חכמי דבדו במאה העשרים

facebook Share on Facebook

 

 

הרב ד"ר משה עמאר

חכמי דבדו במאה העשרים

 

 

היהודים הגיעו לדבדו מגירוש ספרד הראשון של שנת קנ"א - 1351, ואולי מגירוש של שנת הרמ"ב 1482. ישנה מסורת האומרת שהיהודים הם שיישבו את המקום לראשונה. וקראו את שם המקום סיביליה על שם העיר סיביליה שממנה באו. ועד היום ישנו מעיין בדבדו שנקרא "לעין דסביליה" (המעיין של סביליה). ובמשך הזמן שונה שם העיר מסביליה לדבדו, ושם זה נקבע על שם אחד ממנהיגי המגורשים ששמו היה דוד. כי השם דוד בלשון חיבה אצל יהודי דבדו, הוא דבידו. ואם מסורת זו נכונה יתכן שנקראת העיר על שם רבי דוד הלוי מול אדרע, הקבור בדרע. רבי דוד בא לפאס עם מגורשי ספרד בשנת רנ"ב (1492), ומכאן הגיע לדבדו, במשך הזמן עבר לכפר תאמגרות ונפטר שם.

רבי דוד הלוי היה מקובל גדול והשאיר אחריו כמה ספרי קבלה, יוחס "ספר המלכות" שנדפס בקזבלנקה בשנת תרצ"א. ייחוס זה הוברר כי לא נכון (בשנת תשמ"ח במבואי לספר עץ חיים לרבי חיים גאגין, הודעתי כי ברשותי כתב יד של "ספר המלכות" עם הקדמת המחבר, התחלנו בהכנות להדפסתו, ובינתיים פורסם בשנת תשנ"ח). רבי דוד הלוי, ידוע לצדיק ומלומד בנסים ועד היום קברו משמש כמקום קדוש, ובאים להשתטח על קברו מכל קצווי מרוקו, ועורכים לו הילולה מדי שנה. בשנים האחרונות לפני קום המדינה, הקהילה היהודית בקזבלנקה בנתה ליד קברו בית כנסת ובניינים המשמשים אכסניה לעולים להשתטח על קברו.

 

יהודי דבדו

המשפחות הנפוצות בדבדו, הם: מרציאנו, בן חמו, מרעילי, בן סוסאן, בן גיגי, ומשפחות הכהנים, המכונים הכהן סקלי, שיש להם מסורת שהם מתייחסים לצדוק הכהן, ופירוש סקלי בערבית מבריק וטהור, להורות שהם כהנים מיוחסים ללא שום ספק (וגם סקלי בגימטרי' צדוק). האוכלוסיה היהודית בעיר דבדו גדולה, ומסיבות כלכליות ובטחוניות במשך השנים נאלצו הרבה מהם לעבור לגור למקומות אחרים. במיוחד משנות העשרים של המאה הכ' ואילך, שעה שהבטחון האישי במרוקו השתפר בעקבות השלטונות הצרפתיים. הרבה קהילות בכפרים ועיירות במרוקו, באוכלוסיה היהודית תופסים מקום ניכר בכמותם ובאיכותם יוצאי העיר דבדו, כמו: גרסיף, תאזא, אוטאט לחאג', ברכאן, תאורירת, מיסור, אוג'דה, מליליה, ועוד.

 

דבדו כמרכז יהודי רוחני

ידועים לנו שמות רבנים שחיו בדבדו במאות השנים האחרונות, אם כי אין לנו פרטים רבים עליהם ולא ידוע לנו שחיברו ספרים עד למחצית השניה של המאה הי"ט.

החל ממחצית השניה של המאה הי"ט מתחיל פרסומו של המרכז התורני של העיר דבדו, הוא הגיע לשיא גדולתו בראשית המאה העשרים, שאז נמצאו בדבדו בעת ובעונה אחת כמה וכמה רבנים גדולים, שחיברו ספרים בכל מקצועות התורה, ושימשו כרבנים ודיינים בקהלות גדולות במרוקו ומחוצה לה. מרבנים אלו יש להזכיר רבי שלמה הכהן המכונה "ארבי לקביר" (=רבינו הגדול), הרב שלמה בן סוסאן, הרב אהרן הכהן, הרב אברהם בן סוסאן, הרב אברהם הכהן, הרב אברהם מרציאנו, הרב שלמה הכהן, הרב דוד הכהן סקלי, הרב אליהו בן גיגי, הרב חיים בן סוסאן, הרב שמואל מרציאנו, הרב יוסף מרציאנו, ועוד.

