ארפוד עיירה יהודית במרוקו

facebook Share on Facebook

 

ר' ישראל בן ישי

 

ארפוד עיירה יהודית במרוקו

 

 

 

המאמר מתפרסם לכבוד הורי המחבר: ללא סתי צאלי (אסתר בת ישראל) זצ"ל ראש חברת קדישא לנשים בירוחם ולכבוד ר' מסעוד יבדל"א

 

 

 

א.מבוא

 

 

 

מטרתי במאמר זה היא לתאר את העיירה ארפוד: את תושביה היהודים, את תפיסת עולמם, את עיסוקיהם, את קשריהם עם שכניהם הערבים ואת חייהם היומיומיים בקהילה מאורגנת להפליא.

 

ארפוד הייתה עיירה יהודית, שכל תושביה היו נאמנים ליהדות, ובסיס חייהם היה התורה והמצוות. בחרתי לכתוב על נושא זה, בגלל רצוני לנסות ולתעד, עד כמה שניתן, את אופי החיים ומבנה הקהילה, שבה גדלתי וחייתי את שנותיי הראשונות. חלק קטן מן התיאורים חרות בזיכרוני כילד, אך את רוב רובה המכריע של עבודתי ביססתי על ראיונות ושיחות חופשיות עם תושבי ארפוד, שעלו לארץ. חלקם תושבים רגילים מן השורה וחלקם שימשו בתפקידים ציבוריים וכלכליים בעיירה ארפוד. כן נעזרתי בחומר כתוב אחר (מועט ביותר) שמצוי בספריות ציבוריות והחשוב שבהם הוא תיאורו של ח.ז. הירשברג על העיירה ארפוד.

 

 

 

ב. ארפוד-קווים עיקריים

 

1.ארפוד כמרכז אזורי

 

העיירה ארפוד הוקמה על ידי הצרפתים, והצבא הצרפתי החליט להקים מחנות למטרות פיקוח על המעבר בין שתי הארצות המוסלמיות: אלג'יריה ומרוקו. ארפוד נבנתה על ידי הצרפתים בצורה מתוכננת: רחוב ראשי חוצה את העיר, ומקבילים לו רחובות וסמטאות.

 

ארפוד הייתה בירת מחוז תאפילאלת, ובה ישב הגנרל הממונה על האזור מטעם הצרפתים הקרוי 'קומנדר'. על פי עדויות שבעל פה, ארפוד הוקמה בסביבות 1920, ואליה התקבצו (בעידודם של הצרפתים) היהודים, שהיו מפוזרים בכפרי הסביבה: מעאדיד, תיזימי, בוזלמא, אירארא ועוד. בארפוד הם קיבלו שטחי אדמה, ועליהם בנו את בתיהם ועסקיהם. בתחילה התיישבו בארפוד בעיקר יהודים, ועל כן אפשר בהחלט לקבוע, שארפוד הייתה עיירה יהודית במלוא מובן המילה. מספר הערבים, שהתגוררו בעיר, היה מועט מאד, ואלה היו בדרך כלל הערבים, ששימשו בתפקידים שלטוניים כגון: שופטים, חיילים, שוטרים ועוד. מספר התושבים הערביים בעיר גדל בהדרגה עם תחילת עליית היהודים לארץ ישראל, וזאת משום שהיהודים מכרו את בתיהם לערבים, ואלה עברו להתגורר בעיירה. בארפוד היו גם מוסדות השלטון והמנהלה של כל איזור תאפילאלת כגון בית משפט, דואר מרכזי ועוד. בארפוד היה גם שוק אזורי, שפעל חמישה ימים בשבוע (א-ה). תושבי הכפרים הערביים הביאו את תוצרתם החקלאית מדי יום ביומו, ובאותה הזדמנות רכשו לעצמם דברי מכולת, ביגוד וכל הדברים הנוספים, שהיו דרושים להם לשם קיום חייהם בכפר. בארפוד בנו הצרפתים גם מרכז רפואי (בית חולים) לכל כפרי הסביבה, והטיפול בו ניתן חינם לכל דורש. בתחילה הופעל על ידי רופאים צרפתיים בלבד, אך אט אט שולבו בו גם רופאים מהאוכלוסייה המקומית. ליד בית החולים הוקם בית הספר לאחיות מעשיות, ובו הכשירו בנות ערביות ויהודיות להגיש עזרה ראשונה ולחסן ילדים. מידי יום היו יוצאות האחיות לכפרי הסביבה כדי לבדוק את הילדים שבכפרים, לחסנם ולהגיש להם סיוע רפואי ראשוני. בעיות רפואיות קשות הופנו לטיפול בבית החולים בארפוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

2. תנאי החיים בארפוד

 

2.1. דיור ומג אוויר

 

תנאי החיים, הדיור והפרנסה בארפוד היו נוחים. בהיותה שוכנת באזור הסהרה, מזג האוויר בה בקיץ היה לוהט, והשרב בה היה כבד, אך צורת הבנייה אפשרה בידוד הדירות, ועל כן הדירות היו ממוזגות, והאנשים גם מיעטו להסתובב ברחובות ללא צורך. בתי היישוב היו חד קומתיים ובנויים בפשטות מטיט, שהוכן מחֵמר ומתבן. הבתים ברובם היו גדולים, מרווחים וגבוהים. על גגות הבתים נבנו מחסנים, והוכן מקום לסוכה. בימי הקיץ הלוהטים שימש הגג מקום לינה לכל דיירי הבית. על הגג הקימו מעין סוכה, שכונתה "ברגינה" ובה לנו, בעיקר ההורים מטעמי צניעות. הסוכה הגינה עליהם אף מצינת הלילה ומהקרה של האזור המדברי.

 

 

 

2.2. מקור המים

 

ארפוד הוקמה בסמוך לנהר זיז, שהיה גם מקור המים העיקרי של התושבים. בתחילה שאבו ממנו מים בכדים לשתייה, לרחיצת הגוף, לכיבוס בגדים ועוד. מאוחר יותר העבירו קו מים למרכז העיירה, ומן הברז הראשי יכלו התושבים לקחת מים לבתיהם. מאוחר יותר פותחה מערכת מים, וכל מי שרצה, יכול להתקין בביתו ברז מים.

 

 

 

2.3. תאורה

 

בשנים הראשונות להקמת ארפוד לא היה חשמל, והבתים הוארו בפנסי נפט, בפנסי שמן, בנרות שעווה ובפנסים, שהופעלו על ידי חומר מיוחד שנקרא "קרביל". עם התפתחות המדינה והישוב הגיע חשמל גם לארפוד, ולאט לאט החל להיות מצוי בכל בית. בבתי העשירים היו מקררים ומוצרי חשמל אחרים. ארפוד הייתה עיירה מודרנית יחסית לכפרי הסביבה, ובתקופת השיא ישבו בה בין אלפיים לאלפיים וחמש מאות תושבים, ורובם המכריע יהודים.

