חופת הנעורים (לְכְּתַּאבְּ) המלווה את הכניסה לחדר בקהילות מרוקו ואלג'יריה

facebook Share on Facebook

 

דר' מאיר נזרי

חופת הנעורים (לְכְּתַּאבְּ) המלווה את הכניסה לחדר בקהילות מרוקו ואלג'יריה

המאמר מתחבר לכבוד הרב מסעוד מלול שליט"א מטבריה ורעיתו הרבנית אסתר / לַאלַּא-סְתִּי

 

הרב מסעוד מלול שליט"א נולד בארפוד ונחשב לאחד מתלמידיו המובהקים של בבא צאלי, הוא הרב ישראל אביחצירא זצ"ל, שכיהן כמרא דאתרא בארפוד. ר' מסעוד כּיהן בכמה תפקידי קודש בקהילה: שוחט ומלמד תשב"ר, חזן ופייטן, סופר סת"ם וסופר בית דין. הוא זכה להיות שליח ציבור בביהכ"נ המרכזי של הקהילה הקרוי 'צלאת בבא צאלי'. כשליח ציבור זכה ר' מסעוד לאֵמונו המלא של ר' ישראל, שהעריצו והרעיף עליו הרבה אהבה. קשר ידידות זה בין הרב והתלמיד נמשך, גם כשעלו שניהם לארץ ישראל. כשהיה ר' ישראל פוקד את העיר טבריה, היה מתאכסן בביתו של ר' מסעוד וסועד על שולחנו. בעת כזו היה הרב מעלה זכרונות ואומר לר' מסעוד: 'דע לך, שהנני משתוקק עדיין לתפילותיך'. ר' מסעוד עורך תפילותיו בשפה ברורה מלה מלה כפורט מעות ושולט בכתיבה נאה לסוגיה: כתב מרובע, כתב רש"י וכתב אשכנזי.

בטבריה זוכה ר' מסעוד לכבוד רב ולמעמד מיוחד בבחינת 'מעלין בקודש', וחסידיו שוחרים לפתחו להזמינו לעריכת חופה לבן או לבת או לקבל ברכה. הוא אף זכה לתעודת 'יקיר העיר טבריה' כהוקרה על תרומתו לקהילה.

הקשר של ר' מסעוד עם משפחת אביחצירא נשמר גם עם הדור השני ואף נתחזק בקשר של חתנות על ידי נישואי מרת פרחיה בתו של ר' מסעוד עם ר' שמעון אביחצירא, מנהל מוסדות נר יצחק, ע"ש אביו הרב יצחק / בבא חאקי זצ"ל. בספר 'אביר יעקב' על חכמי אביחצירא, שיצא לאור על ידי הרב דוד אביחצירא שליט"א, נזכר שמו של ר' מסעוד בהערכה ובהערצה בפרקים שונים כעדות מהימנה לאירועים ולדמויות בארפוד.

נוסף להיותו רב ותלמיד חכם ניחן ר' מסעוד ביישוב דעת, בזיכרון, בהתמצאות בספרים ובמקורות וגם בבקיאות ובידע הנוגעים למנהגי ארפוד ותאפילאלת.

שאלותי המופנות אליו הן בשיחות טלפון והן בביקוריי בביתו זוכות למענה הולם. הוא אף מסר בידי כתבי יד חשובים ועיקרם: קינות לאומיות על חורבן ביהמ"ק מאת חכמי אביחצירא, שנהגו לאומרם בארפוד ודרוש לבר מצוה מאת ר' מסעוד אביחצירא, שהוהדר בגיליון הקודם של כתב עת זה במאמר על 'בר מצוה' בקהילות תאפילאלת. דרך ר' מסעוד הגיעו לידי גם פיוטים לברית מילה מתאפילאלת, שאחד מהם בכתב ידו.

במפגשו האחרון עם מור אבי זצ"ל במסגרת ביקור חולים הִנעים ר' מסעוד למור אבי את הזמן בחידושי תורה, ובהם נפרד ממנו. הן במפגשי והן בשיחותי מזכני ר' מסעוד יבדל"א בחידושי תורה משלו ומשל אחרים.

ר' מסעוד ורעיתו זכו לבנים ובני בנים תלמידי חכמים ופייטנים ובראשם ידידי הרב אברהם, ממנהליה של ישיבת ר' מאיר בעל הנס בטבריה ונתקיימה בהם ברכת חז"ל 'כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר ואני זאת בריתי...לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם'

ולבסוף, תבורך מנשים אסתר הרבנית לאלא-סתי המאירה לי פנים הן בביקורי בביתם והן במענה לטלפון. כהוקרה לר' מסעוד ולרעיתו אני מייחד מאמר זה לכבודם ולבני ביתם בברכת 'אֹרך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לכם'!

בשמי ובשם איש החינוך הדגול המזכה את הרבים המפיץ ומעשיר את גנזי קהילתנו, הסופר ר' אשר כנפו, עורך כתב העת 'אות ברית קודש' היוצא לאור בשיתוף התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, שר' אשר משמש מנהלה.

 

א.מבוא

 

מאמר זה מיועד לתיאור אחד האירועים המיוחדים והנדירים בקהילות אחדות במרוקו ובאלג'יריה, הוא אירוע חופת הנעורים הקרוי 'לְכְּתַּאבּ' המלווה את הכניסה של הילדים לחדר. אירוע זה נתקיים בקהילות תאפילאלת בדרום מזרח מרוקו באיזור הסהרה עד לעלייתן לישראל בסוף שנות השבעים ובקהילת בצאר באלג'יריה, שרוב אוכלוסיתה מתאפילאלת1. אירוע חופת הנעורים ידוע לפָנים גם בקהילות אחרות במרוקו: צפרו, פאס ומכּנאס. אירוע הכּתאב נתקיים גם בקהילת גרדאייא באלג'יריה, אבל ללא חופת נעורים.

במסגרת חופת הנעורים הסמלית נהגו אצל כמה משפחות לשדך לילד, שהגיע לגיל חמש, 'כלה' בת גילו, כמעשה סמלי לקשר של הילד עם התורה או כבשורה ואיחול לילד לזכות לכלולות בעתיד או כסגולה לחיים ארוכים, כפי שיפורט בהמשך.

המאמר יפתח במשמעות המונח 'כְּתַּאבְּ', יסקור ויתאר את אירוע ה'כּתַּאבּ' בקהילות השונות, יעמוד על המשמעות הרעיונית של האירוע ועל קדמותו ויתאר לצורך השוואה את חניכת הילד ל'חדר' שאינה מלווה בחופת נעורים בכמה קהילות מחוץ למרוקו. המאמר ידון גם במשמעות הסמלית של מנהגי הכתאב לקהילותיהם הנלווים לאירוע: תהלוכת הילדים לשפת הנהר והשלכת תפוחים במי הנהר בקהילות תאפילאלת וכתיבת אותיות בדבש וליקוקן על ידי הילדים. המאמר ידון בסופו גם בפיוטים ובדרשות, שחוברו לכבוד האירוע. תחילה נפתח במשמעות המושג 'כתאב'.

 

משמעות המונח 'כתאב'

לְכְּתַּאבְּ או כְּתַּאבְּ הוא מונח בערבית יהודית, שמקורו בערבית הספרותית כֻּתַּאבּ/كتاب או אַל-כֻּתַּאבְּ/الكتاب, ופירושו ה'חדר', שבו לומדים הילדים בחברה המוסלמית.2 שורש המונח כּתּאבּ בערבית הוא 'כּתב'/كتب המציין שני משמעים: 1)רישום וכתיבה, 2)גזר וחרץ גורל לטובה או לרעה ומקביל בעברית למונחים 'כתיבה וחתימה טובה' או לניב 'כך נכתב עליו'. המונח כּתַּאבּ/كتاب חָדר לחברה היהודית תחילה במשמעות החדר היהודי ואחר כך הורחב במשמעו לציין גם את טקס הכניסה של הילד לחדר. כניסה זו הפכה לאירוע ייחודי בחיי הילד והוריו ובהווי של הקהילה והיה מלווה בחגיגה, שיש לה כמה סממנים. חגיגה זו נעשית בהגיע הילד לגיל חמש בסימן של 'בן חמש למקרא'. בקהילות תאפילאלת נתפס עיקר האירוע בחופת נעורים הנלווה לאירוע, שזיהו אותה עם המונח 'כּתאב', וכשנזכרים בערגה באותו אירוע, האיש אומר, אני עשיתי לכתאב עם פלונית; והאשה אומרת, אני עשיתי לכתאב עם פלוני. בקהילות תאפילאלת אירוע חופת הנעורים לילדה נהג בכל המשפחות, אבל לילד לא פשט בכולן. בקהילות אחרות חופת הנעורים בכללותה נהגה רק אצל משפחות אחדות.

 

א)אירועי הכתאב בקהילות תאפילאלת וארפוד 3

חגיגת הכְּתַּאבּ בקהילות תאפילאלת היא גם מעין יום הולדת החמישי המהווה אירוע שיא של שנות הילדות הקודמות. כבר ביום ההולדת הראשון מכינים לילד חלוק חדש מיוחד הקרוי 'שַׁאיַא' ובו חוט שזור באמצע. בחלוק שמים חְרְז (קמֵע) אחד, ביום ההולדת השני קושרים שני קמעות, בשנה השלישית-שלושה, ברביעית-ארבעה, ובשנה החמישית, מועד חגיגת הכתאב קושרים חמישה קמיעות. על פי זה, הכתאב הוא מעין חגיגת יום הולדת החמישי הפותחת תקופה חדשה, שבה מתחיל הילד בלימוד תורה.

חגיגת הכּתאב חלה כשלושה ימים לפני שבועות בבחינת 'היו נכונים לשלֹשת ימים' בדומה למעמד הר סיני (בן ישי) וכוללת שני אירועים: האחד הוא טקס החניכה לכבוד הגעת הילד לגיל חמש וכניסתו לחדר, והשני - חופת נעורים סמלית. החגיגה הכפולה נערכת בשני שלבים: א)החגיגה היומית, הקרויה גם בשם 'זְבּוּד לְוַאד' (היציאה לנהר)5, שעניינה תהלוכה רבתי של הילדים והילדות בגיל חמש לנהר העיר להשלכת תפוחים במים. ב)החגיגה הלילית 'חופת נעורים'. לכבוד החגיגה לובש הילד חלוק לבן מיוחד הנקרא 'דַרַּאעַה' העשוי מעשה רוקם ומקושט בחוטים אדומים. על חלוק זה תפורים מעין חמישה כיסים הקרויים בשם 'חְרוּז', גם הוא מונח ערבי, ריבוי של 'חְרְז', שפירושו שמירה או קָמֵע. משורש חרז/حرز הערבי, שפירושו שמר. על פי זה, יש כאן עשיית סמל של מעין חמישה קמיעים לילד, שהגיע לגיל חמש, גם כסגולה של שמירה4.

נוסף ל'דראעה' עוטה הילד מצנפת מיוחדת לראשו הקרויה עְמַאמַא. את לחייו של הילד מקשטים בצבע שחור בחמישה שרטוטי קווים הקרויים 'לְחְ'מּוּשׂ', הכל בסימן של חמש. הופעה זו הכוללת תלבושת ואיפור שווה ואחידה לכל חוגגי הכתאב לנוהגים לעשות חופת נעורים ולשאינם נוהגים לעשותה.

 

1. החגיגה היומית תהלוכת הילדים לכיוון נהר העיר.

במסגרת החגיגה היומית בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים מתקיימת תהלוכת ילדים וילדות לבושים בתלבושת המסורתית של הכּתּאב אל הנהר שבעיר בלִווית המחותנים ומשפחותיהם ובכללם החזן/המלמד, וסלים מלאים תפוחים ראשונים של העונה החדשה בידיהם או על כתפיהם בבחינת 'סלינו על כתפנו'. בהגיעם אל הנהר משליכים את התפוחים אל תוך המים, ושאר הילדים כולל מוסלמים, שיודעים מראש על האירוע, היו יוצאים המַיְמה ומשליכים עצמם לזכות בתפוחים מן ההפקר, מתנת יום ההולדת החמישית. חגיגה זו נערכת לכל הבנים והבנות של העיר, שהגיעו לגיל חמש, כולל בני משפחות, שלא נהגו לעשות את טקס חופת הנעורים. בתום הבילוי בנהר מתחילה החגיגה הלילית במשפחות הנוהגות לעשות חופת הנעורים. ה'כלה' ובני ביתה הולכים לבית ה'חתן' לסעודה של פתיתים.

 

חופת נעורים בלילה6

במסגרת חופת הנעורים משדכים את הילד, 'חתן הכתאב', עם ילדה 'כלה' בת גילו. כבר משעה שילד נולד חושבים על בת זוגתו לעתיד כשיגדל ויגיע לגיל חמש. יש שכבר מייעדים לו את הכלה משנה שנולד, ויש שמאחרים עד לסמוך לגיל חמש.

