בחזרה לאופראן

facebook Share on Facebook

 

אשר כנפו

 

בחזרה לאופראן

 

 

 

 

 

שש שנים אחרי שהתפרסם ספרי 'התינוק מאופראן', הייתי שוב בדרכי לאופראן. אופראן היא עיירה על סף הסהרה המרוקאי. זאת לי הפעם השנייה שאני מבקר בה. הביקור הראשון, היה לפני אחת עשרה שנה. באנו אז, קבוצה קטנה, והגענו למקום כאשר הלילה כבר איים להשתלט על חרבות המלאח של אופראן. האנשים המקומיים שפגשנו הסבירו לנו שלא יוכלו להוביל אותנו לאתרים היהודים שביקשנו לראות מפני שהקאיד של אופראן איננו. הסתפקנו אפוא בסיבוב קצר ברכב השכור שלנו וחזרנו על עקבותינו. הפעם, באתי לכאן בראש קבוצה גדולה – כשלושים וחמישה אנשים, שקראו את ספרי ובאו לכאן אתי בעקבות הספר. והפעם הקפדנו לצאת מאגדיר, הרחוקה כשלוש שעות נסיעה מאופראן, בשעות הבוקר המוקדמות כדי ליהנות מאור היום ככל שנוכל.

 

התחנה הראשונה בדרכנו לאופראן הייתה העיר הדרומית תיזניט. בתיזניט הייתה עד לפני קום המדינה קהילה יהודית נכבדה שעסקה במסחר ובצורפות. תיזניט מפורסמת היום בגלל שוק הצורפים הגדול שלה. נהג האוטובוס שהכיר את המקום, הוריד אותנו ליד מפעל תכשיטים גדול. שלושה גברים קבלו אותנו בפתח המפעל ובקשו ממנו לחכות ליד הכניסה. לאחר דקות מעטות, הגיע אדם נוסף שבקש להרצות לנו על המהות של המפעל. בצרפתית רצוצה סיפר לנו כי התושבים המקומיים, בֶּרְבֶּרִים כמו כל תושבי המרחב של תיזניט, למדו את מלאכת הצורפות מהיהודים. כדי להוכיח את אמיתות דבריו, שלף חוברת מרופטת הכתובה עברית שיצאה לאור בישראל ואשר תיארה את מלאכת הצורפות של יהודי תיזניט. מטרת הנאום הציוני הזה הייתה כמובן הכנה נפשית לקבוצה שלנו כדי שיקנו ככל שיוכלו בחנות של המפעל שלא היה אלא - כך התברר אחר כך - חנות גדולה לממכר תכשיטים. לא היה כאן שום זכר לצורפים הרוכנים על שולחן העבודה שלהם ויוצרים את מלאכת הפיליגרן העדינה של תכשיטי מרוקו.

 

מתיזניט עשינו את דרכנו לאופראן. הנהג שלנו הודה בפני שמעולם לא היה באופראן. על המפה שלי, למרות שהייתה גדולה דייה, לא הופיע השם אופראן. שאלתי את עלי, הנהג שלנו, אם בכל זאת ידע לנווט את דרכו עד למחוז חפצנו. 'אין בעיה, ענה לי: אני מתקשר לחברה שלי ומקבל מהם הוראות'. הנהג התקשר למשרדו. ממקום מושבי בשורה הראשונה, יכולתי להבחין בכך שאין הוא מרוצה מההסברים שניתנו לו. היה לנהג אמדן של הזמן הדרוש כדי להגיע לאופראן, כאשר נראה לו שאנחנו קרובים, עצר ליד שוטר שעמד באחד מן הצמתים, בכל צומת כמעט עמד שוטר כזה, ופנה אליו בטקסיות רבה:

 

"סלח לי אדוני היקר, אמור לנו וברכות האל תהיינה על ראשך, היכן נמצאת העיירה אופראן?"

 

השוטר לא הגיב אלא הגניב מבט סקרני לתוך האוטובוס. הוא הוציא פנקס קטן מכיסו ובדל של עפרון.