 

 

 

2.4 לבוש התושבים

 

בתחילה לבוש הגברים היהודים דמה באופן כללי ללבוש הערבים, והיה שונה רק בכיסוי הראש. היהודי לבש גלימה וכיסה את ראשו בכובע מיוחד שנקרא בִּירֶה. הערבי לבש גם הוא גלימה, אך כיסה ראשו בצעיף (שסובבו סביב הראש) ונקרא בערבית 'ארְּזַּה'. בהשפעת הצרפתים ונסיעות של הסוחרים המקומיים אל הערים הגדולות של מרוקו השתנה אט אט הלבוש המסורתי ופינה מקומו ללבוש מערבי. כך נוצר מצב, שבו הזקנים המשיכו ללבוש את הלבוש המסורתי, אך בניהם לבשו כבר חולצה ומכנסים ולעיתים - גם זקט מעל לזה, ובימות החורף לבשו אפודות ומעילים, כפי שלובשים בחברה המערבית. לבוש הנשים היהודיות היה שונה בתכלית מזה של הנשים הערביות. האחרונות עטפו את גופם בסדיני בד בצורות שונות, אבל הנשים היהודיות לבשו שמלות, והנשואות שביניהן כיסו את ראשן במטפחת פשוטה ביום חול ובמטפחות רקומות בשבתות בחגים ובאירועים שמחים.

 

 

 

3. החיים התרבותיים

 

מכיוון שקהילת ארפוד הייתה קהילה דתית, הרי שכל חיי התרבות שלה מזוגים היו ברוח של יהדות וקדושה. כל אירוע חברתי נשא אופי דתי בנוסף לחשיבותו כאירוע חברתי. למעשה, אפשר לומר, שהפעילות הדתית המסורתית בקהילת ארפוד הייתה הביטוי העיקרי והמרכזי לחיי התרבות. אחד האירועים החברתיים, שהיה מקובל בקהילה, הוא לימוד ספר הזוהר בלילות החורף הארוכים. החל מראש חודש מר חשוון היו קמים בשעה שתיים אחר חצות ללמוד או יותר נכון לקרוא קריאה שיטתית של ספר הזוהר. במהלך קריאת ספר הזוהר היו מתקיימות מסיבות חגיגיות, שנשאו אופי דתי. בסיום כל חלק מספר הזוהר, כאשר מגיעים ל-אדרא רבא ולאדרא זוטא, אחד הקוראים או העשירים ביישוב מארח בביתו את כל המתפללים ומוזמנים אחרים לסעודת מצווה, שהייתה נמשכת שעות רבות, והשמחה בה הייתה רבה מאד. אנשים רבים רצו לארח את הלומדים למסיבות הזוהר, כי ראו בה סגולה להצלחה, לברכה ולחיים טובים. אפשר לומר, שלימוד הזוהר היה דבר שבשגרה ונעשה, כאשר הקדימו לבוא לבית הכנסת ביום שבת בצהריים, בקבוצות של חברים, באזכרות, בעת צרה וכמובן בלילות החורף הארוכים. האנשים האמינו, שבזכות לימוד הזוהר ובזכות כותבו, ר' שמעון בר יוחאי, יזכו לגאולה שלימה.

 

 

 

4. וועד הקהילה ותפקידיו

 

בראש הקהילה עמד וועד הקהילה, שתפקידיו היו מגוונים ביותר. הוא עסק והיה מעורב בכל תחומי החיים של היהודים בעיירה. הוועד ראה את עצמו אחראי לניהולה התקין של הקהילה ולדאגה לקיום סדרים תקינים בקהילה. הוועד היה אחראי גם בעד מספר רב של פעילויות תרבותיות וסוציאליות בקהילה. נשיא הקהילה נבחר ( נתמנה) על ידי הממשל הערבי, אך חברי וועד הקהילה נבחרו בבחירות פנימיות מידי שנה על ידי הקהילה.

 

 

 

4.1. תפקידיו העיקריים

 

4.1.1. קשרים עם הממשל המקומי והמרכזי: הוועד אחראי על העניינים של הקהילה. הוא ייצג את הקהילה בפני השלטונות, היה הדַּבָּר שלה, ובעת הצורך שימש סנגורה של הקהילה בכלל או של פרטים מתוך הקהילה.

 

ארגון חיי הקהל: וועד הקהילה קבע סדרים ותקנות בתחומים שונים, שתכליתם להסדיר את חיי היום יום בקהילה.

 

 

 

4.1.2. ניהול קופת צדקה: וועד הקהילה ארגן את כל מעשה התמיכה בנצרכים ובנזקקים. הוא עשה זאת מקופת הצדקה, שנוהלה על ידו, ושתקציבה נגבה מן הסוחרים שבקרב קהילה.

 

 

 

4.1.3. טיפול באורחים שהגיעו ליישוב: לארפוד הגיעו עניים, שבאו לאסוף צדקה, אנשים שבאו לחפש לעצמם בת זוג, רבנים שבאו לדרוש בפני הציבור, שדרי"ם שבאו לאסוף תרומות לישיבות בארץ ישראל וסתם מבקרים. לכל אלה דאג הוועד לאירוח. הוא חילק את נטל האירוח בין התושבים, כך שהנטל לא ייפול על משפחה אחת, וגם כדי שהאורח ירגיש שמקבלים אותו כראוי. בעיקרון מצוות הכנסת אורחים היא אחת המצוות, שהקפידו ביותר בקיומה באופן אישי. היינו: גם כאשר היו משרתים בבית, בעל הבית ובני ביתו הם ששירתו את האורח, כדי לזכות במצווה, ולא השאירו מעשה חשוב זה למשרת הגוי שבבית.

 

 

 

4.1.4. מעורבות ושותפות במוסדות הקהילתיים השונים ביישוב: וועד הקהילה היה מעורב בצורות שונות בכל המוסדות הקהילתיים הנוספים. למשל: בתלמוד תורה, הוא היה שותף בתקציבים, בחברת רשב"י, היה שותף בעצה ובמתן רעיונות וכדומה. וועד הקהילה הוזמן על ידי השלטונות לקבלות פנים, שנערכו לרגל ביקורם של נציגי שלטון באזור, והם הביאו את ברכתם ואת תשורת העדה היהודית לאירוח מטעם השלטון.