חגיגת ה'כּתּאבּ' בלילה לובשת אופי של אירוסין או כלולות סמליים. בהגיע ה'חתן' והכלה לבית הורי ה'חתן' סועדים את לבם בתבשיל של פתיתים בשם 'בריקסה' בצורת מקרונים קטנים עגולים. בלילה עושים את טכס ה'חְנָּה' (מריחת צבע בידיים) בדומה לחנה של החופה. הורי ה'כלה' עם קרוביהם באים לבית ה'חתן' ומשתתפים בסעודה חגיגית הנערכת לכבודם המלווה בפיוטים לכבוד המאורע ולפעמים גם בדברי תורה. הורי החתן נותנים לכלה בגדים כמו שמלה ומטפחת ראש הקרויה 'שְׁבְּנִיָּיה'. במסגרת חופת הנעורים ולאחר הסעודה החגיגית בלילה לנים ה'חתן' וה'כלה' בבית ה'חתן' בחיקה של אשה אומנת. ה'חתן' ישן בחיקה של דודה או קרובה ממשפחתו וה'כלה' - בחיקה של אומנת ממשפחתה. לפעמים, האומנות הן המיילדות של הקהילה מעין מעשה סמלי, שהזוג יזכה לחופה האמיתית וגם לברכת פריה ורביה. הבוקר אור, וכל בני הבית מתעוררים מ'חלום הכלולות'. יש ומניָן אנשים באים ומתפללים שחרית בבית ה'חתן'. לאחר התפילה לוקח המלמד לוח וכותב עליו אותיות א"ב ומקריאן לילד, והלה חוזר ומשמיען. אחר כך מוחק המלמד את האותיות ומורח את הלוח בדבש, והילד מלקקו. החגיגה נחתמת בארוחת בוקר חגיגית לזוג הצעיר ופמלייתו הכוללת כעכים, עוגות, ביצים שלוקות, תה ומיני מתיקה.

 

ב)חופת הנעורים- בשאר קהילות מרוקו

מנהג הכּתאב על שני אירועיו מעורר שאלה מרכזית: מה משמעות חופת הנעורים? מה הם מקורות השראתה והשפעתה, אילו קהילות אחרות עורכות אותה, ומה המשמעות הסמלית של שאר הסממנים הנלווים לאירוע: ההליכה אל הנהר; השלכת התפוחים למים וכתיבת אותיות בדבש? שאלות אלו מובילות אותנו קודם לסקור אירוע זה גם בקהילות אחרות במרוקו מחוץ לקהילות תאפילאלת, שגם בהן נערך אירוע חופת הנעורים במסגרת הכתאב.

אכן יום הכניסה של הילד ל'חדר' נודע לפָנים כאירוע חינוכי בכמה קהילות בעולם היהודי בכלל. שֵם האירוע וצביונו משתנה בהתאם בכל קהילה. החגיגות ברוב הקהילות מתאפיינות בסימן אחד משותף, והוא 'בן חמש למקרא'. אירוע הנחוג כמעט בכל הקהילות בשבועות או סמוך לו.

חופת הנעורים המתלווה אל אירוע הכּתּאבּ ידועה בקהילות אחדות במרוקו אצל משפחות אחדות בנוסף לארפוד ותאפילאלת. קהילות אלו הן: צפרו, פאס, מכּנאס, ועמק התודגא, ולכל קהילה גוון ייחודי משלה. אירוע חופת הנעורים נחוג גם בקהילת בצאר באלג'יריה, שאנשיה הגיעו מתאפילאלת בסביבות תר"ף.7 להלן תיאור אירוע חופת הנעורים בקהילות אלו.

 

1. חופת הנעורים בצפרו 'לעורס דלכּתאייב'8.

תחת הכותרת 'בן חמש למקרא' מתאר רבה האחרון של 'קהילת צפרו', ר' דוד עובדיה, את חגיגת הנעורים בקהילתו על שני אירועיה המשולבים: א)חניכת הילד שהגיע לגיל חמש. ב)חופת הנעורים המכונה 'לְעוּרְס דְלְכְּתַאיְיב'. חגיגה זו קבועה הייתה תמיד בחודש סיון סמוך לחג השבועות.

בהגיע הילד לגיל חמש, והוא כבר יודע לקרוא, מלבישים אותו 'לְכְּסְוַא דְלְכְמְסְ שְׂנִין' (=החליפה של בן חמש) וציצית קטן בליווי סעודה חגיגית. אירוע זה משותף לכל משפחות הקהילה. ואלו אירוע הכלולות הסמלי איננו נהוג אלא בכמה משפחות. במסגרת אירוע זה משדכים לילד בן החמש ילדה בת גילו בדומה לקהילות תאפילאלת. אירוע הכלולות נמשך בצפרו כשבוע ימים בליווי סעודות. במהלך האירוע זוכה הכלה במתנות מהורי החתן. מרכיבים את הילד ואת הילדה על הכתף או נושאים אותם על כסא ועוברים מבית לבית של קרובי המשפחות, ובכל בית מקבלים את פניהם במיני מתיקה. בבית החתן עושים מסיבה גדולה, שאליה מוזמנים רבנים. המלמד של הילד כותב על לוח אותיות א-ב בדבש ופסוק 'תורה צוה לנו', והילד קורא את הכתוב ולוחך בלשונו את האותיות. (לחיכה זו על פי מחבר קהילת צפרו מסמלת כאילו גט בינו ובין משודכתו). בתום הטכס נפרדים חתני הנעורים והולכים להם.

 

2. חופת הנעורים בפאס ובמכנס 'אל-עורס דלכתאייב'9

החגיגה של חופת הנעורים בפאס תוארה על ידי החוקרים אלי מלכה ולואיס ברונו בספרם על מנהגי פאס. חגיגה זו במכּנאס תוארה על ידי רפאל בן שמחון. האירוע בשתי הקהילות דומה. חופת הנעורים הנעשית בשתי הקהילות קרויה 'אל-עורס דלכתאייב' בדומה לקהילת צפרו. גם האירוע בפאס ומכּנאס נעשה בסימן של 'בן חמש למקרא', ובשתי הקהילות האירוע איננו נחלת כל הקהילה, והוא נחוג רק על ידי כמה משפחות. אולם על פי תיאור החגיגות, הרי עיקרו של האירוע ועניינו הוא חופת הנעורים, שנמשכה תקופה ארוכה יחסית, והיתה מוקד החגיגות. היא כמעט דמתה לחתונה ממשית לשלביה. ראשיתה, בבקשת ידה של הכלה בחול המועד פסח, המשכה - באירוסין בליל המימונה בבית הכלה בהשתתפות הורי החתן, ושיאה - ב'חתונה' בחג השבועות או בכמה ימים לפניו, כאשר הטכּסים התחילו כבר בהילולת רשב"י בל"ג בעומר. באירוסין נתכבדו הקרובים במשקה תה מסורתי ודברי מתיקה ומאפה. מסביב לאצבע הקטנה של החתן והכלה כרכו חוט משוח בצבע החינא, והכלה זכתה במתנות: שמלה יפה מתנת החתן, בושם, צעיף אדום וסוכריות - מתנות הוריו. החתן הוזמן אצל הורי הכלה לסעודת שחרית בשבת שלפני שבועות. ההזמנה לוותה בתהלוכה, שיצאה מבית החתן לבית הכלה, ושם הוגשה תקרובת למשתתפים. אחר כך הלבישו את החתן ואת הכלה, ומשם יצאה השיירה לבית החתן, ונעצרה שבע פעמים ליד בתי קרובים לכיבוד של ממתקים. בבית החתן נתכבדו הורי הכלה וקרוביהן בכל מיני תרגימה.

בערב שבועות או כמה ימים לפני כן משפחת החתן לוקחת את בנה ואת כלתו למקווה ומטבילים את היד הימנית ואת הרגל הימנית של שניהם. מן המקווה צועדים למספרה ומספרים את החתן, ומשם ממשיכים לבית החתן בליווי פייטנים וזגראתאת (הנשים המשמיעות צהלולים). לטכס הכלולות מתלווה המלמד של הילד. הוא כותב על נייר באותיות של דבש פסוקי יסוד כמו 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' (דב' לג,ד) והפסוק 'מצא אשה מצא טוב' (משלי יח,כב) או אותיות א"ב בלבד, והילד ליקק את אותיות הדבש, כשברקע הדהדו קולות האיחול של 'מזל טוב'. בליל שבועות משפחת הכלה סועדת בבית החתן והכלה נשארת ללינת לילה. למחרת תורהּ של משפחת הכלה לארח את משפחת החתן.

 

3. חופת הנעורים בעמק תודגא10

גם בעמק התודגא באטלס הגבוה נערך טכס הכתאב בסימן של 'בן חמש למקרא'. לפני חג שבועות בוחרים ההורים כלה לבנם בת חמש. בערב שבועות היו עורכים להם 'חופה בזעיר אנפין' כלשונו של חיים זעפרני10 ולאחריה נתקיימה מסיבה. למחרת אחרי תפילת שחרית הלכו המתפללים אל בית החתן, ובמעמד זה כתב המלמד את אותיות האלף בית בדבש על מדף נקי וקרא לילד ללקקן ואמר לו 'כן יערבו לחכך דברי תורה'.

על טכס זה חובר שיר בימינו הקרוי 'אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא'.11 שיר זה מתאר את החגיגה, את בגדי החתן, כתר הפרחים שבראשו ואת ליקוק אותיות הדבש, והוא מושר על ידי להקת הברירה הטבעית.

אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא / שֶׁבְּלֵּב הָרֵי הָאַטְלָס / הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד / שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ

כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ / אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא /כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ /שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ / כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב / חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ

אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא / וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה / שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ

אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא / מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֵסֶת וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ בִּדְבָשׁ

מֵאָלֶף וְעַד תָּו / אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ / וְאוֹמְרִים לוֹ חַבִּיבִּי לַקֵּק

וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה / מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבָשׁ

אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא / שֶׁבְּלֵּב הָרֵי הָאַטְלָס

 

 

ג)משמעות האירוע של חופת הנעורים

 

לאחר שתיארנו את אירוע הכתאב וחופת הנעורים בקהילות שונות במרוקו, אנו חוזרים לבירור משמעותו של האירוע, טעמו ומקורותיו. להלן כמה הצעות להסבר:

 

1. חופת נעורים כסמל כלולות אליגוריים ליחסי ישראל והתורה

הדעה המקובלת בקרב רוב החוקרים והמסרנים היא, שחופת הנעורים אינה אלא מעשה סמלי ליצירת הקשר בין הילד לבין התורה, שאותה הוא מתחיל ללמוד בגיל חמש לאחר חג שבועות, יום מתן תורה12.

אכן ציור הקשר שבין ישראל ותורתו בברית של כלולות וביחסי חתן עם כלתו מצוי במקורות רבים ומגוונים: בפרשנות האליגורית לכמה פסוקים במקרא, במדרש, במשלי החתונה של חז"ל ובפיוט לכל אסכולותיו.13 להלן מבחר מקורות ורעיונות.

המקורי שבהם הוא המדרש על הפסוק 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דב' לג,ד) 'אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה, מלמד שהתורה ארוסה לישראל, שנאמר (הושע ב,כא) וארשתיך לי לעולם'.14 פסוקים רבים בשבחי האשה בספר משלי נדרשים על התורה כמו הפסוק 'ושמח מאשת נעוריך' (משלי ה,יח), היא התורה, שאדם למֵד מנעוריו.15 או דמות האשה החכמה ועקרת הבית המסורה המנהלת היטב את משק ביתה בחכמה ובחריצות: "חכמות בנתה ביתה, טבחה טבחה, מסכה יינה אף ערכה שולחנה" (משלי ט,א-ה). "חכמות בנתה ביתה-זו תורה, טבחה טבחה, אלו הענשין, מסכה יינה אלו קלין וחמורין וגזרות שוות...אף ערכה שולחנה אלו הערכין...16 ולבסוף ההמנון לכבוד האשה בסוף משלי 'אשת חיל מי ימצא... תנו לה מפרי ידיה" (משלי לא,י-לא), הערוך בדר א"ב, שנתפרש באופן אליגורי על התורה, "אשת חיל זו תורה".17

תיאור מתן תורה לישראל במשל של נישואין וקידושין מצוי גם במשלי החתונה של חז"ל.18 הנה אחד מהם: "למלך שקידש את בתו ועשה לה קידושין גדולים.... כך כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל בסיני עשה להם פומבה גדולה ולא היו אלא קידושין כמה שנא' לך וקדשתם היום ומחר".19

בהשפעת ציור הכלולות האליגורי במדרש מופיעות תמונות הכלולות והנישואין של ישראל והתורה גם בפיוט לכל אסכולותיו ותקופותיו למן הפיוט הארץ ישראלי הקדום ועד לפיוט המזרחי המאוחר.20 פיוטים אלה רובם מיועדים לחג השבועות, שבסמיכותו ובהשראתו נעשה טכס הכתאב. דוגמא מרכזית הם הפיוטים לשבועות 'ה' קנני ראשית דרכו' לר' אלעזר הקליר21 ולר' שמעון בר יצחק22 המתארים בצורה דרמטית את עלילת נישואיה של התורה, חיזור ראשי הדורות מאדם ועד משה אחריה, מניית מעלותיהם והמלצת ה' עליהם, דחיית התורה את ידם ובחירתה הסופית במשה. התורה מסרבת להינשא לאדם, לנח, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולבסוף בוחרת היא במשה:

 

..."מִתְפָּאֶרֶת הָיִיתִי בְּיוֹם חֲתֻנָּתִי / הֵנֵּה בָּא קִצִּי וְהִגִּיעַ עִתִּי / לְהוֹדִיעַ יָפְיִי וּלְהַגִּיד תִּפְאַרְתִּי / יֵצֵא טִבְעִי וְתִתְעַלֶּה חֻפָּתִי

צִיר אֱמוּנִים נִתְעַלָּה בַּבַּחוּרִים / וְשָׁמְעוּ מִפִּיו עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים / וַיִּשְׂמְחוּ כָּל הָעָם בְּשִׂמְחַת אִמְרֵי נֹעַם".23

במטפוריקה עשירה יותר תאר ר' ראובן בר יצחק את נישואי התורה לישראל בפיוטי הרשויות לאזהרות ליום השבועות. הנה כמה מציורי החרוזות:

 

"זִמֵּן אֲבִי כַּלָּה שׁוֹשְׁבִין בָּחוּר מֵעָם...טִהָרָם וְקִבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ / ...בַּחֻפָּה לְהָבִיאָהּ / ...סוֹבְבַנִי עָלֶיהָ הַיּוֹם לְכַלָּתִי לְהַזְמִינָהּ / עוּרִי כַּלָּה וּבוֹאִי וְשׁוּבִי נֶאֱמָנָה / וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה...

