קהילת דבדו

facebook Share on Facebook

 

פרופ'' אליעזר בשן

קהילת דבדו

 

 

דבדו נמצאת בצפון מזרחה של מרוקו, כ-150 ק"מ דרומית לעיר החוף מלילה וכ-50 ק"מ מהדרך פאס-אוג'דה. מערבה ממנה העיר תאזה. המידע על הקהילה היהודית הוא מרישומיהם של מבקרים זרים, כתובות על מצבות, מסורות משפחתיות, מכרוניקה שנכתבה על ידי ר' שלמה הכהן, מהספרות הרבנית, בהן נידונות שאלות שהתעוררו בקהילה ומהן שהופנו לחכמים מקומיים או לאלה שפעלו בפאס ובקהילות אחרות. ראשית הקהילה היהודית היא, כנראה, במאה ה-15. בני כהן סקלי התיישבו בה החל ב-1465 ובנו בית כנסת משפחתי, אם כי יש השערה שכבר דורות לפני כן חיו בה יהודים.1

פורטוגזי אלמוני מזכיר בשנת 1596 את מציאותם של יהודים רבים בדבדו (הירשברג, ח"ב, עמ' 214). לפי רשימה שנערכה בשנת 1728, מנויה גם דבדו בין 26 המקומות במרוקו בהם גרים יהודים (שם, עמ' 278). המצבה הקדומה במקום היא של חכם בשם ר' יוסף בן שמעון הכהן סקלי, ששנת פטירתו היא תפ"ד (1729) (סלושץ ת"ש, עמ' 300).

ר' שלמה הכהן, מחבר "ויחל שלמה" ו-"ויאסוף שלמה", קזבלנקה תרפ"ט, כתב חיבור בשם "יחס דבדו" בתחילת "ויחל שלמה", כי המושל הצבאי הראשון של ממשל צרפת בדבדו, הקפטן דולו (Deleau), שאל אותו מאיזה זמן התיישבה דובדו, ממתי חיים בה יהודים , מהיכן באו וכל הקורות אותם. בתשובה ארוכה, כתב שהתברר לו כי "משפחת הכהנים קדושי ה' שבדובדו המה גירוש גולת ספרד מגולת סיביליא". בהמשך, מנה את שמותיהם של חכמים במקום ופרטים היסטוריים על הקהילה, חכמיה ויצירותיהם.

בדבדו מסורת האוסרת על לוויים לגור בה כמו בעיר ג'רבה (סלושץ, ת"ש, עמ' 295 ; בועז חדאד, תשל"ט, עמ' 18).

ידוע על שבע משפחות בדבדו השומרות על מוצאן המשפחתי. הידועות ביותר הן כהן סקלי, מורציאנו, בן חמו, בן סוסאן (Slouschz, 1927, עמ' 235-234). אחד הכינויים ליהודי דבדו – "סיביליא", כי רוב היהודים באו מספרד אחרי גירוש קנ"א (יחס דבדו, בתוך: "ויחל שלמה", דף ב', ע"ב). בני מורציאנו מכונים כך, כי הם באו מהעיר מורציה [Murcia] שבאנדלוסיה.

לפי "אגדת יחס פאס", שכתב ר' אבנר ישראל הצרפתי (1884-1827) בשנת 1879 לכי"ח, מספר החצרות בדבדו 75, ומספר הבתים - 280. בהנחה שחיים בכל בית ד' נפשות, מספרם סה"כ 1120 נפשות, כולם מגורשי ספרד ורובם מבני הכוהנים. כינויים המשפחתי סקלי, בגימטרייה צדוק, על היותם צאצאי צדוק הכהן. משפחת בן חמו היא מן המשפחות הגדולות. העשירים ביותר הם בני משפחת מרציאנו. "המשפחות מתגרות זו בזו", כלומר יש מחלוקות ביניהן. היו רבים מהם שעברו לפאס.2

 

בתי כנסת

בעיר היו 15 בתי כנסת פרטיים, חלק מהם בחדרים בתוך דירות. בני משפחת סקלי, שהם כוהנים ומוצאם מסביליה, סירבו לקבל לבית כנסת שלהם מי שאינו כהן, ביניהם בני משפחת מרציאנו, וגרמו למחלוקות. לפי תעודה שבידם מהמאה ה-17, כמו הכוהנים בגאבס שבתוניסיה, הם צאצאי צדוק הכהן מירושלים. חכמי פאס וירושלים היו מיישבים את המחלוקות ביניהם (Slouschz, 1927, עמ' 395-393, 405).

 

 

מספר היהודים בעיר

הקצין הצרפתי דה פוקו, שביקר במרוקו בשנים 1884-1883 כשהוא מחופש ליהודי, רשם את מספרי היהודים בערים שונות. לדבריו חיים בה 1500 מתוך ס"ה 2000 תושבים.3

מידע דומה נרשם בדיווח של כי"ח ב-1880. היהודים חיים ב-280 בתים ולהם 11 בתי כנסת,4 וכן מסר אנגלי ב-1889. לדבריו חיים בה ס"ה כאלפיים תושבים ורובם יהודים (Callwell, 1889, עמ' 57).

נחום סלושץ, שביקר במקום בשעת 1912, כותב כי מספר היהודים כ-1600, שהם כשליש ממספר התושבים.5

 

חילוקי דעות בין המשפחות בקהילה

ר' שלמה אצבאן, שכיהן בקהילה זו, כתב בשנת תרפ"ט (1929) כי בקהילתו "משפחות מתגרות זה לזה". כלומר, יש מחלוקות בין המשפחות ("לך שלמה", אהע"ז, סי' י"ג ; בשן, תשס"ה, עמ' 134).

ידועות שש משפחות ואלה מתפצלות לתת משפחות. בשנות ה-20 של המאה ה-20 מנה המחבר בעיר 300 ראשי משפחות (Slouschz, 1927, עמ' 399-398).

נחום סלושץ מנה 285 משפחות שמוצאן מדבדו וגרות בערים אחרות במרוקו (שם, עמ' 400-399).

 

תקנה בדבדו

קהל סיביליאנוס (= סיביליה שבספרד) נהג לפי תקנות המגורשים בפאס, בייחוד לגבי דיני ירושות, כתובות וגיטין. לפי תקנה בשנת ש"ה (1545), אם נפטרה אישה והניחה יורש, הוא יתחלק עם אביו במחצית הנכסים לאחר פירעון החובות. אם נפטר האב בחיי אשתו, היא תתחלק עם היורשים במחצית הרכוש. תקנה זו הייתה נהוגה גם בקהילות צפרו, תיטואן, אלקצאר (עמאר, תקנות חכמי מכנאס, תשנ"ו, עמ' 36).

 

חכמי המקום

ר' שלמה הכהן, מחבר הספרים "ויחל שלמה" וכן "ויאסוף שלמה", חיבר את "יחס דובדו", בו מנה את שמותיהם וחיבוריהם של חכמי דבדו.

