גשרים של אמונה והבנה

facebook Share on Facebook

 

עמרי הרצוג

גשרים של אמונה והבנה

 

פורסם ב"ספרות ותרבות", הארץ, 29.9.06

 

"הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים" הוא אוסף של מעשיות ושירים עממיים של יהדות מרוקו, שמשובצים בסיפור מסעם של שלושה צעירים לקברות צדיקים בדרכם לירושלים. אופיין של המעשיות שקראתי היה זר לי; אני מכיר מעשיות עממיות אשכנזיות, שמתמקדות בדרך כלל בגזרות שהפריץ מבקש להטיל על יהודי העיירה, ובאופן שבו הם מתחכמים לו על מנת לבטל אותן. הגויים בסיפורים הללו הם חמדניים, אלימים ומרושעים; הם בזים ליהודים החלושים ומסתמכים על כוחם הפיזי על מנת לרדות בהם. המעשיות שקראתי בספר הזה - אוצר בלום של שנינה, תבונה וסבלנות דתית - רחוקים מרחק רב מהסגירות הנרדפת של התרבות העממית שמוכרת לי. הם פתחו בעבורי שער אל מסורת שמספרת את יהדותה - וגם את גלותה ההיסטורית - באופנים שונים לחלוטין, כרחוק מזרח ממערב.

במסע הפיקרסקי שלהם, פוגשים הגיבורים שודדים ואנשים ישרי לבב, עניים ורמי מעלה, חלקם יהודים וחלקם ערבים. "אנחנו הערבים", מספרת אחת הדמויות, "יודעים להוקיר ולהעריץ קדושים יהודיים, מדליקים להם נרות ושומרים על קבריהם"; כששלושת היהודים פוגשים בקשישה ערבייה, עובדת אדמה, הם מבקשים ממנה שתברך אותם בשל גדולתה הרוחנית. הם מתיידדים ומזדהים עם יהודי שהתאסלם, ומוסלמי שלעג להם לומד את אורחותיהם ומתיידד עמם; הם אומרים לו: "עכשיו אנחנו מכירים אותך ואתה אותנו ואנחנו יכולים להעריך ולהוקיר זה את זה". אחת המעשיות מתארת תחרות נגינה של האלה, נגינת הקודש המוסלמית, שמארגן הבאשה של מרקש. כשתזמורת יהודית ניגשת לתחרות, היא מתקבלת בלעג ובחוסר אמון, אולם לבסוף זוכים נגניה בתחרות. הסיבה לכך היא שבאלה האנדלוסית יש עשרים וארבע תבניות מוסיקליות, שחלקן לא נוגנו על ידי התזמורות הערביות ונשכחו, אולם הן נשתמרו אצל היהודים, שהשתמשו בהן לקינות ולמזמורי חג יהודיים.

הדיפוזיה הבין-דתית והבין-תרבותית הזו, שמדגישה את המשותף ולא את המבדיל, חוגגת מסורת עממית, שבה קדושתם של הרבנים היהודיים אינה מיתרגמת לנאומים ולפסיקות בזכות ההפרדה ההיררכית בין דתיים לחילוניים או בין יהודים לגויים, אלא מגויסת לבניית גשרים, להשכנת שלום ולעשיית צדק. סיפורי הרבנים הקדושים שואבים את מקורותיהם מערב רב של מסורות דתיות, יהודיות ומוסלמיות ואחרות, שיוצרות גשרים של אמונה והבנה בין בני הארץ כולם.

בסוף מסעם, פוגשים שלושת הצעירים האידיאליסטיים בשליחי הציונות, שבאים לגייס תרומות בעבור היישוב היהודי המתחדש. הם מעריצים אותם במופגן, על אף שהספר רומז על נחיתותם המוסרית: הירשל, למשל, מגייס כספים בארצות המגרב ולשם כך הוא נאלץ להותיר את אשתו ואת בנותיו בטבריה, אולם הוא מקים משפחה גם באיזמיז, ואותה הוא מתכוון לנטוש כשישוב לארץ הקודש. שליח אחר, חילוני למהדרין, אומר להם: "אבל למה ללכת לקברות צדיקים בשביל לדעת את הדרך לארץ הקודש? שאלו אותי ואגיד לכם איך להגיע אליה! מכל מקום, אומר לכם שצריך כסף, הרבה כסף, ולא רק רצון".

תגובתו החילונית הנמרצת של החלוץ מבשרת את מה שכבר לא ייכלל בספר, שמכונה בפתח הדבר "סירת הצלה ספרותית לעולם הולך ונשכח". בפרק האחרון, עולים השלושה לארץ ישראל ומקימים בתים ומשפחות. הסיפור נפסק עם הגיעם לארץ המובטחת, אולם ניתן להניח – באופן סטטיסטי מובהק - שילדיהם של השתקן, הפייטן ומספר הסיפורים בוודאי הופנו לתיכונים מקצועיים, ונכפתה עליהם זהות נתונה מראש של פרחות וערסים, חולצות בטן ועצבים, מטבוחה וצהלולים. מה השתבש במעבר לארץ ישראל, ומדוע הושתקה וצומצמה המסורת העממית הסבלנית, שסיפוריה מהלכים קסם ומעוררים תקווה?

