קונסול של המלכה ויקטוריה במרוקו! תמיד ידענו שהוא הוליד שם ילד, ולדעתי אתה הנכד שלו, וקראו לך על שמו!" לפני ששארלי ההמום הספיק להעמיד אותה על טעותה, הכתה בו הליידי סופית. "יש לי סיבה להאמין שאם תבוא אתי ללונדון, נוכל להעביר לך את תואר הלורד של סבא שלך, ואתו גם את כל הרכוש שלו, בתנאי כמובן שאתה ואני נוכל להתחלק בצורה הוגנת...".,

נער המעלית ההמום הסתכל בה והבין שהיא רצינית לגמרי. מצד שני, היא יכולה להיות גם מטורפת על כל הראש... אך מה יש לו להפסיד? בתרחיש הטוב, הוא יהפוך למיליונר בלי כל מאמץ. בתרחיש הכי גרוע, הוא ייסע ללונדון סתם. אבל לונדון זו לונדון, והוא תמיד רצה לנסוע לעיר שבעיניו סימלה שתיים מאהבותיו הגדולות, כדורגל ובירה. ועוד לנסוע לשם עם אחת כזאת... הוא התבונן שוב בליידי היפה והחליט שהוא רוצה לבוא אתה, לכבוש את לונדון, לכבוש אותה. באותו ערב כבר ישבו שארלי אוחנה, נער המעלית ממלון המלך ג'ורג', והליידי פיונה, במחלקת העסקים של מטוס בריטיש איירוויז בדרכם ללונדון.

בתחילת טיסת הלילה הייתה הליידי מנוכרת מעט. היא הליטה את עיניה בכיסוי עיניים והעמידה פני ישנה. היא שאלה את עצמה אם היא לא עושה טעות נוראית. שארלי חש שרוחו קודרת עליו, לא לשם כך הוא נוסע ללונדון. הוא נזכר ששכח להתפלל ערבית, אך ממבט סביב במחלקת העסקים הבין שהוא היחיד שזה עשוי להטריד אותו. שיהיה, לא יקרה כלום, הוא חשב. הוא הסתכל בליידי וכמו כלבלב השתוקק למעט יחס. אולי בארוחה יישבר הקרח, חשב וצדק. כשהגיעה הדיילת והציעה לליידי תפריט יינות, הניעה הגברת ראשה בשלילה, אך שארלי העיר לה: "כשחילצו אותנו הכבאים מהמעלית, אפילו מים לא היו להם לתת לנו. תארי לעצמך את הכבאי פותח את הדלת ושואל איזה יין אנחנו רוצים..."

לראשונה מזה זמן רב צחקה הליידי. היין עשה את שלו, ולאחר ארוחה נעימה ומלאה באנקדוטות, החל מצורת הליכתו המוזרה של הכבאי הענקי שחילץ אותם, וכלה בזיכרונות ילדות ממוגדור ומהפנימיה לבנות בחבל אוקספורדשייר, שוב חשה הליידי בנוח להסיר את נעליה ולדחוף אותן ברגלה אל מתחת למושב המטוס. באנגלית שהלכה והשתפרה מרגע לרגע הזכיר לה שארלי את הצעתו בנוגע לעיסוי רגליה. משראתה שהמטוס החשיך לגמרי ושרוב הנוסעים סביבם נרדמו, הסכימה הליידי. כאשר אצבעותיו החזקות אך עדינות של נער המעלית לשעבר נעו במעלה ובמורד רגליה האציליות של הליידי, נזהר האיש מלהגזים בתנועותיו, מלהגיע למחוזות רחוקים ממה ששיער שיוּתר לו אי פעם. אך בגופה של פיונה אוהרה, שאף גבר לא נגע בה מאז התאלמנה מהלורד, ניעור ניצוץ שעליו מזמן לא העזה לחלום.