ר' יוסף בן נאיים מזכיר בספרו על חכמי מרוקו את החכמים האלה שפעלו בדבדו.

ר' משה בן צולטאן שהיה מתנהג בחסידות, אבל לא נאמר מתי חי ("מלכי רבנן", דף צ', ע"ב).

הביוגרף הנ"ל מזכיר שם של חכם בשתי תקופות שונות. ר' שמואל הכהן נזכר בשנת רנ"ו (1496), וחכם באותו שם, שפנה לחכמי פאס בשנת תכ"ו (1666) (שם, דף קכ"ב, ע"א).

ר' אברהם הכהן סקלי, שנפטר בשנת תרל"א (1871). בסוף ימיו כיהן בתאזה ושם נקבר (שם, דף י', ע"א).

הרב רפאל אנקאווא (1935-1848) מזכיר את "הרב המופלא", הדיין אברהם בן שושן המכהן בדבדו, שפסק עמו בהסכמת רבנים אחרים ("תועפות ראם", דף ו').

דיין בשם אברהם בן סוסאן נזכר שם ב-1917 (Kenbib, 1994, עמ' 464).

שלמה הכהן אזאגורי, יליד דבדו, כיהן בתור הרב הראשי בדבדו. לאחר מכן, כיהן בקהילות מאזאגאן, אוג'דה וקזבלנקה. בסוף ימיו עלה ארצה והתיישב בירושלים. חיבר את הספר "ויקץ שלמה", ירושלים תש"ל.

הרב דוד הכהן, יליד דבדו, נזכר בספרו של ר' שלמה הכהן אצבאן, "ויאסוף שלמה", אהע"ז, סי' א'.

שלמה הכהן אצבאן חיבר את הספר "לך שלמה", קזבלנקה תרצ"ז.

ר' דוד סקלי כיהן בדבדו ובאלג'יריה. חיבר את הספר "קרית חנה דוד", ב"ח, ירושלים, תרצ"ה-תרצ"ו.

שמואל מרציאנו (1975-1891) חיבר את הספר "ויען שמואל", שו"ת וחידושים על התנ"ך והש"ס, ירושלים תשי"ט.

ר' משה מרציאנו (1996-1917) מחבר "מורשת משה", שו"ת וחידושים, לוד תשנ"ח.

בן גיגי אליהו, "ספר מכשירי מילה", ליוורנו תרכ"ט.

ר' שלמה אצאייג, כתב לר' יצחק אלמאליח ב-ו' תשרי תש"כ, 9 באוקטובר 1959: יצחק אלמאליח, "שיח יצחק", עמ' קמ"ה סי' י"ג.

 

סמכות הלכתית

ר' יוסף קארו וחיבורו, "השולחן הערוך", נחשב כסמכות שאין לערער עליה.

ר' שלמה הכהן אצבאן, בתשובתו בשנת תרפ"ט בקשר לשאלה האם סומא קורא בתורה, כתב: "אנן בתריה דמרן גרירא דאין יכול הסומא לעלות לספר תורה" ("לך שלמה", או"ח, סי' ב' ; בשן, 2000, עמ' 124-123). וכן גם משה מרציאנו מכנהו, בכינויים כמו "מר"ן הקדוש בשלחן הטהור", "מרן מלכא בשלחנו הטהור", "מרן מלכא בביתו הנאמן".6

לפי מנהג דבדו, מי שהוחרם על ידי בית הדין היה הולך לבית הקברות ומקבל עליו את החרם בפני שני עדים.7

 

למרות שהיו חכמים בקהילה, פנו לחכמי פאס ומכנאס

 

חזקה בתפקיד בבית הכנסת

בשנת ל"ב אבו"ת (1681) ענה ר' יעקב אבן צור לשאלה שנשאל מדבדו בנושא זה: חלק מאנשי דבדו יסדו בית כנסת ומינו "את ר' בנימין הכהן סקלי להיות ש"ץ קבוע לשרת בקדש ולעבור לפני התיבה ולדרוש להם דברי תורה לעת הצורך יותר משתי שנים". ולאחר הזמן הזה "רצו לסלקו ולהכניס אחר במקומו", כי אמרו שאם יכהן שלוש שנים, יקנה לו חזקה באותו בית כנסת ולא יוכלו לפטרו. תשובת החכם כי האיש הזה קנה את חזקתו מיד והחזקה עוברת ליורשיו, במידה שהם מתאימים לכך (מוצב"י, ח"א, סי' י"ט. על נושאים בתחום האישות, ראה להלן).

 

שררה בבית הכנסת

אחת הבעיות הייתה השררה בבתי הכנסת. החכמים, ר' יהודה אבן עטר, אברהם אבן דנאן ויעב"ץ, ענו בשנת ת"ע (1710), כי לפי הדין חזקה עוברת בירושה. "דבר ברור הוא שכל הזוכה באיזו שררה מישראל זכה בה לו לזרעו עד סוף כל הדורות" (שו"ת ר' יהודה בן עטר, סי' ג').

בפני ר' יהודה בן עטר נידון ויכוח בין החכם יוסף בן שמעון הכהן סקלי ובין יעקב בן יהודה בן נאיים ושאר מנהיגי הקהל, בקשר לחזקות על ספר תורה ועל חזקה כש"ץ ועל בית הכנסת. ר' יהודה בן עטר פסק בפאס בשנת ת"פ (1720) כי "בית הכנסת הנזכר יד כולם שווה בה". פסק הדין אושר על ידי ר' אברהם בן דנאן (שו"ת ר' יהודה בן עטר, סי' ה' ; אותה תשובה בשו"ת של יעב"ץ, מוצב"י, ח"א, סי' קמ"ז).

 

בעיית תשלומי מסים לסוחרים

בתשובות החכם הנ"ל נידונה בעיה בקשר לסוחרים, שבאו לדבדו ממקומות אחרים ושהו בעיר זמן ממשוך. הם נדרשו להשתתף במסי הקהילה, ואלה סירבו כי הם משלמים מסים במקום שממנו באו. לפי פסק דין של ר' יהודה אבן עטר בשנת תע"ז (1717), שאושר על ידי ר' יעקב אבן צור, הם חייבים להשתתף במסי הקהילה בה הם סוחרים (שו"ת ר' יהודה בן עטר, סי' קכ"ג ; אותה תשובה בשו"ת של יעב"ץ, מוצב"י, ח"א, סי' רפ"ט).

 

גג למס ומסים במקום המגורים

המסים שהיהודים שילמו לקהילה היו פרוגרסיביים, כלומר לפי ההכנסות שלהם. יהודי בדבדו טען שהערכת המסים שנדרש לשלם היא גבוהה. החכם ענה, כי לפי התקדימים בשלוניקי ובקושטא, כפי שנידונו ונפסקו בתשובות ר' יצחק אדרבי, יש גג למס וגם אם יהודי מרוויח יותר, אין הוא משלם אלא עד הערכת המס המירבית. שאלה אחרת היא בקשר לאדם שנשא אישה בפאס ועבר לגור בה, עליו לשלם מסים בפאס. על פסק הדין חתמו ר' יהודה אבן עטר, יעב"ץ ור' שלום אדרעי, ניתן בשנת ת"ץ (1730) (שם, סי' ק"ל).