 

"מי האנשים האלה, שאל, ולאן פניכם מועדות?"

 

"הו אדוני, הרי אמרתי לך שאנחנו רוצים להגיע לאופראן!"

 

"ומאיפה באתם?"

 

"מאגדיר!"

 

התשובה הזאת, ככל הנראה, לא הניחה את דעתו של השוטר, על כן עלי קרב אליו ואמר לו משהו בלחישה. אני מניח שהוא גילה לו שאנחנו תיירים מישראל. השוטר אף הוא לחש משהו לעלי וזה הצביע עלי. השוטר התקרב אלי. שאלתי את עצמי אם הוא יבקש ממני ש"אכניס את ידי לכיסי", כפי שעשו שוטרים אחרים כאשר הגענו לשדה התעופה, על מנת לבקש בדרך זו שנעזור להם 'לממן להם את הלימודים של ילדיהם'.

 

לשמחתי, לא נאלצתי להתפתל עם הבקשה השגורה לתשלום שוחד.

 

השוטר שאל אותי אם אני ראש הקבוצה. עניתי לו בחיוב. הוא עוד שאל על הרכב הקבוצה, כמה גברים יש בה וכמה נשים. את תשובותיי רשם בשקידה על פנקסו.

 

אחר כך חזר אל עלי והסביר לו שהוא צריך לנסוע עד בו-איזקראן ושם לשאול. הגענו לבו-איזקראן ושוטר נוסף הראה לנהג, הפעם ללא טקסים, את כיוון הנסיעה לאופראן. לאחר עשר דקות נסיעה הגענו לעיירה צחיחה שהשתרעה על שטח מישורי גדול. בתי העיירה היו בגוון אדמדם כמו רוב הבתים בסביבה הזאת. הצבע הזה נבע מהטיט שנעשה מן האדמה האדומה של האזור. כאשר נעצר האוטובוס. התייצב לפנינו איש צעיר למדי, לבוש בלבוש אירופאי ולא בג'לביה הצבעונית כפי שרוב הברברים באזורים אלה היו לבושים. האיש הציג את עצמו כקאיד של הכפר. כלומר כראש העיר המקומי. איך ידע על בואנו?

 

נזכרתי באותו שוטר שרשם פרטים עלינו ותיארתי לעצמי שהוא היה המקור לידיעה. התמונה הזאת של שוטר הרושם על פיסת נייר או על גבי פנקס פרטים אודותינו חזרה לאורך כל המסע שלנו למרוקו, מסע שארך שבועיים ימים. השוטר היה ניגש אל החלון שליד הנהג ושואל פרטים על הקבוצה שלנו. לרוב, היה הנהג מפנה את השוטר אלי שהיה שואל אותי תמיד את אותן השאלות: מה מספר האנשים בקבוצה, כמה נשים וכמה גברים, מהיכן יצאנו בבוקר ולאן מועדות פנינו והיכן נישן בלילה. ככל הנראה, היה מדווח השוטר עלינו למפקדיו וכך אפשר להסביר את העובדה שלאן שהגענו חיכו לנו תמיד שנים או שלושה שוטרים שאבטחו אותנו. הקאיד התברר מיד כאיש נעים הליכות שהתנדב ללוות אותנו עד למקום שממנו נוכל להגיע עד לבית העלמין היהודי.

 

 

 

בית העלמין היהודי של אופראן ידוע מאוד. הוא נקרא במספר שמות:

 

א. 'מערת המכפלה', כי היהודים קנו אותו מידי התושבים המקומיים כפי שאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מעפרון החתי.

 

ב. 'מערת הנשרפים' כי שם קבורים חמישים הנשרפים שנשרפו באופראן על קידוש ה'.

