האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

facebook Share on Facebook

 

דר' דן מנור

 

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

 

הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת. בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תווית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלאח שבתי", שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן. א) מחקרו של: א' שטאל1 ב) שני מחקריו של : א' בשן2 .

. שטאל מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה3. לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים :

 

1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם.4

2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז"ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם".5

3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו.6

4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש.7

5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים. 8

6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות.9

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים: דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות,10 בעלות השכלה11 ועניות.12

אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית,13 או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית,14 אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטלה קורקוס.15 רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלוונטיים לענייננו, משום שהעיקרון :"אחרי מות קדושים אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.

ר' שאול סרירו בן המאה השבע עשרה,16 מקדיש דרושים רבים למשמעות הנישואין תוך הדגשת תרומתה החשובה של האישה בחיי בני הזוג. אך מפאת צמצומה של מסגרת זו נעמוד על שנים מהם בלבד.

באחד מהם הוא מציין, על פי החשיבה הפילוסופית, שכל מורכב מגיע לשלמותו רק עם איחוד כל חלקיו באמצעות כוח רוחני מיוחד. דוגמא לכוח רוחני הוא החומר ההיולי (החומר הראשון כהגדרת המחבר) המאחד את כל היסודות בעולמנו. האדם הוא עולם קטן, שאף הוא בנוי מיסודות מנוגדים, והכוחות הרוחניים המאחדים את כל יסודותיו הם השכל ככוח רוחני טבעי, והתורה הנתונה לחופש הבחירה: "השכל הוא הטבעי, והבחיריי הוא התורה, והשכל באמצעות התורה מחבר ומקשר העולמות הרמוזים בו באדם".17

גם האישה כמו התורה נתונה לבחירה חופשית של האדם, ואף היא נועדה לאחד את היסוד הגשמי והרוחני. משום כך מגדירה אותה התורה בשם: "עזר כנגדו" (בראשית, ב' יח) :"שהאישה עזר כנגד עצמו, רצוני(לומר) לתקן עצמו לקשר חלקיו, חלק השכלי עם החומרי להיות אחד".18

בדרוש אחר הוא פותח שוב בנוסחה פילוסופית על האדם כאורגניזם של חומר וצורה (השכל העיוני). שניהם נאבקים בפיתויי היצר. השכל מדכא את הפיתויים בתחום אמונות ודעות (למשל פיתויים של כפירה), ואילו החומר (כולל גם השכל המעשי) נאבק בפיתויים שבתחום החושים. שני גורמים מסייעים גם לשכל וגם לחומר, והם: התורה והאישה. התורה משמשת כלי ביד השכל, והאישה אמצעי ביד החומר. ובכך היא מצילה את האדם מפיתויי החושים.19

אם כן, בשני הדרושים הוא מציב את האישה במעמד שווה לזה של התורה, ובכך הוא מעלה אותה מדמות של עקרת בית נחותה שאין לה מקום בדברים שברומו של עולם, לרמה של דמות הנוטלת חלק בעיצוב אישיותו של הבעל. אכן, די בהשוואתה לתורה כדי להורות על מעמדה החשוב בחיי הנישואין.

מחבר אחר הדן בנישואין מנקודת ראות פילוסופית הוא: ר' רפאל בירדוגו.20 בן המאה השמונה עשרה. לדעתו, מה שמייחד את האדם מכל הברואים, לפי סיפור הבריאה, הוא השכל והאישה. הקשר בין שניהם מתבטא בסגולתה של האישה לזכך את השכל ממה שהגדירו חז"ל "כהרהורי עבירה".21 בלעדי האישה נפגם השכל המייחד את אנושיותו של האדם: "כשיהיה שרוי בלא אישה, וכל שכן כשיהיה מופקר לכל אשר יחפוץ ידמה בזה לבהמות וחיות". זוהי לדעתו, משמעות האמרה: "כל מי שאין לו אישה אינו אדם".22

גם מחבר זה סבור, שתרומתה של האישה בחיי הנישואין היא בעיצוב אישיותו של הבעל כאדם מיושב בדעתו, היודע להרשים את שומעיו בדברים של טעם, תופעה שמקנה לו מעמד בחברה: "כי כוח הדיבור מהשכל, ואם יהיה השכל טרוד לא יסודר דיבורו... ולזה אמר שמעת נישאת (מאז שהתחתנת) הוצק חן בשפתותיך,23שכל דבריך יהיו מוטעמים (דברים של טעם), עד שכל שומעם יאמר חן חן".24

 

במקום אחר הוא קובע שהנאות הנשמה מנוגדות לאלו של הגוף. במונח גוף כוונת המחבר היא לא רק לחושים אלא גם לרגשות, תשוקות ותאוות שמקורן בנפש החיונית כהגדרת הפילוסופים. כך לדעתו, כל המצוות מעניקות הנאה לנשמה, וצער לגוף. משום שהמצוות כרוכות בדיכוי מאוויים ותשוקות, למעט מצוות השבת שהלכותיה מעניקות הנאה לנשמה, בעוד שהעינוגים הגשמיים שבה (מאכל ומשתה מיוחדים) מעניקים הנאה לגוף25 .

האישה, כמוה כשבת, אף היא מעניקה הנאה לגוף ולנשמה. הנאה לגוף ייחודה בסיפוק התאווה המינית, והנאה לנשמה מתבטאת במצוות פריה ורביה. לשתי ההנאות הללו מתכוון, לדעתו, הכתוב: "מצא אישה מצא טוב, ויפק רצון מה'" ( משלי, יח 22 ). הרישא של הפסוק מציינת את ההנאה הגשמית, והסיפא את ההנאה הרוחנית26 .

