דבדו- רשמי מסע

facebook Share on Facebook

 

נסים קריספיל

 

דבדו- רשמי מסע

 

אמרו עליה שהיא "ירושלים הקטנה" ושכוהנים שגלו אחרי חורבן הבית הראשון מצאו בה מפלט. ספרו על מעיין שמימיו קרירים ומי שלא לגם מהם, לא לגם מים חיים מימיו. אמרו שגינות וגנים עוטרים לה וגם הרים סביב לה. האמירות הללו חלחלו לתודעתי כילד וצפנתי אותם בתיבת המסעות הדמיונית שלי. ביומניי מצוין שהמסע שלי לדבדו החל ב-26.4.96 . הגעתי אליה מתאורירת, דרך מישורי הרג המדבריים, מרחק של 52 ק"מ. למרגלות ג'בל חזם, בינות לגינות שלחין ומטעי פרי, היא קורנת ברעננותה ובשכשוך פלגי מעיינותיה. כזאת היא, עולה ביופייה על הדמיון שצפנתי בתודעתי. המלווה שלי היה בזיו, ה "עסאס" של בית הקברות היהודי. משפחתו גרה בסמיכות לבית הקברות הישן. כך שהביקור בדבדו החל בבית הקברות. הציונים בנויים מאבן מאסיבית שנחצבה לדעת העסאס במצוק הדולומיטי שמעל לדבדו. את האבנים גלגלו מראש ההר, יען כי משקלה של כל אבן מגיע לכדי חצי טון ואף למעלה מזה. האבנים סותתו במתחם בית הקברות. צוקי העיתים גרמו לבליית אבני המצבות. הכתב נמחק וקשה לקרוא את הכתוב. בבית הקברות הישן נקברו הכוהנים שהיו מורמים מעם ונקראו גם בפי היהודים "שורפה" – המכובדים, האצילים. על העתיקה שבהן מצאתי כתובת ועליה כתוב: "משה בן דבדבו הכהן, שנת התקעה". במעלה ההר מעל לבית הקברות הישן מתנוססת לה בגאון קַצְבַּת בני מרין ובסמוך לה נובעים מימיו של עין תפרינט. טיפוס קשה בהר הוביל אותי למצודה ולמעין. משם יש תצפית נוף מדהימה על העיירה דבדו. מראש ההר צילמתי את קברו של הקדוש סידי חמד אסהלי שיהודים נהגו לפקוד אותו ואולי הוא "אל מריהרא" הנזכר בעבודתו המונומנטאלית של פרופ' יששכר בן עמי. המקומיים טוענים שזה קברו של ר' דאוד הכהן. ירידה מקַצְבַּת בני מרין לבית הקברות החדש. מן המעט שבתאריכים שנחקקו על הציונים עולה שככל שעולים בהר, הקברים "צעירים" יותר. על חלקם מופיעות משפחות כוהנים, עובדה המחזקת את הסברה שכוהנים לא נקברו בנפרד בבית הקברות הישן. סמוך לשער בית הקברות החדש חלקת קברים שהמצבות בה קטנות, בנות מחצית המטר, שוות בגודלן ואין אפילו כתובת אחת עליהן. אימו הזקנה של העסאס בזיו טוענת שמדובר בילדים שמתו במגפת טיפוס שפקדה את דבדו ולא היה סיפק בידם של המשפחות לציין את

שמות הנפטרים .

 

מבית הקברות החדש שמתי פעמיי לעבר עין סבילייה. ששמו, כך אומרים, ניתן לו על ידי גולים יהודיים שהגיעו ממחוז סביליה שבספרד. המעיין מקורה ושפיעתו מרשימה. ממימיו שותים תושבי העיירה ויתרת המים זורמת בתעלות ומשקה את חקלאות השלחין. מרים, אימו של העסאס, מספרת שיהודים נהגו להתפלל ליד המעיין באביב ובתחילת החורף. יש להניח שבחורף קיימו שם היהודים את מנהג ה"תשליך" המסורתי של ראש השנה. יתכן גם שהתפללו במעיין לירידת גשמים בשנים שבהן הייתה עצירת גשמים. באביב, ככל הנראה, כוונתה הייתה לחג המימונה שבכל מקום נחוג בגנים וליד מעיינות.

מן המעיין יצאנו לסיור בין בתי היהודים ששרדו עדיין. שלושה בתי כנסת נותרו על תילם. האחד של אולד אלהרהאר. מבנה רבוע שתקרתו נתמכת על-ידי שני עמודים. ותיבת הש"ץ עדיין נמצאת בו. שני הנותרים היו סגורים האחד של אולד שלמה והשני של אולד סבאן.

 

בקרנו ב"דאר סבאן" , בחצרו, כך מספרים המקומיים, היה קדוש יהודי שיהודים וערבים היו משביעים בו. משם ל"דאר בן חידא" שעזב את ביתו באמצע שנות השמונים. חאג'ה מרים הזקנה ספרה לי שסמוך לדבדו ליד החורש, היה קדוש יהודי שקראו לו "קאד אל ע'אבה" –

שר היער שערבים מקדשים אותו עד היום ויהודים היו משתטחים על קברו ומדליקים נרות. היא מספרת על מוסלמית אחת שנשתתקה ברגליה. בלילה היא חלמה שרק הצדיק היהודי יביא לה מזור. כשהתעוררה בבקר, בקשה שיסיעו אותה לקדוש. בני משפחתה הובילו אותה לצדיק ואת החזרה לביתה עשתה כבר על רגליה. היהודי האחרון שנשאר בדבדו היה "מאיר דאישו" עזב את דבדו ב-1995 לקזבלנקה , שם עסק בריפוי עממי ובכתיבת קמיעות. ראוי לציין שבדבדו לא היה מלאח יהודי והיהודים גרו בין ובתוך האוכלוסייה הערבית בשכנות טובה ובדו-קיום מרשים המעורר עד היום ערגה אצל בני שני העמים.

 

 

 

 

 

 


הדפסהדואל