 

שלושה ימים מאוחר יותר, בתפילת ערבית של שבת בבית הכנסת "תפילה למשה ומכתם לאסף", החליפו פרץ בוסקילה השוחט ומשה אורזזט החייט מבטים משני צידי החדר. הם הבינו זה את זה: לא היה כל חדש משארלי, מאז שמעו על היעדרו מגבאי בית הכנסת. לא התאים לשארלי להיעדר מתפילת ערב שבת, והם קיוו לראותו כאן, לשוא. אך כשיצאו שחוחים מבית הכנסת בתום התפילה, כמעט נדרסים על ידי ההמון הממהר אל דגי השבת, חשו חבטה אדירה בגבם. זה היה דוד חסן, העוסק הלא-מורשה. שבת שלום, יא כבדים, אמר חסן, מביט בהם בלעג מסוים. "אתם יודעים שיש לי הרבה קשרים במשטרה, כן? הייתי קליינט שלהם, אחרי הכל... אז תשמעו את זה: שארלי אוחנה שאתם דואגים לו כל כך, בכלל לא נעלם. כמו שאומרים, הוא יצא את גבולות הארץ ביום שלישי-פעמיים-כי-טוב, וטס לו ללונדון!"

"ברח? מז'וסלין אשתו? הגיע הזמן באמת", אמר החייט. "מה אתה מדבר, הוא לא יעזוב את המכשפה שלו אף פעם, הוא יעשה לה את המוות אבל לא יעזוב. הוא פשוט נסע לראות כדורגל, החרא הזה, ולא אמר כלום!" צעק בוסקילה, ושתי ידיו אוחזות בחזקה בכיפתו, שלא תעוף עם הרוח. אך לפני שהוא הוסיף כהרגלו ש"הייתי שוחט אותו אם הוא היה כאן", היסה אותו העוסק הלא-מורשה. חסן הניח אצבעו הקצרה והעבה על שפתיו של השוחט, ולחש: "מי שנוסע לראות כדורגל בלונדון לא מושך מהחשבון שלו עשרת אלפים דולר פתאום. גם את זה שמעתי מהמשטרה. אם אתם שואלים אותי, הוא החליט לעשות קצת כסף, אולי להביא את הכדורים האלה שלוקחים במועדונים, אני לא יודע..." וכשנפרדו החברים, הסכימו כולם שאם שארלי נסע מרצונו החופשי זו זכותו. "בכל זאת, הוא בן איזה ששים ושבע כבר", אמר החייט. "מתי כבר יספיק לעשות את מה שבראש שלו אם לא עכשיו?" שלושתם האמינו ששארלי ודאי יודע מה הוא עושה.

 

בחודשים הבאים בלונדון התנהלה מערכה משפטית ובירוקרטית קשה, מכוערת, ומתישה, בנושא תואר הלורד מבייקונסברידג'. וראוי שאחסוך לכם את פרטי המערכה, שהרי הבירוקרטיה האנגלית היא מסתורין גדול ששווה סיפור בפני עצמו. רק אומר שכאשר הליידי חזרה עם אותו בן-דוד חדש של בעלה (שהיה למאהבה, אך את זאת היא כמובן לא חשפה), יעצו עורכי דינו של הקרוב-הרחוק הטוען לתואר ללקוח שלהם שיסיר את תביעתו, שהרי בירור העניינים יכול לקחת שנים. הליידי דאגה מיד לשריין את רוב הנכסים על שמה, אך גם לשארלי לא חסר עתה דבר. לא היו הוכחות לקשר הישיר בין שארלי אוחנה/אוהרה לבין הלורד הזקן, ולכן שארלי לא קיבל את התואר באופן רשמי. מאידך, בקשתו לא נדחתה מפני שהשלטונות רצו להימנע משערוריות שיפרנסו את הצהובונים. בסיכומו של דבר, הצליחה הבירוקרטיה האנגלית להשאיר את העניין פתוח עד להודעה חדשה, שאין לדעת מתי תבוא. אך בסביבתה הקרובה של הליידי פיונה התייחסו אל שארלי אוחנה באופן בלתי פורמאלי כאל ה"לורד". לבוש בחליפות מהודרות בטעם טוב, בשערו המאפיר אך מלא, ובשפמו שהיה עתה מושלם, נראה שארלי אוחנה לרבים כלורד אמיתי.

לראשונה בחייו הבוגרים הרגיש שארלי אוחנה שהוא מאושר. ראשית, כסף לא היה בעיה יותר. היה לו יותר ממה שדמיין בחלומותיו הפרועים ביותר, ולמעשה לא הוציא כמעט פרוטה כי הוא גר בביתה המפואר של הליידי. למלון קינג ג'ורג' לא התגעגע כלל, בגילו הרי הוא לא אמור לעבוד בעבודות כאלה. במקום להתחנף לתיירים מצא עצמו בין אלה שכולם התחנפו אליהם, בפתיחות תערוכות, בערבי התרמה ובישיבות דירקטוריונים שונים שאליהם נבחר בשל כספו. אפילו לתענוגות בריכת מרק ספיץ לא התגעגע. הרעיון של לבלות את שארית חייו עם הליידי קסם לו יותר ויותר.