 

ג. 'מערת אופראן' כי זהו בית העלמין של העיר אופראן. יש לדעת כי המילה 'מערה' אינה מצביעה על המובן העברי של המילה. כך נקרא כל בית עלמין יהודי ברחבי מרוקו. (אולי בהשפעת מערת המכפלה?) ידוע כי במערת אופראן הזאת קבורים אנשי שם כמו רבי שלמה בן מימון, רבי עלי הגלילי, רבי יעקב בן שבת ועוד רבים אחרים. יש בידינו מגילות קלף (קמיעין) 'לשמירת הבית' המספרים את ספורה של מערת הנשרפים ורבי עלי הגלילי מתואר שם כמי שהיה תלמידו של רש"י שקבל עליו גלות ובא לאופראן ומת בה. דבר זה מעיד על עתיקותו של בית העלמין הזה. בית העלמין של אופראן נודע בשל התכונות המיסטיות הקשורות בו. ידוע שאיש אינו נכנס לתוכו שמא לא יוציא את שנתו. מתהלכים סיפורים רבים על אנשים שנכנסו ל'מערה' ולא יצאו ממנה או שיצאו ממנה אך מתו תוך זמן קצר. גם התושבים המקומיים מקפידים שלא להיכנס אליה. אציין כי לפני כמה שנים היה שם הרב איפרגן הידוע בכינויו 'הרנטגן' והוא סיפר בראיון לעיתון כי אביו –רבי שלום איפרגן – היה באופראן ועשה תיקון המאפשר לכל מי שירצה בכך להיכנס למערה בלי להינזק.

 

הקאיד של אופראן נכנס לרכב שלו ובקש מעלי, נהג האוטובוס שלנו, לעקוב אחריו. נסענו כמה דקות והנהג חנה אחרי המכונית של הקאיד. ירדנו מהאוטובוס והקאיד הסביר לי שעלינו לרדת לערוץ של הוואדי היבש שהשתרך לרגלינו, ללכת בערוץ הוואדי עד לקבוצת עצים שהוא הצביע עליה ומשם לעלות ולטפס עד לקבוצת בתים שיכולנו להבחין בהם. 'זהו המלאח היהודי', אמר.

 

בחנתי את התוואי שהציע הקאדי והגעתי למסקנה שחלק ניכר מהקבוצה לא יוכל ללכת בו. היו אתנו כמה אנשים שעברו מזמן את גיל השבעים. 'אם כן, אמר הקאיד, הבה נחזור לעיר ושם אארגן לכם כמה כלי רכב שייקחו אתכם למעלה למלאח כי האוטובוס שלכם לא יוכל להגיע לשם. חברי הקבוצה עלו חזרה לאוטובוס ואילו אני נעניתי להזמנת הקאיד לנסוע ברכבו למרכז אופראן. התיישבתי ליד הקאיד ברנו המסחרית שלו. הקאיד התניע את רכבו והציג את עצמו.

 

"שמי הוא אחמד-אש-שאפי, קאיד של אופראן. נשלחתי לכאן בתפקיד של קאיד על ידי המלך מוחמד השישי ירום הודו, כמה חבל שלא הודעתם לי מראש שאתם באים, הייתי עורך לכבודכם קבלת פנים נאותה!"

 

מדורה זו תבער במשך ששת הימים הבאים. אנשי הקאדי יזינו אותה ללא הרף בעצים, והיא

 

תלך ותגדל. ביום השביעי כל גבר, שלא יצהיר על הצטרפותו לאסלאם, יושלך לתוך המדורה...

 

(התינוק מאופראן עמ' 123)

 

