העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו

facebook Share on Facebook

 

ד"ר יגאל בן־נון

 

 

 

אוניברסיטת פריס

 

 

 

העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו

 

 

 

אמנות הרישום הגיאומטרי

 

הרישום הגיאומטרי השיטתי הוא הציר עליו סובבת אמנות העיצוב באדריכלות המגרבית־איברית. תורה זו מקורה במסורת האיסלמית שירשה את הידע המדעי של תרבויות יוון וביזנץ. בנוסף ניזונה מסורת זו מן האיסור שגזרו עליהם המוסלמים לתאר חזותית דמויות אנוש המתחרות עם מעשה הבריאה "היזהרו מתיאור הבורא ומעשה בריאתו, אל תציירו עצים, פרחים או טבע דומם, כי ביום הדין, היצורים המצוירים יבואו לבקש מיוצריהם להפיח בהם נשמה, ובהעדר אפשרות לרצותם, הציירים יסבלו מייסורי אש הגהינום.

 

)כך נאמר בחדית אלבוח'רי (מסורות המיוחסות לנביא מוחמד שחוברו בשנת855 זאת, למרות שבקוראן עצמו אין זכר לאיסור זה.

 

גזירה זו נשמרה בקפדנות במהלך הדורות וחייבה את אמני ספרד המוסלמית והמגרב לבטא את אמירתם האמנותית באמצעות יצירות מופשטות בעלות חוקים נוקשים ומבנים סטרוקטוראליים מורכבים. ההפשטה של אמני העיצוב האדריכלי באה לידי ביטוי לא רק בהעדר דמויות אנוש בציור ובפיסול, אלא אף באיסור כל ייצוג ברוח הראליזם. העדרה של הדמות הגשמית יצרה את השאיפה אל הנשגב השמימי, כביטוי לגדולתו של האל שאין לו גוף ולא דמות הגוף.

 

ברור שהחיפוש האובססיבי אחר צורות גיאומטריות מפותלות אינו הצטעצעות צורנית לשמה אלא ביטוי למושגים שתכליתם לשקף את עיקרי האמונה באחדות האלוהית, ואת מורכבותו של מושג המבנה האטומי של הקוסמוס. המופשט הגיאומטרי באדריכלות המגרבית הוא בעל משמעויות סימבוליות ומושגיות המעוגנות באמונות ממסורות תרבותיות מגוונות. מבחינה זו, האמנות הנוצרית של ימי הביניים היא היפוכה הגמור של התפיסה המוסלמית במגרב. בוני הכנסיות לא זו בלבד שלא בחלו בתיאורים פלסטיים מפורטים של חיי ישו ואימו, אלא כלל לא היו מודאגים מן האנכרוניזם ההיסטורי שכרוך בתאורה החזותי של בני המשפחה מנצרת הגלילית, כאילו הם חיים בסביבה התרבותית גיאוגרפית בת זמנם של ציירי ופסלי הכנסיות באירופה.‬

 

רב אמן )המעלם המגרבי (פיתח סוגה אמנותית ייחודית ששירתה את סביבתו הדתית תרבותית ואפשרה לו לבטא את יראת בוראו בדרכים האופטימאליות שעמדו לרשותו ובכך הפך את מגבלותיו הדתיות ליתרון יחסי. כך ניתן להבין בהמשך סוגיות כגון יחסי פנים־חוץ במבנה האדריכלי, הפשטות של החזות החיצונית, הדלות של פִּרטי הריהוט, השימוש באפיגרפיה, ההתעמקות האובססיבית בטכניקות הפסיפס ועוד. הבית המגרבי כמו גם חלק מן המבנים הציבוריים הם אטומים כלפי הצופה בהם מבחוץ. כל הדרם ותפארתם מופנה כלפי פנים ומתגלה רק לעיניו של מי שהורשה על ידי הבעלים להיכנס כאורח פנימה. לצופה מבחוץ לא נותרה מכל המבנה אלא דלת הכניסה, שגם היא לרוב אינה מנקרת עיניים, וקירות חלקים ומסוידים בסיד צבעוני בפשטות מופגנת. הניגוד בין הצניעות החיצונית לבין הפאר שעתיד להתגלות לנכנס פנימה רק מגביר את תחושת האינטרוברטיות. האינטימיזם והמסתורין.