הַיּוֹם קִיַּמְתִּי לָךְ חַתְנוּת אֲשֶׁר עָרַכְתָּ / הֲכִינוֹתִי לְךָ כַּלָּה עַל הַר סִינַי... בְּעֵץ הַחַיִּים אֲשֶׁר חָטַבְתָּ / רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ".24

 

והנה לא נתקררה דעתם של הפייטנים, עד שחיברו גם נוסחי כתובות בין ישראל לתורה. ראשון שבהם הוא ר' ישראל נג'רה, שחיבר כתובה בין ה' ישראל והתורה25 ואחריו פייטנים נוספים- חלקם מנסחים כתובות בין ה' וישראל26 וחלקם - בין ישראל והתורה.27 ראשון שבהם הוא ר' חביב טולידנו, שחיבר כתובה 'בסימנא טבא...בששי בשבת'28 הבנויה במתכונת כתובתו של ר' ישראל נג'רה, ובנוסח שטר כתובת הנישואין על סעיפיה: תאריך החופה בו' בסיון, מקום החופה על הר סיני, הסעיפים הכספיים: עיקר כתובה (אוזן שומעת ועין רואה), תוספת כתובה (משל לחידושי תורה שבעל פה), הנדוניה משל לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, סעיף הסה"כ - 'את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', התנאים החיוביים: הדירה בארץ ישראל הירושה ומעשה ידיה לו (=שכר המצוות בעוה"ז ובעוה"ב) והתנאים השליליים: ושלא ישא עליה אשה אחרת מחכמות חיצוניות... ושלא יצא לדרך ויניחנה...ולא יאכל עמה לחם עצלות... והעדים שמים וארץ.

הסבר זה נתמך גם במנהגי הכתאב נוסח גרדאיא שאין בהם שידוך של ילד לילדה, אבל מדגישים את התורה הן כרעיון מרכזי של הכתאב, כפי שמסתבר גם על פי הדרושים בנושא מתן תורה ולימוד תורה לתשב"ר והן כדימוי לכלה, כפי שמסומן בפיוטים בסוגריים, שבהם לאחר המלה כלה כתוב (תורה).

 

2. חופת נעורים כסגולה לעצירת תמותה של ילדים.

לכאורה, המקורות המגוונים הנ"ל המתארים את יחסי ישראל ותורתו בציורי כלולות אליגוריים וביחסים של חתן וכלה, יכולים להסביר ולהבין את מנהג חופת הנעורים בגיל חמש כמעשה סמלי ליצירת הקשר בין הילד לתורה.

נוכל לחזק זאת גם ממנהג מהופך, שנהג הנביא הושע על פי צו ה' ולקח את גֹמֶר בת דִבְלַיִם (הושע א,ב-ט) כסמל לבגידת ישראל, אף כאן יש מעין המחשה והסמלה במגמה הפוכה, מגמה לחיזוק הקשר בין הילד לתורה על ידי הכלולות הסמליים, לכאורה.

אלא שהסבר זה מעורר כמה שאלות: א)מדוע אירוע חופת הנעורים לא נתפשט אלא בכמה קהילות במרוקו? ב)גם באותן קהילות בודדות, שבהן נהוג או נחוג האירוע, מדוע איננו מקיף את כל הקהילה, אלא חלק ממנה? ג)האם אין זה נועז מדי להמחיש את הקשר הרוחני בין הילד לתורה על ידי חופת נעורים סמלית של ילד וילדה?

שאלות אלו מובילות אותנו להציע הסבר נוסף לתופעת חופת הנעורים. הסבר זה מקבל אישור ממקורות שונים אם מפי השמועה ואם מפי הכתובים. ההסבר מעוגן ונשען על רקע היסטורי בתקופה מסויימת, שבה רבתה תופעה של מיתת זוגות צעירים בשנת כלולותם, וכדי לעצור את התופעה התקינו את חופת הנעורים או האירוסין הסמליים של הילדים. מעין הקדמת תרופה למכה.

אנו מביאים כאן מכתב, ששלחה המורה לורֶט כהן ממכּנאס לנשיא חברת כל ישראל חברים ב-1933. המכתב כתוב במקור בצרפתית, והוא תורגם לעברית על ידי יוסף שטרית ונערך על ידו.29 מן המכתב הנושא את הכותרת 'מעין נישואין-חתונת ילדים בתאפילאלת' אנו למדים על התפשטות חופת נעורים מעבר לתאפילאלת, את ההסבר להשפעה ואת הסיבה למנהג חופת הנעורים. הנה התרגום העברי:

 

מעין נישואין-חתונת ילדים בתאפילאלת

'בזמנו של אחד הרבנים, ר' יעקב אביחצירא, שנחשב קדוש מאז, מתו רבים מבני הזוגות שאך זה התחתנו. אין איש יודע למה. כדי להפסיק את המגפה, קבע הרב הראשי של תאפילאלת, ר' יעקב אביחצירא, את טקס המעין נישואין.

הורי החתן הקטן מגישים באופן רשמי את בקשת הנישואין, שבוע לפני חג השבועות לאבי הילדה, וזה נותן תמיד את הסכמתו. משניתנה ההסכמה, מתחילות חגיגות החתונה בו בערב. הנישואין נערכו בין ילד וילדה בני חמש בתקופת שבועות.. הורי החתן מזמינים את בני משפחתם ואת ידידיהם לשתות תה. יין, מחיא ומשקאות רבים נוספים נשפכים לרוויה. עוגיות ומרקחות מסוגים שונים ממלאות את השולחן. מעודדים מן השתייה האורחים שרים בליווי נגנים בני המקום. הנגנים משולבי רגליים על מזרן מנגנים מנגינות ערביות על תוף [דרבוכה], עוּד וכינור שמחזיקים באורח מזרחי. הנגינה נמשכת עד מאוחר בלילה.

ביום רביעי שלאחר מכן, שלפני שבועות, ''הבעל לעתיד'' סר אל הבית הכלה בליווי משפחתו, שמביאה אתה עוגיות ומרקחות וכן כוסכוס, התבשיל המסורתי. בשבת עורכים סעודה גדולה בבית הכלה. אחרי תבשיל חמין שופע, התבשיל של שבת המלווה במאחיא, בני ''הזוג הצעיר'' עורכים טיול ברחובות העיר, כשהם תלויים על זרועות אבותיהם. הילדים לבושים בבגדים עם רקמת זהב, ולראשיהם הכובע המוסלמי. הילדה הכלה לבושה גם היא בבגד רקום בחוטי זהב, כשעיניה מאפרות בכוחל, ולחייה ושפתיה צבועות. ערב חג השבועות נערכת החופה בנוכחות בני שתי המשפחות וידידים. נישואין אלה אינם מתקיימים לתקופה כלשהי, שכן מיד לאחר החופה על החתן והכלה להתגרש. הגירושין נערכים בידי רב. הוא כותב בדבש על דף נייר שתי אותיות עבריות. כל אחד משני בני הזוג הקטנים מלקק אות אחת. לשאלת הרב 'האם אתה / את רוצה להתגרש? אומרים לילדים לענות ''כן אני רוצה להתגרש''. בעניין זה קרה השנה מקרה משעשע, שהייתי נוכחת בו. האב אמר לבנו מה לענות. ''כן אני רוצה להתגרש''. אך במקום לחזור על האמירה, הילד החמוד, עטוי בבגדיו המוזהבים, נתן תשובה נחרצת ''לא, אני לא רוצה להתגרש'' והתעקש לחזור על תשובתו השלילית. כדי שיסכים לחזור על האמירה כפי שהיא, היו צריכים לתת לו מטבעות עוגיות ומיץ. טכס זה נערך רק במשפחות מסויימות הטוענות, שהן צאצאים למשפחות מתאפילאלת. המנהג קיים רק במכּנאס ובווזאן.

 

לורֶט כהן, מכנאס.

 

 

חופת נעורים כסגולה לעצירת המגפה של מוות מועלית גם בדבריו של רפאל בן שמחון על אודות חופת הנעורים במכּנאס. וכך הוא כותב: 'סופר לי שלפני שנים רבות היו משפחות, ששיכלו את בניהם בהגיעם לגיל שמונה עשרה, שהוא גיל החופה לפי המסורת. ההורים פנו אז לזקני הדור ולחכמיו, ואלה יעצו להם לערוך חתונות פיקטיביות לבניהם בגיל חמש (בן חמש למקרא). אולי בזכות זה תתבטל הגזרה. ההורים נענו והתחילו להשיא את ילדיהם בגיל חמש/שש. המקום שעה למשאלותיהם, והילדים נשארו בחיים'.30

לפי מסורת אחרת התופעה המדובר בה היא תמותה, שפרצה בקרב ילדים רכים בני חמש, וכסגולה לעצירתה הנהיג ר' יעקב אביחצירא את טקס חופת הנעורים. זה הסבר נוסף המשוער לחגיגות הכתאב בגרדאיא, שאינו מלווה בחופת נעורים.31

 

3. מנהג עשיית חופה של חתן וכלה בבית החיים לעצירת מגפה באשכנז.

עשיית חופת נעורים כסגולה לעצירת מגפה של מות חתנים מובילה אותנו לציין משהו דומה ובהקשר אחר, והוא עשיית חופה אמיתית של חתן וכלה גדולים בבית החיים לעצירת מגפה של מות חתנים.

בספרו 'אור נגה עליהם' דן שמואל גליק בזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל.32 בין הנושאים המגוונים בספר מתעכב המחבר גם במנהג עשיית חופה לחתן וכלה חיים בבית הקברות באשכנז במאה ה-י"ט.33 כבסיס לדיונו הוא נעזר במאמרו של יו"ט לוינסקי 'חתונות מגיפה במנהגי אשכנז'.34 הכוונה למנהג, שהתפתח במזרח אירופה לעצור מגפות באמצעות השאת יתומות ויתומים, שהגיעו לפרקם ואין להם עוזר – בבית הקברות. גליק מצטט את דברי לוינסקי על משמעות המנהג:

'ההגיון העממי שבדבר הוא -הנישואים משמשים ביטוי עז לחיים, להמשך קיום המין האנושי, ההולך ופוחת בפרוץ מגפה. ואילו בית הקברות, בית מועד לכל חי, הוא סמל החידלון לאדם. בשעת המגפה עומד הרב מסדר הקידושין, שהוא בבחינת הכהן... בין המתים ובין החיים... ובזכות תפילתו ומעשה המצווה נעצרת המגפה'.35

שני טעמים נוספים למנהג זה מביא גליק בשם ספר מטעמים:36 א)הכנסת כלה היא בכלל מעשה צדקה, שעליה נאמר 'גדולה צדקה שמארכת ימים'. ב)כדי לסלק את העצב והפחד מהמוות עושין החופה בהמון חוגג ובכלי זמר לעורר ההמון אל השמחה שלא יהיו עצבים, שהיא סכנה לדבר זה.

כנגד מגפה של מחלת החולירע, שפרצה בפולין בשנת תרנ"ג/1893, מספר מאיר צוקרוביץ על חופה של יתומים, שנערכה על חשבון הציבור בבית הקברות. 'הובילו את הזוג לחופה בתופים ובמחולות וכל בני העיר לרבות הנוצרים באו לשמחת החתן והכלה...וזכות שמחה של מצוה עמדה לנו, כי ראה ה' בעניינו וינחם על הרעה לעמו ותיעצר המגפה'.37

גליק מביא עוד דוגמאות, פסיקות ומנהגים לערוך חופה בבית העלמין גם כנגד מחלות ילדים או עצירת גשמים.38 בסוף סקירתו מביא המחבר סיכום משלו: 'עינינו הרואות כיצד אותה ה''חופה'' שמסמלת את אחד מאירועי השמחה הנעלים בחיי האדם פשטה צורה ולבשה צורה אחרת ועשו בה שימוש מאגי גם בימי צער ושכול'.39

 

4. חניכת ילדים בסעודת יתרו בתוניס כביטוי הודיה על הפסקת מותם של ילדים

הקשר אחר בין חניכת הילד לתורה לבין הפסקה של מגפה הוא מנהג סעודת יתרו אצל יהודי תוניס. מנהג זה תואר בהרחבה על ידי החוקרת מיכל מלאכי (שרף) ז"ל.40 במסגרת האירוע, הילדים ילדי הכותאב (החדר), עולים בפעם הראשונה לתורה בבית הכנסת ביום חמישי שלפני פרשת יתרו, ובלילה אור ליום ששי מקריאים להם עשרת הדברות, שהתכוננו אליהם מראש. לכבוד המאורע עורכים סעודה בלילה זה ובמהלכה מחלקים להם דף הקרוי 'חנוך לנער'. מקור המנהג, לפי אחת הדעות, היא מגפה שפרצה בתוניסיה במאה התשע עשרה, שהפילה בעיקר בנים. המגפה פסקה בשבוע פרשת יתרו ולכבוד המאורע נקבעה החגיגה הקרויה סעודת יתרו.

