הנובה

facebook Share on Facebook

 

איזה ז'ניני

הנובה

 

הנובה על פי ה'טובוע' של זיריאד היא מוסיקה של חושים, אותם היא מעוררת או מרדימה על פי שעות היום או על פי מצב רוחו של המאזין.

הנובה היא מוסיקה של רגשות אותן היא שולפת מתוך חדרי חדריו של המאזין.

הנובה היא מוסיקה למען הגוף והיא מוציאה אותו מתרדמתו ומאיצה את החיות שלו.

זאת מוסיקה למען הרוח וקטעי השירה שבה (מוּאָתְשָהָס בערבית קלאסית זָאזָ'אל בערבית מדוברת) ממלאים את הדעת בהתפעלות.

זאת מוסיקה לנשמה אותה היא מובילה עד לאבדן החושים.

זאת מוסיקה המתייחסת לאיתני הטבע: המים, האוויר, האש, האדמה שממנה היא שואפת את הטקסטורה ואת הריתמוס.

זאת מוסיקת הזמן שבו השעות - מן השחר עד לרדת הלילה - משפיעות על המצלול ונותנות השראה למשוררים.

הנובה במובן האטימולוגי של הביטוי הערבי, פירושה: "תור" ושולחת אותנו לזמנים שבהם המוסיקאים היו עוברים לפי תורם מול ה"מאסטרו" של המוסיקה בחצרות המזרח.

פירוש אחר של נובה הוא "סוויטה מוסיקאלית".

 

מהי נובה?

 

אטימולוגית, פרוש המילה הוא "תור". הכרוניקה מספרת כי בזמנים קדמוניים היו השליטים מזמינים מוסיקאים אל החצר שלהם על פי תור. עם הזמן התפתח המובן של המילה והיא מורה על מקבץ יצירות ליריות מושרות.

הנובה היא אפוא, סדרת פיוטים מושרים לפי קצב ההולך וגובר עד שהוא מגיע למקצב הנקרא "קצב רוקד". לאחר פתיחה אינסטרומנטאלית, באים זה אחר זה חמישה מקטעים מוסיקליים המתפתחים אל המקטע הסופי – הקֶצב הרוקד, ונותנות לו דרור. משך הזמן של הנובה תלוי במספר השירים שבו והוא נע בין 45 דקות לשעתיים.

על פי המסורת, אחדות מן הסוויטות המודאליות - ה"נָאוּבָּה", הלכו ואבדו ככל שנסוגו הצבאות המוסלמיים מול הכוחות הנוצריים, אם זה בעת נפילתה של קורדובה ב-1236 או זו של סביליה ב-1249. אם הדבר קרה או לא, מה שוודאִי הוא שהחל מהתקופה ההיא, חזרו קהילות מוסלמיות לעבר צפון אפריקה והביאו עמן את האמנות המוסיקאית הנעלה של אל-אנדלוס.

בראשיתה, זאת מוסיקת חצר מוזמנת על ידי מלכים, נסיכים ובעלי אמצעים גדולים. הנובות מושרות בערבית קלאסית או בערבית מקומית. מסורת זאת היא בעיקרה חילונית הגם שכמה גופים דתיים שמו את ידם על ג'אנר זה כדי לשיר שירי תהילה לנביא האסלאם.

אמנות הנובה היא חָכְמָה. היא עונה לקריטריונים קנוניים מדויקים ביותר, הן מבחינה מוסיקאלית והן מבחינה לירית-פואטית. במקור היו 24 נובות שכל אחת מהן מורכבת לפי מודוס מסוים הקשור עם כל אחת משעות היום. יצירתן התבססה בראשיתן על מודוסים שנבנו מתוך מושגים מיסטיים ועקרונות של חכמת הרפואה של התקופה ההיא. השיטה הזאת הקרויה עץ המודוסים או המזגים השונים, (כעס, אי-שקט, חיים, כוח, עצבות... ) מזגים אלה בעצמם, נובעים ממרכיבי הטבע (אוויר, אש, אדמה, מים) וממצבי הרוח כפי שהם מוגדרים בתורת הרפואה המסורתית (דיכאון, דם, פלגמטיות). בעצם, לנובות הייתה משימה להביע את המצבים הנפשיים ואפילו להתאים אותם על פי שעותיה השונות של היממה.

תיאור של נובה

הנובה מורכבת מקטעי שירה הבאים לידי ביטוי בקטעים הקוליים, באופנים שונים.

מוּאָתְשָהָס שנולד באנדלוסיה. פירושו: העשרה, קישוט. יש לו מבנה של שלושה חלקים ומשייכים אותו למוסיקת ימי הביניים המערבית בעיקר המוסיקה של הטרובדורים. הוא מתחלק לבתים שכל אחד מהם מורכב ממספר משתנה של שורות קצרות או חצאי שורות. הוא מושר על ידי קבוצת זמרים המלווים סוליסט השר שורה שהם חוזרים עליה.

הזָאזָ'אל, שיר בשפה המדוברת. פירושו לרגש בעזרת הקול, לזמר. הוא מורכב משלושה חלקים: מטלה (שילוח) דאור (תור) קוף (נעילה).

השוגְל, פיוט עממי של המוסיקה הערבית-אנדלוסית.

הבְּרְאוּאַל שיר עממי. הוא הוכנס לנובה במאות האחרונות.

כל אלה דנים בנושאים חברתיים, פוליטיים ודתיים. המוּאָתְשָהָס הוא הצורה הפואטית התדירה יותר הוא עונה יותר מכולם לטעם האנדלוסי לכל הביטויים האמנותיים הכוללים את המוזאיקה והשירה. הנושאים המצויים ביותר בהם הם האישה והאהבה.