 

אולם פשטות החזות החיצונית אינה אלא הכנתו הנפשית של האורח לאווירת הרוגע, השקט להם זקוק הצופה כדי לרכז את כל תשומת ליבו במרכיבי היצירה הגיאומטרית במקצב צורותיה ובהרמוניית גווניה. לא מעטים הצופים המעידים על כך שצפייה ממושכת בעיטורים המופשטים מכניסה אותם למצב מדיטטיבי. אף כאן עקרונות האדריכלות האירופית על סגנונותיה השונים המחצינים את ההדר והמיומנויות בחזית החיצונית, עומדים בניגוד גמור למאמצים שהקדישו אדריכלי המגרב בפרטים העיצוביים של החלקים המופנים כלפי פנים. הפגנת הכוח של האדריכל המגרבי לא מתבטאת בצורתו של המבנה אלא בצורת הטיפול במשטחיו האנכיים והאופקיים עד כדי כיסוי כל חלק בכתליו מבלי להשאיר שטחים חפים מעיטור.

 

כך משתלבים באופן הרמוני כיסויי הרצפות משיש, עם משטחי הזליג 'המכסים את החלקים התחתונים של הכתלים, ומעליהם שטח נרחב מכוסה סטוקו ורדרד. ומפוסל לפרטים כמראה תחרה. מעל לשטח הגבס על התקרות, המשקופים הדלתות והחלונות, ציורי פרחים מסולסלים ומסוגננים על עץ ארז. בקמרונות קשתות הפרסה מתנוססת בהדרה, המוקרנה (מקבץ נטיפים מגבס או מעץ ארז). בחצר הפנימית (הפטיו) מצויות בריכת המים והמזרקה, עשויות שיש או עטויות פסיפס מזליג'. אין לראות בצורה כל שהיא נושא מרכזי בפני עצמו בתהליך מילוי השטחים הריקים. רק המכלול חשוב. אין לאף צורה יתרון על חברתה. הצורה הופכת למרכיב בתוך מערך צורות שאין לו סיום ויכול להמשיך את שיכפולו לכל הכיוונים ,עד אין סוף, בכדי לבטא את הכוליות של היקום. העיטור הגאומטרי הוא ביטוי חזותי מוצלח למושג האין־סוף.

 

מונעים על ידי חשיבה מופשטת ומושגי ביטוי לא פיגורטיביים, פיתחו אמני העיצוב האדריכלי במגרב את המסורת הנאו פיתגורית ואת חקר האלכימיה והקוסמולוגיה. כדי לפתח את הידע המקצועי שלהם ואף לשמור עליו, הם התאגדו במסדרים מקצועיים סגורים הנפתחים רק למחזיקי הידע, שנחשף אליהם אחרי טכסי חניכה סימבוליים. לאחר קבלת הידע, שמרו עליו חברי הכת בקנאות ומסרו אותו במשורה לשוליותיהם )מתעלם).

 

 

 

הצורות

 

 

 

במאה העשירית קבע מסדר איח'וון אספה )בני הטוהר) את מעמדו המועדף של הביטוי הגאומטרי הבנוי על עקרונות הקוסמולוגיה של פיתגורס. הטטרקטיס של המתמטיקאי היווני בנוי על הקונקרטיזציה של המספר המושל, 01 (1+2+3+4=01) מותאם לדוגמת משולש שווה צלעות,בו כל צלע מחולקת לארבעה חלקים שווים, ובסך הכל 01 משולשי משנה. לארבעת החלקים ניתנו משמעויות סימבוליות. באותה תקופה אימצו אמני העיצוב הגאומטרי את הריבוע הוודי מן התרבות

 

הברהמנית־הסנסקריטית. השורה האופקית הראשונה והשורה האנכית הראשונה של הריבוע מכילות כל אחת את הספרות 1 עד 9 ממלאים את תאי הרשת הנוצרת בספרות המתקבלות מחיבורים הדדיים כמו בתשבץ מספרים למשל (2+4=6) , 6x24=7 .