 

בחירת חכם

בתי הדין בפאס ובמכנאס היו המוסדות מהם למדו כיצד לנהל את הקהילה. בניסן שנת ת"ץ (1730), התוועדו מנהיגי קהל דבדו – שבעה טובי העיר, כדי לבחור את החכם יוסף הכהן סקלי, שיהיה ממונה עליהם לדון בדיני ממונות בין איש ובין אחיו... ואם יסרב – ייבחר אחיו הגדול. וכן מוגדרים התפקידים המוטלים עליו: לדון, להורות וללמוד תורה וללמד התלמידים. ההחלטה אושרה על ידי ר' אברהם בן דנאן וכן על ידי שלושה חכמי מכנאס, ר' יעקב בן ראובן אבן צור, ר' משה בן אברהם בירדוגו ור' אברהם מאימרן. הם כותבים, כי אין שם נבון וחכם כמוהו וכן החזיק בבית כנסת כמה שנים. ויורשיו, אם יהיו ראויים לכך, ימשיכו בתפקידו ואסור להסיג גבולו (שו"ת ר' יהודה בן עטר, סי' ד').

 

הורשת רכוש בדבדו הכולל בתי כנסיות

דוד בן יעקב הכהן סקלי ואשתו נתנו קרקעות, חצרות, גינות ושדה הלבן ובתי כנסיות לבניהם חיים ויוסף. בתשובות ש"י אביטבול מצפרו מופיע פסק הדין בנדון המאשר את ההורשה, והסכימו עמו חכמי פאס, ר' שאול סירירו ור' יהודה בן עטר ("אבני שי"ש", ח"ב, סי' עא).

 

בית כנסת

ר' יוסף בן עיוש אלמאליח (1823-1788) כתב על בית כנסת "הידועה לשתי משפחות הכהנים בדובדו" ("תקפו של יוסף", ח"ב, סי' נ"ז, דף מ' ע"א). בתי הכנסת היו משפחתיים, כמו במקומות אחרים במרוקו. כאן נמנו 15 בתי כנסת, העתיק שבהם של ר' כהן צבאן. שם גם מקום מיוחד לסופרי סת"ם (מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 127-126).

 

בין אב לבנו

ר' יוסף אלמאליח דן ב-"מתנה שנתן האב לבנו בעיר דובדו והטיל תנאי, שאם יצטרך למזונות, רשאי למכור מקרקעותיו שנתן לבנו באופן המועיל כדי צורך מזונותיו" ("תקפו של יוסף", ח"ב, סי' י"ח, דף כ"א ע"ב).

 

ירושה

ר' פתחיה בירדוגו ממכנאס (1820-1764) דן על יהודי מדבדו, שהרחיק נדוד לערי המזרח ובשאלה אחרת, על יהודי תושב דבדו שאחיו תושב כפר אוטאט ירשו סכום מסוים והיו חילוקי דעות בנידון ("נופת צופים", חו"ם, סי' קמ"ג, שפ"ז).

 

יהודים מדבדו עברו לפאס ורצו להקים בית כנסת נפרד

"וק"ק פאס עיכבו עליהם מלבנות מטעם שיש להם הסכמות ותקנות מהראשונים שלא יוכל שום בר נש להוסיף בית כנסת אחרת וגם נידו והחרימו על זה".

בנושא זה דן ר' יוסף בירדוגו ממכנאס (1854-1802). תשובתו כי אם בתי הכנסת בפאס מלאים, "פשיטא דמצו לבנות בית כנסת אחר". ההנחה של המשיב, כי התקנה באה למנוע פרישה מבית כנסת כשיש מקום. במקרה זה מותר אפוא להקים לעצמם בית כנסת ("דברי יוסף", יור"ד, סי' ס"ה).

אותו חכם נשאל מדבדו על מקרה בו שותפים התנו ביניהם שכל הוצאה כספית, שתהיה כתוצאה מעלילה הקשורה לשותפות העסקית ביניהם, ישאו כולם בשווה. לאחר זמן התגלעה מחלוקת ביניהם (שם, חו"ם, סי' קס"ח).

 

האם הרוב כופה החלטתו על המיעוט

ר' שמואל עמאר (1889-1829) כתב: "זה מה שכתבנו על הפסק של דבדו המובא בעניין אם הרוב יכולים לכוף את המיעוט" ("דבר שמואל", חו"ם, סי' צ"ט, דך קי"ב ע"א)

 

חשמל במקום שמן

ר' שמואל מרצייאנו מדבדו פנה בשנת תרצ"ה (1935) לר' יוסף משאש ממכנאס (1892-1974) בשאלה: האם מותר להשתמש במקום נרות חנוכה באור החשמל. השואל התייחס לספר "כף החיים" האוסר. אבל ר' יוסף כתב תשובה ארוכה ומנומקת, בה התיר להשתמש בנורות חשמל במקום בשמן. ("נר מצווה", דפים י"ג-ט"ז).

 

 

 

פניות לחכמי צפרו

 

חכמי דבדו פנו גם לחכמי צפרו, ביניהם לר' רפאל משה אלבאז (1896-1823) על מכר שמכרו בית הדין חצר של יהודי על מנת לפרוע חובותיו ליהודים ולנוכרים. התשובה ניתנה בשנת תרל"ז (1877) ("הלכה למשה", חו"ם, סי' צ"א).

 

נגד מחלוקת

בתרמ"ט (1889) הגיב החכם למחלוקת שהייתה בקהילה, והחכם הטיף להם מוסר "והמחלוקת היא אבי אבות הטומאה, כי ממנה יצאו כמה עבירות קלות וחמורות עד הכאה ועד קללה את החיים ואת המתים" ("הלכה למשה", חו"ם, סי' קכ"ז).

 

השתתפות בהוצאות משלחת למלך

שאלה נוספת עלתה בשנת תרנ"ד (1894) על נושא שדנו ופסקו בו חכמי פאס, בקשר להוצאות הגבוהות שהוציאה כת אחת בקהילה בלכתה לבקש מהמלך, יחד עם כמה חכמים, שישלח להם חיילים לשמירת העיר. המתנגדים הם רוב מניין והחליטו כי, כיוון שלא נועצו בהם, אינם מקבלים את החלטתם לגבי התשלומים הנובעים מכך. חכמי פאס חייבו את כולם להשתתף במגבית, כולל אלה שהתנגדו.

ר' משה אלבאז מצדד במתנגדים, כי ההחלטה הייתה צריכה להתקבל על דעת כולם, מה גם שאינו רואה תועלת בשומרים, שהם "גזלנים חמסנים הורגי נפשות" ("הלכה למשה", חו"ם, סי' קכ"ח).