 

 

 

5.מוסדות הקהילה המרכזיים

 

5.1. גמילות חסדים: מוסד הגמ"ח היה מפותח בארפוד. העניים נתמכו בצורה ישירה על ידי עשירי העיר בסתר וגם על ידי קופת הצדקה, שנוהלה על ידי וועד הקהילה. ההכנסות לקופת הצדקה היו משלושה מקורות עיקריים: א) מתרומות של אנשים. ב) ממיסים, שנגבו על ידי וועד הקהילה מן הסוחרים בלבד. הסוחרים הורשו למכור את סחורתם באחוז מסוים מעל למחיר המוצר, ואת הפדיון העבירו לקופת וועד ההנהלה. ג)קנסות, שתושבים שלמו עקב אי קיום תקנות של הקהילה (למשל אם אדם אחר להגיע למסיבה, שאליה הוזמן ושאישר את השתתפותו בה).

 

 

 

5.2. בתי כנסיות: בארפוד היו שבעה בתי כנסת, שבהם התפללו כל תושבי העיירה. כל בית כנסת כלל שטח מקורה לתפילה בימות החורף ושטח לא מקורה עם ספסלי בטון לתפילה בימות הקיץ הלוהטים. לכל בית כנסת היה חזן (ש"ץ) קבוע לכל ימות השנה. החזן שימש לא פעם כמלמד לילדי בית הכנסת. המצוות נמכרו אחת לחצי שנה. מראש השנה עד פסח ומפסח עד ראש השנה. המצוות העיקריות שנמכרו היו: סידור קטעי התפילה, אמירת קדיש ועלייה לתורה. בית הכנסת היה לא רק מקום לתפילה, אלא קהל המתפללים של בית הכנסת היה מעין חברה קטנה סגורה, שדאגה כמעט לכל צרכיה. כשאחד המתפללים צריך מוהל או להכין את בנו לבר מצווה וכדומה בדרך כלל עשה זאת חזן בית הכנסת, שהיה גם שוחט ומוהל על פי רוב. כשהייתה שמחה לאחד המתפללים או אבל, רחמנא להצילן, המתפללים ראו חובה לעצמם להשתתף בשמחות ובצער של חבריהם לבית הכנסת. בית הכנסת היה גם מוסד מחנך לילדים. הילדים לקחו חלק פעיל בתפילות, קראו קטעי תפילה, והשתתפו בשירה. והיו קטעים, שרק ילדים קראו אותם. דבר זה עודד את ההורים, והילדים מצידם התאמצו להראות את יכולתם בעיני המבוגרים.

 

 

 

5.3. מוסדות חינוך

 

בתחילה לא היו מוסדות חינוך לילדים, אלא אם האב ידע לקרוא, הוא לימד את בניו; ואם לא ידע, אז גם בנו המשיך בדרכו. מאוחר יותר פותח מוסד הלימודים בבית הכנסת. כל הילדים של המתפללים היו באים לבית הכנסת, והחזן היה מלמדם א-ב, קטעי תפילה, פרשת שבוע, קריאה בטעמים, הפטרה ומדרשים. שיטת הלימוד הייתה לימוד במקהלה, החזן קרא קטע, והילדים – אחריו. תלמידים שהפריעו זכו לטעום מנחת זרועו או מקלו של המלמד. מאוחר יותר פתחו הצרפתיים בית-ספר בעיירה, ובו למדו צרפתית ומקצועות כללים אחרים (היסטוריה, גיאוגרפיה וטבע). בבית ספר זה למדו יהודים וערבים במשותף, והלימודים בו התקיימו בשעות הבוקר. לאחר זמן נפתח בארפוד תלמוד תורה, שהשתייך לרשת תלמודי התורה של אוהלי יוסף יצחק, ושהיה תחת השפעת הרבי מליובביץ. מבנה תלמוד התורה היה מרווח, מסודר ומרוהט. התלמידים ישבו בו בנוחיות ולמדו בנוסף לחומש, ברכות תפילות ודינים גם גמרא ועברית (קרוא וכתוב). בוגרי תלמוד התורה ידעו לדבר עברית. אמנם לא כמו זו המדוברת היום בארץ ישראל. בתלמוד תורה היו כיתות של בנים וכיתות של בנות, וניתנה בו ארוחת צהרים לכל התלמידים. תקציבו היה מן הג'וינט ומקופת וועד הקהילה. בתחילה התקיימו בו לימודים רק בימי פגרה של בית הספר הכללי.היו בו גם כיתות לתלמידים שלמדו ששה ימים בשבוע (אלה שלא למדו בבית הספר הכללי), אך מאוחר יותר גם תלמידים, שלמדו בבית ספר הכללי, למדו בכיתות מיוחדות אחרי הצהרים. בימי שישי ובחופשות של בית הספר הכללי, התקיימו הלימודים באופן מלא ששה ימים בשבוע בתלמוד תורה. המורים ברובם היו מחוץ לארפוד, וועד הקהילה דאג לאירוחם בבית תושבים מקומיים לשאר צרכיהם וועד לנישואיהם עם בנות היישוב. הם זכו לכבוד גדול מצד הקהילה, ולתמיכה מלאה לפעילותם, גם כאשר השתמשו בכוח יותר מן הסביר כדי לטפל בהפרעות של תלמיד זה או אחר. התלמידים למדו לכל היותר עד גיל 15-16. לרוב בגיל בר מצווה הילד עזב את ספסל הלימודים והתחיל לשמש שוליה אצל אחד מבעלי המקצוע כדי ללמוד בסופו של דבר מקצוע לפרנסתו בחיים. תלמידים מצטיינים נשלחו ללמוד בישיבות ובמוסדות גבוהים יותר בערים הגדולות של מרוקו (רבאט, קאזאבלאנקה ומכנאס).