 

פיזור המרכז הרוחני

למרבה הצער מרכז התורה החדש בדבדו לא ארכו לו הימים. כי בשנת התרנ"ד (1894) מת המלך מולאי אל חסאן ובמקומו מלך בנו מולאי עבד לעזיז שהיה אז רק כבן ארבע עשרה שנה, ובפועל שלט הוואזי"ר (משנה למלך) שהיה בנו של עבד כושי. הוואזי"ר החזיק ביד רודנית ברסן השלטון, דבר שהביא להתמרדויות שהיו מלוות בשפיכות דמים בידי שודדים ורוצחים, והרבה סבלו היהודים בקהילות השונות. במיוחד יש לציין פרוץ המרד של בוחמארא, שהתבצר בחבל העיר תאזא. המרד נמשך כשש שנים ויותר. ותוצאותיו היו הרס לקהילות היהודיות באזור, אשר סבלו משני הכוחות הלוחמים.

בגלל סבל המלחמה נאלצו הרבה מיהודי דבדו וחכמיה לעזוב את העיר כדי להציל את נפשם. בין העוזבים היו גם שלשת הרבנים ממרביצי התורה שהיוו הרכב בית הדין, והם: רבי אברהם בן סוסאן, רבי אברהם הכהן ורבי אברהם מרציאנו. ואחריהם עזבו גם תלמידיהם.

 

הרב אברהם בן סוסאן

הרב אברהם נולד בעיר דבדו בשנת התרי"ח (1848). בילדותו למד בתלמוד תורה שבעיר. וכשגדל נסע ללמוד תורה בעיר פאס, שהיתה עיר גדולה של חכמים ושל סופרים. את ימי ישיבתו בפאס ניצל רבי אברהם לשקוד על דלתי התורה, והתמדתו הייתה למופת. לבד מהכשרונות שבהם ניחן, רבי אברהם היה בעל זיכרון עצום, וזכה להערצה גדולה מפי גדולי החכמים בפאס על התמדתו, בקיאותו וחריפותו הגדולה בתלמוד. עד שאמר עליו רבי שלמה אבן דנאן "רבי אברהם, החושן משפט הוא על לבו תמיד". כלומר שטור ושו"ע חושן משפט חקוק בזיכרונו והוא יודע אותם בעל פה. וכן מעידים עליו תלמידיו וחבריו בהתפעלות רבה, שהוא שימש להם תמיד כ"עין משפט", והיה מצביע להם על מקור כל הלכה והלכה בתלמוד ובפוסקים בדייקנות בשעת לימודו איתם, או בשעה ששאלו אותו על מקור הלכה כלשהו.

לאחר שמילא כרסו בש"ס ופוסקים חזר רבי אברהם לעירו דבדו, והתמסר להרבצת תורה בתלמידים. בשנת התרל"ו (1876) התמנה לרב ומורה צדק בעיר תאזא. וגם בתאזא התמסר להפיץ תורה ולהרבות בתלמידים, ולא ארכו לו שם הימים עד שנקרא לשוב לעירו ולכהן בה כראש אב בית דין. בבית דינו כיהנו הרבנים ר' אברהם מרציאנו ור' אברהם הכהן. ולבד מתפקידו ברבנות ודיינות, הקדיש רבי אברהם מיטב זמנו ומרצו להפיץ תורה ברבים. וזכה לכבוד והוקרה מצד כל בני הקהילה בכלל, ובפרט מצד תלמידי חכמים ובני תורה שראו בו כרבם, וכמקים עולה של תורה בדבדו.

עם פרוץ המרד של בוחמארא נאלץ גם רבי אברהם לעזוב את העיר דבדו ועבר לגור בפאס. וכן יתר חברי בית דינו כל אחד מהם עזב למקום אחר. בדבדו השאיר תלמידיו שמילאו את מקומו ברבנות ובלימוד תורה. בעיר פאס רבי אברהם העדיף להתפרנס מיגיע כפיו ולא ליהנות מכתרה של תורה. למרות שבני פאס היו מכירים את גדולתו בתורה והיו מוכנים לתמוך בו כמו שתומכים בתלמידי חכמים מבני העיר, בכל זאת רבי אברהם העדיף להתפרנס מיגיע כפיו, והתקבל לעבודה כסופר בחנות הסופרים, רבי שלמה אבן דנאן רב העיר פאס כשראה את רבי אברהם במלאכת הסופרים, אמר בצער ובכאב 'גלתה סנהדרין לחנויות'.