 

שנה מאוחר יותר, כשרוב תושבי אשדוד כבר שכחו משארלי אוחנה, האיש חזר אל חייהם בגדול. הוא ביקר עם הליידי בערב התרמה בנוכחות הוד מלכותה אליזבת השניה. באותו ערב נכח גם אחד, טים אודונל, חלוצה הנודע של נבחרת אנגליה בכדורגל. כל מוספי הספורט למחרת הביאו את תמונתו של אודונל עם המלכה, כשמאחריהם, בקצה הימני של התמונה, עומד לו צ'ארלס אוהרה, חנוט בבגדי הטקס.

הרחק משם, באשדוד, סגנית המנהל גב' יוגבלינדר ראתה את פניו של "הגבר" במוסף הספורט של "מעריב" שבעלה החזיק ביניהם כהרגלו בזמן ארוחת הבוקר. היא כמעט הייתה מוכנה להישבע שזה הוא, האיש שנעלם מהדייט החד-צדדי שארגנה בבריכת מרק ספיץ. הסגנית הקשוחה שמחה לגלות שיש עוד גברים כמוהו, שונים בתכלית מבעלה הרופס וחסר העניין. איזה שפם, איזו חליפה, איזו גבריות! וכשבעלה הניח את העיתון לרגע חטפה את המוסף והסתגרה בחדר האמבטיה שלה, נותנת דרור למחשבותיה ולאצבעותיה.

בצדה השני של העיר ישבו פרץ בוסקילה השוחט ומשה אורזזט החייט לשחק במשחק הבֶּלוֹט. זבולון בן-הרוש, גבאי בית הכנסת, השלים להם את הרביעייה מאז נעלם לו שארלי אוחנה. כולם חיכו לדוד חסן, שבדיוק בשעה היעודה התפרץ אל החדר, בקבוק של בלק-לייבל בידו האחת ועיתון הספורט בידו השניה. החייט אחז בידו של חסן ונישק אותה. "יעבדוך עמים, רבי דוד! הגיע הזמן לגוון קצת מהערק". חסן הביט אליו בחום, וענה: "ויש גם מה לחגוג, רבותי. בואו נרים כוסית לכבוד הממזר הכי גדול שצמח באשדוד, שארלי אוחנה שלנו!"

החייט קירב את פניו אל העיתון והתבונן בתמונה מקרוב. "זה באמת שארלי, אני יכול להישבע לכם... אבל מה הוא עושה שם?" השוחט חטף מידיו את העיתון. "הוא ואודונל? אמרתי לכם שהוא נסע לראות כדורגל, החרא הזה". בקוצר סבלנות ענה לו חסן: "אתה באמת אידיוט, או שאתה עושה את עצמך? תקרא מה כתוב!".

העוסק הלא-מורשה סיפר שהוא כבר ערך כמה בירורים אצל מכרים משכבר הימים במשטרת לונדון. "ולא תאמינו, הבחור שלנו שארלי, שהכישרון המרכזי שלו – כישרון שאני מאד מעריך, אל תטעו – הוא בלהכניס למיטה כמה שיותר נשים, גר עכשיו כמו לורד אנגלי, לא פחות ולא יותר". נהנה למראה עיניהם ההמומות של חבריו, הנחית חסן את מכת המחץ: "ואתם יודעים כמה הוא שווה עכשיו? לפי ההערכות, הרכוש שלו שווה משהו כמו ששים מיליון לירות שטרלינג, שזה, אל תסתכלו עלי, אף פעם לא הייתי טוב בחשבון... משהו כמו חצי מיליארד שקל. יכול להיות כזה דבר?"