 

 

 

5.4. מוסד הרבנות ובית- הדין

 

בכל איזור ארפוד וסביבתה הרבנים השוחטים והדיינים השתייכו למשפחת הצדיק המקובל האלוקי רבי יעקב אביחצירא זיע"א או למד בבית מדרשם וסמכו את ידם עליו. גם בארפוד הרב המקומי היה נצר למשפחת אביחצירא. שימשו בכס הרבנות בארפוד רבי מכלוף אביחצירא, ר' ישראל (בבא סאלי זצ"ל), ר' יצחק (בבא חאקי ז"ל, שהיה רבה של רמלה לוד), ור' מאיר (בבא מאיר, בנו של ר' ישראל). הרב היה מעורב בכל ענייני הקהילה, ובכל עניין שאלו לעצתו, ודעתו הייתה הקובעת. הרב קבע תקנות וסדרים, שתכליתם להסדיר את חיי הדת בקהילה, לגדור גדרות, לגדור פרצות בחיים הציבוריים ולחזק את ענייני הדת וגדרי הצניעות. כאשר היה צורך, הטיל הרב חרמות וקנסות על מסירי התקנות ופורצי הגדר. בבית הרב למדו והכינו את משמשי הציבור בשחיטה, בחזנות וסמיכה לרבנות. בית הרב היה גם בית הדין לכל העניינים, שהיו בין יהודי לבין רעהו. עיקר הנושאים הנידונים היו: א)עניינים שבינו לבינה - נישואין, גירושין, שלום בית וכדומה. ב)דיני ממונות: תביעות על הונאה, רמאות, שטרי מכר, חלוקת רכוש, צוואות, ועוד. בית הדין עבד כל ימות השנה פרט לחודשים ניסן ואלול, שבהם התקיימו רק דינים דחופים ביותר. כאמור הרב דן רק בעניינים שבין יהודים לבין עצמם. בתביעות שהיו בין יהודים לבין גוים דן בית המשפט העירוני של הממשלה. על פי עדותו של מר יעקב בן-חמו גם בבית המשפט הגויי ישב נציג יהודי מטעם הקהילה על פי פקודה, שהוציא מלך מרוקו, שאהד את היהודים ודאג להוציא פקודות והנחיות לשמורתם ולשמירה על זכויותיהם.

 

 

 

5.5. חברת רשב"י- חברא קדישא

 

חברת רשב"י או כפי שכונתה בקיצור אלחברה (החברה) טיפלה בכל העניינים הקשורים לנפטר. בראש החברה עמד נשיא החברה, ולידו מועצת חברים, שהתכנסה בעת הצורך לדון ולהחליט בנושאים, שחייבו זאת. חברי החברה היו תושבים, שראו לעצמם זכות גדולה להשתייך לחברת רשב"י ולפעול בה. הורים רבים רשמו את ילדיהם כבר בהיתם צעירים מאד (בגיל 8-9) כחברים בחברת רשב"י. לרוב זה נעשה בטכס בר המצווה. חברי החברה היו מחולקים לשלוש קבוצות על פי העניינים, שבהם טיפלו.

 

א)קבוצה אחת תפקידה היה ללון עם הגוססים. כאשר הובא לידיעת נשיא החברה דבר מחלה קשה של אחד התושבים, הוא ביקרו ועמד על מצב בריאותו. אם נראה לו שהחולה מסוכן, הוא דאג שמידי לילה יבואו חבריו מחברת רשב"י ללון בבית החולה, כאשר כל הזמן אחד מהם ער ליד החולה ושם לב למצבו. כל אותו זמן הוא קרא בספר הזוהר, פרקים מהתנ"ך ופרקי תהילים. לעיתים לנו עם חולה זמן ממושך חודשיים ויותר, וכל זאת כדי שלא יקרה מצב, שבו יהודי יפטר לעולמו ללא קריאת שמע. גם כאשר בשלב מאוחר יותר חולים קשים היו נלקחים לבית החולים לטיפול, אנשי החברא קדישא היו לנים איתם בבית החולים על פי החלטת נשיא החברה.

 

ב)קבוצה אחרת תפקידה היה לטפל ברחיצת הנפטר ובסידורי ההלוויה (תפירת תרכיכים...). בארפוד לא היה חדר טהרה בבית העלמין, אלא רחצו את הנפטר בבית.

 

ג)קבוצה נוספת תפקידה היה לחפור את הקבר. בארפוד לא היה נהוג להכין קברים מראש, אלא בשעה שנודע על הפטירה. ראש החופרים היה שולח את קבוצת החופרים להכין את הקבר.

 

ד)קבוצה נוספת טיפלה בקבורתם של ילדים צעירים, שנפטרו רח"ל, ולא היה צורך בהלוויה. בראש כל קבוצה עמד אחראי. לרוב היה אחד מחברי המועצה של החברא קדישא. חבר החברה התחייב לעמוד לרשות החברה בכל עת שידרוש ביום או בלילה ולמלא ללא עוררין אחר הוראותיו של נשיא החברה. כאשר הייתה לוויה בעיר, מחויבים כל חברי החברה להשתתף בהלוויה, ונוכחותם הייתה נבדקת בהגיע הלוויה לבית העלמין. כל חבר, שנעדר ללא סיבה מוצדקת, היה נענש. העונש היה קנס כספי או אירוח של קבוצת חברים מחברא קדישא על פי מה שיקבע נשיא החברה או שני הדברים גם יחד. תושבי העיר כולם ליוו את הנפטר לכל הפחות, עד שהלוויה עוזבת את תחומי העיר. ברור, שרק הגברים הלכו אחר ההלוויה. נשים לא הורשו כלל להשתתף בלוויה, אפילו בתוך העיר.

 

סדרי הלוויה היו ידועים מסודרים וברורים, וכל פורץ גדר היה נענש, למען ישמעו וייראו. כל חברי החברה קדישא פעלו בהתנדבות ללא שכר מתוך רגש דתי חזק ,שפעם בקרבם, ומתוך תחושה עמוקה, שהם ממלאים תפקיד קדוש וחשוב ביותר. הם ראו בעבודתם קיום ממשי של מצוות גמילות חסד של אמת. בזכות פעילותם זו, הם זכו להוקרה רבה מצד כל התושבים, ולא היה אירוע משפחתי או יישובי שלא הוזמנו אליו חברים מחברת רשב"י לכבדו בנוכחותם. יום השיא של חברי החברה היה יום ל"ג בעומר. יום הילולה דרשב"י, חמישה עשר יום קודם ליום הזה עסקו בהכנות לקראת ההילולה: אפו, בישלו ומה לא עשו, כדי שיום זה יהיה מיוחד במינו.

 

בליל ל"ג בעומר עסקו כל הלילה הגברים בלימוד הזוהר בבית החברה. לפנות בוקר התפללו שחרית ולאחר מכן התחילו החגיגות, ששולבו בהן דרשות של חכמי המקום ורב המקום. ביום זה השמחה הייתה פורצת גבולות, והשירה והזמרה בפיוטים בשבח רשב"י ובשבח ארץ ישראל חיממו את הלבבות והגדילו את תחושת הקדושה ורוממות הרוח לאין שיעור.