רבי יוסף בן נאיים מחבר הספר 'מלכי רבנן' למד בתקופה זו לפני רבי אברהם. וכשעמד רבי אברהם על כישרונותיו של רבי יוסף, הציע לאביו לארגן לבנו קבוצת תלמידים ללמוד אתם גמרא, ואז על ידי שילמדם יתעלה בנו בלימודם, ואכן רבי יצחק בן נאיים קיים עצתו, ורבי יוסף כותב שעצה זו תרמה לו הרבה בהתפתחותו הלימודית.

לאחר כמה זמן הוזמן רבי אברהם לכהן כראב"ד בעיר מוגאדור. גם במוגאדור המשיך רבי אברהם כדרכו בקודש בהפצת תורה, ביסס וחיזק הישיבה שנוסדה במקום רק כמה שנים קודם. עד שנהפכה כאחת הישיבות הגדולות ויצאו ממנה רבנים גדולי תורה והוראה שכיהנו בדיינות וברבנות במרוקו.

הרב שמעון ברוך אוחיון מתלמידי הישיבה מספר בהקדמתו לספרו "הליכות שבא", על גודל ההנאה וקורת הרוח שהייתה לתלמידים באותן השעות שישב רבי אברהם במחיצתם בישיבה, וכן העידוד הרב ששאבו ממנו בלימוד התורה.

במוגאדור זכה רבי אברהם לכבוד ויקר במשך כל תקופת כהונתו.

יום כ"ו אלול התש"א (1941), שבו עלתה נשמתו למרומים, זקן ושבע ימים כבן תשעים ושלש שנים. וכאות הוקרה לרבם הנערץ בני הקהילה במוגאדור הושיבו על מקומו את בנו הרב חיים בן סוסאן.

רבי אברהם השאיר אחריו פס"ד ושו"ת שחלקם נדפסו בספריהם של רבני הדור, וחלקם עודם בכתובים. כמו כן נהג רבי אברהם לכתוב רוב חידושיו על גליוני הספרים שבהם למד, כאשר העידו עליו חבריו שממש כל גליוני ספריו היו מלאים מהערותיו והארותיו, וחבל על חידושיו הרבים שלא זכינו לאורם שעם גניזת ספריו בהתבלותם, נגנז גם אור תורתו איתם.

רבי אברהם סבל בסוף ימיו חולי ומכאוב והיה מרותק למיטת חוליו כעשרים שנה. ואז התמנו לדיינים בנו רבי חיים ורבי שמעון אביקציץ, ורבי דוד כנאפו נתמנה במקומו כראב"ד. בתקופה זו הוצע לרבי דוד כנאפו להגדיל את משכורתו למשכורת של ראב"ד, והוא סירב מחשש שזה עלול לפגוע בכבודו של רבי אברהם. רבי דוד נפטר בערב יום הכפורים של שנת תרח"ץ (1937) כשרבי אברהם עודנו בחיים (רבי דוד נתמנה לדיין בראש חודש תמוז שנץ התרע"ה (1918). כשנפטר רבי דוד התמנה רבי חיים בן סוסאן לראב"ד.

 

תלמידי רבי אברהם אבן סוסאן בדבדו

עבודתו בהפצת התורה נשאה פירות וזכה לגדל דור של תלמידי חכמים גדולים, שהיו לגדולי תורה וכיהנו ברבנות ובדיינות במרוקו ומחוצה לה. להלן אחדים מהמפורסמים:
הרב דוד הכהן סקלי, שכיהן כראב"ד בעיר אוראן באלג'יר ונפטר בעיר זו בכ"ד אייר תש"ט. הוא חיבר הרבה ספרים בהלכה ובאגדה, המפורסם שבהם הוא שו"ת 'קרית חנה דוד' ב"ח (ירושלים תרצ"א), ועוד.

הרב אליהו בן גיגי, שכיהן כרב בעיר סעידה באלג'יריה, חיבר ספר 'קול צעקת הרועים' (תוניס תרע"ה), נגד דעת חכמים שרצו לאסור טחינת קמח למצות בטחנות מיכניות מחשש חימוץ. הוא נפטר בעיר זו סביב שנת תרצ"ה.