לקח להם כמה דקות, לחברים, לעכל את הידיעה. משחק הבלוט נשכח כליל, ותוך כדי שפרגנו לשארלי ולכלכו עליו ושמחו בעבורו וקינאו בו קנאת מוות, שתו לכבודו שלושה סיבובים של בלק-לייבל. וכשנכנס הויסקי משתחררים הרעיונות לחופשי, והשוחט הודיע שהוא נוסע ללונדון, אם לא לבקר את שארלי אז לפחות לראות את צ'לסי, שיש לה השנה שחקן אחד מנמיביה שכמעט שיחק באשדוד אלא שהמטומטמים שם בהנהלה ויתרו עליו ותראו איפה הוא עכשיו! אך את גבאי בית הכנסת מר בן-הרוש הטרידה מחשבה אחרת: "ז'וסלין!"

באחת השתרר שקט מוחלט בחדר. החייט הרים את הכוס אל פיו והעיר בעגמומיות: "עגונה... חכו שהיא תשמע על זה. היא תתפוצץ...". והשוחט ענה לו: "תתפוצץ? אתה צוחק עלי! איך שהיא שומעת על זה היא לוקחת מטוס ללונדון, מוצאת את הבחור ושוחטת אותו". אך חסן היסה אותו בזלזול מופגן. "אם היא לא שחטה אותו אחרי כל הרוסיות שהוא היה איתן, היא לא תשחט אותו עכשיו, אדוני השוחט. אבל היא בטוח תרצה חלק מהכסף, על זה הייתי מהמר!"

 

שבועיים מאוחר יותר התארגנה משלחת להצלתו של שארלי אוחנה והחזרתו לחיים. פרץ בוסקילה השוחט, משה אורזזט החייט, ודוד חסן, העוסק הלא-מורשה, היו ראשי המשלחת. "אם לא נחזיר את הבחור, לפחות נבקר בוומבלי, זה המוטו שלי!", הכריז חסן. הוא היה היחיד מהם שדיבר מעט אנגלית בסיסית, אמנם במבטא קאריבי, שרכש כשבילה שנתיים (כך אומרים) בכלא בריקסטון. עוד הצטרפה ז'וסלין אוחנה, שלא היה ברור אם היא נוסעת כדי לנסות להחזיר את שארלי אליה באהבה או כדי לייסר אותו על בגידתו. וכדי להשלים לחמישה נוסעים, הצטרף אליהם זבולון בן-הרוש הגבאי, שנבחר פה אחד למורה הרוחני של המשלחת. באמתחתו נשא שני מסמכים. הראשון היה מכתב שהשיג כשנסע במיוחד לצפון לבקר אצל הרב הפופולארי אבנר בוחנין. שארלי אוחנה היה איש מסורתי, זאת ידעו כולם, ותמיד העריץ רבנים וקדושים, ומכתב מהרב, שמיוחסים לו עשרות מעשי נסים, אמור לעשות את שלו. אם המכתב לא יעזור, דבר כבר לא יועיל, ולכן הביא איתו הגבאי גם גט עבור ז'וסלין, מחכה לחתימתו של שארלי אוחנה. בן-הרוש לא גילה על כך לאיש, אך קיווה שמכתבו של הרב יהפוך את הגט למיותר. וכך כתב הרב:

 

מכובדי מר שארלס אוחנה הי"ו נ"י שליט"א זיע"א

הובא לפני כי מר כבודו נסע לעיה"ק לונדון, בירתה עמיקתא של אנגליא, והנה מתרועע עם שועי עולם, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו.

וברי אולם, דאגה עלתה מלפני כבודי כי מר כבודו חי בקרב הגויים ימ"ש גם השאיר אחריו עגונה את הצדקת מרת ג'וזלין אשתו והיו לבשר אחד.

אגגי יצא שמח מבית מעדנות אך אין זה מן הראוי שמר כבודו מותיר אחריו בעגינותה איילת חן יעלת אהבת נעוריו.

וחוץ מכך, מצוות יישוב ארץ ישראל אין גדולה ממנה, כך שמענו.

לכן, יהמו נא רחמיך על מרת ג'וזלין ושובה נא אל בית אהוביך בק"ק אשדוד תובב"א

על החתום

אדמו"ר המלובן בנסים אבנר בוחנין ס"ט

 

כשהגיעה המשלחת לביתם של אוחנה והליידי ברובע קנזינגטון היו אלה עסוקים בהכנות לקראת צאתם לארוחת גאלה לכבוד חבר הנאמנים של מכללת רמלה-לוד. הלורד אוהרה המנוח היה מגדולי התורמים למכללה, ושארלי, שמעולם לא השלים 10 שנות לימוד, מונה לוועד המנהל של חבר הנאמנים, בתקווה, כמובן, שיתרום את חלקו ויעזור למכללה להתמודד מול חרב הקיצוצים שהניפה עליה הממשלה.