 

 

 

הקסר והקסבה

 

בני הזְנַּטָה יסדו את העיר סיג'ילמסָה בעמק תַפילָלְת, שהפכה לעיר השניה בגודלה אחרי קירואָן בתוניסיה. בבניה השתמשו בלבנים לא שרופות. היום נותרו מעט מאוד עדויות חזותיות מן העיר שישבה בציר הזהב של השיירות שנסעו לסודן ולגינאה. הקְסָר ברבים קֻסוּר - הוא עיר מבצר על גבול המדבר, נבנה על ידי תושביו החקלאיים כדי להתגונן מהתקפות אפשריות של נוודי המדבר הסמוך. הקסר מוקף חומה ומגדלי תצפית, ומהווה יחידה חברתית המהווה דוגמת מופת לניהול דמוקרטי שיתופי, היא מנוהלת על ידי כלל ראשי המשפחות, המקבלים את החלטותיהם במסגרת הגַ'מַעָה (האספה הכללית) חלק ממבני הקסר הוא רכוש שיתופי השייך לכלל, וסביב לחצר ציבורית נבנו מחסני התבואה משותפים המכונים אַגַדיר, ובניינם משותפים לכל תושבי הכפר כגון: המכלאה ובאר המים, אולם ההתכנסויות, מקום התפילה, והמדרשה הקוראנית. שאר שיטחי הכפר כללו את בתי המשפחות מחוברים ביניהם במסדרונות צרים ומוצלים. בתי הכפר בנויים מאדמת חימר דחוס הנלקח מאתר מקומי. לשם בניית הקירות שופכים אדמה בלולה במוץ ואבנים מתוך סלי קש לתוך החלל שיוצרים שני משטחי עץ, המהווים את דפנות הקיר, האדמה נדחסת בהדרגה ובמרץ רב באמצעות עלי מעץ, והגגות מונחים על קורות עץ אופקיים הבולטים מן הקירות. הגג העליון שטוח ומוקף מעקות חימר משוננים כמקובל בחומה. גובה הקירות מגיע ליותר מעשרים מטר. בפינותיו של הגג מתנוססים מגדלים מרובעים ומשוננים בשיני חומה משולשים ומדורגים, ומובלטים לעין בעזרת סיד לבן. לעיתים שיני החומה מפוסלים באדמה בצורות סימבוליות האמורות להרחיק את עין הרע מבתי הכפר. בסיסם של המגדלים רחב יותר מקצהם העליון. הקסר כולו מוקף חומה עם שער יחיד, ובתיו מכונים איעְ'רם או תיעְ'רָמָת. הבתים הגדולים יותר כללו גם פטיו מרכזי, נכבדי הכפר בנו לעצמם קסבָּה - מבצר של מנהיג מקומי - מסורת מן העבר בו הכפר היה שייך לבְּלָד סיבָּה ונתון לסכנה מתמדת של התקפות מצד שכניו או מצד השלטון המרכזי שדרש מתושביו תשלומי מיסים כבדים מנשא. הקירות העבים נבנו מלבנים עשויות אדמה שהתיבשו בשמש, או מתערובת של אדמה ואבנים המשמשות גם כקישוט חיצוני.

