על הספר הפייטן השתקן ומספר הסיפורים מאת אשר כנפו

facebook Share on Facebook

 

דן אלבו

 

על הספר הפייטן השתקן ומספר הסיפורים מאת אשר כנפו

הוצאת בימת קדם לספרות, 2006

מאמר זה ראה אור באתר e mago

 

http://www.e-mago..co.il/Editor/literature-1560.htm

 

הפייטן השתקן ומספר הסיפורים הוא רומן המתרחש בכפרים ובעיירות של דרום מרוקו. המחבר מכניס את הקורא לעולם קסום שבו אמת ובדיה, מציאות ובדיון, חלום וממשות מתערבבים וכובשים זה את זה. בתום מסע פלאות שזור במעשיות יפיפיות שמתחיל בסביבות מרקש, החלום מסתיים סמוך למקוה ישראל. הקורא עובר עם גיבוריו חוויה כפולת פנים: מסע פסיכולוגי שנע מפנטזיה לריאליה, מחלום השיבה לירושלים לעבר התממשותו הארצית ומסע גיאוגרפי שנע מהמגרב לא"י.

 

מאז ספר המעשיות הראשון לרבנו נסים בן יעקב מקירואן בן דורם של האי גאון ושמואל הנגיד שחי בשלהי המאה העשירית ובמחצית הראשונה של המאה האחד עשרה בשנים 990-1057 או סמוך להן- כותרים רבים נקראו בשם "ספר המעשיות".

ספרי מעשיות בטאו את הצורך התרבותי של הקהילות היהודיות השונות לתעד את עברן ואת היצירה הרוחנית בתחומן: הן מעשה הכינוס של סיפורים שהתרחשו וסופרו בתא- היסטורי זה או אחר, והן ההזדקקות לשם זה, בטאו השקפה יהודית ייחודית.

לא בכדי מי שחיבר את "מפתח מנעולי התלמוד", מצא לנכון לחבר את "ספר המעשיות." עיסוקו הכפול של רבנו נסים מקירואן במשפט ובספרות מלמד על תפיסתו האחדותית. תפיסתו מגלמת גישה תלמודית קלאסית הרואה בעקרון המופשט המתגלם בהלכה מצד אחד ובמציאות המתגלמת בסיפור האנושי הטריוויאלי מצד שני ביטויים תרבותיים של אותה מהות רוחנית, לכן הדיסקורסיה התלמודית עוברת מדיון מופשט בסוגיה משפטית עקרונית לסיפורי אגדה ולהיפך בטבעיות גמורה. ספר האגדה של ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, הוא בפועל אסופה של אגדות חז"ל מהתלמודים והמדרשים שפזורות פה ושם בין הדיונים העיוניים המאכלסים את מסכתות השונות בתלמודים.

ידוע "ספר המעשיות" של מרדכי בן יחזקאל [תל אביבדבירתשל"ז] ידוע הכותר: רבי נחמן מברסלב - ספר המעשיות [הוצאת חסידי ברסלב י-ם תשל"ו] אפילו ינוקה כמו אמי רובינגר יליד 1953, לא ויתר על שם זה וחיבר את: ספר המעשיות הגדול של שלמה אבס [הוד-השרון : עגור, 2005]

 

הספר שלפנינו, הפייטן השתקן ומספר הסיפורים של אשר כנפו הוא ספר מעשיות יהודי טיפוסי במבנה של רומאן. במקום לכנס את הסיפורים העממיים וסיפורי הצדיקים ששמע בינקותו מפי מספרי הסיפורים בקהילתו לכדי קובץ של נובלות או סיפורים עממיים קצרים, הסופר אשר כנפו רוקח מהמעשיות שסופרו בדרומה של מרוקו: רומאן על שלושה חברים: דוידו, יסו ועיוש שיוצאים מעיירה בדרום מרוקו לירושלים. המסע לירושלים מתארך ומתפתל, בדרך הם פוגשים אנשים מסוגים שונים: רעים וטובים, אכזרים ורחמנים, אמיצים ופחדנים כל דמות ברומן או שהיא מספרת סיפורים בעצמה או שהיא דמות בסיפור של מישהו אחר.