הגענו לרחבה המרכזית של אופראן וגם האוטובוס הגיע מיד אחרינו. המקום שהיה שמם לגמרי מאדם התמלא פתאום. נערים ונערות הגיחו כאילו משומקום וגם מבוגרים הצטרפו אליהם. כולם הביטו בנו בסקרנות גדולה. המעניין היה שבניגוד לכל המקומות האחרים שעצרנו בהם איש מהם לא הושיט לנו יד בבקשת נדבה. אחמד-אש-שאפי דבר עם אחד הגברים שהיו במקום וזה מיד הרים את ידו וקרא קריאה חדה. ואו, לפני שהבחנתי מהיכן יצאו, הגיעו למקום שש מכוניות שנראה עליהן שידעו פעם ימים טובים יותר. הקאיד קרא אל אחד הנהגים ושאל למחיר הנסיעה עד למלאח. התפתח ויכוח בברברית. הבנתי שהאיש מבקש 300 דירהם כדי לבצע את הנסיעה מהרחבה בעיר עד למעלה ההר שם נמצא המלאח היהודי. הקאיד פסק בתקיפות שעליו להסתפק בשמונים דירהם (כארבעים שקל). אני חשבתי שמדובר בסכום שכל אחד מאתנו צריך לשלם אבל מיד התברר כי זה היה הסכום שנקבע עבור כל מכונית. המכוניות התמלאו וכך עלינו בשיירה בשביל מפותל וצר. ללא פחד, הסיעו הנהגים את רכביהם על אבנים וטרשים. ככל שעלינו התרבו עצי הדקל. התברר שאנחנו בלב לבה של אואזיס גדולה שנמצאת ממש בפאתי המדבר. אני ניצלתי את הזמן כדי לשאול את הקאיד על ההיסטוריה של המקום. הכוונה שלי הייתה לדעת אם הוא יודע משהו על העבר היהודי של העיירה. מה שידע הקאיד לענות לי הוא שהיו כאן פעם הרבה יהודים וחבל שהלכו מפני שהעיירה כבר לא משגשגת כפי ששגשגה בזמן היהודים.

 

"שמעת על האסון שהיה כאן לפני למעלה ממאתיים שנה"?" שאלתי.

 

"לא! איזה אסון?" שאל.

 

ספרתי לו בקצרה את הפרשה העגומה שהתרחשה במקום זה, איך חיו היהודים בשלווה במשך מאות שנים עם שכניהם הערבים ואיך קפץ עליהם רוגזו של הבאשה בו-האליס שדרש מהם להתאסלם וכשלא נענו השליך חמישים גברים יהודים לתוך כבשן האש. אחמד-אש-שאפי נראה לי מזועזע מהמעשה הזה. לרגע השתררה בינינו מועקה מסויימת. כדי לחזור לאווירה נוחה יותר, החלטתי לספר לו על סופו של בו-האליס שנורה למוות על ידי ראש שיירת טוארגים שקרא לעברו: "ארור אתה! המטת חרפת עולמים עליך ועל משפחתך! ביישת את כל ערביי אופראן והממלכה!"

 

אחמד-אש-שאפי שנראה מרוצה מהדברים האלה, אמר בהתרגשות:

 

"הריגתו הייתה מוצדקת, אדם כזה לא היה ראוי לחיות, כל מי שמאמין באללה צריך לחוס על חיי אדם, כל אדם באשר הוא!"

 

אני מיטיב ממך לדעת את רצונו של אללאה, ענה הבאשה בבוטות, דע לך כי אללאה הוא שמינה

 

אותי לשליחו וציווה עליי לעשות הכול כדי שתכירו באמיתות האסלאם... ! (שם עמ' 124)

 

 

 

ספרתי לו שחברתי רומן על פרשת שריפת היהודים באופראן, והוא בקש לקרוא אותו, כשאמרתי לו שהספר כתוב בעברית, ענה לי שמכל מקום, היה רוצה שספר זה יהיה ברשותו. הגענו אל המלאח והמכוניות חנו זו אחר זו. כל הנוסעים ירדו מהמכוניות, והחלה אז תהלוכה מוזרה משהו. הקאיד ואני הובלנו אותה. אחרינו השתרכו כל חברי הקבוצה ונהגי המכוניות. בינתיים הצטרפו אלינו גברים מקומיים אחדים. הבתים היו כולם בצבע אדמדם. חלקם היה הרוס ובאלה שעוד עמדו על תילם התגוררו ככל הנראה אנשים שהרי מחלונות רבים הציצו לעברנו בסקרנות נשים וילדים.