כשפתחה המשרתת את הדלת ראתה לפניה ארבעה גברים בחליפות ערב שבת שלהם וגברת אחת בשמלה פרחונית ומטפחת לראשה, מעבירים את משקלם מרגל לרגל בעייפות (הם נסעו שעה בעמידה ברכבת התחתית.) בנימוס מנוכר שאלה לרצונם המשרתת, שהיתה בטוחה שהחמישה תעו בדרכם. דוד חסן הושיט קדימה ללחיצה יד שלא נענתה. הוא ניגב את כף ידו במכנס החליפה שלו והודיע ש"אנחנו ללורד". המשרתת עמדה לענות כשלפתע נשמע קולו של שארלי, "מי זה, ג'סינטה?". פניו המשופמות של שרלי אוחנה הופיעו לצידה של ג'סינטה, וחיוך האיר את פניו.

"עבדתם כל כך קשה כדי למצוא אותי כי אין מי שישלים לכם רביעייה לבלוט!" ה"לורד" צחק באושר וחיבק את חסן, בוסקילה ואורזזט. כשסיים לצחוק, ואולי גם לבכות, על כתפי שלושת חבריו, ראה שיש אתם גם את זבולון ואת ז'וסלין אשתו. מה הם עושים פה, חלפה בראשו המחשבה, והוא ניגש אליהם וחיבק גם אותם, אך היה זה חיבוק מרפרף בלבד. הוא סימן בקצה שפמו לסוכנת הבית, שמבע עגל מזועזע היה על פניה, שתכניס את האורחים, וביקש ממנה להודיע לליידי שיש כמה אורחים שבאו בהפתעה.

"אתם תסלחו לי שאני עוד מעט הולך", הוא אמר לחבריו ואשתו, בעודו מוליך אותם ברחבי הבית אל חדר ההסבה הראשי, "פשוט יש לי איזה ערב של המכללה של רמלה-לוד, הם אולי יתנו לי דוקטור-של-כבוד!" שלושת חבריו צעדו מאחריו עולצים ומתרשמים, ז'וסלין הלכה קדורנית, וזבולון בן הרוש הגבאי נעץ מבטים בעיצוב הפנימי העשוי בטוב טעם אך לא שכח לשים לב שביחס של שארלי לאשתו לא היה שום רגש נראה לעין, אפילו לא שנאה.

התיישבו להם הששה בחדר ההסבה, ובעוד ג'סינטה מגישה להם תה החלו להחליף חוויות. נכון יותר יהיה לומר ששארלי נשאל שאלות על מעשיו והאופן שבו הגיע לאן שהגיע, וענה תשובות שבכולן היה גרעין של אמת, אבל גם גוזמה רבה. בחדווה הוא סיפר להם כיצד פגש את הליידי אצל חברים משותפים, אני לא יכול לספר מי בדיוק אבל אני רק אגיד שהוא גר ב-10 דאונינג סטריט, לא פחות, והוא הציע לליידי להכיר אותי... ועל הביקור בצ'לסי בכדורגל אני גם אספר לכם, אחרי שתטעמו מהעוגיות המדהימות שג'סינטה מכינה. לחם-קצר קוראים לזה. לא טעים כמו שבאקיה, אבל טעים...

וכן הלאה וכן הלאה. אך לאחר שנגמרו התה והעוגיות והשתרר לבסוף שקט בחדר שאל שארלי, אז מה אתם עושים פה בלונדון, וז'וסלין, שישבה עד אז בשקט, קפצה ממקומה בחימה. "אתה עוד מעיז לשאול מה אנחנו עושים פה? יש לך חוצפה! אתה יושב פה בארמון כזה, ואני תקועה בחובות בחור שלנו באשדוד! מי אתה בכלל, שאתה מתלבש ככה כמו איזה לורד? שארלי אוחנה הנער מעלית, לא פחות ולא יותר!" חסן ניסה להרגיע אותה, והגבאי ניצל את ההזדמנות לשלוף את מכתבו של האדמו"ר בוחנין ולתחוב אותו מול עיניו של אוחנה. שארלי העיף מבט בנייר ודחה אותו מעל פניו בזלזול. הגבאי הנעלב הטיח בו מילים קשות, ואילו החייט והשוחט, זה מימין וזה משמאל, הפצירו בו בדברי כיבושין שיעזוב את השטויות האלה כאן בלונדון ויחזור למקום האמיתי שלו, לאשדוד. הגערות של הגבאי, השכנועים של בוסקילה ואורזזט, והצווחות העולות ויורדות של ז'וסלין המקוננת ותולשת שערותיה בפינה מילאו את החדר בשאון בלתי נסבל.