סיכום: הנה כי כן מסקירה של טקסי חניכת ילדים בתקופות שונות ובקהילות שונות אלה, שהאירוע מלווה בחופת נעורים או בלעדיו, חגיגת הילדים נעשית על רקע מגפה כסגולה או כהודיה להפסקתה. הסבר זה הוא גם התשובה לשאלה מדוע בקהילות, שבהן נעשה אירוע של חופת הנעורים, לא הפך אירוע זה נחלת כל המשפחות. נראה, כי תמותת הנערים שפרצה בזמנה, לא פגעה בכל משפחות הקהילה, אלא באחדות ממנה ואלו הנהיגו את האירוע כסגולה או כהודיה להפסקת התמותה.

 

 

ד)קדמותו של אירוע חופת הנעורים

 

1.אירוע חופת הנעורים מתקופת ר' יעקב אביחצירא (תק"נ/1790-תר"מ/1880)

כאמור, ממסורות שונות מסתבר, שחופת נעורים הונהגה בימיו של ר' יעקב אביחצירא ותוקנה על ידו, ומכאן לכאורה, שמנהג חופת הנעורים בשאר קהילות במרוקו כמו צפרו, מכּנאס, וואזאן ועמק תודגא הוא אולי פרי השפעה של המנהג בתאפילאלת, אלא שעיון באחת מן השאלות ההלכתיות לר' ישועה אביטבול מלמד על קדמות המנהג עוד לפני ר' יעקב אביחצירא. הנה חלקה הראשון של התשובה ההלכתית:41

(ההדגשות ופענוח ראשי תיבות אינם במקור)

 

2. קיומה של חופת הנעורים בצפרו בשנת ה'תקמ"ה (1785) מתוך שו"ת הלכתית

'עמדו לפני לדין ה"ר (=הרב רבי) אהרן ה"ן (הנקרא) שְׁלוּשׁ, שבא בהרשאת הכב' (=הכבודה) ג'והאר, אשת ה"ר סמחון בן יוסף בן חמו, תובע מחמיה ה"ר יוסף הנז' (=הנזכר) חורבה, שמכרה היא ובעלה הנז' לחמיה הנז', ובנה אותה ה"ר יוסף הנז', וטען עליו לבטל המכר, משום שהיתה בזמן המכר פחותה מעשרים שנה, וחורבה זו ירשתה מאביה והכניסה אותה לבעלה הנז' מכלל הנדוניא, והמציא המורשה הנז' ראיה לדבריו, שהיתה פחותה מכ' שנה בזמן המכר קב"ע=קבלת עדות =משני עדים כשרים, שהעידו שאחרי מות אביה, אז עשתה חופת נעורים, שעושים בחג השבועות לבני חמש שנים, והמציא כתב מב' עדים כשרים, שהעתיקו מה שנמ"ך (=שנמצא כתוב) במצבת קבורת אביה, שנלב"ע (שנלקח לבית עולמו) בי"ד בתשרי התקמ"ה. מוכח, שהניחה אביה פחותה מחמש שנים, והוציא השטר מכר ה"ר יוסף הנז', ושם נאמר, שהיא ובעלה מכרו לחמיה החורבה הנז', שהיתה נקראת מקודם צ'אר קיראט / בית קיראט בסך ק"מ (=150) בקושח"ך =בקנין ושבועה חמורה כדת=, וקדם קנין האשה לקנין הבעל, וזמן המכר כ"ה בניסן תקנ"ד. באופן אף שנאמר באותה שנה, שנלב"ע אביה בשבועות, עשתה חופת נעורים והיתה בת ה' (=חמש) שנים שלמות, עם עשר שנים מ"מ (=מכל מקום) שמזמן פטירת אביה לזמן המכר הוי ט"ו שנים, ואין באותו השטר מכר תיקון, שעשו קדמוננו לעשותו ממכרו ממכר אפילו פחות מכ', ויכול לחזור ולהוציא מיד הלוקח...

החותם פה צפרו בחדש זו (זיו=סיון)?

שנת קטנת"י (=תקס"ט) לפ"ק (=לפרט קטן)

והכל שריר ובריר וקיים. שאול ישועה

 

מכלל השו"ת הנ"ל אנו למדים כמה דברים:

א)חופת נעורים היתה נהוגה גם בצפרו. ב)היא ידועה כבר בשנת ה'תקמ"ה (1785). ג)היא נערכה בחג השבועות לילדים בגיל חמש ובמקרה זה גם לבת.

המסקנה: חופת נעורים קדומה היא, היא ידועה והונהגה מחוץ לקהילות תאפילאלת עוד לפני לידתו של ר' יעקב אביחצירא.

 

3. קיום חופת הנעורים בצפרו על פי תעודה משנת 1735/תצ"ה42

על קדמותה של חופת הנעורים בצפרו תעיד תעודה נוספת בספר קהילת צפרו. תעודה זו משנת תצ"ה/1735, והיא דנה בתקנה חדשה בחתימה של אחד עשר מרבני צפרו על ביטול אירוע שמחת חופת הנעורים או צמצום שמחותיה יחד עם תקנות אחרות, שכולן באו לדאוג למצב הכלכלי. תעודה זו מוסיפה פרטים על קודמתה: א)היא מקדימה את המנהג לפחות בחמישים שנים, משנת תצ"ה/1735. ב)התקנה לבטלו מעידה על קדמות האירוע והשתרשותו. ג)והתעודה שלפניו משנת ה'תקמ"ה (1785) מראה, שהתקנה בחתימה של אחד עשר רבנים לא הועילה לבטלו.

 

4.תקנת חכמי פאס משנת תמ"ח/1688 להפחית בהוצאות טקס הכתאב43

עד כמה מושרשת חופת הנעורים תעיד אחת התקנות של חכמי פאס המופיעה בספר התקנות הקרוי 'כרם חמר'. בתקנה מ"ה אייר תמ"ח תאריך המופיע בראש התקנה, ואחריו הכותרת 'טופס תקנה על ריבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים' מתריעים החכמים החותמים על תקנה זו מפני ריבוי הסעודות באירועי שמחות של המשפחה. מנהג זה מאלץ גם את המשפחות העניות לדחוק עצמם ולהוציא הוצאות מעל ליכולתם הכלכלית. בין האירועים המשפחתיים מופיעה גם חופת הנעורים:

'לכן כדי למעט במותרות לזכות את הקהל כאחד ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות סעודות הנקראים אלכתאיים [ב] אין לו רשות לעשות כי אם סעודה אחת בלבד. מי שהוא נוהג לעשותה קרוב לחג השבועות יעשנה, ומי שהוא נוהג לעשותה קודם יעשנה קודם, ולא יעשה בה תרנגולים ולא בני יונה וכיוצא בהם כלל וכן ג"כ לא בשום סעודה אחרת לא של חתן וברית מילה או פדיון הבן וכיוצא בהן.... ותקנה זו תהיה נוהגת בקהלנו... והפורץ גדר לעבור על תקנה זו יש רשות בידי הנגידים וראשי הקהל לקונסו לפי ראות עיניהם ולראיה שכן תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ"ו חתמנו אחר שהכרזנו ע"ז בעשור אמצעי לחודש אייר שנת כי מאהבת ה' אתכם [מאהבת=תמ"ח] לפ"ק פה פאס יע"א (על תקנה זו חתומים ארבעה מחכמי פאס: יהודה בר יוסף עוזיאל, וידאל הצרפתי, מנחם סירירו, ושאול אבן דנאן ועוד אחד עשר מראשי הקהל.

תקנה זו מוסיפה ללמד ולחזק כמה פרטים על חופת הנעורים:

א)קדמותה של חופת נעורים בקהילת פאס משנת תמ"ח/1688 והתקנה לצמצם סעודות האירוע מעידה שהמנהג מושרשת בקהל פאס הרבה שנים לפני תמ"ח. ב)היא נערכה קרוב לחג השבועות או קודם לכן לילדים. ג)האירוע היה מלווה בכמה סעודות. ד)המנהג לא פשט בכל הקהילה, והיה נחלתן של כמה משפחות. המסקנה: חופת נעורים קדומה ידועה מלפני יותר מ-300 שנה, והונהגה גם מחוץ קהילות תאפילאלת יותר ממאה שנה לפני לידתו של ר' יעקב אביחצירא.

 

5.חופת נעורים של משה רבנו על פי התלמוד

נסיים את חקירתנו ממקור אחרון המעיד על קדמות המנהג לקיומה של חופת הנעורים כסגולה לעצירת מגפה של ילדים או בחורים לפני חופתם. מקור זה הוא תלמודי (המובא כהערה להשוואה על ידי דוד ר"ד עובדיה וראוי הוא להבלטה). על הפסוק 'ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה' (שמות ב,ו) המוסב על משה שואלת הגמרא: 'קרי ליה ילד וקרי ליה נער? (=הפסוק קורא לו ילד וגם נער?! אם ילד למה נער, ואם נער למה ילד? )...אלא מלמד, שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה: שמא לא אזכה לחופתו'.44 כלומר, עשתה לו כעין חופה קטנה בתוך התיבה.45

משה היה נתון בסכנת מוות. הרקע הוא גזירת פרעה הידועה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (שמות א,כב). במצב כזה אמו לא היתה בטוחה אם תזכה לחופתו, שאיפתה של כל אם רחמניה. לפיכך הקדימה לעשות מעשה סמלי, חופה סמלית בתיבה, משהו תחליפי, אשר יפצה אותה, אפשר מטעמי ייאוש ופרידה כפירוש המהרש"א ואפשר כביטוי של תקווה. בסופו של דבר משה ניצל, והוא זכה לחופתו. הנה כי כן, זהו אירוע חופת הנעורים הראשונה בגוונה הראשוני, ואפשר שהיא האסמכתא או מקור ההשראה הרעיוני לקביעת מנהג חופת הנעורים הסמלית כסגולה לביטול מותם של חתנים וכלות לאחר חופתם או סמוך לה, חופת נעורים הידועה לנו כבר מן המאה הי"ז.

מקור זה אף מסביר את העיתוי של אירוע חופת הנעורים הסמוך לשבועות, לפי שבשבועות ניצל משה ובו ביום עשתה לו אחותו את החופה. מקור זה אף מסביר גם את הטעם להליכה של ילדים לנהר באירוע הכתאב בקהילות תאפילאלת כזכר ליאור במצרים, בו שהה משה בנוסף לטעמים אחרים, שהובאו למעלה.

על רקע זה מובן אפוא מנהג חופת הנעורים מצד ההורים דוגמת קהילות תאפילאלת, ארפוד ובצאר. אירוע זה הוא מעין ביטוי של רצון ותקווה לזכות לראות בחופת ילדם בחייהם ולו גם סמלית ביותר מחשש, שמא לא יזכו לחופה האמיתית. אולי יש כאן עשיית מעשה של סימן טוב (פַאל) לזכות בחופת בנם בזמנה, ולכן עושים מעשה סמלי, שיבטיח ויבשר את המעשה האמיתי. הכּתּאבּ נושא בתוכו את המשמע השני של השרש כתב בערבית ועברית במובן 'כתיבה וחתימה טובה' ואין זה הדבר היחידי, שעושים לו טכס מקדים בקהילות אלו. כבר משעה שתינוק זכר בא לעולם, עושים במשך כל הלילות שלפני הברית סדר 'בר יוחאי', ובכל לילה שרים ושמחים ומכבדים בתקרובת. כך הוא בבר מצוה: אין ממתינים לגיל שלוש עשרה, אלא עושים בר מצוה זוטא בגיל שבע עד עשר ועושים סעודה גדולה, הכל מתוך רצון לזכות בשמחה כמה שיותר מוקדם46, וכך אפשר להסביר את מעשה ה'כּתּאבּ', הוא חופת הנעורים.

 

 

ה)המשמעות הסמלית של מנהגי הכתאב

 

1.הטעם של הליכת ילדי הכתאב לשפת הנהר בארפוד ובאגפיה

כאמור לעיל, ביום המחרת של הכתאב בארפוד בין הערביים בסביבות השעה ארבע אחה"צ צועדת תהלוכת הילדים ובראשם המחותנים ומשפחותיהם בלוויית החזן/המלמד אל הנהר שבעיר, וסלים מלאים תפוחים בידיהם. אחר כך משליכים את התפוחים אל תוך המים, ושאר הילדים כולל מוסלמים, שידעו מראש על האירוע שנערך לפני שבועות, היו יוצאים המימה ומשליכים עצמם לזכות בתפוחים מן ההפקר, מתנת יום ההולדת החמישית. מנהג זה לא הוזכר בשאר הקהילות שמקיימות את חופת הנעורים. והוא ייחודי לקהילות ארפוד ותאפילאלת. מה הטעם ליציאה לנהר?