פנים בית הכנסת. על התיבה (הבמה), ליד השולחן, מול ארון הקודש

 

 

 

מול השולחן, בקיר המזרחי היה שקע בקיר ששימש בודאי כארון קודש.

 

באופן ספונטאני, התארגַּנּו לתפילת מנחה, הקאיד והמקומיים שהיו אתו, פינו את התיבה ועמדו ליד הקיר בהרכנת ראש במשך כל התפילה.

 

"מכובדיי, הקאדי שלנו, בעצותיו הנבונות, מבקש לשנות את מעמדם של יהודי אופראן. לדבריו,

 

בעשותנו כן, נחולל מהפכת קודש בעירנו. הקוראן הקדוש מצווה עלינו לבזות את היהודים, ואילו

 

אצלנו באופראן, בגלל רשלנות ממושכת של קודמי, את המשפט הזה אמר בהרמת קול, הם זוכים

 

לכבוד ולתפארת." (שם, עמ' 112)

 

בחזרת הש"ץ, כאשר הגענו ל'קדושה', החזן שלנו שר אותה בהתרגשות רבה כמו בימי חג. הסתכלתי על חבריי, כולם עמדו בחרדת קודש. אני הרגשתי מעין קשר בגרוני וכמעט פרצתי בבכי. חשבתי על מכלוף, הסבא של הסבא רבא שלי, שעמד כן לפני למעלה ממאתיים שנה, יחד עם חבריו ועם רבם רבי יהודה בן נפתלי אפריאט, והתפלל לביטול הגזירה הנוראה של בו-האליס.

 

בתפילת שמונה עשרה, כאשר קראו עם החזן את הקדושה, קבלו המילים "נקדישך ונעריצך"

 

משמעות נוראה.

 

וכל אחד מהמתפללים חשב בלבו, שהפעם אמירת "נקדישך" היא המציאות האמיתית שבה הם

 

נמצאים, וכשזעקו בקול גדול "קדוש קדוש קדוש", כמו רעדו קירות בית הכנסת. (שם עמ' 139)

 

תפילת שמונה עשרה בבית הכנסת באופראן

 

אחרי התפילה, יצאנו אל החצר, שם ארגנה אחת מחברות הקבוצה, סעודת מצווה. הזמנּו את המארחים שלנו להצטרף אלינו והם נענו ברצון. שיחות ערות התפתחו בין התושבים ובינינו. המבוגרים שבהם זכרו עדין את היהודים שגרו כאן. אחד מהם חזר על משפט ששמענו אותו אין ספור פעמים מפי הערבים במהלך הביקור שלנו: "חבל שהלכתם! מאז שהלכתם אין פרנסה, אין עסקים!" או משפט שכאן נשמע סוריאליסטי: "למה הלכתם? וכי לא היה לכם טוב כאן?"

 

לאחר הסעודה, החלטנו להמשיך את דרכנו לעבר ה'מערה', בית הקברות היהודי. כאן התברר לנו מה שכבר למדנו קודם: מושגי הזמן והמרחק של הברברים, שונים לחלוטין מהמושגים שלנו. לשאלה הנשנית: 'היכן המערה?' הם ענו: "כאן, קרוב מאוד, כמה פסיעות." התברר ש'כמה פסיעות', הכוונה לשני קילומטרים או יותר. ולשאלה: 'כמה זמן עד לשם?' הם ענו: 'עכשיו, עכשיו, אולי חמש דקות!' חמש הדקות היו לשעתיים. כן, הלכנו במשך כשעתיים על הסלעים בהר, ואחר כך ירדנו אל הוואדי, בדרכנו למערת אופראן. ההליכה הייתה קשה, וכאמור היו אתנו אנשים די מבוגרים. הסתכלתי בדאגה על הנשים הקשישות, אך נרגעתי כאשר ראיתי שכל אחת מהן נעזרה על ידי אחד הצעירים המקומיים שבתנועות אביריות אחזו בידיהן וסילקו מלפניהן את החלוקים הגדולים. כך היה מתחילת ההליכה ועד הסוף, לא עזבו אותן אפילו לרגע.