 

שלושת החברים מתפקדים פעמים כמאזינים ופעמים כמספרים, בין כפר לכפר ובין עיירה לעיירה, מה ששמעו פה הם מספרים שם, ומה ששמעו שם הם מספרים פה, ובין מסע למסע מסופרת ועולה הווייתה של יהדות דרום מרוקו הילידית דוברת התשליחית במאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים. שמות הישובים בלשון התשליחית, לשון שהיא שאר רחוק של המצרית הפרעונית, יפים עד כאב. המחשבה שהמלכים והנסיכים הפרעונים או שיוסף, משה רבנו ואהרון הכהן דברו בשפה קרובה לשפה שהיתה דבורה בפי יהודי דרום מרוקו אך לפני חמישים שנה - לבדה מעוררת בי השתאות. שלושת החברים מבקרים בקברי צדיקים ובין קבר לקבר הדמויות שומעות ומספרות סיפורי מופת סיפורי נסים והנפלאות וגם סיפורים על רדיפות והתנכלויות ובלא שכוון לכך הסופר מגולל בזעיר אנפין את הוויית החיים היהודית בכפרים הנדחים ובעיירות המרוחקות ואגב כך אנו למדים על יחס הרוב המוסלמי למיעוט היהודי, ועל אופי היחסים הבין קהילתיים בין יהודים ולא יהודים ועל הצדיקים של אותן קהילות.

 

פעמים משוחים הסיפורים בנופך נאיבי, פעמים ברוח פנטסטית, פעמים ביסוד קומי ולא אחת הם טרגיים עד דמעה. שלושת הגיבורים מגיעים לארץ ישראל למרות הכל, במצב תודעתי אחר מזה שהחלו בו את המסע בראשית הרומן.

קברי הצדיקים מהווים למספר ולדמויותיו מחוז חפץ שאליו עולים ובאים וממנו הולכים אל מחוז הלב הבא. המעשייה היהודית המוגרבית לסוגותיה שטרם זכתה למחקר אקדמי אינטנסיבי כמו הסיפור החסידי, ממשיכה את מסורת המעשיות בת אלף השנים של רבנו נסים מקירואן שבטוניסיה מחברו של ספר המעשיות הראשון בהיסטוריה היהודית, מסורת שלא פסקה להתקיים בחופו הדרומי של האגן הים התיכון מאז מעבר מרכז היצירה היהודית מבבל לספרד, מסורת שפרחה ונפוצה בחופו הדרומי של אגן הים התיכון מאלכסנדריה ועד קירואן ופאס ונדדה דרכן לספרד ומשם לפרובנס ולאשכנז.

 

החוקרים בדורות האחרונים נחלקים בין אלה הרואים במעשיה פלטפורמה נרטיבית לאלה הרואים סוגה זו כפלטפורמה סימבולית. הסיפור התנכ"י מראשיתו שימש כפלטפורמה נרטיבית להפצת עקרונות המונותיאיזם, ולמלחמה בעבודת האלילים ובעובדי האלילים. כיצד ניתן להתעלם מהמכנה המשותף בין מפגשי משה אהרון פרעה והחרטומים ומפגשי אליהו עם נביאי הבעל בכרמל?

 

היסטוריה של קולקטיב אנושי בין היתר ניתנת ללמידה דרך סיפוריו אגדותיו וסיפורי העם הנוצרים ומסופרים על ידי בניו ובנותיו. יש לשער שכל סיפור צמח על רקע נסיבות היסטוריות מסוימות ואלו נשזרות פעמים באופן מדויק ומציאותי ברקע העלילה ופעמים הנסיבות נשכחות או מונחות בצד וצריך לאסוף, לשחזר אותן ולבנות מהרסיסים שנותרו בסיפור את הנרטיב ההיסטורי.