"באס! מספיק! אני לא חוזר!", שארלי אוחנה נעמד בהחלטיות, ובמקום לנמק הביט אל הכניסה לחדר, שם עמדה, מרהיבה ביופייה, ליידי פיונה אוהרה. ארבעת הגברים האחרים נשאו אליה את מבטם והשאירו אותו שם בהערצה. היא הייתה פשוט מהממת, בשמלה ארוכה ושחורה שלבשה לקראת נשף ההתרמה. אפילו במבט השונא של ז'וסלין הייתה הרבה התפעלות, מהולה בקנאה. כולם נרגעו ונשענו לאחור במקומותיהם. כאילו לא שמעה את הצעקות, התנצלה הליידי: "אתם ודאי מישראל, אני כל כך כל כך מצטערת שלא ידעתי קודם על בואכם. אני רואה שג'סינטה טיפלה בכם היטב. צ'ארלס, הכל בסדר?"

"אתם צריכים להבין", אמר שארלי, ועבר לצרפתית, כדי שגם הליידי תבין, "אתם צריכים להבין שאף פעם לא הייתי כל כך מאושר כמו עכשיו. אני יכול להבין למה אתם כועסים עלי שנעלמתי ככה, במיוחד את, ז'וסלין, אבל אני רוצה שתבינו, שתבינו כמה טוב לי כאן. אתם חושבים שיש לי הרבה כסף אז פתאום טוב לי. זה לא מדויק, הכסף בכלל לא שלי. הוא שלה. טוב לי בגלל שהיא אוהבת אותי, ושאני אוהב אותה. טוב לי כי אני מרגיש שאני באמת מזדקן, אבל כבר לא איכפת לי, כי יש לי ליד מי לסיים את החיים שלי, אני עוד מעט בן שמונים, אורזזט, לא ששים ושמונה כמו שאתה מאמין, וזו הפעם הראשונה שיש לי את שלוות הנפש אשר לך יש בכל יום כשאתה חוזר הביתה לחפציבה שלך".

חמשת האורחים השפילו מבטם, ואוחנה הוסיף: "אפילו שזה לא הכסף שלי, אני בטוח שלליידי לא יהיה אכפת כל כך לעזור לי לדאוג לכל מחסורך, ז'וסלין. ואני גם אתן לך גט, את יודעת שאף פעם לא היה לנו טוב ביחד. ואתם ידידיי אל תדאגו, גם להפועל אשדוד וגם לבית הכנסת "מכתם לאסף", אנחנו נתרום, כמו שאנחנו תורמים למכללת רמלה-לוד." זה היה הסימן מבחינת הליידי לסיים את הביקור. היא התנצלה והבטיחה שהם יבואו לבקר בישראל בקרוב. שארלי נפרד מחבריו בחיבוקים ונשיקות, ואפילו ז'וסלין נראתה מאוששת.

 

אך באותו לילה נטרפה שנתו של שארלי. אולי היה זה בשר הצבי הצלוי שאכל בערב הגאלה, ואולי הגעגועים הביתה, לאשדוד או אולי למוגדור. העובדה היא ששנתו נדדה עליו שעות, וכשלבסוף נרדם זו הייתה שינה מלאת חלומות מתישים. אך מכל החלומות זכר שארלי בהקיצו רק אחד. בחלומו, והנה הוא הולך לו מעדנות על גדות התמזה, מביט בספינת המפרשים החדשה שלו. לפתע, הוא מבין שהוא במין נמל על הים, אולי במרינה של אשדוד ואולי בסקאלה של מוגדור. מרחוק הוא רואה דמות אישה צעירה, יפהפייה וענקית, עשרה מטר גובהה. הוא חש עצמו נמשך אל האישה כבחבלי קסם, ומוצא עצמו לידה תוך רגע, מביט אליה מלמטה למעלה.