 

 

מנהגי הקהילה

בין החכמים שכיהנו היה ר' דוד סקלי (1918-1862). הוא כותב בין השאר על מנהגי הקהילה. למשל, בהקשר למנהג האבלות: "מה נהגו בעיר מולדתנו דובדו שבימי האבלות שלא לאכול בשר הוא מנהג קדום מאנשי סיביליא... וידוע הוא שאנשי עיר דבדו יע"א הם הוקבעו ממגורשי סיביליא. עוד נהגו שלא לאכול בשר בשבעת ימי האבלות אף בשבת. ונראה לי שמשום זה הוקבע מנהגם שלא לאכול בשר מר"ח אב עד אחד התענית, ואפילו בשבת כמו באבלות, להכי נהגו שלא לאכול בשבת ("קרית חנה דוד", ח"א, יור"ד, סי' ל"ב).

"נסתפקתי במה שנהגו בעירנו דבדו ליתן שעורים במים שמבשלים בהם הביצים אי קעבדי הכי משום חשש איסור פן ימצא עוון אשר חטא אפרוח או דם בשום ביצה ותאסור על הביצים..." (שם, סי' ה').

 

מנהג ללא בסיס

"על מה שראיתי בעיר מולדתי דבדו שהמסתפר שער ראשו נזכר ללקט שערותיו וגונזם, ולא מצאתי שורש ועיקר לדבר זה" (שם, יור"ד, סי' י"א, דף צ"ה ע"ב).

בערב פסח נהגו לא לעשות מלאכה כל היום "ואנו נגררים אחרי מנהגי פאס" (ציטט את ר' יהודה בן עטר ב-"משפט וצדקה ביעקב", ח"א, סי' קצ"ב. שלמה הכהן אצבאן, "ויאסוף שלמה", סי' ח').

 

שיעורי תורה בין מנחה למעריב

ר' משה עטייא שכיהן בדבדו כתב כי "בבית הכנסת הנקרא על שם רשב"י כמנהגי כל לילה עושה שיעורי דברי תורה לכל העם הנמצאים שם ואחר כך מתפללים ערבית" (מעט מים", או"ח, סי' כ"ד).

 

הורשת קרקע בדבדו

על יהודי מדבדו המוריש קרקעותיו ליורשיו חתומים חכמי צפרו ר' רחמים אג'יני, חיים אליהו אביטבול וכן חכמי פאס, ר' אבנר ישראל הצרפתי ומתתיהו סירירו (שר שלום משאש, "דברי שלום", חו"ם, סי' כ"ה).

 

מנהגי המקום מושפעים ממנהגי פאס

 

כפי שכתבו החכמים, ר' אברהם ריוח, "ויען אברהם", יור"ד, סי' ג', וכן ר' שלמה הכהן, באדר שנת תרס"ז, קהילת דבדו נגררת אחרי מנהגי פאס. (דוד עובדיה, "נתן דויד", דף תכ"א, סי' כ"א. ראו גם סי' כ"ב דף תכ"ב).

 

פניות לחכמי פאס

כפי שכתב ר' יוסף בן נאיים, באו אנשי דבדו להתדיין בפני ר' יוהונתן סירירו מפאס, החכם יליד שנת קהל"ת (1775) ונפטר בשנת תקצ"ג (1833) ("מלכי רבנן", דף י"ז, ע"א, כ"ד ע"א).

 

בעניין יבום וחזקה על חצר

הרב ידידה מונסונייגו (פאס, נפטר ב-1868) נשאל מדבדו בעניין יבום, מכירת קרקע וחזקה על חצר. הוא כתב: "שזה ימים הסכמתי שלא להשיב על שום שאלה שבאה מדובדו, זולת אם תהיה השאלה מסודרת בחבר עיר קבוע הכהן הגדול דקים לן בגוויה כי יראה ה' היא אוצרו ומוצא שפתיו לא ישנה דייק בלשוניה ודבריו אמת וצדק, והסיבה שהכריחה אותנו לזה הוא מפני כמה פטפוטי דברים ששמעה אזנינו מבני העירה דבדו עד שחם ושלום יצא מזה חילול ה'... וראיתי אני שמאחר שלילידי עיר דבדו מצויים במחנה זה קדשנו והם אנשי חיל יראי אלקים יודעי דעת וכו' נמסור בידם התשובה" ("דבר אמת", אהע"ז, סי' ק"א).

 

שטר מחילה של אישה

בתשובה אחרת בשנת תרי"ט (1859), הוא דן ופסק בשטר מחילה שעשתה האישה מסעודה בת יעקב מרצייאנו לבעלה יוסף בשטר כתובתה ובירושות שירשה מאביה ואמה וזקנתה ("דבר אמת", אהע"ז, סי' קכ"ה).

 

מגבית לפדיון שבויים

בשנת תקכ"ג (1763), נמסרה לחכם מפאס בשם מימון מלכא איגרת לקהילת דבדו בעניין מגבית לפדיון שבויים (יוסף בן נאיים, "מלכי רבנן", דף פ"א ע"ב).

 

חינוך

 

ארגונים יהודיים בארה"ב, כמו הג'וינט, "אוצר התורה" וחב"ד סייעו לחינוך בדבדו אחרי מלחמת העולם השנייה. החל ב-1949 מימנה "אוצר התורה" כיתות לימוד בדבדו, ושנתיים לאחר מכן היו לרשת זו ארבעה מורים וקרוב למאה תלמידים (מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 85).

למלמדים לא היו זכויות סוציאליות גם במאה ה-20. אם מלמד חלה, ניכו משכרו את ימי היעדרותו מבית הספר. הדבר אושר על ידי ר' משה מרצייאנו (1996-1917), שכיהן בעיר זו והוא הסתמך על שו"ע חו"ם, סי' של"ג, ס"ק ה' ("מורשת משה", סי' מ"ב, בשן, 2000, עמ' 106).

 

כלכלה

 

סביב לעיר מצויים שדות, כרמים, פרדסים, תאנים ורימונים, וחלקם בבעלותם של יהודי דבדו ("ויחל שלמה", "יחס דבדו", דף ג', ע"ב ; Slouschz, 1927, עמ' 389).

יהודי דבדו ניהלו קשרי מסחר עם אלג'יריה, בייחוד עם תלמסאן. הם היו מביאים משם סחורה המשווקת בדבדו. כמו כן, ניהלו קשרים עם פאס ומלילה. בין היהודים צורפים, חייטים ואורגים. הנשים עוסקות באריגה ובעבודות תחרה. מגדלים כבשים לצמר ומשווקים עורות. יום השוק הוא יום חמישי. מאז החסות של צרפת, יום השוק הוא שני (שם, עמ' 392-390).