 

 

 

6. עסקי היהודים בארפוד

 

רוב היהודים בארפוד עסקו במסחר, חלקם במסחר קמעונאי וחלקם במסחר סיטונאי. הם סחרו בדברי מכולת, בבדים, בשמן, בסוכר, בסדקית וכל דבר. חלק קטן מהיהודים עסקו ברוכלות ומכירת סדקית בכפרי הערבים. הרוכלים יצאו עם חמוריהם ומרכולתם וסובבו בכפרי הערבים, מכרו מרכולתם, ובאותה הזדמנות גם תיקנו חפצים שבתחום מקצועם כגון סנדלרים, צורפים וכיו"ב. רוכלים אלה - יש מהם, ששבו מידי יום לבתיהם, יש ששבו פעמיים בשבוע ויש שחזרו רק בסוף השבוע לביתם. יהודים לא עסקו בחקלאות כפרנסה וכמקצוע, אף על פי שהיהודים היו מבעלי אדמות. את עבודת האדמה השאירו לערבים, שעשו זאת בשיטת האריסות. כאשר היהודי סיפק את הזרעים וכיסה את הוצאות הטיפול בגידולים, הערבי קיבל חמישית מן היבול, אך אם הכול היה על חשבון הערבי, התחלקו שווה בשווה ביבול. יהודים מעטים עסקו בכריית מחצבים, שהיו באזור ובשווקו לחו"ל, ואחרים עסקו גם בהובלה של הסחורות מן הערים הגדולות לערי הסביבה. יהודים רבים היו בעלי מלאכה: סנדלרים, פחחים, חייטים, נפחים בנאים ועוד. רוב המסחר היה כפי שנהוג בימינו סחורה תמורת כסף, אך היה גם סחר של החלפת תוצרת בתוצרת, היינו הערבי קיבל מצרכי מכולת, ותמורתם שילם בתוצרת חקלאית. חלק גדול מן המסחר עם הערבים התנהל באשראי, וכך הדבר גם עם בעלי המלאכה. החייט תפר בגדים לערבי לקראת חגו או בעת הצורך, אבל את התמורה קיבל, בשעה שלערבי היה במה לשלם. האשראי לא היה ניתן תמורת ריבית, אך מקובל היה שהערבי הביא מתנה מפרי אדמתו למוכר בעת הפירעון החוב או לפני כן, הכול בהתאם למצב.

 

חלק מהיהודים בדרך כלל העשירים עסקו בהלוואה בריבית. בזמן שלטון הצרפתים הם ניסו לחסל תופעה זו ואסרו על הלוואה בריבית, ומי שנתפס היה נענש. אך עם התחלפות השלטון הותר הרסן, והדבר חודש וביודעין. על פי העדויות, שנמסרו לי בעל פה מפי המרואיינים, הערבים, שלוו מהיהודים, לא רק שלא שמרו טינה ליהודים בשל כך, אלא אף העריכו את הטובה הגדולה, שהיהודי עושה להם. ופרט לתשלום הריבית הגוי אף הודה ליהודי על האשראי, שנתן לו בצורת מתנה מפרי אדמתו או ביצים, שהטילו תרנגולות וכדומה. הנשים לא עבדו כלל, פרט לאלמנות וגרושות ונשים, שלא היה מי שיפרנס אותן. גם נשים אלה לא עבדו מחוץ לביתם, אלא עסקו בתפירה ובתיקונים קלים לבגדים, ברקמה ועבודות דומות, כדי למצוא לעצמם מקור פרנסה.

 

 

 

7. היחסים בין היהודים לערבים בארפוד

 

אפשר לציין, שהיחסים בין היהודים לשכניהם הערביים היו יחסים טובים ותקינים. הערבים כיבדו את היהודים, והיהודים מצידם השתדלו להימנע מיצירת מצבים, שיקוממו כנגדם את האוכלוסייה הערבית. כאשר הערבי נזדקק לעזרה כלשהי, הוא העדיף לפנות ליהודי בבקשת עזרה, מאשר לאחיו הערבי. הערבים הסבירו זאת בכבוד ובאמון, שהם רוחשים ליהודים, וגם משום שבדרך זו מעמדו של הערבי בעיני שכניו אינו נפגע. בזמנים רגישים כגון כאשר היו מלחמות בארץ ישראל או לאחר מות המלך מוחמד החמישי, דאגו השלטונות לשמירה מיוחדת מפני פורעי חוק, שעלולים לנצל המצב. היו אף ערבים, שבאו ליהודים והודיעו להם, שהם מוכנים להגן עליהם בעת הצורך, אם מישהו ינסה לפגוע בהם. בימי חג השבועות היו חילופי תקרובות ומתנות בין שני הצדדים. היהודים כיבדו את הערבים בבדים ובתלבושות, בתה, בסוכר וכיו"ב, ואילו הערבים כיבדו את היהודים בתוצרת חקלאית, בפרחים וכדומה.

 

 

 

8. הביטחון האישי והקהילתי לטווח רחוק

 

אנשי הקהילה חיו אמנם בשלום ובהבנה עם שכניהם הערבים, אך ידעו היטב, שהיו תקופות בעבר הלא רחוק, שבו הערבים שנאו את היהודים במוצהר ואף עשו בהם שמות. בתשעה באב הם קראו קינה מיוחדת, שחוברה על ידי אחד ממשפחת אביחצירא והמתארת את מותו של רבי דוד אביחצירא על קידוש ה' בתאפילאלת, למעשה את הריגתו על ידי הקנאים מוסלמים, ועל כן בליבם תמיד קינן החשש, שמצב מעין זה יכול להשתנות. היהודים והערבים חיו בהבנה, כי היו צריכים זה לזה, אך ברגע שהאיזון הזה יופר, המצב הורע ליהודים ואז אולי לא תהיה אפשרות לעזוב. יהודי ארפוד גם הבינו, שהערבים אינם פוגעים בהם, משום שהמלך אינו מעוניין שיפגעו, אך ברגע ששלטון מתחלף, גם מצב זה יכול להתחלף, ועל כן אם ישנה הזדמנות לעזוב את שלטון הגויים ולעלות לארץ ישראל, ובכך גם להגשים שאיפת חיים, אין דבר טוב מכך. אפשר להוסיף ולומר, שיהודי ארפוד עשו רבות כדי למצוא חן בעיני שכנים המוסלמים, והם ידעו זאת, גם אם כלפי חוץ היו מצידם עליונות על הגויים שסביבם, בתוך תוכם פנימה ובהתבטאות צדדיות הם מגלים את חששם הפנימי מפני הגויים הערבים ואת מאמצים והוויתורים, שעשו עבורם כדי לזכות אותם בחיי הבנה ושלווה. אם נוסיף את כל הדבר הזה לכמיהתם לציון, והרי אין ספק, שברגע שהזדמנה להם האפשרות המעשית לקיים מצווה חשובה זו של עליה לארץ, הם עשו כל שביכתם כדי לממשה ולהוציא את שאיפתם מן הכוח אל הפועל.