אמא! קרא שארלי בחלומו, אך אמו לא הייתה שם יותר. "אתה יודע מי אני?", שאלה האישה, והוא הניד בראשו לחיוב. "אני ז'וסלין אשתך, איך אינך מזהה אותי?" זעמה הגברת, ומיד פניה התרככו. "שארלי, שארלי, למה נסעת מכאן? אתה לא רוצה אותי יותר?" לנוכח עיניו הנדהמות של שארלי החולם פרמה האישה את שני הכפתורים העליונים של חולצתה. ממחשוף החולצה הציץ לב אדום, בשרני ופועם, ושארלי חש שילוב מוזר של משיכה ופחד. האישה הושיטה את ידה הענקית להרים את שארלי, ואוחנה הכריח את עצמו להתעורר מחלומו.

 

כשהתעורר שארלי ונזכר בחלומו המוזר, הוא חשב על כך שמיום שהגיע לאנגליה לא התגעגע אפילו לרגע למה שהותיר אחריו בישראל. עד עתה הכל נראה כמו חלום רחוק, חיים אחרים. ואילו היום חש מדקרות לב בכל פעם שנזכר באשדוד או אפילו במרוקו. הוא השתעשע ברעיון לחפש את חבריו, ללכת אתם לראות את צ'לסי או לשתות בירה, דברים שלא עשה מאז בא ללונדון, אך בעצם ידע שהפרידה של יום האתמול הייתה סופית, לפחות לכמה חודשים, עד שיירגעו הרוחות.

ובכל זאת, הגעגועים לא הניחו לו מאז הביקור. לא, הוא לא התגעגע כלל לז'וסלין או אפילו לא לנשות בריכת מרק ספיץ. האהבה שלו הייתה כאן. הוא גם לא התגעגע לעבודה במלון או אף למשחק הבלוט השבועי. בלונדון היו לו חיי חברה עשירים, במלוא מובן המילה, וחיי תרבות מגוונים, שהוא לאט-לאט למד לאהוב. שארלי אוחנה לא ידע למה הוא מתגעגע, אך הרגיש שבכל יום שעובר הוא מקדיש יותר זמן לשבת בכורסת העור המפוארת שלו, כוסית ויסקי בידו, ולחשוב על חייו שעברו, על ההצלחות וגם ההחמצות.

 

ופעם אחת, הלכו אוחנה והליידי לפתיחת תערוכה חדשה בגלריית "טייט". כשראה את הבניין המכוער להפליא, לשעבר תחנת כח, חשב לעצמו שארלי אוחנה שזה מדהים שיש אמנות יפה בתוך כל הכיעור הזה. כשנכנסו לאולם הענקי שבכניסה ראו מאות אנשים שרועים על גבם על הרצפה, ובוהים בתקרה. על התקרה הייתה שמש מלאכותית שהאירה באור צהוב וסהרורי, ולראשונה בחייו שאל את עצמו שארלי מה זאת אמנות. הליידי התלהבה, ואף חרגה ממנהגה ונשכבה עם כל ההמון, מדמיינת לעצמה שקרני השמש החמות מלטפות בעדנה את גופה העירום.

כשסיימו, עלו לתערוכת הקבע. בין פסלים של רודן וציורים של ון-גוך, שאותם שארלי הבין פחות או יותר, היו יצירות אחרות, שהוא פחות התחבר אליהם. פיקאסו, למשל, נראה לו כמו קשקוש יומרני, ובמלים שאמר לעצמו, "חארטה". כהרגלו בביקורים בתערוכות מעין אלה, התמלא שארלי פליאה על האמנות המודרנית, אך לא אמר דבר, אלא חייך בכל פעם שהליידי הפנתה את תשומת לבו ל"מאסטרפיס", יצירת מופת אחרת. אך השיא היה כשראה על הקיר תצלום ענק, שנקרא "דיוקן עצמי". אותו דיוקן הראה בשחור-לבן את תמונתו של ישבן גברי שעיר, ושארלי הרגיש שהוא חייב לנשום קצת אויר. הוא ביקש את סליחתה של הליידי, והסביר שהוא הולך לטייל קצת.