ר' יוסף אלמאליח דן ביהודי מדבדו בשם אהרון בן יוסף סקלי, שקנה לפני י"ג שנים חלקה ובה זיתים, רימונים ותאנה אחת. לאחר שהייתה בידו במשך 13 שנים, הופיעו יורשי יהודי, שטענו כי החלקה הייתה "ממושכנת ביד מורישם מאת הגויים בעליה בחייו קודם הקניין" ("תקפו של יוסף", ח"ב, סי' קל"ג).

 

ר' רפאל בירדוגו (1821-1747) דן בראובן מדובדו, ששלח בחור לקנות לו חיטים בזול והבחור קנה. בדרך חלתה הבהמה והוציא עליה הוצאות. השאלה שעלתה בפני החכם, האם זו פשיעה. ואם אינה, האם חייב בעל הבהמה לפרוע את ההוצאות או לא. לפי תשובת החכם, הבחור הוא שומר חינם על הבהמה ופטור ("משפטים ישרים", ח"ב, סי' קנ"ד).

בשנת תקל"ט (1779) שרר רעב כבד בעיר, לכן עברו יהודי העיר לכפרים בסביבה ("יחס דבדו", דף ג', ע"ב).

לפי מידע מ-1891 נוהלו קשרי מסחר בין דבדו לפאס (Le Tourneau, 1949, עמ' 425).

בין היהודים היו אמידים, שסחרו עם ערים אחרות, כפי שדווח ב-1897: (AIU, 1897, עמ' 29 ).

העורך של השבועון בשפה האנגלית שיצא במרוקו כתב, בחיבור שפורסם ב-1901, כי העיר היא מרכז למסחר של היהודים בין מלילה לנאות המדבר של מזרח מרוקו (Meakin, 1901, עמ' 350), וכן יש ביניהם צורפים וחייטים. הנשים אורגות ועוסקות בעבודות תחרה (Slouschz, 1927, עמ' 392).

הרב שלמה הכהן אצבאן (1949-1881) כתב על סחר בשעווה, שהוא מונופול מלכותי ("ויחל שלמה", יחס דובדו, דף ד', ע"א).

בספרו של ר' חיים אליה אברהם בן שטרית מצפרו (נפטר ב-1904) נידונות כמה שאלות בדבר פעילות כלכלית על ידי יהודים בדבדו, שהופנו אליו: "ראובן ושמעון תושבי דבדו שותפים. ראובן הלך לאוראן וביקש מסוחרים להקיף לו סחורות", כלומר לתת לו סחורה בהקפה ("מלל לאברהם", סי' כ"ד). בשנת תרנ"ה (1895) נשאל מדבדו בקשר לסכסוך בין יורשי ראובן על בניית קומה לבית (שם, סי' ט"ו).

 

היחס לנוצרים

ר' דוד סקלי (1918-1862), שכיהן שם ובאוראן, כותב כי מותר לקבל מהנוצרים צדקה, כי בימינו הם אינם עובדי עבודה זרה, בדומה לישמעאלים ("קרית חנה דוד", ח"א, יור"ד, סי' ט"ז).

 

חיי משפחה

 

לפי הנוהג הקדום, נהגו בני המשפחה לשאת אישה בתוך המשפחה הקרובה מבית האב של החתן, ורק אם לא מצאו, התחתנו עם אישה מחוץ למשפחה (מרציאנו, תשנ"ז, עמ' 112).

שטר שידוכין בדבדו משנת תקמ"ו (1786) נזכר על ידי ר' יעקב אבן מלכא, "נר מערבי", ח"א, סי' צ"ב.8

נישואי בוסר היו נהוגים בה כמו במרוקו בכלל. בנות בגילים 13-12 נישאו, ובמקרים חריגים אפילו בגיל עשר ותשע (מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 110 ; סלושץ, ת"ש, עמ' 294 ; Slouschz, 1927, עמ' 396).

 

מנהגי החתונה

תמצית עדותם של שלושה מיוצאי הקהילה, שנישאו בדבדו לפני עלייתם ארצה: גיל הנישואים של הבנות היה מגיל 10 עד 14. גם גיל החתנים היה נמוך מזה המקובל בימינו. שבעה ימים לפני החתונה היו מביאים את הנדוניה, שכללה מצעים ותכשיטים, וערכו את טקס החינה. שחטו שני כבשים שהחתן היה מביא. אחד השאיר בבית הכלה והשנייה לקח לביתו. בליל החינה נערכה סעודה גדולה בבית הכלה, לרוב ביום שלישי בערב. גם מוסלמים היו משתתפים בחגיגה ורוקדים. שבוע לפני הטבילה במקווה לקחו אותה למעין לשם רחיצתה. לאחר מכן טבלה כשהיא מלווה נשים, וגבר היה נושא אותה על כיסא הלוך וחזור. בימי רביעי נערכו החתונות. לחתונה היו שוחטים עגל. כשהגיעה לבית החתן, הגישו לה כוס של דבש וביצה, שהיו זורקים על המפתן. בשבעת הימים שלאחר החתונה, היו עורכים את שבע הברכות מלוות סעודות. אישה, שהתמחתה בכך, הייתה קולעת את שערותיה של הכלה בחוטי כסף וזהב. בתום שבע הברכות, היו מתירים אותם, כשבני המשפחה רוקדים (שיטרית, תשס"ג, עמ' 565-559).

 

היה נהוג שהחתן נשבע שלא ישא אישה שנייה

בשטר הכתובה של תושבי דבדו היה כתוב שהחתן לא ישא אישה אחרת עליה. ר' יעקב אבן צור דן במעשה הזה בדבדו: "אברהם בן סוסאן מק"ק דבדו נשא אישה בכתובתה למנהג ק"ק קאשטיליאנוש בשבועה שלא ישא" [אישה נוספת עליה]. הוא רצה לשאת אישה נוספת, למרות שאשתו הראשונה ילדה לו בנים. בית הדין המקומי פסק שאסור לו לשאת את השנייה. אבל הוא נתן שוחד לשר העיר, כדי לתת לו רשות לשאת את השנייה. בגלל זה הוכרחו גם קרובי האישה הראשונה לתת שוחד "כדי שיקבל עליו את הדין". אבל הדבר לא הועיל. בית הדין חייב אותו לגרש את אשתו הראשונה ולפרוע את כתובתה. אבל הוא סירב לגרשה ואיים, שאם יכריחוהו לגרשה "יתנה עליה שלא תינשא לעשרה אנשים מיוחדים מכאן ועד כ"ו שנים".

הנושא הגיע לבית הדין בפאס, ור' יעקב בן עטר, ר' שמואל הצרפתי ור' יעקב אבן צור פסקו שמעשיו מנוגדים לדין. הוא חייב לפרוע לאשתו הראשונה כתובתה ולפטור אותה בגט, בהתאם לתנאי הכתובה ("משפט וצדקה ביעקב", ח"ב, סי' ט').