אם נזכור את דברי השבח וההלל שנכתבו על מעלתה של השבת בספרות ישראל לסוגיה, החל מימות חז"ל ועד ימינו, כי אז נבין מה רבה החשיבות שהמחבר מייחס לאישה בהשוותו אותה לשבת.

 

חובות הבעל כלפי אשתו.

 

האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל. כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דזילותא דאתתא קשיא מדגברא27 .

בדיונו של ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות:"אשתך אהב"28 .

בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו: "כי שורש הכל הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית, לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית29 .

האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגו, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר"30 . היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות"31 .

התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי: "והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו... בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו: "קודם ביאה הזכר חפץ והומה... אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש"32 .

אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה, בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא 30 ). אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי: "כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה'"33 .

ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'"34 .

סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17) ומסיק מכך, שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע: "והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים"35 .

אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה. משמע, שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות שאינן קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד' , תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.

עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד הערות אחדות בכתבים אלה שנראות כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.

בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה (בראשית, לד 2-4), הוא מעיר: "כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם"36 . מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב"ה), כמקובל בקהילה דתית. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל37 .

אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה: "לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים"38 . לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.

"בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.

בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן"39 . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה, הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל40 .

בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל"אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן41 .

נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה"42. וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו "לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים"43 .

בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם44 . לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא: "ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע"45 .

שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל46 .

אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל - התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.

אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה", אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.

סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך, המתייחסת לעצמה כשפחתו של הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.

אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1 . א. שטאל, "משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח" ירושלים תשנ"ג

2 . א. בשן, "נשים יהודיות במרוקו" (דמותן בראי מכתבים מן השנים 1905-1733 ), הנ"ל: "יהדות מרוקו,

עברה ותרבותה" תל אביב 2000

3 . שטאל עמ' 40-29

4 . שם, עמ' 34

5 . שם, עמ' 160

6 . שם, עמ' 166

7 . שם, עמ' 172

8 . שם, עמ' 130

9 . שם, עמ' 240

10 . בשן, נשים יהודיות, עמ' 42-25 , יהדות מרוקו, עמ' 240 ואילך.

11 . הנ"ל נשים יהודיות, עמ' 92-82. יהדות מרוקו, עמ' 238 ואילך

12 . הנ"ל נשים יהודיות, עמ' 200-194

13 . שם עמ' 132-101

14 . שם עמ' 205-194

15 . שם עמ' 82 ואילך

16 . ר' שאול סרירו: "דרושי מהקש"ש", ירושלים תשנ"א. על המחבר ופעלו, ראו: ר' שאול סרירו: "חנוך לנער,

פירושו לספר משלי", ירושלים תשנ"ז, הקדמה מאת הרב דוד עובדיה, עמ' 16-3 וכן, ר' יוסף בן נאים,

"מלכי רבנן", ירושלים תרצ"א בערכו

17. דרושי מהרש"ש, עמ' שד

18 . שם, עמ' שה

19 . שם, עמ' רצב-רצג

20 . ר' רפאל בירדוגו, "מי מנוחות", ירושלים תר"ס, הנ"ל, "רב פנינים", קזבלנקה תש"ל. על המחבר ופעלו,

ראו: "מי מנוחות" הקדמה מאת מ' עמאר, עמ' 15-8 ד' מנור, ר' רפאל בירדוגו – יחסו לפילוסופיה

ולרציונליזם של זמנו בתוך "מקדם ומים" חיפה תשנ"א כרך ד עמ' 143-127

21 . הרהורי עבירה קשים מעבירה, יומא כט ע"א

22 . רב פנינים, עמ' ת 'כל מי שאין לו אישה אינו אדם' יבמות סג ע"א

23 . "הוצק חן בשפתותיך" תהלים מה 5

24 . "רב פנינים" עמ' ת

25 . על שתי ההנאות בשבת הוא עומד במקום אחר. ראו "רב פנינים", דרוש לשבת כלה עמ' יג-יח.

26 . "רב פנינים" עמ' שצה.

27 . שם, עמ' שיב. על הביטוי "דזילותא דאתתא קשיא מדגברא" ראו יבמות ס"ב ע"ב.

28 . ר' שמואל בן זקן, "פרי עץ הגן", ירושלים תרס"ד, ח"א משפטים ס"ט ע"ד. על המחבר ראו: הקדמת טולדנו לחיבור הנ"ל, "מלכי רבנן" בערכו, ד' מנור: "האדם במשנתו של ר' שמואל בן זקן", 'מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה' עורך י' בן עמי, ירושלים תשנ"א, שם עמ' 140-133

29 . "רב פנינים" עמ' שצג.

30 . "מי מנוחות" ח"א, תולדות ל"ט ע"ב.

31 . "רב פנינים" עמ' שצו.

32 . שם, עמ' שץ א-ב.

33 . שם, עמ' שמב.

34 . שם, עמ' שצד.

35 . דרושי מהרש"ש. עמ' רפז.

36 . "פרי עץ הגן", ח"א וישלח כא ע"ג.

37 . שטאל, עמ' 46.

38 . "פרי עץ הגן", ח"א משפטים סג ע"א, על כשפים מסוג זה במרוקו, ראו: בשן, יהדות מרוקו (לעיל, הערה 10), עמ' 161-160.

39 . שם, קדושים עה ע"ב.

40 . שטאל, עמ' 130.

41 . "רב פנינים" עמ' שמא.

42 . על הביטוי "בביתה לא ישכנו רגליה", ראו: משלי ז 11.

43 . "רב פנינים", עמ' שלג

44 . שם, עמ' שמב.

45 . שם.

46 . שם, עמ' תא.


הדפסהדואל