גם כאן נציע שני הסברים המקבילים לשני ההסברים לעשיית חופת הנעורים: אם כסמל ליחסי הילד והתורה או כסגולה לעצירת תמותת הילדים. כאמור חופת הנעורים הראשונה הידועה לנו היא זו, שעשתה מרים למשה. חופת נעורים זו נעשתה על שפת היאור, ומכאן ההסבר המשוער לתהלוכת חתני הנעורים לנהר בקהילות ארפוד ותאפילאלת. אלא שהולכת ילדים לשפת הנהר ביום כניסתם לחדר אנו מוצאים גם במחוזות אחרים בריחוק מקום ובריחוק זמן, והמקום האחר הוא באשכנז, שגם בה נהגו לעשות טקס של חניכת הנער וכניסתו לחדר, שנתקיים בחג השבועות, ושהיה גם כן מלווה בהליכה אל הנהר כמתואר בספר 'אסופות' המיוחס לר' אליהו ב"ר יצחק מקַרְקַשׁוֹנָה, שחי במאה הי"ג, מתלמידי ר' אלעזר מוורמייזה, בעל ספר הרוקח:47

 

'מנהג אבותינו שמושיבין את התינוקות בשבועות...ולאחר הלימוד מביאים הנער על שפת הנהר, על שם שהתורה נמשלה למים, ועל שם יפוצו מעינותיך חוצה, ושיהא לנער רוחב לב. לפי שנמשלו דברי תורה במים, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה,א).

על פי מקור זה ההליכה לנהר היא סמל לקבלת התורה שנמשלה למים. הסבר זה תואם את המשמעות הראשונה, שבה נתפסת חופת הנעורים אצל רבים כמעשה סמלי למדרש על הפסוק 'תורה צוה לנו משה מורשה' (דב' לג,ד) 'אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה, מלמד שהתורה ארוסה לישראל, שנאמר (הושע ב,כא) וארשתיך לי לעולם'.

על פי הסבר האחרון נחתום את מנהג ההליכה לשפת הנהר במדרש המשווה את התורה למים במגוון של פסוקים הערוכים בתבנית של מעין שירה העשויה במעין בתים: בתי מדרש הנשענים על בתי מקרא במידה של 'מה מים...כך תורה':48

'נמשלו דברי תורה למים: מה מים מסוף העולם ועד סופו...כך תורה מסוף העולם ועד סופו... מה מים חיים לעולם...כך תורה חיים לעולם... מה מים מן השמים...כך התורה מן השמים...מה המים משיבין הנפש...כך התורה...

 

2.מנהג השלכת התפוחים ביום ה'כתאב' בארפוד ואגפיה.

כאמור, מנהג אנשי ארפוד ביום אירוע הכתאב וחופת הנעורים שהילדים הולכים לשפת הנהר ומשליכים תפוחים במים. מנהג זה ייחודי הוא לקהילות ארפוד ותאפילאלת, ואיננו ידוע בשאר הקהילות המקיימות חניכת הילד לחדר עם חופת נעורים או בלעדיה. גם כאן ננסה להסביר את הסמליות שבמנהג ולהתחקות אחר מקורותיו. החוקר אברהם יערי העמיק והקיף במחקרו על תולדות חג שמחת תורה על אירועיו, סמליו ופיוטיו49 בין היתר דן בפרק כ"ה במנהג זריקת פירות ובמיוחד תפוחים לפני ילדים בשמחת תורה, והם עטים עליהם ומלקטים אותם50 ומגיע להשערה, שמקורו של מנהג זה, כנראה, במנהג דומה שנהג לפָנים בחג השבועות. מנהג זה על פי סקירתו נזכר בשלשה מדרשים למגילת אסתר הדנים בטענות, שטען המן לפני אחשורוש על היהודים, שדתיהם שונות מכל עם, ועל מנהגיהם בחגיהם.51 הנה אחד מן המדרשים, השלישי, המצוטט בספרו של אברהם יערי: "בירח סיון תרי יומין טבין עבדין ביה ועלין לבי כנישתיהון...וקוריין יתיה יומא דעצרתא וסלקין לאיגר בית אלהתהון ושדיין חזורי תפוחים ומלקטין יתהון ואמרין: היך מה דמלקטין חזורי הכדין יתלקטו בניהון מן ביננא" [=ובחודש סיון עושים שני ימים טובים ונכנסים לבית הכנסת שלהם...וקוראים אותו יום העצרת ועולים לגג בית אלהיהם וזורקים תפוחים ומלקטים אותם ואומרים: כשם שאנו מלקטים התפוחים, כך יתלקטו בניהם מבינינו']52

יערי מוסיף הערות על מנהג זה וכותב: 'מנהג זה ידוע בקהילות בבל ופרס לזרוק תפוחים מגג בית-הכנסת, ובלקיטתם היה משום פעולה סמלית לקיבוץ פזורי ישראל מבין הגויים'. אחר כך עובר למנהג התפוחים במרוקו ''המנהג בחג השבועית נהג עוד במרוקו במאה י"ח. ר' דוד ב"ר אהרון הסבעוני, רב בסאלי בימים ההם, כותב: 'ומכלל המנהגים ההם, התפוחים שמשליכים בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטים אותם התינוקות... וכן מנהגנו בדרעא להשליך החתן על הכלה התפוחים בשבועות ... וכן מנהגנו לזלוף מים קצתם על קצתם'.53 עד כאן דבריו של יערי.

מכל האמור, מובן עתה הרקע והמקור להשלכת תפוחים על ידי ילדים בנהר בטכס הכתאב, שהוא כנראה גלגול של מנהגים קדומים, שמקורם בשבועות בבית הכנסת, ומשם עברו אל חתני תורה בשמחת תורה ובשבועות ואל חתני הכתאב סמוך לשבועות. העניין הייחודי במנהג השלכת התפוחים בארפוד הוא זירת האירוע, הנהר ולא בית הכנסת. יתכן, שיש בכך ביטוי סמלי לפסוק 'ויורהו ה' עץ וישלך אל תוך המים שָׁם שָׂם לו חֹק ומשפט ושם נסהו' (שמות טו,כה). אולם מדוע משליכים דווקא תפוחים, מה המיוחד בתפוח? על הסמליות שבתפוח נוכל ללמוד מן המדרש המשווה את התפוח לישראל, והקשרו לתורה:

 

'כתפוח בעצי היער (שה"ש ב,ג) מה תפוח זה הכל בורחים ממנו בשעת שרב, לפי שאין לו צל, כך ברחו אמות העולם משבת בצלו של הקב"ה ביום מתן תורה. יכול אף ישראל ? תלמוד לומר 'בצלו חמדתי וישבתי'...מה תפוח זה ניצו קדם לעליו, כך ישראל הקדימו עשייה לשמיעה...מה תפוח זה אינו גומר פירותיו אלא בסיון, כך ישראל לא נתנו ריח טוב אלא בסיון. מה תפוח זה משעה שמוציא ניצו ועד שגומר פירותיו חמשים יום, כך ישראל משעה שיצאו ממצרים ועד שקיבלו את התורה חמישים יום'54

 

3. כתיבת אותיות בדבש וליקוקם על ידי הילדים בגיל חמש

כאמור, באירוע הכניסה לחדר בגיל חמש נוהגים במעמד זה, שהמלמד כותב על לוח אותיות א"ב בדבש, אחר כך הוא משמיעם לילד, והלה חוזר עליהן ומלקקן. מנהג זה נהוג בארפוד ובקהילות תאפילאלת, בצפרו, בפאס ובמכּנאס. מנהג זה הונצח גם בשיר המתאר אירוע בעמק תודגא, שבהרי האטלס,שהובא לעיל.55

ליקוק האותיות על ידי הילד על פי השיר הוא כדי להמתיק את התורה בפיו כדבש. הדימוי עצמו קדום, ומקורו בתהלים 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים', אולם המעשה הסמלי עצמו- מקורו כנראה על פי יחזקאל (ג,ג') לאחר שאכל את המגילה 'ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק'. מעשה סמלי זה כבר הונהג מקדמת דנא בקהילות באשכנז כמובא במחזור ויטרי (לר' שמחה בן שמואל מן המאה ה-11):

'כשאדם מכניס את בנו לתלמוד תורה כותבין לו את האותיות על לוח ולמה מחפין את האותיות בדבש ואומרים לו לחוך? זהו כענין המפורש ביחזקאל ג,ג 'ויאמר ה' אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת...ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק'.56

מנהג זה נמשך גם במאה ה-13 כמובא בספר הרוקח לר' אלעזר מגרמיזא (תתקכ"ה/1165,מאגנצה-תתקצ"ח/1238, וורמס):

'מנהג אבותינו, שמושיבין התינוקות ללמד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה. וכעלות השחר מוליכין הנערים לבית הכנסת לספר... ומביאים הלוח שכתוב עליו א' ב' ג' ד' ה' ות' ש' ר' ק' ותורה צוה... וקורא הרב כל אות ואות, והתינוק קורא אחריו. ונותן על הלוח מעט דבש, לוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו. ופסוקים האלו כותבים על עוגה נילושה בדבש: 'ויאמר ה' אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק' (יחזקאל ג,ג').57

מנהג זה נמשך גם בימינו בחגיגת החומש לבני חמש בחדרים ובתלמודי התורה, כאשר הורי הילד מביאים עוגה ועליה אותיות דבש והילד מלקקן.

 

4.משמעות גיל חמש

גיל חמש בטקסי חניכה לכניסה לחדר נבחר כאמור על פי אבות 'בן חמש למקרא',58 ואולם במדרש תנחומא59 מוסבר הייחוד בגיל זה בהקשר לפסוקים העוסקים בנטיעות ראשונות, ערלה והלולים: 'וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו'(ויקרא, יט, כג-כה).

'ונטעתם... וערלתם' הכתוב מדבר בתינוק. 'שלש שנים יהיה לכם ערלים',שאינו יכול להשיח ולא לדבר 'ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש',שאביו מקדישו לתורה. 'הלולים לה''...שהוא מהלל להקדוש ברוך הוא. 'ובשנה החמישית תאכלו את פריו' משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה מכאן ואילך 'להוסיף לכם תבואתו' מכאן ואילך שנו רבותנו בן חמש למקרא, בן עשר למשנה'...

מדרש זה אומץ, פותח והוסבר על ידי ר' חיים בן עטאר בפירושו לפסוקים אלה: 'ואולי שרמז על בני תורה, שגם הם נקראים נטעים...ואמר שלש שנים יהיו לכם ערלים, פירוש אטומים, שלא יצא מהם צפצוף תורה, שהוא פרי מאכל, שעד שלש שנים אין התינוק יכול לדבר, ובשנה הרביעית, שהתחיל לדבר, ילמדו תורה (סוכה מב.) תורה צוה לנו...שמע ישראל...וזה יקרא קדש הלולים, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, כמאמרם ז"ל (אבות ה,א) בן חמש למקרא, ויתחיל להיות עץ מאכל'.60

 

 

ו)אירוע הכניסה לחדר בכמה קהילות אחרות: בתוניס, בעַדן, באשכנז ובג'רדאיא

 

טקסי חניכה לחדר נעשו גם בקהילות יהודיות מחוץ למרוקו בתוניס בעדן, באשכנז ובגרדאיא אבל ללא חופת נעורים.