הוא יצא מה"טייט" ופנה לטייל על גדת הנהר. מוכר ערמונים קלויים שעמד מתחת לגשר המילניום מכר לו שקיק נייר מלא ערמונים. שארלי, שראה שתווי פניו היו מרוקאיים לגמרי, ניסה לדובב אותו בערבית מוגרבית, אך הלה התעקש לענות באנגלית קלוקלת. כשהתרחק משם ראה שארלי שרוב הערמונים מקולקלים, ורוחו נעכרה עליו, אך לא לאורך זמן. שכן רגליו נשאו אותו הלאה לאחר כמה דקות אל שוק תוסס. כמו באשדוד, חשב, חוץ מהמחירים כמובן. כשראה את מוכר התבלינים ואת מוכרת הדגים, התמלא שוב באחד מאותם געגועים, והתיישב לנוח ולחשוב על ספסל. הוא הסתכל סביבו וראה שרק זקנים יושבים על הספסלים סביב, ולחש לעצמו בעצב שהנה גם הוא מתחיל להיות זקן. כמו קשישים אחרים שראה באשדוד וגם כאן סביבו, החליט לחלק ליונים קצת פרורי לחם.

הוא ניגש אל דוכן קרוב וקנה כיכר לחם במחיר מופקע. לפתע ראה בדוכן סמוך בקבוקוני שמן קטנים. שמן האגוזים הפלאי שלי, הבקבוק הישן עומד להיגמר, חשב שארלי. בתקופה האחרונה הרגיש שאחד מהסימנים להזדקנות המהירה שלו היה שכל השימוש בשמן הפלא היה עבור הליידי שלו. רק בשביל להרגיש צעיר יותר הוא שקל בדעתו אם לא לנסות לפתות את ג'סינטה, המשרתת הג'ינג'ית, אך החשש לפגוע ברגשותיה של ליידי פיונה היה גדול מדי. עכשיו, הרחק מהליידי, חשב לעצמו שארלי שאולי ינסה את הקסם על המוכרת, כדי להרגיש מעט טוב יותר עם עצמו. היא נראית לי כמו מישהי שזקוקה למסאז', חשב. אך כשהרים את הבקבוק והביט בו מבעד למשקפי הקריאה שהוציא מכיסו, התמלא הפתעה. ארגאן אוייל, זית-ארגאן! השמן של מוגדור! מאז ילדותו לא יצא לו לשארלי אוחנה לטעום שוב מהשמן הזה. מהר רכש את הבקבוקון, וצעד חזרה אל הנהר, שם התיישב לו על ספסל, טבל בשמן את פתו, והתחיל לאכול.

כמו פרוסט לפניו, טעמו של השמן עורר אצל שארלי זיכרונות שכלל לא ידע עליהם מילדותו במוגדור. התנור הציבורי המשותף, אליו היה הולך לאפות את העיסה שהכינה אמו; קרבות הרחוב עם ילדי הערבים, כן, הוא ידע לזרוק אבנים! השחייה בעירום באוקיינוס האטלנטי בלילות ירח, כשהוא וחבריו מדמים שהם כוכבי קולנוע בשחור-לבן... לבו פעם בהתרגשות, אלה היו ימים! הוא נזכר באהובתו הראשונה אך לא יכול היה לזכור את שמה, הוא חשב על נשים אחרות שאהב ואפילו על ז'וסלין נתן דעתו לרגע, אך מיד חזרו מחשבותיו אל הליידי. הוא שאל את עצמו מה יותר מספק, האהבה הנלהבת והחושנית של ימי נעוריו, או האהבה האיטית והבשלה של ימים אלה. המחשבות הציפו אותו, אך הוא לפתע חש כאב חד בזרועו השמאלית ושמט את פת הלחם מידו. הוא הביט מטה וכמו בהילוך איטי ראה טיפת שמן נושרת מפת הלחם אל עבר עניבתו. מחשבה מוזרה עברה במוחו, שזו עניבה יקרה והליידי תכעס, ובעוד עיניו נעצמות חשב לעצמו לורד אוחנה שהיא האישה היחידה שהוא אי פעם אהב באמת, ושהיא תיכף תבוא לקחת אותו הביתה לקנזינגטון...

שארלי אוחנה מת מאושר.


הדפסהדואל