 

סיפורי עם מכילים מידע היסטורי, מידע שתעודות ההיסטוריות הקונבנציונאליות אינן מספרות בדרך כלל. יהודים בתפוצותיהם השונות כמו שאר העמים, ספרו סיפורי נסים ומעשיות. המעשייה היהודית שסופרה בקהילות הספרדיות סביב אגן הים התיכון ניתנת להבנה כביטוי פעיל וחי ורציף של אמונה ב"נס". המעשייה היהודית ניתנת להגדרה כמיניאטורה של סיפור נחמה. הנס הוא אירוע הנראה כחורג או כבלתי ניתן להסבר על פי חוקי הטבע. סיפורי הנסים הפזורים לאורך ספרי התנ"ך המשנה והגמרא ובספרות הרבנית לסוגיה. משקפים את התקווה להתרחשות ה"נס" קרי, להתערבות של אותם כוחות עליונים בחיי בני האדם. הנס נתפס על ידי הרס"ג כאמצעי שתכליתו להרבות אמונה ולחזק את האמונה בבורא עולם, "שאין הבורא יתרומם ויתעלה משנה עצם דבר, עד שיעיר את העם שהוא משנה אותו, והטעם לכך כדי שיאמינו בנביאו",

 

המעשיה סופרה בהתכנסויות משפחתיות על ידי זקני המשפחה לצאצאיהם שני מרכיבים אלו אפיון הנסיבות שבהן סופרה, זהות וגיל המוסרים והמקבלים מלמדים שהמעשייה תפקדה ככמוסת ידע ומידע למסירה בין דורית. המעשייה היהודית בניגוד לסיפור האגדי, אינה תלושה מהקשר זמן ומקום בחינת "היה היה פעם מלך ומלכה", אלא היא מסופרת וצומחת במקום מסוים ובזמן מסוים, על רקע נסיבות היסטוריות אותנטיות ועל פי רוב גם גיבוריה הם דמויות היסטוריות מוכרות. כגון: האר"י, רבי חיים ויטל, אור החיים הקדוש או בשמו רבי חיים פינטו, החיד"א, רבנו ע"דן הקדוש או בשמו רבי עמרם בן דיוואן, רבי יעקב אביחסרא וכיוצא באלה דמויות.

קוצר היריעה של הסוגה, והתכליות החברתיות, הנפשיות, המוסריות והאמוניות שלה, מחייבות שילוב מרוכז ודחוס של אקספוזיציה קצרה של הדמויות, עלילה, חכמת חיים, לקח מוסרי, ועובדות היסטוריות. על רקע הנסיבות ההיסטוריות של התנכלות ורדיפה של הרוב המוסלמי כלפי המיעוט היהודי, מעשיות רבות מתארות מפגש בין שתי דמויות, היהודי הנרדף מזה והמוסלמי המתנכל מזה, המזימה נכשלת, העלילה מסתיימת בהצלה. טיפוח האמונה בנס ה"בלתי אפשרי", בתקווה, בגאולה העתידית- היא הרזון דטר של המעשייה. האמונה בבלתי אפשרי הייתה הגישה המפוכחת ביותר מבחינה מנטאלית כדי לשרוד את הרדיפות, הגזרות, ההשפלות ייסורי הגלות. האמונה בהתערבות אלוהית הייתה המשאב הפסיכולוגי היחיד שנותר להם כשלא נותר להם דבר ממשי להיאחז בו, כשכל הנסיבות האובייקטיביות עמדו לרעתם. האמונה בנס הייתה המשאב היחיד שעמד לימינם של אלה שלא היה להם דבר מלבד האמונה בהתכנותה של חריגה מהסדר האלוהי הרגיל ". כי הוא ציווה ונבראו. ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן, ולא יעבור". האמונה בנס הייתה ועודנה הנשק הסודי של החלשים ביותר, של הנרדפים העלובים גם במצבים אבודים, בנסיבות נטולות רחמים. גם בנסיבות הארורות ביותר, בנסיבות חסרות סיכוי היהודי האמין שעומד לרשותו עוד "קלף מנצח" עוד סיכוי להיחלצות מצרתו. סיפורי הנסים הזינו את האמונה היסודית בנס, ואמונה זו לעצמה הזינה את העם היהודי הן כציבור והן כפרטים בכוחות הנפש שלהם נדרש כדי להתגבר על הרדיפות והקשיים. המעשייה היהודית צומחת מתוך סיפור עלילה מציאותי, שתכליתו לרומם ולעודד את מאזיניה בסופה טוב. גם על פי חז"ל, ההבדל בין נס ובין מציאות הוא בעצם תדירות ההופעה.