תוניס: החוקרת מיכל מלאכי/שרף ז"ל תיארה את מנהג סעודת יתרו אצל יהודי תוניס הקרוי גם 'חנוך לנער'.62 במסגרת המאורע מחלקים לילד דף הקרוי 'ורקת יתרו' (=דף יתרו),61 ומעליו הקדמה המתארת את מנהג החגיגה הנערכת בליל יום ששי של שבוע פרשת יתרו לילדים הקוראים פעם ראשונה את עשרת הדברות המלווה לאחריה בסעודה קטנה הכוללת שתייה, ממתקים פירות, מגדנות ומיני בשמים. על פי דבריו של ר' נתן עמרם הוא ראה מנהג זה באפריקה, בתימן ובקוקז. לאחר ההקדמה מופיע בכותרת הדף במרכז הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

הלוח משקף איפוא אירוע חינוכי מאין כמוהו המחנך את הילד ליראת שמים, לתורה מן השמים, לברכות הנהנין לסוגיהן לקריאת שמע ולברכת המזון ותוכנו העשיר מצדיק את כותרתו 'חנוך לנער'. בהשוואה לטקס חניכה בשאר קהילות יש לציין בעיקר שני הבדלים: א)גיל הילד-בשאר הקהילות האירוע נעשה במסגרת 'בן חמש למקרא' כאן כנראה בגיל קצת מאוחר יותר. ב)עיתוי האירוע: בשאר הקהילות האירוע נעשה בשבועות או בסמוך ואילו בתוניס לו המועד הוא פרשת יתרו, ואף על-פי-כן הצד המשותף לעיתוי הוא מועד קריאת עשרת הדברות בשבועות וגם בפרשת יתרו. כמה טעמים נאמרו במנהג זה: המפורסם שבהם הוא המגפה שפרצה במאה התשע עשרה, שהפילה ילדים והיא פסקה בשבוע פרשת יתרו ולכבוד המאורע נקבעה החגיגה הקרויה סעודת יתרו.62 במסגרת האירוע מחלקים לכל נער חונך תעודת חניכה.63

 

2.בין עדן לתימן

בתימן לא ידוע טכס חניכה של בן חמש למקרא, כך אומר החוקר יהודה רצהבי, ואולם כנראה בקהילות אחרות בעדן נהגו טכס זה. וכך מתאר מהללאל העדני, בספר 'בין עדן לתימן' טכס החניכה לחדר הנעשה גם כן בשבועות:64

ילד, שהגיע תורו לדעת קרוא פסוק, מתחילים לחנכו בחג השבועות לקרוא בספר התורה, ובעלותו בפעם הראשונה לומר: ברכו את ה' המבורך, מלבישים אותו בגדים חמודים, מהללים אותו בהללות של חתן התורה, והילד מזמין אצלו את כל ילדי בית הספר שהוא לומד בו, מחלק להם ממתקים והם מהללים ומעבירים אותו מבית לבית של קרוביו והוא עובר אתם כמלך בגדודו וכחתן ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

 

3.טכס החניכה של בן חמש למקרא באשכנז

גם בקהילות אשכנז היום הראשון של הכניסה לחדר היה יום אירוע חגיגי, שנערך בשבועות בחגיגיות רבה, ויש בו כמה נוהגים הדומים לשאר קהילות כמו כתיבת אותיות ופסוקים על לוח, מרוח בדבש, ואף הליכה לשפת הנהר ואחרים ייחודיים: טכס זה תואר בהרחבה במחזור ויטרי ואחר כך גם במקורות אחרים65

 

4. טכס הכתאב בג'רדאיא ללא חופת נעורים66

כאמור, יש שעושים טכס חניכת ילדים בגיל חמש בליווי חגיגות, אבל בלי חופת נעורים וקוראים לו גם כן 'כתאב'. דוגמא טובה לכך היא בני קהילת ג'רדאיא אשר באלג'יריה, שעורכים חגיגות המוניות לילדים בהגיעם לגיל חמש. החגיגות נמשכות כשלושה ימים. במסגרתן חוברו כחמישה דרושים ארוכים והושרו במעמד כשבעה פיוטים. אחד מהם ידוע גם בקהילות תאפילאלת 'יום זה ארנן ברנני', אשר ידון בהמשך. ילידי הקהילה מסבירים את מנהג הכתאב גם כן על רקע תמותה של ילדים שהיתה בקהילה, וכסגולה לעצירתה הנהיגו את חגיגות הכתאב. גם תקנה זו על פי אנשי קהילה זו מיוחסת לר' יעקב אביחצירא. אכן הן על פי ראיונות עם אנשי הקהילה והן על פי קובצי הפיוטים שלהם ניכרת אהדה רבתי לחכמי אביחצירא. קובצי פיוטיהם כוללים גם שירים ופיוטים של משוררי אביחצירא, ואנשי הקהילה אף חיברו לכבודם שירי שבח והערצה הנכללים בקובציהם.

ג'רדאיא היא נוה מדבר באלג'יריה בתחילת מדבר הסהרה הגדול במרחק של 630 ק"מ מחוף הים.67 בתוכה גרה קהילה יהודית עתיקה, שמנתה כ-2500 נפש. כמה חודשים לפני שאלג'יריה קיבלה את עצמאותה ב-1962, נשלחו מטוסים ממרסליא לג'רדאייא והטיסו את כל אנשי הקהילה לצרפת. רבים מאנשי הקהילה נשארו שם עד היום ומקיימים את מנהגיה ואחרים עלו לישראל ומרוכזים בשני ישובים: בדימונה ובגבעת שמואל. מנהגי הקהילה, שיריה ופיוטיה תועדו והונצחו על ידי רב הקהילה ר' עמרם צבאן. את דרכו המשיכו בניו: שמעון ואלי מנתניה, שהוציאו לאור את ספרי הקהילה ומנהגיה כולל המנהגים הקשורים במעגל חיי האדם. אירוע הכתאב תואר על שלביו כולל הפיוטים והדרשות, שנאמרו באירוע זה לתיעוד נספחו גם תמונות מן החגיגה. הכתאב בג'רדאיא היה אירוע של חגיגות בסימן של 'בן חמש למקרא', אבל ללא חופת נעורים. הוא נערך בשני שלבים לגילאי שלוש ארבע (טרום כתאב) ושנה לאחר מכן לגילאי חמש. בשנה שלפני הכתאב הילד בן הארבע קרוי בערבית 'לוזיר'(=השר) מעין סגן הכתאב או משנהו, ובה נערכת לו חגיגה מכינה, ואילו בשנה שלאחר מכן, שבה נכנס לתלמוד תורה, נעשית לו החגיגה העיקרית של הכתאב, ובה הוא בבחינת מלך. הטקס הנערך לסגן הכתב בגיל ארבע קרוי מצוַת לוזיר.

 

 

ז)פיוטי הכתאב

 

מאורע הכתאב בג'רדאיא ובתאפילאלת מלווה בפיוטים לכבוד חתני היום. הייחודי והמרכזי שבהם הוא הפיוט 'יום זה ארנן ברנני' המושר בקהילות הנ"ל והמוהדר כאן בהמשך. בקהילת ג'רדאיא מושרים עוד כמה פיוטים68 שעניינם גלות וגאולה או לימוד התורה שהוסבו למעמד הכתאב. להלן נתמקד בפיוט 'יום זה ארנן ברנני'69

פיוט זה קדום הוא ביותר ומופיע בשינוי מחרוזת אחרונה במחזור אר"צ (=ארם צובא) תחת הכותרת פיוט לחתן, והוא הותאם והוסב במשך הזמן גם לחתני הכתאב. במקום המילה אשה או כלה המופיעות בפיוט בנוסח אר"צ מופיעה המילה תורה, שהיא כלת חתן הכתאב בפיוט נוסח ג'רדאיא, ואלו אשה או כלה מופיעות בסוגריים. שילוב זה הוא של העורך כדי להתאים את מעמד הכתאב לחופת הנעורים. את הפיוט שרים בעת ששמים את המצנפת על ראש החתן הן בקהילות ארפוד ותאפילאלת והן בקהילת ג'רדאיא. להלן הפיוט בליווי פירוש המתחבר כאן המשלב גם את אירוע הכתאב:

כתובת השיר: ביום שני שבשבוע אחר תפילת מנחה מגלחין לבר מצוה ומלבישין אותו בגדים נאים וג"כ (=וגם כן) המצנפת על ראשו הקורים אותה 'אלעמאמא' ובעת שמלבישין אותו אומרים. (את הפיוט)

תבנית: השיר בנוי משש מחרוזות בתבנית מעין אזורית. בכל מחרוזת חמשה טורים ענפיים וטור מעין איזור. הטור הרביעי בסוף מחרוזת א' משמש פזמון אפשרי.

משקל: תשע הברות לרוב בכל טור.

חריזה: אאאאאא, בבבבבא, גגגגגא...

חתימה: יושׂף.

מקורות: 1)מחזור אר"צ (=ארם צובא) וויניציאה 1527 ראה: J.T.S. מס' 5698 (AHZOR ALLEPO), דף רמג תחת הכותרת 'פיוטים לחתן' לרבי יוסף ז"ל. 2)שבחי צדיקים ירושלים תש"ח, עמ' כד. 3)ויקח עמרם החדש ירושלים תשנ"ח עמ' קלח.

ייעוד הפיוט: במחזור אר"צ הפיוט מיועד כאמור לחתן. ב'ויקח עמרם' הוא הוסב לחתן הכתאב בכל מקום, שמופיעה המלה אשה באר"צ, הושמה ב'ויקח עמרם' בסוגריים, ולפניה מופיעה המלה 'תורה'.

 

יוֹם זֶה אֲרַנֵּן בִּרְנָנַי / לְשֵׁם שׁוֹכֵן שְׁמֵי מְעוֹנַי

יוֹם זֶה שִׂמְחוּ בְנֵי אֵיתָנַי / בְּשִׂמְחַת חֲתָנַי וְשׁוֹשְׁבִּינַי

נוֹאֲמִים בְּחֶזְיוֹן הֶגְיוֹנַי / תּוֹרָה (אִשָּׁה) לְאִישׁ מֵאֵת יְיָ:

 

מָצָא תוֹרָה (אִשָּׁה) מָצָא טוֹב וַיָּפֵק רָצוֹן מֵיְיָ:

 

5. וְהָעִיר צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה / וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה

יוֹם יַעֲלַת הַחֵן הַנְּכוֹחָה / לְאַלּוּף נְעוּרִים לְקוּחָה

שִׂישִׂי תוֹרָה (כַּלָּה) מְשֻׁבָּחָה / לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ:

 

שִׂישׂוּ רֵעִים וְשׁוּשְׁבִּינִים / וְשִׂמְחוּ בְשִׂמְחַת חֲתָנִים

לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים / וּשְׁתוּ מַמְתַקֵּי יֵינִים

10. וְאִמְרוּ בְשִׂמְחָה וּרְנָנִים / זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ:

 

פְּאֵר וַעֲטָרָה לְךָ חָתָן / יֵאוֹת וְכָל טוּב וְכָל מַתָּן

כִּי אֱלֹהֶיךָ לְךָ נָתַן / תּוֹרָה (כַּלָּה) מִבְּנוֹת בְּנֵי אֵיתָן

כְּשֶׁמֶשׁ וְיִצְהָר יָפְיוֹתָן / זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְיָ:

 

1.יוֹם זֶה אֲרַנֵּן בִּרְנָנַי: ביום זה אשיר ואשמח. לְשֵׁם...מְעוֹנַי: שמחה של מצווה לשם ה', עדה"כ ישע' נז,טו. בנוסח אר"צ כתוב 'לפני' במקום 'לשם'. בְנֵי אֵיתָנַי: בני ישראל, צאצאיהם של איתני עולם, האבות, על פי בבלי ראש השנה יא ע"א ורד"ק שמו"א א יז,מ. 3. נוֹאֲמִים בְּחֶזְיוֹן הֶגְיוֹנַי: שרים פיוטים לכבוד המעמד. נוֹאֲמִים: הנוסח ב'ויקח עמרם' הוא נאומים. חֲתָנַי וְשׁוֹשְׁבִּינַי: זה נוסח המוצע כאן להתאמת החרוז. הנוסח ב'ויקח עמרם': 'חֲתָנִים וְשׁוֹשְׁבִּינִים' והנוסח באר"צ: 'חֲתָנַי וְשׁוֹשְׁבִּינָיו: (אִשָּׁה) לְאִישׁ מֵאֵת יְיָ: על דרך בבלי מועד קטן יח ע"ב. 4.מָצָא...מֵיְיָ: על פי משלי יח,כב. מעמד הכתאב יש שהוא כולל רק אירוע אחד, והוא טכס כניסה ל'חדר' בסימן 'בן חמש למקרא' כמו המנהג בג'רדאיא, ויש שהוא כולל אירוע נוסף, והוא חופת הנעורים הסמלית. לפיכך התאימו האחרונים את השיר והוסיפו לפסוק ממשלי (אשה) בסוגריים: 'מָצָא תוֹרָה (אִשָּׁה) מָצָא טוֹב'.

5.וְהָעִיר צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: על פי אסתר ט,טו. כאן: ביטוי לאווירה החגיגית, ששרתה בעיר כולה לרגל התהלוכה הרבתי של הילדים והילדות הם והוריהם. וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה: על פי ישעיה לה,י. 6.יוֹם...לְקוּחָה: התורה המתקשרת לילד ביום זה. יַעֲלַת הַחֵן: היא האשה הכלה על פי משלי ה,יט והתורה, שנמשלה ליעלת חן 'שמעלת חן על לומדיה (בבלי עירובין נד ע"ב). הַנְּכוֹחָה: הנכונה, הישרה והאמיתית (עדה"כ ישע' נט,יד), שהיא גם נוכחת במעמד. כאן: התורה או כלת הנעורים. אַלּוּף נְעוּרִים: עדה"כ ירמ' ג,ד. כאן: תואר לחתן תורה או לחתן נעורים. 7.שִׂישִׂי תוֹרָה (כַּלָּה) מְשֻׁבָּחָה: פנייה לבת זוגו של החתן התורה או כלת הנעורים לשמוח. לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ: על פי תה' כז,ד.

8.שִׂישׂוּ...חֲתָנִים: קריאה למשתתפים באירוע לשמוח בשמחת הכלולות. רֵעִים וְשׁוּשְׁבִּינִים: הם המלווים את החתן והכלה, כאן: גם הנשים המשמשות אומנות בלילה לילדים החתן והכלה שהם לנים בחיקן. אומנות אלו היו לפעמים המיילדות בעיר.

9. אִכְלוּ...יֵינִים: על פי נחמ' ח,י. כאן: רמז לסעודות, שהיו נערכות בבתי החתנים. 10.זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ: זהו יום חג, על פי תה' קיח,כד.