 

אשתו חולנית האם מותר לו לשאת אישה נוספת

יעב"ץ נשאל מ-"חכמי ומנהיגי קהל דבדו" את השאלה הזו: אשתו של יהודי חלתה ואינה יכולה לבצע את העבודות המוטלות על האישה בבית, ולפי העדים: "נלאו הרופאים לעשות רפואות ולא הועילו". האם הבעל רשאי לשאת אישה על אשתו, למרות השבועה שנשבע בעת הנישואין. מסקנת החכם, כי עליו לגרשה ולשלם לה כתובתה ואחר כך ישא אישה אחרת ("משפט וצדקה ביעקב", ח"ב, סי' ק"כ).

 

גירש את אשתו ורצה להחזירה

ר' יוסף הכהן בדבדו דן ביהודי שגירש את אשתו, ובעת נתינת הגט אמר לה, את מותרת לכל אדם חוץ מאשר לפלוני ונפסל הגט. כשנודע לו שהגט פסול, רצה להחזירה. השאלה הייתה, האם אין הדבר מנוגד לשבועתו בעת הנישואין. דברי החכם ר' יוסף הכהן הובאו לידיעתו של ר' שאול ישועה אביטבול, שחי בצפרו (1809-1740), והוא כתב כי "מי שנשא על אשתו אישה שנייה, אפילו אינה יבמה, וגירש את הראשונה דרשאי להחזירה, אף על פי שנשבע שלא ישא אישה שנייה" ("אבני שי"ש", ח"א, סי' מ"ב).

 

ביגמיה

"על דבר היבמה שנתחייבה ליבם, שלח בעיר דובדו והוסיף אותה על אשתו הראשונה ונתחייב בה בכתובה שלא ישא אחרת אליה כשאר הכתובות" (יוסף אלמאליח, "תקפו של יוסף", ח"ב, סי' ע"ז, דף מ"ט ע"א, נזכר ע"י א. גימאני, תשס"ה, עמ' 56).

 

האם רשאי להחזיר את אשתו הגרושה שלא ילדה לו

בשנת תרצ"ו (1936) נשאל ר' שלמה הכהן אצבאן על המעשה הבא בדבדו: "מי ששהתה אשתו עמו עשר שנים ולא ילדה ויותר מזה, ועמד וגירשה מחמת סיבה זו, ואחרי כן רוח אחרת הייתה אתו ורצה להחזירה מי מצי[האם רשאי] או לא. החכם ענה שאמנם היו מקרים ש-"עקרות נפקדו וחוזרות ויולדות בנים", אבל בנידון דידן שהיא חיה עם בעלה שנים ולא ילדה, אין סיכוי שאם יחזירה תלד. לכן מותר לו להחזירה רק אם כבר קיים מצוות פריה ורביה עם אישה אחרת ("לך שלמה", אהע"ז, דף קנ"ג ע"א-ע"ב ; בשן, תשס"ה, עמ' 40-39).

 

 

מותר לאדם לשאת אישה שלישית כדי שתלד לו

יהודי היה נשוי שבע שנים ולא נבנה מאשתו, רצה לשאת אישה נוספת. ואשתו מעכבת עליו, באומרה שהוא כבר נשא שתי נשים ולא נבנה מהן. "זה ודאי לאות שהמניעה ממנו, והוא עקר שאינו מוליד". ר' אהרון בן חסין מדבדו דן בנושא זה ופסק כי ישא אישה נוספת "וטענת האישה מהבל תמעט, ובלבד שלא ישא עקרה וזקנה" ("מטה אהרון", אהע"ז, סי' י"ד ; בשן, תשס"ה, עמ' 47).

 

אלימות הבעל כלפי אשתו

במקור משנת תר"ץ (1930), מדובר באישה שבאה לבית הדין ותבעה את בעלה, על שאין הוא ממלא את חובותיו כלפיה ובין השאר "הוא מרגיל קטטה ומכה אותה". הבעל הכחיש והאשים אותה "ואדרבה היא מחרפתו", כלומר היא קיללה את בעלה. בפסק הדין קבע ר' שלמה הכהן אצבאן בין השאר ש-"יתחייבו בקשר אמיץ שמכאן ולהבא לא ירגיל קטטה עמה, ואם עבר והכה אותה על פי עדות השכנים – חייב להוציאה בגט ויפרע לה כתובתה ונדוניה", ואם היא קללה אותו ללא סיבה, תתגרש בלי כתובתה ונדונייתה ("מעלות שלמה", אהע"ז, סי' י"ב ; בשן, 2000, עמ' 226).

 

 

 

האם מותר לבעל להחזיר את גרושתו

לפי מקור משנת תש"ה (1945), יהודי יבם אישה לאחר שהיה נשוי וגירשה. כעבור זמן מה, רצה להחזיר את אשתו הראשונה. החכם הנ"ל נשאל האם מותר לו להחזירה. תשובתו חיובית, למרות שהאיש נשבע לאשתו השנייה שלא ישא אישה אחרת עליה ("מעלות שלמה", אהע"ז, סי' נ"ט ; בשן, 2000, עמ' 231).

 

השמחה בלידת בן

לפי מנהגי הקהילה, כשנולד בן אומרת המיילדת בערבית יהודית: "אלקים, אלקים, הרחמים מה' ברוך הבא באליהו הנביא". ואם נולדה בת, אינה אומרת דבר ורק מבקשת להכין ליולדת מושב מתאים.9

היה נהוג בדבדו, שאם השאירו תינוק לבדו בבית ללא שמירה, היו מניחים סכין תחת הכרית שלו לשם שמירתו (מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 104).

 

לקראת ברית מילה

בימים לפני ברית המילה, היו באים תינוקות לבית היולדת לאמירת תהילים ובסיום היו מגישים סעודת ערב. היו מביאים קמעות וסגולות, כמו מטפחות של ספרי תורה לשמירת האם והתינוק מעין הרע. בלילה שלפני הברית, היו עורכים סעודה בהשתתפות בני המשפחה, שרו פיוטים לכבוד אליהו הנביא. במוצאי השבת שלפני הברית, נערכה מסיבת הבדלה חגיגית והיו מתרגמים את קטעי הזמירות מעברית לערבית יהודית, כדי שהנשים יבינו את תוכנם (מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 104-103 ; בשן, תשס"ה, עמ' 162).

 

גרושה שילדה מותר לה להינשא לפני תום כ"ד חודש

בשנת תקס"ח (1808), ניתן פסק דין על ידי ר' ש"י אביטבול במעשה הבא בדבדו: "גרושה שילדה ואינה רוצה להניק את בנה והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני", אבל האיש אינו רוצה לחכות כ"ד חודש מיום הלידה (לפי שו"ע, אהע"ז, סי' י"ג, ס"ק י"א). החכם התיר לה להינשא ("אבני שי"ש", ח"א, סי' ל"ג).