 

כתליהם החיצוניים של המבנים מעוטרים בחלקיהם העליונים במוטיבים גאומטריים מצוירים או חקוקים בחומר. העיטורים הגאומטריים הם גדולי ממדים, מופשטים ונעדרי ייצוג של כל צורה שמוצאה מן החי, כולל צמחיה, עלים ופרחים. הקווים המחורצים ומפוסלים באדמה הם ישרים וכוללים צורות של ריבועים, מעוינים, משולשים, גלגלי חמה, צלבים, ומעט קווים עגולים. הם יוצרים צורות סימטריות מונומנטליות שהמראה החלול משווה להן מראה של תחרה גדולת ממדים בכותלי הכפר האדמדמים. הקירות הפנימיים מכוסים לעתים גבס וסיד, אך לרוב נותרים ללא כיסוי נוסף. קיים דמיון סגנוני ברור בין עיטורי הבניה הברברית לבין האורנמנטיקה של השטיחים, של כלי הנחושת ושל הקרמיקה הכפריים. ברוב הבתים בונים את אחד מן מגדלים מאבנים הנאספות על גדות נחלים, והוא שימש להגנת הבית בזמן מלחמה. צורתו מבנה ריבועי פירמידלי מאורך וקטום בחלקו העליון. בין קירותיו של המגדל מציבים קורות עץ אופקיות שבולטות מחוץ למבנה. שאר הבית נשען על מגדל זה שקירותיו בנויים מאדמה דחוסה, או מאדמה שלובת אבנים. הבית כולל מספר חדרים מחוברים ביניהן במסדרונות סביב חצר פנימית (פטיו) ממנה חודר אור יום לשאר חדרי הבית ויוצר לעתים משחקי תאורה אלכסוניים דרמטיים. השער הראשי נמצא במקום המרוחק ביותר ממגדל האבן. נכנסים לחדר הראשי והמרווח של המגדל, המשמש כחדר אורחים (דאר דיאָף) דרך שער בעל קשת שבורה. חדר זה כולל שני חלונות גדולים יותר שבסיסם מגיע לגובה הרצפה, כמקובל גם בבניה העירונית. עצי הדקל משלימים בירוק את הצבע האדום השולט בנוף של הקסר.

 

 

 

אחדים מן הקסור נמצאים לרגלי האטלס ומתאימים את עצמם למבנה השטח. הזמן ופגעי הטבע מכרסמים ומעגלים את זוויות הבניינים, ומטשטשים את העיטורים. סכנת ההתמוטטות מאלצת את התושבים לנטוש את האיעְ'רָם ולבנות אחר במקומו. לאחרונה מנסים אדריכלים ממרכש (אלי מויאל ופיליפ קלר) להתגבר על בעיות הכירסום של פגעי הטבע ומדפנים קירות חיצוניים פגיעים בכיסויי אבן ובחומרי בידוד נגד רטיבות, במטרה לשמר מסורת תרבותית חשובה ששיני הזמן עלולים להעלימה כליל. הקסר של איית בן־הדו ליד וַרזָזָת, שימש כאתר צילומים לסרטי מדבר רבים וארגון אונסקו הכריז עליו כ"נכס של האנושות” במטרה לשמרו כדוגמה חיה לתרבות הכפר הברברי. קסור מרשימים במיוחד מצויים בעמקי הדָרְע, התוּדְעָ'ה, הדָדְס והזיז. למרות השוני הרב שקיים במראה הכללי, ובטכניקות הנהוגות, אי אפשר שלא להבחין בדמיון הבסיסי שבין העיטור במבנה הברברי, לבין העיטור באדריכלות העירונית בסגנון האיברי־מגרבי. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת בצורת השימוש בקו הגאומטרי, בתפיסה הקיצונית של המופשט, וביצירת מראה כולל של תחרה מגולפת. יחד עם זאת, אין ספק שתנאי החיים בכפר, והאמצעים שעמדו לרשות תושבי הקסָר או הקסבָּה הכתיבו תנאים שיצרו שוני בין האומנויות הכפריות לבין ביטוייה האמנותיים של התרבות העירונית.

 

 

 

 

 


הדפסהדואל