11.פְּאֵר...יֵאוֹת: הכתר, שאתה חובש לראשך, הולם אותך: חתן הנעורים היה עוטה מצנפת מיוחדת לראשו המכונה בערבית 'עמאמא' (ראה בכתובת השיר). וְכָל טוּב וְכָל מַתָּן: רמז למתנות, שמקבל חתן הנעורים מהורי הכלה. 12.מִבְּנוֹת אֵיתָן: בני אברהם הנקרא איתן (ראה טור 2 ).

13. כְּשֶׁמֶשׁ וְיִצְהָר יָפְיוֹתָן: יופין של בנות איתן צח ומזהיר כזוהר השמש וכאור הצהריים. וְיִצְהָר: מילה זו במקורה מציינת שמן זית זך כמו 'ואספת דגנך תירושך ויצהרך' (דב' יא,יד). שמן הזית מיועד גם למאור. בגוף השיר כאן מודפסות בסוגריים שתי המלים ('מלשון צהריים'), והוא חידוש משמע לציון אור הצהריים משרש צהר=זהר (ראה מילון בן שושן ערך יצהר) והשווה בר' ו,טז 'צהר תעשה לתיבה' ותרגום אונקלוס 'ניהור' או יב"ע בית ניהור ורס"ג מאור (ראה בפירוט בדעת מקרא'). יָפְיוֹתָן: חידוש לשוני במקום יָפְיָן להתאמת החרוז 'תָן'. זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְיָ: הלשון על פי ישע' נד,יז, והנמשל על פי דב' לג,ד 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' והשווה בבלי קידושין לב ע"ב על הפסוק תה' א,ב 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' ורש"י שם 'בתחילה נקראת תורת ה', וּמִשֶּׁלְּמָדָהּ וּגְרָסָהּ נקראת על שמו'.

בנוסח אר"צ לא מופיעה המחרוזת האחרונה ובמקומה יש מחרוזת אחרת.

 

 

ח)דרושים של הכתאב70

בקהילות תאפילאלת וג'רדאיא נהגו תלמידי חכמים לומר דברי תורה או דרשה במסגרת הסעודה, שנערכה לכבוד חגיגת הכתאב. בקהילות תאפילאלת לא הונצחו דרשות אלו בכתובים. בקהילת ג'רדאיא לעומת זאת תופסים הדרושים לכבוד הכתאב חלק נכבד בספר תחת הכותרת 'דרושים דלכתאב' (דרושים של הכתאב) וכוללים עשרים עמודים (קל"ג-קנ"ב).

לאחר הכותרת 'דרושים דלכתאב' מופיעים שני דרושים בערבית יהודית באותיות עבריות. הראשון דן בנושא לימוד תורה הנשען על הפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' (עמ' קל"ג-קל"ט); השני עוסק במדרש 'שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל: תורה מאורות וגשם' (עמ' קל"ט-קמ"ה). אחריהם מופיעים שני דרושים תחת הכותרת 'דרושים לבר מצוה דהיינו ''אלכתאב'' כמנהג ק"ק (=קהילת קודש) ג'רדאיא יע"א (=יכוננה עליון אמן). הראשון תחת הכותרת 'דרוש ליל סעודה ראשונה בעברית והוא כמעט העתק של דרוש שחיבר ר' יעקב אביחצירא על מתן תורה (ראה ספרו דורש טוב, ירושלים תרמ"ד, מדף יד ע"א). השני 'לסעודת ליל שני' דרוש בערבית פיתוח של המדרש (ילקוט שמעוני במדבר רמז תרפ"ד) 'בשעה שנתן ה' תורה לישראל נתקנאו בהם אומות העולם ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מאלו אלא שהוא חונף להם ונושא להם פנים'. אנו מביאים להלן את תוכנו של דרוש אחד בערבית בעיבוד חדש. העיבוד כולל תרגום ישיר מערבית לעברית, קיצור והשמטה של חזרות, פיסוק, וציון המקורות של הדרוש מקראיים ותלמודיים ומדרשיים. המקורות מובאים בסוגריים בגוף הדרוש.

 

הדרוש הראשון בנושא לימוד תורה (על הפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' (עמ' קל"ג-קל"ט).

הדרוש פותח בשאלה, למה נצטווינו דווקא במצוה זו ללמד את התורה לבנים, ומה ייחוד בה משאר המצוות?

תכלית בריאת העולם וכל אשר בו היא למען האדם. תכלית הישראלי הוא ללמוד תורה. בזכות התורה נברא העולם בבחינת 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמ' לג,כה). לפיכך מוטלת החובה על האיש הישראלי ללמוד תורה (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פ"א ה"ח) ללמדה לבניו וגם לאחרים, לפי שהתלמידים קרויים בנים (שם, ה"ב).

אין העולם יכול להתקיים אלא בזכות תורתן של תינוקות של בית רבן , שהיא תורה נקייה וטהורה החביבה על הקב"ה, ובשבילם העולם מתקיים, שנא' 'מפי עוללים ויונקים יסדת עז' (תה' ח,ג). הקב"ה מבטל גזרה, שנגזרה על ישראל שחטאו, בזכות תורתן של תינוקות של בית רבן כמאמר שלמה המלך עליו השלום 'לשון רכה תשבר גרם' (משלי כה,טו). שתי המילים: 'תשבר גרם'-ראשי תיבות: תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלים (ראה שו"ת חיים ביד סימן רכו). לפיכך מוטלת החובה על ההורים להשתדל להוליך את בניהם אצל המורים וגם להוקירם ולכבדם מידי פעם במתנות, כדי שישתדלו בהוראת בניהם.

כאן עובר הדרשן לפרש את הפסוק: 'יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסַף עוֹד וְחֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר' (משלי יא,כד) וזה שלאחריו 'נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא' (משלי יא,כה). המפרשים פירשו פסוקים אלה בדרך נגלה ובדרך נסתר. בדרך נגלה הפסוקים מדברים על ענין הצדקה (ראה רש"י וראב"ע). על פי דרכי הטבע אדם המפזר ממונו, אין ממונו מתרבה, אלא מתמעט, אבל בנושא הצדקה 'יש מפזר ונוסף'. המפזר ממונו למטרות צדקה- הקב"ה מוסיף לו כפלי כפליים. אבל על דרך הנסתר (כאן=הרמז) הפסוק מדבר על התורה, ומוסב על המורה המלמד תורה לתלמידיו, ככל שהוא מקנה להם חומר וחוזר עליו ירבה הבנה בתורתו, אבל מי שאינו חוזר על תורתו ואינו מלמדה לאחרים-לימודו מעלה חלודה כדברי הירושלמי: 'ר' יוחנן היה אומר לתלמידיו, בואו ונפשפש בהלכות, שלא יהיו מעלות חלודה' (ספרי דברים סו ויל"ש האזינו רמז תתקמ"ב). המלמד תורה לתלמידים מרבה ידע, מתמלא שמחה והופך למעיין ההולך ומתגבר, וחכמתו מתחזקת ומתעצמת, עד שהופכת לו לנבואה, כלומר, מתווספת לו השפעה אלהית, ומתקיים בו מאמר המשנה 'וכנהר שאינו פוסק' (אבות ו,א) ועל דרך 'הבא ליטהר מסייעין לו' (זהר ח"ב עט ע"ב).

לימוד התורה לתלמידים בשמחה משרה שמחה גם לתלמידים, על ידה מתווספת בהם חכמה, והם מתחילים להקשות קושיות לרבם ומפנים אליו שאלות כדי לדעת הלכות ודינים. הרב המלמד תלמידיו בשמחה זוכה לשתי השפעות: א)הברכה שורה בלימוד הנעשה בשמחה, הרב זוכה להשראה מעין רוח של נבואה, ומחדש חידושים ופירושים שלא עלו על דעתו ולא הבינם לפני כן. ב)בזכות החזרה של החומר הלימודי לתלמידים פעמים רבות נפתחים אצלו מעייני השכל, והוא זוכה לרדת לעומקה של ההלכה ולהבין תשובות, שישיב לתלמידיו בבחינת 'ומתלמידי יותר מכולם' (בבלי תענית ז ע"א). זהו הפירוש של 'יש מפזר ונוסף עוד' המוסב על המלמד הזוכה לשתי ההשפעות הנ"ל.

הדרשן עובר לפרש המשך הפסוק 'וְחֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר'. המלמד תלמידיו בעצלות בלי שמחה וחשק, גם משמיים מחסרים ממנו שתי ההשפעות הנ"ל: תורתו מתמעטת והבנתו מידלדלת, והטעם, שכאשר התלמידים מבחינים, שרבם מלמדם בלי שמחה, הם הופכים עצֵבים, ונמנעים להפנות אליו שאלותיהם. אם כן, אוי לו למלמד כזה ואוי לנשמתו. הוא מפסיד שתי השפעות: תלמודו אינו מתקיים בידו, ותלמידיו מאחלים לו, יהי רצון שישכח תלמודו וישאר נבל כשאר הנבלים.

כאן פונה הדרשן להסבר הפסוק השני הסמוך ''נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא': א)נפש הרב המלמד-הפסוק קְרָאָהּ ברכה, לפי שנשמתו נתעוררה מאליה ללמד תורה בלב טוב ובנפש חפצה. הוא עצמו הפך לברכה, דהיינו נשמתו זוכה בשתי ההשפעות כמו אברהם אבינו עליו השלום, שנאמר בו 'והיה ברכה' 'ונברכו בך כל משפחות האדמה' ( בראשית יב,ג) וזהו שאמר הפסוק 'נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן' כלומר, תתענג מרוב השפעה הנשפעת עליה, וגם התלמידים, שלמדו ממנו, יזכו ללמד אחרים בבחינת 'ּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא'. ב)המלמד אחרים דומה הוא למטר יורה ומלקוש, שהבריות מצפים לו, כך המלמד ומרווה אחרים-עיני הבריות תלויות בו לראותו, ללמוד ממנו ולקבל ממנו ברכה, ברכת התורה. ג)הפסוק מדבר על שכר המלמד תורה לאחרים לשם שמיים. על פי מאמר חז"ל 'כל המלמד תורה בעוה"ז זוכה ומלמדה לעוה"ב' (בבלי סנהדרין צב ע"א) ו'נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן' אפשר להסביר כך: המלמד אחרים מה שהשיג מדֶשן החכמה 'וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא' יזכה ללמד אחרים בעוה"ב.

סיכום

מאמר זה עסק בטקסי חניכה ל'חדר' הנעשים בגיל חמש בכמה קהילות במרוקו ומחוצה לה. עיקר המאמר מתמקד באירוע ה'כתאב' הנעשה לילד שהגיע לגיל חמש הנכנס לחד בבחינת בן חמש למקרא, אירוע המלווה בחופת נעורים. חופת הנעורים הסמלית, שבה משדכים לילד בן חמש ילדה בגילו היא אירוע ייחודי, הידוע רק במרוקו ובבצאר באלג'יריה ונהג רק בכמה קהילות, ואינו נחלת כל המשפחות באותן קהילות. לאחר שנסקר אירוע בקהילות השונות: של תאפילאלת ארפוד ואגפיהן, וכן צפרו, פאס, מכנאס ועמק התודגא, דן המאמר במשמעות הרעיונית של חופת הנעורים ובמקורותיה. באשר למשמעות מוצעים כאן שני הסברים לתופעה: א)חופת נעורים הנעשית סמוך לחג השבועות, יום מתן תורה נתפסת כמעשה סמלי להמחשת הקשר בין הילד לתורה, על פי תיאור יחסי ישראל והתורה בקשר של כלולות הידוע במקורות שונים, שפורטו במאמר. ב)על פי דעה אחרת חופת נעורים נעשית כסגולה לעצירת המגפה, שפרצה בתקופות שונות, ובה מתו חתנים וכלות לפני חופתם וילדים בגיל חמש. הסבר זה מסתמך גם על מנהג עשיית חופה של חתן וכלה בבית החיים לעצירת מגפה בקהילות אשכנז וחניכת ילדים בסעודת יתרו כהודיה על הפסקת מגיפה בתוניס.

באשר לקדמות המנהג ומקורותיו מסתבר מתעודות של קהילות ושותי"ם, שהמנהג הידוע בקהילות תאפילאלת והמיוחס לר' יעקב אביחצירא (נפטר בתר"מ), קדום יותר. על פי מסמכים הלכתיים והסטוריים של קהילת צפרו ופאס המנהג ידוע בצפרו לפחות משנת 1735/תצ"ה ובפאס לפחות משנת תמ"ח/1688. המעקב אחרי מקורות חופת הנעורים הוביל את הדיון למקור תלמודי בבלי סוטה יג המודיע על חופת נעורים הסמלית, שעשתה מרים למשה בתיבה, שהיתה שטה ביאור, ונימוקה: 'שמא לא אזכה לחופתו'. משה היה נתון בסכנת מוות על פי גזירת פרעה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (שמות א,כב). אמו לא היתה בטוחה אם תזכה לחופתו, לפיכך הקדימה לעשות מעשה סמלי, שיפצה אותה, אפשר מטעמי ייאוש או כביטוי של תקווה. בסופו של דבר משה ניצל, והוא זכה לחופתו. הנה כי כן, זהו אירוע חופת הנעורים הראשונה, בגוונה הראשוני, ואפשר שהיא האסמכתא או מקור ההשראה הרעיוני לקביעת מנהג חופת הנעורים הסמלית כסגולה למניעת מותם של חתנים וכלות לאחר חופתם או סמוך לה, חופת נעורים הידועה לנו במרוקו כבר מן המאה ה-17 לפחות. המאמר דן גם במשמעות הסמלית של מנהגי הכתאב ומקורותיהם המקראיים והמדרשיים כמו תהלוכת הילדים לשפת הנהר, השלכת התפוחים למים, כתיבת אותיות בדבש וליקוקם על ידי הילדים ומשמעות גיל חמש. המאמר סקר גם טכס החניכה לחדר של הילד בן החמש בשבועות גם באשכנז על פי מחזור ויטרי, על פי ספר הרוקח וספר אסופות, המלמדים על כמה פרטים המשותפים גם לכמה מקהילות מרוקו: כמו הליכת הילדים לשפת הנהר, כתיבת אותיות בדבש ואכילת תפוחים. המאמר נחתם בתיאור ה'כתאב' ללא חופת נעורים בקהילת ג'רדאיא שבאלג'יריה, בפיוטים שהושרו באירוע ובדרושים שנאמרו לכבודו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות והערות

 

1. על תאפילאלת וארפוד ראה נזרי, מנהגי החתונה, עמ' 352 ומקורות שם ועל בצאר ראה יעקב אוליאל ולהלן הערה 7.