 

גרושה חייבת להניק תינוקה

לפי תשובה בדבדו בשנת תרפ"ט, היה המעשה הבא: "אישה גרושה... ובן יש לה ומניקתו, ובתוך זמן הנקתו, תובעת לאביו לתת לה שכר הנקת בנה, ואם לאו – לא תניקהו, והאב אומר שאין לו במה ליתן שכר הנקתו כי עני הוא". תשובת ר' שלמה אצבאן הכהן היא כי "כופין אותה להניק את בנה וטעמא הוא [הסיבה היא] משום סכנת הוולד, שיהיה נשאר ברעב". וכי בין כך הייתה מקבלת רק מחצית דמי ההנקה.

אפשרות אחרת היא שהקהל ישלם לה במקום האב העני. לפי השו"ע אהע"ז, סי' פ"ב, ס"ק ח'. החכם דחה את האפשרות שהקהל ישכור מינקת, כי לדבריו "בעיר דבדו אין הקהל מטפלים בעניינים אלו, שהם משפחות מתגרות זה לזה כידוע, ואינם זנים בן כזה, הגם תשליכהו אמו לשוק, יישאר נטוש ועזוב. על כן מסקנתו, שיש לכפות את האישה להניק "ומן השמים ירחמו עליה עד אשר יגדל" ("לך שלמה", אהע"ז, סי' י"ג ; בשן, תשס"ג, עמ' 134, 137-136).

כאשר נשרה שן החלב של התינוק, היו משליכים אותה מול השמש ואומרים תפילה בערבית יהודית (מרצייאנו, תשמ"ז, עמ' 109 ; בשן, תשס"ה, עמ' 216).

 

 

אירועים שונים

 

רעב בעקבות שנות בצורת ומגפות פקדו את העיר בשנים אלה: 1745, 1779, 1807, 1820.

במאי 1884, הותקף המלאח בדבדו על ידי פורעים, ובתי היהודים נשדדו (בשן, 2000, עמ' 52).

בשנת 1897, הייתה בצורת ויהודים נעזרו על ידי חברת כי"ח בתיווכו של בן שמעון מפאס (Slouschz, 1913, עמ' 231).

 

סבלם בעת המרד ב-1904

בזמן שלטונו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי (1908-1894), פרץ מרד בוחמרה ב-1904. "והמורד עשה שפטים ביהודי דבדו, לקח מהם ממון עצום והכניס לכלא גדולי הקהילה והחכמים וייסר אותם מאוד. החריב את בתיהם ולקח את כל רכושם". במקום לא היה עדיין בית ספר של כי"ח. ראשי הקהילה פנו לחברת כי"ח לקבלת תמיכה, ובאלול תרס"ג קיבלו סיוע באמצעות המחנך א. ריבי.10

משטר החסות של צרפת חל על העיר משנת 1911 ואילך. מאז חל שיפור במצב היהודים, אבל היו זעזועים כתוצאה ממרד של מקומיים.

 

מהומות בשנות ה-20 של המאה ה-19

בשנות ה-20 של המאה ה-19 מרדו שבטים ברברים במשטר החסות באזורים המזרחיים והדרומיים של מרוקו. בין הקורבנות שנרצחו או נגזלו היו מוסלמים ויהודים. הדרכים בשנים אלה לא היו בטוחות, וסחורות שנשלחו על ידי היהודים מעיר לעיר נפלו טרף לשודדים. בנושא זה דן ר' שלמה בן יוסף הכהן, שכיהן מטעם הממשל הצרפתי בתור רב בדבדו, מ-1926 במאזאגאן ולאחר שלוש שנים חזר לדבדו. הוא מספר על שיירה של יהודים שהלכה בדרך והבהמות שלהם נשדדו. יהודי אחד קנה בהמה למרות שידע שהוא גזולה, והנגזל תבע להחזירה. החכם שדן בנושא טען שבדרך כלל הבעלים מתייאשים מהגזלה "כל שכן בנידון דידן שהשוללים אינם תחת ממשלת צרפת, שעודם מורדים, ודאי כל מה שהציל הציל לעצמו וכל מה שקנה קנה לעצמו"11 ("ויאסוף שלמה", חו"ם, סי' כ"ז ; בשן, 2000, עמ' 278-277).

 

שלוחי ארץ ישראל ועליות

 

שלוחים מהארץ הגיעו גם לעיר זו. לפי פנקס שליחותם של ר' יונה משה נבון ור' יונה סעדיה נבון, בין אדר שני תקס"ב עד מנ"א תקס"ג (1803-1802) מתברר שהגיעו לערים שונות במרוקו, ביניהם לדובדו (יערי, שלוחי א"י, עמ' 567).

ר' רפאל אברהם מכלוף חייט יצא באלול תקצ"ו (1836) בשליחות ירושלים למרוקו והגיע לשם כמו לקהילות אחרות במרוקו (שם, עמ' 724).

בשנת תרמ"ו (1886), נשלח מטבריה למרוקו ר' בן ציון בן משה אלקלעי, שביקר בין שאר הקהילות גם בדבדו (שם, עמ' 659).

ועד עדת הספרדים בירושלים שלח את ר' אברהם פינטו למרוקו, והוא שהה שם בשנים תרפ"א-תרפ"ד (1924-1921) ובמכתב שכתב לרבני ירושלים בי"ח בסיוון תרפ"ב, הזכיר שהיה גם בעיר דבדו (א. חיים, תש"מ, עמ' 183).

 

עליות לארץ

בשנים ת"ר-תר"ן (1890-1840) יש מידע על עליות לארץ. החל בתר"מ (1880) גברה העלייה. ר' שלמה הכהן (נפטר בתרמ"א – 1881), סבו של ר' שלמה אצבאן, רצה לעלות לארץ ישראל, אבל אנשי פאס פייסוהו לבל יעלה ("ויחל שלמה", דף ה', ע"א).

 

הערות

 

1. בביבליוגרפיה על יהדות צפון אפריקה, שנערכה על ידי אברהם הטל, ירושלים תשנ"ג, מופיעים 10 ערכים על דבדו. סלושץ, ת"ש, עמ' 295.

2. Slouschz, 1913, pp. 247-249 ; עובדיה, פאס וחכמיה, א', עמ' 138, יחס דבדו, בתוך: "ויחל שלמה", דף ב', ע"א-ע"ב.

3. Foucauld, 1888, pp. 403, 417 ; Slouschz, 1913, pp. 222, 226 ; id. 1927, p. 391.

4. BMAIU, April 1880, p. 107 ; BAIU, 1880, I, p. 31 ; Bericht, 1880, I, p. 27.

5. Bernard, 1921, p. 208 ; Ossendovski, 1926, pp. 105-106 ; סלושץ, ת"ש, עמ' 292.

בספר שפורסם על ידי מוסלמי מרוקאי נאמר שמספר היהודים היה 1500 מתוך 2000 תושבים מקומיים, Kenbib, 1994, p. 329.

6. "מורשת משה", סי' כ"ד, מ"ב, מ"ד, נ"ח, ס"ה, ע"ו ; בשן, 2000, עמ' 123.

7. שלמה הכהן אצבאן, "ויאסוף שלמה", חו"ם, סי' מ"א ; בשן, 2000, עמ' 81.