הרב שלמה הכהן, כיהן כראב"ד וכראש ישיבה בדבדו ואח"כ עבר לכהן כדיין בערים אזמקר - ומאזאגאן, ובסוף ימין כיהן כראב"ד בעיר אוזדה, ונפטר בעיר זו בשנת תש"ט. חיבר ספרי שו"ת "ויחל שלמה" - "ויאסוף שלמה" (קזבלנקה תרפ"ט) ושו"ת "לך שלמה" (שם תרצ"ז) /כמו כן כתב מחקר "יחס בדבדו" על ראשית ישוב היהודים בדבדו ונספח לספרו "ויחל שלמה". 'המעלות לשלמה' (ירושלים תשמ"ב. והיתה הזכות לסייע בההדרתו), ועוד לו בכת"י חידושים על הש"ס.

הרב שמואל מרציאנו, שכיהן ברבנות במקומות שונים, בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בלוד בשנת תשכ"ב, חיבר שו"ת 'ויען שמואל' (ירושלים תשי"ט).

הרב יוסף מרציאנו, דיין ומרביץ תורה בדבדו, נפטר בשנת תש"ו בדבדו.

הרב חיים בן סוסאן בנו של ר' אברהם, מילא מקום אביו ברבנות ובדיינות בדבדו ובמוגאדור. בסוף ימיו כיהן כרב ראשי וראב"ד בעיר קזבלנקה ונפטר בשנת התש"ך (1960). והשאיר אחריו שו"ת ופס"ד כת"י.

 

 

הרב אברהם הכהן

הרב אברהם נולד לאביו הרב אהרן הכהן בעיר דבדו בשנת התרכ"ב (1862). כשגדל הכניסו אביו לישיבתו של הרב שלמה הכהן המכונה "ארבי לקביר" (רבינו הגדול). את ימי לימודיו בישיבה הקדיש רבי אברהם לשקוד על התורה ועל העבודה בהתמדה גדולה. ולא ארכו הימים עד שהתחיל לבלוט רבי אברהם לטובה מיתר חבריו.

לרבו רבי שלמה לא היו בנים, וכשראה התנהגותו שהיתה למופת, התמדתו ושקידתו בתורה, עודד אותו וקירב אותו עד שאימץ אותו כבנו לכל דבר. וכן הרבנית אשתו של רבי שלמה קרבה את רבי אברהם והחשיבה אותו כבנה לכל דבר. שם הרבנית לאל"א עלו (אדונתי עלו). והיא היתה אשת חיל ועמדה לימין בעלה ועזרה לו בביסוס הישיבה ובחיזוקה. היא עצמה היתה מתפללת כל יום שחרית, מנחה וערבית מתוך הסידור. דבר שהיה נדיר במרוקו, שאשה תדע לקרוא ולהתפלל מתוך הסידור.

רבי שלמה והרבנית לאל"א עלו השיאו לרבי אברהם אשה ותמכו בו לאחר נשואיו, שיוכל לשבת ללמוד תורה ללא הפרעה ודאגה לפרנסה. רבי שלמה נפטר בשנת התרמ"א (1881). ולפני פטירתו הוריש כל נכסיו לתלמידו רבי אברהם.

רבי אברהם לאחר נשואיו המשיך בהתמדתו בלימוד התורה עד שנהיה לאחד מרבני העיר, והקהילה בחרה בו לכהן כדיין בבית דינו של רבי אברהם בן סוסאן. גם לאחר מינויו כדיין המשיך בהתמדתו וגם התמסר להרביץ תורה לתלמידים. רבי אברהם לקח ממידת רבו רבי שלמה, וגם הוא היה מקרב תלמידיו ומעודד אותם.

בשנת התרס"ג במרד של בוחמארא, נאלץ גם רבי אברהם לעזוב את עירו דבדו שבה ישב על התורה ועל העבודה, ולנדוד במקומות שונים עד שהגיע לעיר מליליה שבספרד.

במליליה התקבל רבי אברהם בכבוד גדול על ידי עשירי הקהילה ונכבדיה שהיו מיוצאי העיר תיטואן. ומינוהו לרב העיר, ועזרו לו להקים ישיבה במקום.