2.ראה מילון ערבי איילון ערך כֻתאב/كتاب.

3.תיאור חגיגות האירוע על פי מסרנים שונים מקהילת ארפוד: מור אבי, ר' יצחק נזרי, דודתי עליזה פרץ, וראה גם בן מאמרו של בן ישי בגיליון זה פרק ג. מחזור חיי אדם סעיף 2 אלכתאב.

4. השווה בראשית רבה עז,ג 'אמר ר' חנינא בר יצחק: אמר לו הקב"ה (למלאך) הוא בא אליך וחמישה קמיעין בידו: זכותו וזכות אביו זכות אמו וזכות זקינו וזכות זקינתו, מדוד עצמך אם אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו מיד 'וירא כי לא יכול לו'.

5. מונח זה נמסר לי על ידי מר שלום בן שטרית מאשדוד בשם אחותו עדא מאיר.

6.על פי גב' שרה חמו מלוד קרוי האירוע גם בשם 'אזואז אצגיר' (נישואי הנעורים).

7.על מנהגי קהילה זו נתחבר ספר בשם 'מליץ טוב' על ידי ר' שלום אביחצירא ירושלים תשל"ג, אולם אירוע הכתאב לא הוזכר. על נושאי הספר ראה, נזרי, מנהגי החתונה, עמ' 353.

8. ראה קה"צ חלק ג, עמ' 89 והערות שם.

9.על הכתאב במכנס ראה בן שמחון, עמ' 149-153 ועל הכתאב בפאס ראה שטרית, החתונה עמ' 419-420.

10. ראה על כך זעפרני, עמ' 133.

11. נוסח השיר ופרטיו ראה סעדון, מרוקו, עמ' 230 בהמשך המאמר.

12. ראה קה"צ, עמ' 89 הערה 45; זעפרני, עמ' 133; בן שמחון, עמ' 151 וכך מקובלני גם ממור אבי בריאיון עמו. השווה בר מצוה של ר' אלעזר בן רשב"י, שבו ביום גם ארסוהו (זהר חדש בראשית יח ע"א).

13.ראה נזרי, הכתובה, עמ' 41-45.

14. ראה בבלי פסחים מט ע"ב ושמות רבה לג,ז.

15.מדרש משלי ה,יח. 16. ויקרא רבה יא,ג. 17. ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס"ד.

18.ראה מאמרה של עפרה מאיר, נושא החתונה במשלי המלכים באגדת חז"ל, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ב, עמ' ט-לג. ונספח שם: ששים משלים עמ' לד-ז.

19. שם, משל מה על פי פס"ר ה.

20. ראה סקירה כללית, נזרי, הכתובה, עמ' 43-45 והערות שם 233-243.

21.ראה, הפיוט העברי בארץ ישראל ובמזרח (עורכים: שולמית אליצור וטובה בארי) האוניברסיטה העברית ירושלים תשנ"א, עמ' 140-145.

22.ראה מחזור לשלש רגלים, ווילנא תר"מ, שני הפיוטים המשמשים אחד יוצר ליום א' של שבועות והאחר יוצר ליום ב'- שניהם של שמעון בר יצחק, וראה הערה בראש הפיוט הראשון "ה' קנני ליום א', עמ' 216 מיוסד ע"פ א-ב. 23.סוף הפיוט,שם.

24.ראה אזהרות לרבינו יצחק בן ראובן אמשטרדם שנת ת"ר דף א. פזמון סמן יצחק "יום זה הוריד".

25.ראה ישראל נג'ארה, זמירות ישראל, (מהדורת פריס חורב) תל אביב תש"ו, עמ' 464-469. על כתובה זו הוקדש חיבור. ראה נזרי, הכתובה.

26. רשימת כתובות בין ה' לישראל ראה נזרי, הכתובה, עמ' 263-264, מס' 1 ו-6-9.

27. שם ברשימה מס' 2,4-5, ו-10.

28.נוסח הכתובה, ראה ספר מועדי ה' ליוורנו בכל הוצאותיו ובמהדורה של ימינו, הוצאת ספרים מעוז מאיר שנדפס בישראל,עמ' 364– 363.

29. ראה יוסף שטרית, החתונה, עמ' 490-492.

30. ראה, בן שמחון, עמ' 151. הסבר זה מקבל חיזוק גם ממקור תלמודי המציע כסגולה לבחורים שמתים לפני חופתם לעסוק בתורה, ראה יבמות קה ע"ב.

31. כך נמסר לי בראיון טלפוני עם הגב' צבאן מנתניה אלמנתו של עמרם צבאן, מחבר הספרים 'ויקח עמרם' מנהגים ופיוטים של קהילת ג'רדאיא'.

32. ראה, גליק.

33. שם, עמ' 173-176.

34. ראה גליק עמ' 172 הערה, 64 על פי לוינסקי, מחניים פג (תשכ"ג), עמ' 60-63.

35. ראה, גליק, עמ' 174.

36.ראה גליק עמ' 174 הערה 68 על פי י' לפיעץ, ספר מטעמים, עמ' לז.

37. ראה גליק עמ' 175 הערה 69 על פי מאיר צוקרוביץ, ידע עם, א (תש"ח) עמ' 13-14.

38. ראה גליק, עמ' 174-175.

39. ראה גליק עמ' 175.

40. ראה, שרף.

41. ראה אבני שיש, חלק א' סימן נט ד"ה 'עמדו לפני'. ההדגשות והפיסוק אינם במקור.

42. ראה קה"צ א, עמ' 78, תעודה 67, והערה 3 שם.

43.ראה כרם חמר, תקנה מ"ה.

44. סוטה יב ע"ב. גירסא אחרת בכתב יד ל'חופת נעורים' היא 'חופת נערים' (ראה, שטיינזלץ, גרסות).

45. ראה שטיינזלץ,שם.

46. תיאור מפורט של תחנות אלו במעגל האדם מובא בפרקים אחרים בספר 'קהילת ארפוד ומנהגי תאפילאלת' (ספר בהכנה מאת מחבר מאמר זה).

47.מתוך ציטוט מ'ספר אסופות' דף סז עמ' א, שדבריו מובאים במקורות שונים: לוינסקי, עמ' 162; ספר התודעה, עמ' רפב; ושמחה אסף מקורות לתולדות החינוך בישראל' עמ' 101. על ספר אסופות ומחברו ראה אסף שם, עמ' 99 והערה 118.

48.ראה: 'ספרי' דברים, מח.

49.ראה,יערי. 50.ראה, יערי, שם, עמ' 231.

51.שני המדרשים הראשונים הם: א)ספרי דאגדתא מהדורת ש. באבער וילנא תרמ"ו, דך יג ע"ב הערה ק"א. ב)מדרש אגדת אסתר, מהדורת ש. באבער, קראקא תרנ"ז, פרשה ג', סימן ח'. (ראה יערי,שם, עמ' 232, הערה .3

52. תרגום שני, מהדורת קאסל, לייפציג-ברלין 1885, עמ' 46. (יערי,שם הערה 4).

53. יערי, שם והערה 4.( על פי י. מ. טולידאנו, עמ' 18).

54. שיר השירים רבה יב,י.

55. נוסח השיר ראה סעדון, מרוקו, עמ' 230.

56. ראה: ויטרי, סימן תק"ח ראה גם לוינסקי, עמ' 162-163 ושמחה אסף, עמ' 740-741. על מחזור ויטרי ראה א"ע כרך טז ערך ויטרי, עמ' 121-122 והלפרין, כרך 2,עמ' 217.

57. ראה ספר הרוקח, סימן רצו; לוינסקי, עמ' 163 ושמחה אסף, עמ' 80-81.

58. אבות ה,כא. 59.קדושים יד.

60.ראה פירוש אור החיים, ויק' יט, כג ד"ה 'ואמר ג' שנים'.

ראה, שרף. 61.ראה, שרף, עמ' 34. 62.ראה שרף, שם,עמ' 25, 28.

63.שם,עמ' 35.

64. ראה לוינסקי, עמ' 164.

65. מתוך ציטוט מ'ספר אסופות' דף סז עמ' א, שדבריו מובאים במקורות שונים: לוינסקי, עמ' 162; ספר התודעה, עמ' רפב; ושמחה אסף (מקורות לתולדות החינוך בישראל' עמ' 101-100. על ספר אסופות ומחברו ראה שם, עמ' 99 והערה 118 וראה ביקורתו של יעקב עמדין על ביטול המנהג, לוינסקי, שם, עמ' 164. 66. תיאור הכתאב בג'רדאיא לשלביו הוא על פי אליהו צבאן, עמ' קח-קיא.

67.ראה אליהו צבאן, עמ' ט.

68.ראה ויקח עמרם החדש' עמ' קלו-קמד.

69.נוסח הפיוט ראה שם, עמ' קלח ושבחי צדיקים ירושלים תש"ח, עמ' כד. באוצר השירה-סימן יוסף (י-1711) יש לפיוט מקור יחיד: אר"צ (=מחזור ארם צובא וויניציאה 1527) המופיע תחת הכותרת 'פיוטים לחתן'.

70. כל הדרושים הנסקרים כאן, הם על פי ויקח עמרם הישן.

 

ביבליוגרפיה

 

אביטבול: שאול ישועה, אביטבול אבני שי"ש, חלק א' ירושלים תר"ץ

אליהו כי טוב: אליהו כי טוב, ספר התודעה, ירושלים תשל"ו.

אסף: שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, כרך א' (בעריכת שמואל גליק) ניו יורק וירושלים תשס"ב

א"ע: האנצקלופדיה העברית, ירושליםתל אביב תשכ"ט

בן נעים: יוסף בן נעים, נוהג בחכמה (עורך: משה עמאר) בני ברק תשמ"ז.

בן שמחון: רפאל בן שמחון, יהדות מרוקו הווי ומסורת, לוד תשנ"ד.

ברונו-מלכה: Brunot L et Malka E, Textes judéo-arabes de Fez. Rabat 1939

גליק: שמואל גליק, 'אור נגה עליהם' ירושלים 1997.

הלפרין: ישראל הלפרין, אנצקלופדיה לבית ישראל, מהדורת תשס"א

זעפרני: חיים זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, לוד תשמ"ו.

יערי: אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד.

כרם חמר: אברהם אנקאווה, כרם חמר-ספר התקנות, ח"ב, ליוורנו תרכ"ט/1871.

לוינסקי: יום טוב לוינסקי, (עורך) ספר המועדים, כרך ג' שבועות, תל אביב תשט"ז..

מילון ערבי: ד.איילון ופ.שנער, מלון ערבי-עברי, ירושלים תשל"ה.

נזרי, הכתובה: מאיר נזרי, הכתובה לחג השבועות ''ירד דודי לגנו'' לר' ישראל נג'ארה (ניתוח ופרשנות ופרקי מבוא), עבודת מאסטר, אוניברסיטה בר אילן רמת גן תשמ"ט.

נזרי, החתונה: מאיר נזרי, מנהגי החתונה בקהילת ארפוד, (בתוך: יוסף שטרית ואחרים, החתונה היהודית המסורתית במרוקו, חיפה תשס"ג), עמ' 352-392.

סעדון: חיים סעדון (עורך), מרוקו, ירושלים תשס"ד

צבאן אליהו: אליהו צבאן, ויקח עמרם , מסורת יהודי מזאב. (חסר תאריך ומקום).

צבאן עמרם: עמרם צבאן, ויקח עמרם, ירושלים תשכ"ו.

קה"צ א: דוד עובדיה, קהלת צפרו, כרך ראשון, ירושלים תשל"ה.

קה"צ ג: דוד עובדיה, קהלת צפרו, כרך שלישי, ירושלים תשל"ו

שטרית: יוסף שטרית ואחרים, החתונה היהודית המסורתית, חיפה תשס"ג.

שרף: מיכל מלאכי (שרף), סעודת יתרו-מקורות ומנהגים, מהות כד,לוד תשס"ב,עמ' 25-35.

שיראט: Les juifs d'Algérie, images et textes René-Samuel Sirat:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


הדפסהדואל