 

קלוד לוי שטראוס מבחין בין תרבויות כתב ותרבויות דיבור ותרבויות אורייניות למחצה, לכאורה הכתב בתרבויות כתב היה אמור לסלק לחלוטין את ביטויה השונים של התרבות בעל פה ואולם לא כן הדבר. הסיפורת העממית זו המועברת בעל פה המשיכה להתקיים ולפרוח לצד ביטויים בכתב גם בקרב היהודים. עלילתו של סיפור העם מאופיינת ביסודות של קסם ונפלאות. כל חברה אנושית זקוקה לסיפורי העם שלה, כדי לספק לעצמה כלים להתמודד עם מצוקות, עם פחדים, ועם חרדות ואף כדי לקבל אישור על הצלחות. הסיפור העממי מארגן את המציאות ונותן לה משמעות. ממיין, מדגים, מלמד, מבהיר את מושגי הבניין היסודיים של כל תרבות אנושית: טוב ורע, חמלה ואכזריות, צדק ואי צדק, צדיק ורשע, מגדיר אותם ומעביר באמצעות סמלים ובדרכי רמז קווים מנחים לדרך חיים. בדרך זו מתבצעת פעולת הנחלה של ידע וערכים בין הדורות. דרך המעשיות זקני המשפחה והקהילה העניקו למאזיניהם הדרכה לגבי הראוי והבלתי ראוי ו"חומרי בניין" לגיבוש תפיסת עולמם וזהותם.

 

הפייטן השתקן ומספר הסיפורים ניתן לקריאה כרומן ובאותה מידה כ"חומר גלם" היסטורי. הסיפור על לָאלָא שמחה, בפרק עשרים ותשעה למשל, הוא אחד מאלה שבנוסף להתרגשות שהוא מותיר בלב הקורא, הוא נסמך ללא צל של ספק על אירוע היסטורי שקרה במחצית השנייה של המאה הי"ט או מעט קודם, כמו הסיפור על הצדיקה סוליקה חתשואל שראשה נערף בפומבי בפאס בגלל סירובה להמיר דתה לאיסלאם. הסיפור על לאלא שמחה מלמד על הקשיים והייסורים שסבלו יהודי המגרב במהלך הדורות מידי האוכלוסיה הלא יהודית.

הספר מהווה מעין הספד להוויית חיים של עולם יהודי שאבד ונעלם וזיכרון דברים ל"מיקרו-סיסטם תרבותי, לשוני ורוחני" שלעולם לא ישוב להתקיים. אין לי ספק שחוקרים באוניברסיטאות שונות בספרד, צרפת וארה"ב ימצאו עניין רב בסיפורים השזורים ברומן כחומר גלם למחקר השוואתי עם הסיפור העממי בעולם הנוצרי בצפון האגן הים התיכון, בפרט ביחס לסיפורים הפנטסטיים המסופרים בכפרים ובעיירות עד ימינו אלה בספרד, פורטוגל, צרפת ואיטליה, על קדושים נוצרים מקומיים המזכירים בתכניהם ובדפוסים הנרטיביים שלהם את סיפורי הצדיקים של יהדות מרוקו.

 


הדפסהדואל