 

מעת לעת יצא אחד הסוהרים ממקומו, הצטרף אל הקהל העומד בצדי הדרך וקרא בקול גדול

 

קריאות נגד היהודים. קריאות שהוכתבו לו בתדרוך שנתקיים קודם בנוכחות הקאדי. אחד הנערים

 

שהיו שם הרים לפתע אבן והשלכה לעבר היהודים. גם נערים אחרי עשו כמוהו. (שם עמ' 154)

 

אני עזבתי את הקאדי והתקדמתי במהירות לעבר הראשונים בטור שהשתרך בתוך הוואדי. המצב הטופוגראפי של המקום הדאיג אותי ובמוחי התרוצצו תמונות מבהילות של פנוי אחד מחברי הקבוצה המועד ושובר רגל או יד. במיוחד דאגתי לגִּי בן השמונים שהגיע מניו יורק כדי לחפש את שורשיו באופראן. התלווה אליו בנו לאורנס הממלא תפקיד בכיר ביותר בעירית ניו-יורק ואשר זכה לתהילה בעת הפגוע הנורא של ה-11 לספטמבר כאשר ארגן במהירות וביעילות את כוחות ההצלה של עיריית ניו-יורק. אלא שלאורנס חש ברע באותו יום ולא התלווה אלינו ולא היה באן כדי לתמוך כהרגלו באביו. אבל גי שהיה משולהב מכל הביקור הזה הלך בוואדי כמו עלם צעיר כאילו ריחף מעל לכל המכשולים. הגענו אל בנין לבן קטן. מישהו הפטיר שזה בית הטהרה. איש מאתנו לא רצה להתקדם יותר, הן מפאת העייפות והן בגלל חשש קמאי על מה שעלול לקרות לו אם ייכנס למערה. אבל אני חושב שהסיבה האמיתית שלא רצינו להמשיך היא כי מה שראו עינינו עתה, דמה בדיוק למה שראינו עד עכשיו בדרכנו לכאן, כלומר: במקום מצבות היו כאן רק טרשים ואבנים וסלעים. 'מה קרה לכל המצבות?' שאלנו את עצמנו. לפתע הצביע מישהו על אבן שעליה היה כיתוב: פ"נ הבחור העלוב... ואחר כך תאריך מלפני 249 שנים, כלומר עוד לפני שעלו היהודים על המוקד באופראן.

 

השאלות שהטרידו את כולנו היו: מדוע בית העלמין כל כך רחוק מן היישוב? איך האנשים הביאו את המתים שלהם לכאן, איך טיפסו אתם על ההר ואיך ירדו אתם אל הוואדי ואיך טיפסו שוב על ההר כדי להגיע למקום הקבורה? האם הדבר היה מתוך בחירה שלהם? או שמא הערבים הכריחו אותם לקבור את מתיהם הרחק ממקום היישוב, על מנת להשפיל אותם ולענות אותם? קשה לדעת.

 

חזרנו אל הוואדי והלכנו בדרך קצרה יחסית למקום שחיכו לנו המכוניות כדי להחזיר אותנו אל האוטובוס.

 

אחד הנהגים בא אלי ואמר לי שהקאדי מבקש שלא נעזוב את העיר כי הוא הכין לנו קבלת פנים. בבית הממשל

 

עלי, הנהג שלנו הגיב ברוגז: "קבלות פנים אורכות הרבה זמן, ואני רוצה לנסוע בחזרה לאור היום ולא בלילה!" שמתי בידו חמישים דירהמים וכל טענותיו על אור היום היו כלא היו. בקשתי להודיע לקאיד שאנחנו נענים להזמנתו. הגענו אל בית הקאדי, בנין בן שלוש קומות עם כניסה גדולה בחזית. שני בחורים צעירים חיכו לנו ליד השער והזמינו אותנו להיכנס פנימה.