 

 

 

 

 

ג. מחזור חיי אדם

 

1.לידה, ברית מילה ופדיון הבן

 

הנשים ילדו בבית בעזרת מילדת, גם כאשר פעל בית-חולים בארפוד. מייד לאחר הלידה הצמידו ליולדת אישה, שכונתה אלקעאדה (המיילדת). אישה זו שהתה עם היולדת כל ארבעם הימים שאחרי הלידה. כל הימים האלה דאגו לא להשאיר את היולדת לבדה מחשש שתפגע על ידי שדין ומזיקין או שיפגעו בתינוק הנולד. כאשר הנולד היה בן, השמחה הייתה גדולה במיוחד, ופעולות שונות נעשו כדי לשמור על הילד מפני הרוחות והמזיקין. כל שמונת הימים שלאחר הלידה התינוק הוחזק בידיים ולא הונח על הרצפה, ומי שהחזיק אותו אסור לו היה לישון. אין ספק, שזה מאמץ גדול, ועל כן השתתפו בו כל נשות המשפחה, ידידות ושכנות. גם הגברים לא ישנו כל שמונת הימים, אלא ישבו כל הלילה,למדו תורה, קראו מתוך ספרי הזוהר וספרו סיפורי אגדה. כל שמונת הלילות באו אנשים (מבית הכנסת שבו מתפלל אבי הבן) אחרי ערבית וקראו את השיר 'בר יוחאי' בפני התינוק.

 

בליל הברית היה תפקיד מיוחד לגברים ותפקיד מיוחד לנשים. הגברים קראו קריאה מיוחדת, שנקראת 'לחדקא', ובעת הקריאה מלאו חמש נשים את ידיהן במלח והניפו אותן כל זמן הקריאה. הן גם העבירו סכינים על קירות הבית בעת הקריאה. פעולה זו נעשתה כדי לגרש את הרוחות והשדים. האמונה העממית היא, שמלח וברזל מגרשים את המזיקין. הנשים, הסבתות והמיילדות היו רוחצות את התינוק ומחליפות לו את בגדיו בפעם הראשונה. לאחר מכן היה נערך מעין טקס, שבו המיילדת הכירה לו את העולם, שלא יחשוש מפניו. ההכרה הייתה נעשית בערך כך: תינוקי היקר, דע לך, שבעולם דברים רבים ומשונים, ושלא תפחד מהם, כשתיתקל בהם. יש רעמים וברקים ויש חיות רעות ורוח חזקה וגשם ומכוניות ואווירונים, שעושים רעש גדול וכו'. בתום הטקס הזה היו לוחשים לחשים שונים כנגד עין הרע. לאחר הטקסים האלה עסקו כל הלילה בהכנות לברית המילה, שנעשתה בבוקר מוקדם מיד לאחר שחרית.

 

בטכס הברית עצמו השתתפו כמעט כל התושבים (הגברים) בגלל חשיבות האירוע, אך בסעודת הברית השתתפה רק משפחה ומוזמנים. הסנדק בדרך כלל היה אבי היולדת, אלא אם כן החליט לכבד מישהו אחר. סעודת המצווה הייתה מלווה בשירים ובפיוטים ונמשכה זמן רב. גם הנשים חגגו לבדן, חרזו חרוזים, תופפו בתופים וחוללו במחולות, והכול בצניעות וללא פריצות ח"ו. שבוע ימים אחרי הברית התקיים טקס נוסף שנקרא תְזְיִינַה (ייפוי). בערב זה המיילדת רחצה את התינוק, החליפה לו את בגדיו וגם פצעה אותו פצעים קלים כנגד עין הרע ורוחות רעות.

 

פדיון הבן: אם הבן היה בכור, היו עורכים פדיון הבן כעבור שלושים יום. בטרם הפדיון הניח כסף בתוך הקערה, וזה היה כסף, שניתן לכהן לפדיון הבן: היולדת נזהרה במשך כל ארבעם הימים, שלא יראה אותה גבר שאשתו מניקה, ואפילו בהמה שהיא מניקה מחשש, שייקח לה את חלבה. כדי להקדים תרופה למכה נהגו לחלוק מזון בין המניקות שבעיר באותו זמן, וזה מראה על ביטול הקנאה בין היולדות ועל שיתוף ביניהן.

 

2.אלכּתאב

 

טכס זה סימל את המעבר של הילד לגיל הלימודים, כי לאחר הטכס הזה הילד היה מתחיל לימודיו אצל המלמד או בתלמוד תורה, הכול לפי הזמן. טכס זה היה נערך, כאשר הילד היה מגיע בערך לגיל חמש כדי לקיים את דברי התנא "בן חמש למקרא", והוצמד לחג השבועות, משום שבו ניתנה התורה לעם ישראל, וזה גם הזמן הטוב ביותר להתחיל ללמד את הילד תורה. הטכס נערך גם שלושה ימים לפני חג השבועות, אולי כדי לרמז על שלושת ימי ההגבלה, שנצטוו עם ישראל במעמד הר סיני.

 

לילה קודם ליום השלישי ריכזו את כל הילדים, שזה להם שבועות החמישי, מרחו להם חנה בידיים, והחזיקו אותם כל הלילה כדי לשמור עליהם מפני המזיקין. למחרת היום לקחו אותם לבושים בתלבושת מיוחדת בשירה ובריקודים לנהר, ושם היו זורקים תפוחים לילדים גדולים מהם, שנכנסו לנהר קודם לכן. בערבו של אותו יום עשו להן חגיגת מצווה, ומיד לאחר חג השבועות נלקח הילד למלמד, שהכין לו לוח א-ב מרוח בדבש. הילד ליקק אותו והתחיל בלימוד הא-ב.

 

 

 

3.בר מצווה

 

הכנסת הילד בעול המצוות נעשתה בשני טכסים נפרדים. אם היה הילד בגיל מצוות, הם נערכו בסמיכות ביום שבת וביום שני שלאחריו, ואם הילד היה צעיר, הם נערכו במרחק שנִים על פי הגיל. בטכס הראשון, שנעשה בשבת, התעטף הילד בטלית, ובו ביום עלה הילד לתורה ונערכה סעודת מצווה, שבה נשא חתן בר המצווה דרוש. טכס זה נערך לא פעם לילדים בגיל 9-10, משום שהילד היה נבון, ורצו לחנכו למצוות, או משום שאביו רצה להכניסו כחבר בחברת רשב"י וסמך את שני הענייניים. הטקס השני הוא טכס הנחת תפילין, והיו מקיימים אותו רק בגיל בר מצווה, היינו שלוש עשרה ויום אחד. אם הטכסים נערכו בצמידות, הייתה רק מסיבת מצווה אחת ביום שבת, ואם נערכו בריחוק זמן, נערכו שתי סעודות מצווה: אחת בטכס עיטוף הטלית, ואחת-בטכס הנחת תפילין. חתן בר מצווה קרא קטע מן התורה או את ההפטרה. את הדרוש קרא בבית בעת סעודתה מצווה, שהתקיימה בשעת הצהריים למשפחה ולמוזמנים.