גם בשבת רבי אברהם במקום מבטחים, לבו עדיין היה הומה ממצב אחיו יהודי דבדו, והמשיך להתעניין במצבם, ומאוד היה חרד לגורלם שהיו נתונים בין שני המחנות הלוחמים, וכן ממצבם הכלכלי הקשה. לכן ניצל את ההזדמנות בהיותו מחוץ לאזור המערכה, וכתב מכתבים על גבי מכתבים לידידו הרב וידאל הצרפתי מהעיר פאס, שהיה מבאי חצר המלך מולאי עבד לעזיז, וביקש ממנו לבא אל המלך ולבקש מלפניו על יהודי דבדו, שהמלך יתן הוראה למפקדי הצבא במקום שימנעו מלהציק ליהודים. כמו כן תיאר במכתביו מצבם הכלכלי הקשה של יהודי דבדו לאחר שמרבית רכושם נשדד ונשלל, או נהרס על ידי הכוחות הלוחמים והם שרויים ברעב. לכן ביקש מרבי וידאל שיפנה ליהודי הגולה והכוונה ל'חברת כל ישראל חברים' בפריז, ולבקש מהם עזרה כלכלית עבור יהודי דבדו.

מכתביו של הרב אברהם עשו רושם ורבי וידאל פנה למלך בבקשת רחמים על יהודי דבדו, ואכן המלך נתן הוראה למפקדי הצבא להפסיק להציק ליהודים וכן להחזיר ליהודים רכוש היהודים שנשלל מהם. כמו כן רבי וידאל פנה ל'חברת כל ישראל חברים' וקבל מהם מאתים צ'ורו לחלוקה בין יהודי דבדו הנזקקים (יש בידי העתקי המכתבים ויפורסמו במקום אחר).

רבי אברהם היה מיראי הוראה ומחסידי כהונה, וכל ימי שבתו במיליליה המשיך בהתמדה על התורה ועל העבודה. ואת בני הקהילה ניהל על מי מנוחות מתוך אהבה ואחוה לכל בני הקהילה. בחודש אייר התר"ף (1920) ביקרו בלשכתו של רבי אברהם זוג ובקשו ממנו לרשום אותם לנישואין, מהשיחה שניהל איתם התברר לו שהחתן נוצרי, והוא הסביר להם שלפי ההלכה היהודית אסור ליהודיה להתחתן עם נוצרי. והם הציעו לו שיגייר החתן לפני הנישואין. ומאחר שהתברר לרבי אברהם שכל מניעיו של החתן לגיור הם רק כדי שיוכל לשאת האשה יהודיה, ולמעשה אין לו שום ענין בדת ישראל ובתורת ישראל. וכי הסכמתו לטכס הגיור נטולה כל משמעות בשבילו, ונועדה רק כדי לעשות נחת רוח לקרובי הכלה ולתת להם הרגשה טובה שבתם התחתנה ליהודי ולא לנוצרי. רבי אברהם סירב לגייר אותו, מאחר שגיור מעין זה אסור לפי ההלכה, ומה גם שזה עלול לעודד ההתבוללות ונישואי תערובת בקהילה, דבר הפוגם בשלמותו ואחדותו של עם ישראל. הזוג ומשפחתו ניסו בכל כוחם לשכנע את רבי אברהם בפה רך ובפרך, תוך איומים שזה עלול לעלות לו בחייו, ובכל זאת הרב עמד בסירובו.

רבי אברהם היה נוהג כל יום ללכת בבקר השכם מביתו לבית הכנסת כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, כמנהגם של החסידים ואנשי המעשה. וביום ט"ו באייר התר"ף (1920) הזוג הנזכרים ארבו לרבי אברהם בלכתו לבית הכנסת, ודרשו ממנו בכל תוקף שיסכים לגייר החתן או שפה תהיה קבורתו, וכשהרב עמד בסירובו התנפלו עליו בסכינים ודקרוהו למות ברחובה של העיר, כשהוא מעוטר בטלית ותפילין.

פטירתו והריגתו של הרב זעזעה על הקהילה היהודית בספרד שקבלו את הידיעה בתדהמה. נערכה לרב הלווייה ענקית שבה השתתפו כל בני הקהילה. להלווייה הגיעו רבנים ממרוקו ומאלג'יר, והרבה מבני הקהילה היהודית בדבדו שהכירו והוקירו את הרב, גדולתו בתורה חסידותו וענוותנותו. על יד קברו הספיד אותו הרב דוד הכהן סקלי רבה של העיר אורואן - באלג'יר, שהוא בן העיר דבדו ומחותנו של רבי אברהם, שהרב דוד שלמה בן רבי אברהם היה נשוי לבתו של רבי דוד הכהן סקלי.