 

בפתח בית הבאשה עמדו שני אנשים חמושים. חדשים באופראן היו, מאותו צבא שהביא עמו בו-

 

האליס, על-כן לא הכירו את הרב. (שם עמ' 49)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הכניסה לבית הממשל

 

 

 

נכנסנו לבית הממשל. קומת הקרקע הייתה ריקה לחלוטין, לא היו בה לא רהיטים ולא תמונות.

 

עלינו במדרגות ועברנו את הקומה הראשונה שגם היא הייתה ללא ריהוט ולבסוף הגענו לקומה השלישית לאולם גדול שם הוכנה קבלת הפנים. בקצה האולם היה שולחן גדול עמוס בכל טוב, משקאות, דברי חלב, פרות טריים ויבשים. האיש ידע ככל הנראה על דיני הכשרות, על כן הכין רק דברים שיכולנו לאכול. הקאיד עמד מאחרי השולחן כשמאחריו הקיר שעליו היו תלויות שתי תמונות גדולות, אחת של חסאן השני מלכה המנוח של מרוקו ואחת של מוחמד השישי המלך הנוכחי.

 

הקאיד אחמד-אש-שאפי מקבל מהחבר אשר כנפו את ספרו "התינוק מאופראן"

 

 

 

הקאיד הזמין אותי לשבת לידו. כל חברי הקבוצה התיישבו מסביב לאולם בכיסאות שהוכנו עבורם. היו כאן עוד כמה נכבדים מקומיים שהצטרפו אלינו. אני קמתי והודיתי לקאיד ולתושבי המקום על קבלת הפנים החמה וציינתי שיהודי מרוקו ידעו תמיד לשמור בלבם פינה חמה לארץ מולדתם. אחר-כך מסרתי למארחי את הספר שלי – התינוק מאופראן - והוספתי שסמלי מאוד בעיניי הוא שהקאדי הנוכחי בקש לקבל את ספרי. כשסיימתי את דבריי, קם הקאדי ודבר אלינו בחמימות. הוא שוב הצטער שלא הודענו על בואנו כי אז היה מספיק להכין קבלת פנים הרבה יותר משמעותית. אחר כך ציין שאנחנו הקבוצה היהודית הראשונה שבקרה באופראן והצטער על-כך. 'אין שום סיבה שאופראן ששקקה פעם ביהודים לא תחזור להיות כזאת, אני רוצה להביא לכם את המסר של הוד מלכותו מוחמד השישי שציווה עלינו לכבד את היהודים באשר הם ולקבל אותם בסבר פנים יפות.'

 

 

 

אני ולא השולטן שליט של אופראן. גם היהודים שלך באיסאווירא לא יורשו להתערב באופראן! אני יודע שהם קבלו הטבות מפליגות מהשולטן, ואני גם יודע כמה גדולה השפעתם, אבל כאן באופראן לא יקבלו כל דריסת רגל!" (שם עמ' 122)

 

 

 

עודו מדבר והטלפון צלצל על משרדו, הוא הרים אותו וניהל שיחה קצרה בערבית, אחר כך הושיט לי את הטלפון:

 

"בשבילך!" אמר.

 

"בשבילי?" תמהתי.

 

נטלתי את הטלפון ואמרתי 'שלום' בצרפתית. מן הצד השני קול גברי ענה לי:

 

"שלום, אני המושל של המחוז וכבוד גדול הוא לנו שאתה וחברי הקבוצה שלך מבקרים אצלנו. בשם הוד מלכותו מוחמד השישי, מלך מרוקו, אני רוצה לברך אתכם ולבקש מכם להיות הסנונית של ביקורים תכופים של יהודים במחוז שלי."

 

 

 

בבית הממשל באופראן. למעלה קבוצת המטיילים עם הקאדי ואשר כנפו באמצע, למטה חברי מועצת אופראן.