 

 

 

4.נישואין

 

בתחילה היו נישאים בגיל צעיר. הבנים נישאו בגיל 14-15, והבנות כבר בגיל 9-10 ולעיתים אף פחות מזה, אך יותר מאוחר השתנה המצב, הבנות לא נישאו לפני גיל 16, והבנים - לא לפני גיל 17.

 

הביגמיה לא הייתה מקובלת בארפוד, ואיש לא נשא שתי נשים, רק כאשר אשתו הראשונה לא ילדה לו, ומרוב אהבתם לא רצו להיפרד, והייתה הסכמה ביניהם, שהוא ייקח לו אישה שנייה. מסדרי הנישואין היו הורי החתן והכלה. הם שנפגשו ודנו ביניהם על תנאי החתונה וסיכמו ביניהם את העניינים. החתן והכלה לא התראו לפני החתונה ובוודאי שלא טיילו בחוצות העיר, וזאת מטעמי צניעות. לאחר שהורי החתן והכלה סיכמו בניהם את התנאים, הם באו לפני רב המקום והתחייבו בפניו, שכל אחד יקיים את הבטחתו לנישואין. צד שיחזור בו ישלם קנס קבוע מראש. לאחר טכס ההתחייבות נקבע תאריך לחתונה (בדרך כלל תוך מספר חודשים מועט).

 

 

 

4.1. סדרי החתונה

 

12 ימים לפני החתונה מתחילים בטכסי הנושאים. ביום חמישי נערך הטכס הראשון שנקרא טרוח זרע (הנחת הזרע). בטכס זה החתן והכלה הניחו יחד סל חיטים וטחנו ביחד כמות קטנה של חיטה. את הקמח שמרו בכד קטן עד לערב הנישואין, שאז המיילדת לעתיד פותחת את הכד ועריכת טכס שתכליתו להגן על החתן מפני מזיקין. מערב זה ואילך נאסר על החתן לשהות לבדו, כי הוא זקוק לשמירה. על כן מערב זה עד יום חתונתו נצמדים אליו כמה מחבריו, הלכו איתו כמה מחבריו, הלכו איתו לכל מקום, לנו איתו, סעדו איתו כל זאת על פי המסורת המחייבת לשַׁמֵר את החתן מפני המזיקים. שבת שלאחר מכן נקראת 'שבת אלגטא'. בשבת זו מזמינה משפחת החתן ידידיה, חברים ומשפחה לארוחת צהריים בשבת. יום שני שלאחר השבת נערך בבית הורי הכלה טכס שנקרא אסְלְכא (לא ידוע פירושו). בערב זה מביא החתן לכלה מתנות. שבת שלאחר מכן (לפני החתונה) נקראת "שבת אלערוסא" (=שבת הכלה). בשבת זו מזמינה משפחת הכלה את ידידיה וקרוביה לארוחת צהרים. יום לפני החתונה הרב היה בא לבית הכלה והיה עורך רשימה של כל החפצים, שהכלה תביא לבית בעלה. מעריכים כמה עולה כל דבר, ועל הסך הכולל מוסיפים שליש. הסופר כתב את רשימת החפצים וערכה על גבי שטר מיוחד שכונה נַחְלַה (כנראה מלשון נחלה) והיה מצורף לכתובה, שניתנה לאישה. ביום ראשון בערב נערך טכס החינה בבית החתן ברוב פאר והדר ולמחרת היום בערב התקיים טכס הנישואין. בבוקר של יום שני נלקחה הכלה להכנות לקראת טכס הנישואין. ביום זה טבלה במקווה טהרה ולאחר מכן נערכה לה מסיבה בבית הוריה.

 

בערב לפני תפילת ערבית הלך החתן לבית הכלה, שם נתנו לו לאכול אחרי יום הצום. לאחר מכן אבי הכלה הרכיב אותה על פרדה, סוסה. והחתן הוביל אותה לביתו בליווי כל תושבי העיירה בשירה ובזמרה. בהגיע התהלוכה לבית החתן נערך טכס שבע ברכות בנוכחות כל הקהל, ומאוחר יותר נערכה סעודת החתנים למשפחה ולמזומנים. שבת שלאחרי החתונה נקראה "שבת אלכביר", שבת הגדול. בשבת זו הוזמנה המשפחה קרובים וידידים לארוחות השבת בבית החתן. והשמחה הייתה רבה. לאחר החתונה החתן והכלה נשארו בדרך כלל בבית החתן בחדר, שהוקצה להם, בגלל גילם הצעיר.

 

 

 

4.2. גירושים

 

באותה הקלות שבה היו נישאים, היו גם מתגרשים, כשהמצב חייב זאת. גירושים נעשו בשני תנאים, כאשר הבעל מגרש, הוא משלם לכלה את הכתובה; וכאשר הכלה רוצה להתגרש, היא מוותרת על כתובתה.

 

 

 

5. מוות ואבלות

 

דרך הטיפול בחולה מסוכן לפני פטירתו ולאחר מכן כבר פירטתי לעיל, וכאן רק אוסיף ואפרט מספר מנהגים, שכפי שידוע לי שונים הם ממה שנהוג בימים אלה.

 

האבל לא ישב בביתו כל ימי השבעה, אלא יצא לקניות ולסידורים שונים, אך היה אסור לו לעזוב את העיר ובוודאי לא לעבוד את עבודתו הרגילה.

 

במשך כל שבעת ימי האבל נהגו שאף אחד לא יאכל בבית האבל (פרט לשתיית תה ועראק). ולא רק זאת, גם משפחת הנפטר הפרישה מן המצרכים הבסיסים שהיו בבית, כמות מסוימת, שתספיק להם למשך כל ימי שבעת האבל (הכוונה ל-קמח, שמן, תמרים וכ"ו). אם נותר משהו מכמות זו בסיום ימי השבעה, הוא ניתן לגויים או נזרק.