רבי אברהם השאיר אחריו ברכה חידו"ת ופסקי דינים שחלקם נדפסו בספרי רבני הדור וחלקם עודם בכתובים.

הקהילה היהודית במליליה, כאות כבוד והוקרה לרבם המנוח בחרו בבנו הרב דוד שלמה, למלאת מקום אביו ברבנות. הרב דוד שלמה ישב על כסא אביו ומילא את מקומו ברבנות ובדיינות עד ערב ראש השנה התשכ"ג (1963), שנתבקש בישיבה של מעלה ונקבר על יד קבר אביו במליליה. תהיה נפשו צרורה בצרור החיים.

 

הרב אברהם מרציאנו

רבי אברהם מרציאנו המכונה רבי אברהם דלהרהא"ר, נולד בדבדו בשנת התר"ט (1849). כנראה שהוא למד בישיבתו של הרב שלמה הכהן הנקרא "ארבי לקביר" (רבינו הגדול). בשנת התרל"ח (1878) נהרגו כמה מיהודי דבדו באלג'יר בקרבת העיר מגנייא, ורבי אברהם נמנה בין הדוברים והתובעים להעניש הפורעים ולשלם כופר למשפחות ההרוגים. הוא חתום ראשון על מכתב שנשלח לחברת 'כל ישראל חברים' בשנת התרמ"א (1881) להתייעצות בענין זה.

רבי אברהם היה מבית דינו של הרב אברהם בן סוסאן עם הרב אברהם הכהן. בעקבות מרד בוחמארא נאלץ רבי אברהם לעזוב את מקום מגוריו בדבדו ולנדוד למקומות שונים. ביקר באוהראן שבאלג'יר ובא במשא ומתן של הלכה עם הרב יוסף בן וואליד, וכן בא בהסכמה על ספרו 'שמו יוסף'.

אחר כך התיישב באחת מערי אלג'יר וכיהן בה כרב ומורה צדק. ושמעתי שהוא כיהן בעיירה תמושנת. גם בשבתו מחוץ לדבדו המשיך להתעניין במצב אחיו הנמצאים בדבדו והסובלים משני הכוחות הלוחמים. ומה גם שהיתה שמועה שאחד מעשירי הקהילה בדבדו שמשתייך למשפחת 'בן חידא' מקורב למנהיג המרד ותומך בו, ורבי אברהם מאוד נחרד פן יוודע הדבר למלכות, וכל הקהילה היהודית תשא בתוצאות החמורות, או לכל הפחות משפחתו של החשוד תסבול סבל גדול.

לכן ניצל ההזדמנות בהיותו מחוץ לאזור הקרבות ופנה במכתבים לרבי וידאל הצרפתי בפאס שהיה מבאי חצר המלך בפאס. ובקש ממנו לבא אל המלך ולהביע לפניו את נאמנותם של כל יהודי העיר דבדו ללא יוצא מהכלל. ולבקש מהמלך שיתן הוראה למפקדי הצבא שיפסיקו להציק ליהודים. כמו כן בקש ממנו לפנות ל'חברת כל ישראל חברים' ולבקש מהם לבא לעזרת יהודי דבדו הסובלים מחרפת רעב, לאחר שכל רכושם נשלל על ידי הכוחות הלוחמים. דבריו ומכתביו עם מכתבי רבני דבדו האחרים שעזבו את העיר, עשו רושם.

רבי אברהם חזר לעת זקנתו לעיר מולדתו דבדו ושם נפטר בשנת התרפ"ד.

 

*מאמר זה נכתב לפני כארבעים שנה עבור חוברת 'והיו עיניך רואות את מוריך' שכתבתי לחינוך הדתי, ובגלל בעיות תקציביות פרסמו רק חלק מהמאמרים, ורשימה זו היתה בחלק שלא פורסם. לצערי בשעה זו זמני אינו בידי להרחיב, לעדכן ולשכלל את הרשימה, ואולי עוד חזון למועד.

על העיר דבדו וחכמיה נכתב מעט יחסית, לעת עתה ראה חיבוריו של הרב אליהו מרציאנו, 'יחס דבדו' ו'אבני קודש' (ירושלים תשנ"ז).

 

 


הדפסהדואל