8. על מנהגי האירוסין והנישואין: מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 105.

9. מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 03 ; בן עמי, תשנ"ב, עמ' 69-67 ; בשן, תשס"ה, עמ' 71-70

10. חנניה דהן, יומן עיר פאס, בתוך: עובדיה, "פאס וחכמיה", א', עמ' 203.

11. מרציאנו, תשמ"ז, עמ' 82 ; Penz, 1951, p. 10 Laskier, 1983, p. 118 ; .

 

ביבליוגרפיה

 

אביטבול שאול ישועה, אבני שי"ש, ירושלים, ח"א תרצ"ה, ח"ב תרצ"ד

אבן דנאן שלמה, אשר לשלמה, ירושלים תרס"ו

אבן מלכא יעקב, נר מערבי, ירושלים תרצ"ה

אבן צור יעקב, משפט וצדקה ביעקב, ח"א נא אמון תרנ"ד, ח"ב תרס"ג, מהד' מ. עמאר, ירושלים תשמ"ד

אזאגורי סקלי שלמה הכהן, ויקץ שלמה, ירושלים תש"ל

אלבאז רפאל משה, שו"ת הלכה למשה, ירושלים תרס"א, מהד' מ. עמאר, בני ברק תש"ם

אלמאליח יוסף, תקפו של יוסף, ליוורנו תקפ"ג

אלמאליח יצחק, שיח יצחק, ירושלים תשמ"א

אנקאווא רפאל, תועפות ראם, קזבלנקה תר"ץ

בירדוגו יוסף, דברי יוסף, ירושלים תשכ"ט

בירדוגו פתחיה, נופת צופים, קזבלנקה תרצ"ח

בירדוגו רפאל, משפטים ישרים, קראקא תרנ"א

בן חסין אהרן, מטה אהרן, חיפה תשל"א

בן נאיים יוסף, מלכי רבנן, ירושלים תרצ"א

בן עטר יהודה, שאלות ותשובות ופסקים לרבנו יהודה אבן עטר, אורח חיים יורה דעה, מהד' משה עמאר, ירושלים תשמ"ט

בן עמי יששכר, "השימוש ביסודות עבריים במנהג בצפון אפריקה", מקדם ומים, ה', תשנ"ב, עמ' 75-67

בשן אליעזר, הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה, תל-אביב תשס"ו

גימאני אהרון, "פנים אחרות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר' יוסף אלמאליח", בתוך: התחדשות ומסורת יצירה, הנהגה ותהליכי תרבות ביהדות צפון אפריקה, בעריכת מ. אורפלי וא. חזן, ירושלים תשס"ה, עמ' 63-47

הטל אברהם, יהדות צפון אפריקה, ביבליוגרפיה, מהד' שנייה מורחבת, ירושלים תשנ"ג

הירשברג חיים זאב, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, שני כרכים, ירושלים תשכ"ה

הכהן אצבאן שלמה, יחס דבדו, ויאסוף שלמה, קזבלנקה תרפ"ט

-"-, ויחל שלמה, קזבלנקה תרפ"ט

-"-, לך שלמה, קזבלנקה תרצ"ז

חדאד בועז, ספר ג'רבה יהודית, ירושלים תשל"ט

חיים אברהם, "שליחותו של אברהם פינטו למארוקו", ממזרח וממערב, ב', רמת גן תש"מ, עמ' 203-171

יערי אברהם, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א

מונסונייגו ידידיה, דבר אמת, פאס תשי"ב

מרציאנו אליהו, עיר הכהנים דבדו מרוקו, ירושלים תשמ"ז

-"-, אבני קדש, תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע"א, ירושלים תשנ"ו

-"-, יחס דבדו החדש, תולדותיה של קהילת דבדו ויחוס משפחותיה על פי מקורות ותעודות חדשים, ירושלים תשנ"ז

מרצייאנו משה, מורשת משה, שו"ת וחידושים למקרא ולתלמוד, מהד' משה עמאר, לוד תשנ"ח

משאש יוסף, נר מצווה, ירושלים תשכ"ט

משאש שר שלום, דברי שלום, מכנאס תש"ה

סלושץ נחום, "דבדו – עיר ואם באפריקה", בתוך: מאסף סופרי ארץ ישראל, לספרות ולדברי מחשבה, בעריכת א"א קבק וא. שטיינמן, תל אביב ת"ש

סקלי דוד בן משה, קרית חנה דוד, ירושלים תרצ"ה

עובדיה דוד (עורך), פאס וחכמיה, 2 כרכים, ירושלים תשל"ט

עובדיה דוד, נתן דויד, שו"ת על ד' חלקי השו"ע, ונלווה אליו קובץ "נהגו העם", ירושלים תשנ"ו

עטייא משה, מעט מים, ירושלים תשל"ג

עמאר מרדכי (עורך), תקנות חכמי מכנאס, ירושלים תשנ"ו

עמאר שמואל, דבר שמואל, קזבלנקה ת"ש

פוני כלפון שלום, שערי ספרו, ירושלים תשמ"ח

ריוח אברהם, ויען אברהם, ג'רבה תש"י

שטרית חיים אליהו אברהם, מלל לאברהם, תל אביב תשכ"ג

שיטרית יוסף, "מנהגי החתונה בדבדו", בתוך: הנ"ל, ואחרים (עורכים), החתונה היהודית המסורתית במרוקו – פרקי עיון ותיעוד, מקדם ומים, ח', חיפה תשס"ג, עמ' 565-559.

 

AIU – Alliance Israélite Universelle Annual Report

BAIU - Bulletin de l'Alliance Israélite Universelle

Bericht - Der Alliance Israélite Universelle Allgemeine Israelitischen Alliance

BMAIU – Bulletin Mensuel de l'Alliance Israélite Universelle

 

Bernard Augustin, Le Maroc, Paris 1921

Callwell C. E., & Count Gleichen, Report on Morocco 1889, FO99/22

Foucauld Victome Charles, Reconnaissance au Maroc, 1883-1884, Paris 1888

Kenbib Mohammed, Juifs et Musulmans au Maroc 1859-1948, Rabat 1994

Laskier M. L., The Alliance Israélite Universelle and the Jewish Communities of Morocco: 1862-1962, State University of New York Press, Albany 1983

Le Tourneau Roger, Fès avant le protectorat, étude économique et sociale d'une ville de l'occident musulman, Casablanca 1949

Meakin Budget, The Land of Moors, London 1901

Ossendowski Ferdinand, The Fire of Desert Folk – An Account of a Journey through Morocco, English text by L. S. Palen, London 1926

Penz Charles Gabriel, Morocco before 1912, Alliance Review, December 1951

Slouschz Nahum, Les Juifs de Debdou, Revue du Monde Musulman, 22, 1913, pp. 221-269

- , Travels in North Africa, Philadelphia, 1927.

 


הדפסהדואל