 

אם היה נפטר אדם שאין לו קרוב משפחה שיתאבל עליו, הקהילה שכרה זוג שיתאבלו על הנפטר, וזוג זה היה נוהג בכל מנהגי האבלות. בשבת, שחלה בימי השבעה, הקצב היה שולח עצמות למשפחה האבלה, שתשים בחמין במקום בשר.

 

הבנים לא הלכו אחרי הארון, כאשר אביהם נפטר, אבל אחרי אמם הלכו. בשלוש השבתות שלאחר הפטירה היו דורשים בבית הנפטר. בתחילה היו דורשים מייד אחרי תפילת שחרית, לאחר שהוגש לציבור כיבוד קל. אבל רב המקום בבא סאלי, ראה שזה גורם לתקלה שסעודה שנייה של שבת מתאחרת, ועל כן החליטו לשנות את הנוהג, ובמקום הדרוש קראו דף או שניים מתוך ספר הזוהר ולאחר מכן אמרו קדיש לעילוי נשמת הנפטר. אם הנפטר היה תלמיד חכם או אדם חשוב נקבע זמן לדרוש בשעה מאוחרת יותר, והרב דרש בו או תלמיד חכמים מן היישוב.

 

במשך כל שבעת ימי האבל דאג נשיא החברא קדישא להתפלל ערבית בבית האבל. גם כאן אפשר בהחלט לראות את הדאגה לצרכי המשפחה השרויה בצער, כשם שדאגו למשפחה, שהיו לה צרכים מיוחדים לקיים שמחה כלשהיא.

 

 

 

ד. עליית יהודי ארפוד ממרוקו סיבותיה

 

יהודי ארפוד נמצאים כיום כולם בארץ ישראל פזורים בערי ישראל, בכפריה, במושביה וביישוביה השונים. נשאלת השאלה "מה גרם ליהודי ארפוד לעזוב את כפרם השלו, השקט, המלא תוכן חיים יהודי והמשופע ביחסי ידידות, אהבה ואחווה בין איש לרעהו ואפילו בין היהודים לגויים שכניהם. שאלה זו הוצגה למרואיינים השונים ולהלן הנימוקים, כפי שעולים במחשבותיהם. הכמיהה לציון-קהילה דתית כמו זו שהייתה בארפוד, כמהה וערגה לארץ ישראל. השם ישראל והשם ירושלים היה מרטט את הלבבות, ועל כן ברגע שהמהלך הזה היה בר ביצוע, האנשים לא חשבו, אלא עזבו הכול לטובת עלייתם לארץ ישראל. הם היו בטוחים, שארץ ישראל היא ממש ארץ של קודש, כולם בה שומרי תורה ומצוות, רבנים ויודעי תורה, ובעלייתם לארץ הם יתעלו גם מבחינה רוחנית.

 

 

 

 

 

מסרנים

 

 

 

בן ישי מסעוד ואסתר (הורי החוקר), אשדוד

 

בן חמו יעקב (המכונה אִבַּא עזיזי, מראשי הוועד של קהילת ארפוד), אשדוד

 

דרעי מסעודה, קריאת גת

 

וקנין שרה, באר שבע

 

ממן רחל, אשקלון

 

סבג שמעון אשקלון

 

ר' מאיר שטרית, אשדוד

 

שטרית עישה, ירוחם

 

 

 

ספרי עזר

 

 

 

ח.ז. הירשברג, מארץ מבוא השמש, ירושלים תשי"ז,עמ' 120-123.

 

הראל אריה יהודה, מאור ישראל, ירושלים תשמ"ה עמ' קמה-קסה

 

נהוראי, מאיר שטרית, אימת החלום, אשדוד

 

שטאל אברהם, קריאה פולחנית של ספר הזוהר פעמים, 5, תש"ם עמ' 77-86.

 

 

 

 

 

דברי רקע על ידי דר' מאיר נזרי היוזם פרסומו של מאמר זה.

 

מקורו של המאמר המתפרסם כאן הוא בעבודה סמינריונית על ארפוד, שנכתבה על ידי ר' ישראל בן ישי, יליד ארפוד, במסגרת מכללת ליפשיץ, ירושלים 1988.

 

זה כמה שנים, שאני (מאיר נזרי), עוסק בחקר מנהגי תאפילאלת וארפוד במסגרת ספר עתידי על קהילות ארפוד ותאפילאלת: מנהגים, הווי וחברה, הגות, שירה ופיוט. כמה פרקים זכו לפרסום בכתבי עת שונים ובכללם כתב עת זה 'ברית'. לפני יותר משנתיים נמסר לי עותק אחד מעבודתו של ר' ישראל על ידי ידידי הרב שלמה סבאג, רב אזורי בדרום השרון, חזן, תלמיד חכם וחוקרה של מורשת הרב משה תורג'מן, נדיב לב וטוב עין הוא יבורך, ואני נעזר בה מפקידה לפקידה, כמו שאני נעזר גם בחיבורו של ר' שלמה 'שמלה למשה' ובחומר אחר, שהביא לי ממכון בן צבי בירושלים, שהשקיע בו מזמנו ומממונו. לפני כשנתיים יצרתי קשר טלפוני עם המחבר ר' ישראל, ועל פי שיחתי עמו הבנתי, שאילו היו עיתותיו בידו, היה ממשיך בפיתוח עבודתו, אך זמנו המלא והגדוש אינו מאפשר לו זאת. הוא עסוק כולו בעשייה החינוכית זה כמה שנים בכמה תפקידים: סגן מנהל במכללה, מנהל פנימייה של ישיבת הסדר, חזן ומגיד שיעור הדף היומי בבית הכנסת הסמוך לישיבה.

 

אף על פי שנושא משותף לשנינו, הוא מקבלני כאהרן בשעתו בבחינת 'וראך ושמח בליבו' ואף ממשיך למסור לי חומר נוסף מפעם בפעם על ארפוד כולל כ"י של מור אביו ר' מסעוד. לפיכך החלטתי לנהוג כלפיו במידה טובה כנגד מידה טובה ולפרסם ביוזמתי מאמר זה של ר' ישראל בחצי ידיעתו לכבוד הוריו. במסגרת זו מתפרסם רק גוף המאמר, קרי החומר המעובד על ידי החוקר ר' ישראל. בעבודתו הסימנריונית יש חלק נוסף חשוב ונכבד בצורת נספח בהיקף דומה לחומר המתפרסם כאן, ועיקרו - ראיונות עם מסרנים. חלק זה יפורסם בשם המחבר בידיעה וברשות וישולב אי"ה במסגרת המחקר על קהילות תאפילאלת.

 

תודתי נתונה שוב לעורך כתב העת 'אות ברית קודש' הסופר ר' אשר כנפו. מ.נ.

 


הדפסהדואל