הרפרטואר

מתוך 24 הנובות המקוריות, נותר היום רק החצי. מוצאים במרוקו 11 נובות, באלג'יר 16 (ובתוכן 4 לא שלמות) ובתוניס 13.

כל נובה משויכת לשעה מסוימת מהיממה. הסיקה מנוגנת בין השעות אחת ושתיים בצהרים. הרמאל בין שתיים לארבע אחה"צ, הרמאל מאיה בין ארבע לשמונה אחה"צ הנובות עראק (לא שלימה), חסין, זידן, גריבי בין שמונה לשתים עשרה אחה"צ. הנובה מז'מבה מנוגנת בשתים עשרה בלילה ואחריה ראסד ומאזמום. נובה ערבי (אינה חלק מהמסורת של המסורת האנדלוסית העתיקה – קדים) משתיים בבוקר עד שלוש. הנובות דהיל, מאיה, וראס אדהיל בין שלוש בבוקר וחצות היום.

הרפרטואר האנדלוזי-מרוקאי מורכב מאחת עשרה נובות שלכל אחת קטעים קוליים וקטעים כליים. כל אחת מבוצעת במודוס (תבע') הנותן את שמו לנובה:

  1. נובה ראמל מאיה

  2. נובה עושאק

  3. נובה איסבאהן

  4. נובה גריבאת אל חוזיין

  5. נובה ראסד

  6. נובה ראסד אל דהיל

  7. נובה חישאז אל משריקי

  8. נובה עיראק עז'אם

  9. נובה איסתיהלל

  10. נובה חיג'אז אל כביר

  11. נובה מאיה

כל נובה בנויה מחמישה חלקים הנקראים מיזאן, לכל חלק מקצב בסיסי ולו עקרון של החשה פרוגרסיבית של הקצב.

  1. מיזאן בסית (קליל או איטי)

  2. מיזאן קה אים ואה ניסת (תנועה ומחצה)

  3. מיזאן בטייחי (מוארך)

  4. .מיזאן קודאם (קדימה)

  5. מיזאן דרי (סיום)

הכלים

למוסיקה הערבית-אנדלוסית אין סטנדרטים קבועים לתזמורת. חופש גדול ניתן למרכיבי התזמורת בבחירת הכלים ובכמותם. ועל כן קיימות ורסיות רבות ושונות של הרכבים. ברם, שלושה כלים מהווים בסיס הכרחי לכל הרכב המבצע נובה:

הרְבָּאבּ כלי מיתרים משוחים המצוי בכל העולם הערבי. במרוקו מדובר על מעין ויולה בת מיתר אחד, בעלת תיבה צרה ומקומרת (מעץ אגוז, לימון, ארז, תולענה, עארעאר, משמש). בשל עוצמתו וקוליותו המיוחדת, הרבאב ממלא את תפקיד הטונים הנמוכים. זהו באס המשחק תפקיד ראשוני בקרב ההרכב המוסיקלי. הוא קובע את הקו המלודי וממלא תפקיד חשוב בהפסקות הנגינה של שאר הכלים.

העוּד בעל הידית הקצרה. מבחינים בשני מיני עוד: העוד הערבי הנקרא במרוקו עוד רמאל (על שם המודוס ברֵה המאפיין את האקורד שלו) והעוד השרקי (המזרחי) הנקרא גם עוד מסרי (מצרי). הראשון הוא בעל ארבעה מיתרים כפולים והשימוש בו הולך ומתמעט לטובת העוד השרקי שלו חמישה או ששה מיתרים כפולים ואחד בודד.

לַעוּד שתי פונקציות, כסוליסט וכמלווה ותפקיד כפול: לקבוע את ההרמוניה והמלודיה.

התַּר (טמבורין) תוף על חישוק עגול, מכוסה מצדו האחד בעור דקיק של עז, וגלוי מצדו השני. (עץ ארז, אשור, בוקיצה).

התַּר ממלא תפקיד חשוב ביותר כי הוא קובע ומחזיק את הטמפו והוא מחיש את הקצב של כל התזמורת.

לטריו הזה אפשר להוסיף:

הדרבוקה התומכת בצליל ומחזקת את הקצב.

הקמנז'ה כבירה והקמנז'ה סגירה (הויולה והכנור) שניהם מופיעים בהרכבים האנדלוסיים במאה השמונה עשרה ומביאים אתם מהפכה במצלול. הם מונחים על הברך השמאלי במאונך, דבר המאפשר להם להסתובב על עצמם כדי ליצור מגע בין ארבעת המיתרים לבין הקשת.

הרכבים אחדים משתמשים בכלים נוספים כמו חליל צד, קסטנייטות, וגייטה (כלי נשיפה בעל שני קנים).בחירת כלים אלה עונים לרצון הקיים לחזור למוסיקה המקורית.

איזה ג'ניני נולדה ב-1942 בקזבלנקה.

חיה בפריז מאז 1960. יוצרת ובמאית. ביימה והפיקה עד עתה שבעה סרטים על המוסיקה האנדלוסית בעולם. ביניהם: "לגלות את אולאד מומאן" (סאגה על משפחה יהודית שהתפזרה לארבעה קצוות תבל) "דרך האתרוג" (סרט העוקב אחר גידול האתרוג מזה 2000 שנה בעמק האנטי-אטלס במרוקו) "פיוטים רקומים" (על אמנות ה'מטרוז' בהשתתפות רבי חיים לוק ועבדלסדק שקרה)

 

לימור אדרי – ככר העצמאות - אשדוד


הדפסהדואל