 

 

 

הקאיד הפציר בנו לטעום מן הכבוד ולשתות מן התה הטוב שהכינו לנו. הוא דבר על כך שצריכים למצוא דרך כדי להביא תיירים לאופראן. לפתע נכנס לאולם קצין משטרה קשיש. הוא בא אלי והציג את עצמו כקצין הבכיר של המשטרה המחוזית ושהוא בא 'לברך את הקבוצה מישראל'. וכאילו לא די בזה הגיעו לבית הממשל קבוצה של כעשרה גברים. אחמד-אש-שאפי הציג אותם כחברי המועצה המקומית של אופראן. הם לחצו את ידינו בחום ואחד מהם נשא נאום קצר בו בקש שנעזור להם לסלול כביש שיגיע עד ל'מלאח של היהודים'.

 

הבאשה בו-האליס ישב ראש בישיבת מועצת נכבדי אופראן. לידו כהרגלו, ישב הקאדי.

 

הקאדי פתח את הישיבה בקריאת פסוקי קוראן שנבחרו בקפידה. פסוקים אלה התייחסו למעמד

 

הנחות שיש להעניק ליהודים. (שם עמ' 112)

 

נפרדנו מן הקאדי החביב ומחברי מועצתו ומכל הגברים שנאספו שם לכבודנו, ועלינו לאוטובוס. חבר מהקבוצה סיפר לי שאחד התושבים אמר לו שישנו זקן באופראן המחזיק בביתו גוויל של שלושים מטר.

 

"מה זה יכול להיות שאל?"

 

"אין ספק שזה ספר תורה, היכן האיש?"

 

"הוא הבטיח לבוא אלי לאגדיר עם הגוויל."

 

עוד באותו יום, ואנו יושבים בלובי של המלון באגדיר, הגיע הבחור מאופראן. גוויל לא היה בידו אבל צילומים של מסמכים בעברית היו לו. הצילומים היו בכתב הנקרא חצי קולמוס. אלה היו העתקים של הסכמים מסחריים. קשה היה להבחין בשמות ובתאריכים. לטענת האיש, הזקן לא רצה להיפרד מן הגוויל.

 

'הוא בודאי רוצה להעלות את המחיר'. העובדה שהוא שלח צילומים של המסמכים ולא המסמכים עצמם מצביעה על כך שהוא יודע את ערכם, חשבתי.

 

זה שספר תורה נשאר בידי הערבי התמיהה אותי לא מעט. ידעתי שאחרוני היהודים עזבו את אופראן בשנות השבעים מרצונם ולא יעלה על הדעת שהיו משאירים שם ספר תורה ומסמכים של בית הדין. כאשר ספרתי על כך מאוחר יותר לידידי נסים קריספיל, והוא ענה לי:

 

"אל תתפלא. אחרי שהיהודים עזבו, הערבים פתחו את גניזה המקומית, כפי שעשו בשאר הכפרים במרוקו, ולקחו מה שבתוכה כדי למכור אותם לתיירים היהודים.

 

לפני שיצאנו בחזרה לארץ נפגשתי עם ידידי מר אנדריי אזולאי יועץ מלך מרוקו ובקשתי ממנו להפעיל את השפעתו כדי להפוך את אופראן למקום תיירות נגיש ליהודים. כמו כן מסרנו לו את הכתובת של הזקן המחזיק את ספר התורה. אני מקווה ששני העניינים יקבלו ממנו טיפול הולם.

 

כאשר שבתי ארצה, טלפנתי לגברת שולמית שושן בצפת. גברת שושן נולדה באופראן וזוכרת כל פרט מעירה. כאשר ספרתי לה על המרחק מאופראן לבית העלמין שלה, ענתה לי: "הלכתם ל'מערה' הישנה אבל יש עוד מערה באופראן הרבה יותר קרובה ונגישה."

 

האומנם? האם הלכנו עד שם ולא ראינו את מערת הנשרפים? אם נכונים דבריה של גברת שושן הדבר מחייב ביקור נוסף באופראן.

 

 

 


הדפסהדואל