הפרויקט הציוני, שביקש להקים שלוחה אירופאית במזרח התיכון, עוצב בצלמה של חרדה ארוטית ביחס למציאות הלבנטיניות; עירוב משונה של משיכה אל דמותו הרומנטית של עובד האדמה הערבי, אך גם איבה עמוקה כלפי עצם קיומו ורצון לתפוס את מקומו. הכפילות הזו הומרה לתפיסה גזענית פשוטה: הזהות הערבית ותרבותה סומנו כאתרים של נחיתות אתנית, וסימונם לא רק עיצב את תפיסתם של הערבים בישראל ומדינות השכנות, אלא גם של היהודים שהיו נטועים בתרבות הערבית ובמסורותיה. ספרו של כנפו ניצב מול הנחת הנחיתות הזו ומתריס כנגדה. עמדה דומה, ישירה ופוליטית יותר, מזדהרת בשתי מסות אישיות, שהתפרסמו בגיליונו האחרון של כתב העת "תיאוריה וביקורת".

במסה "הקשר בין צפיפות הפיגמנט לשם התואר פרחה", כותבת יונית נעמן: "לעיתים קרובות ממליצות לי קוסמטיקאיות על חומרים מעולים להלבנת העור. ספרים מציעים לי פתיחת תלתלים. איכשהו, בלי שהבעתי כל טרוניה, ברור לרבים שהחזות שלי זקוקה לשדרוג, שכדאי להחליף אותי במישהי אחרת". התרבות הישראלית כותבת על עורה הכהה את נחיתותה האתנית, ומשייכת אותה כברירת מחדל לקטגוריה של פרחות: גוף נשי שמוגדר על ידי "עיכוסים, מחשופים, זוהר ארגוב, מין ואיפור". נעמן מתארת את גופה כ"שרוע בשדה מוקשים של נבואות, של הערכות ושל ידיעות", וכדי לשרוד בו, כלומר לא להיחשב פרחה, צריך לא לזוז, לא לדבר, להצניע לכת; "התביישתי", היא מספרת, "ולא ידעתי להגיד לעצמי על מה ולמה". היא מתארת כיצד דיכאה את מיניותה, הזדהתה עם משוררים אשכנזיים לבנים, התעללה בגופה ושמחה לאידן של פרחות אחרות רק על מנת להבדיל עצמה מהן. רק המרחק, בדמות יצירותיהן של נשים אמריקאיות שחורות, חשף בפניה את מקורות העוצמה שבגוף הנשי השחור; עוצמה שתמיד ניצבת מנגד, מתריסה אל מול אידיאל היופי, כלומר אל מול המנגנון הערמומי של החלוקה האתנית שנותנת סימנים בלבן ובחום, באירופאי ובערבי.

הסיפור הקולקטיווי האחיד של היהודים בארץ ישראל, הקריב על מזבח התפיסה המדומיינת של המערביות המתקדמת את המסורות היהודיות-ערביות, וסימן את העור הכהה כנגוע במה שעלול לסכן אותו. ברוך שמעוני, במסה "הרהורים של צבר מזרחי", כותב: "גם אני אימצתי את תכונותיו של היהודי החדש שיצרה הציונות האשכנזית. התכונות הללו מייצגות לאו דווקא את הוריי, אלא את היהודי המזרח אירופאי, שאם נאמץ לרגע את הדמיון ונמקד אותו בשבוש של הרשל הורביץ או בבויבריק של טוביה החולב, נמצא אותו מאלתר פתרונות ביחסיו עם הקוזקים". במשפט הזה גלום המחיר ששולם, כאשר מסורת הסבלנות של סיפורי הרבנים המזרחיים נדחקה לשוליים הפולקלוריסטיים של ההוויה הישראלית, וסיפורי המלחמה בקוזקים – על טקטיקות האלתור ועל פרנויית הרדיפה שנטועה בהם – הפכו לשורשיו המעצבים של הסיפור הישראלי.

אולם עדיין לא מאוחר לספר אותו מחדש: שמעוני כותב שהציונות האשכנזית הפעילה כוח "במגמה להפוך אותי ליהודי חדש, אך לא הצליחה במשימתה לחלוטין", ונעמן כותבת: "אני יודעת היכן לאתר את ראשית ההתעוררות, בגוף המזרחי". אולי בכל זאת אפשר יהיה לשכתב את הסיפור, ולהכליל בו משהו מרוח הסיפורים על רבי רפאל הכהן, רבי נסים ורבי מאיר בעל הנס. עד שזה יקרה, כבר לא אתייחס לטקסי ההשתטחות על קברי צדיקים בהתנשאות בורה, כבעבר. הקריאה בספרו של אשר כנפו הבהירה לי, ששחזור רוחה של התרבות העממית הזו עשוי להציע לנו תקווה: לא רק לתיקון העבר, אלא גם לסיפור העתיד.

 

"הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים", מאת אשר כנפו. הוצאת בימת קדם, 320 עמ'.

תיאוריה וביקורת 28, 273 עמ'.


הדפסהדואל