הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן- צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

facebook Share on Facebook

 

אמנון אלקבץ

 

 

 

הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן- צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

 

 

 

בשנת התס"ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.

 

ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ"פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב"ץ) בר ראובן, ובין ר' שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה - הרקע לפולמוס:

 

ר' שמואל אזאווי נודע כשוחט, סופר ודיין בעיר סאלי, ולאו דווקא כתלמיד חכם מובהק. כמו כן הוא לא היה מתלמידי החכמים הצנועים, ותמיד אצה לו הדרך לפרסום. בעיקר העיבו על תפקידיו יחסיו עם יתר רבני הקהילה בסאלי, שהתנהגותו כלפיהם הייתה בדרך כלל שחצנית, חצופה ומתנשאת. הסאה הֻגדשה מצדו כאשר התחילו להגיע שמועות שהוא שוחט בסכין פגומה, ואף נוטל שוחד מאנשי הקהילה, ותמורתו מכשיר בהמות שנטרפו בשחיטה.

 

זו הייתה הזדמנות מצד דייני העיר לדרוש את סילוקו מתפקידו כשוחט וכדיין, אולם דרישתם לא נענתה מצדו. הויכוח בינו ובין דייני עירו העצים וגלש לאלימות מילולית חריפה שהדיה הגיעו לרבות מקהילות ערי מרוקו. לויכוח זה שתחילתו בסאלי, נשאבו גם קהילות הערים פאס ומכנאס, והוא איים לפגוע בכל המערכת הרבנית.

 

בצר להם, פנו דייני סאלי לפאס, בה ישב בית-הדין שהתפרסם בדייניו המובהקים בחכמה ובתורה, בשאלת חכם בר-סמכא. לשאלתם הם צרפו גם את הסכין עליה נסב הויכוח. השאלה התגלגלה לפתחו של רי' יעקב אבן-צור, שכבר אז התפרסם כדיין מעולה בכל רחבי מרוקו ואף מחוצה לה. יעב"ץ התייחס למקרה כמו לכל מקרה אחר שהונח לפתחו, בכובד ראש הראוי והענייני, בלי משוא פנים, כי בלאו הכי לא הכיר את ר' ש. אזאווי. יעב"ץ, בתורו אחר האמת, חיפש בפוסקים רבים שמא יש מקום לצידוק מעשהו של ר' אזאווי, "... יתכן, הוא אומר, ובתחילה הסדק שבסכין היה רחוק מעט מחודה, מכך יתכן והייתה כשרה בתחילתה, אלא שבמשך שנות ההשחזה הרבות התקרב הסדק לחוד, והסכין נעשתה לפגומה... ויש לחוס על ממונם של ישראל". ברם עם כל רצונו להקל, לא מצא כל תימוכין לקולא. תשובתו של יעב"ץ אל דייני סאלי לא איחרה להגיע, בה כותב חד משמעית:

 

 

 

"... שאמת דנו דייני סאלי, ופסיקתם להדחת הדיין ר' אזאווי, מוצדקת... דאין בזה שום גמגום כלל... ולכן ברור שאין אוכלים משחיטתו של זה, שהשוחט אומר שהסכין אינה פגומה/, אם כך, אינו בקי בשיעור פגימה/, והודה השוחט שכך הייתה הסכין מימים ימימה/. ואם ידע שהסכין פגומה/, ובכל זאת המשיך לשחוט בה, הרי הוא בחזקת חשוד ופושע, ויש צורך להכשיר אפילו את הכלים בהם בושלו שחיטותיו... ".

 

 

 

ר' אזאווי לא שבע נחת מפסיקתו של יעב"ץ, ובתשובתו אליו, הוא רותם לעדותו מספר חכמים שהעידו כי בדקו את הסכין, ולא נמצא בה כל פגם. אך גרוע מזה, המשך מכתבו היה התפרצות חסרת תקדים על יעב"ץ בה האשימו בגניבת דעת, וכי אפילו ר' שמואל הצרפתי (אחד מחכמי פאס הגדולים) התנגד לדעתו ואף נזף בו (דבר שלא היה ולא נברא). המכתב היה בוטה ומזלזל בחכמתו ובבקיאותו של יעב"ץ בתורה ובפוסקים, תוך העמדת סימן שאלה ליכולתו המשפטית. אלא שאנו מוצאים את ר' אזאווי מביע דעה אחרת שזה לא מזמן קדמה לפולמוס, בה מביע תשבחות על פסיקה מסויימת של יעב"ץ, שם הוא כותב: "... עברתי על דברי הרב הפוסק נר"ו, וראיתי שכולם בנויים על קו האמת והצדק, ודעת שפתיו מללו. והדין דין אמת. ולראיה שכך הורוני מן השמים, וקיים". (חתום ר' שמואל אזאווי).

 

 

 

תגובתו הבוטה של ר' אזאזווי נגד יעב"ץ, לא נשארה ללא תגובה. יעב"ץ, דיין מן המעלה הראשונה, אמן הכתיבה הבקי במכמני השפה העברית, מתפנה לענות לו במכתב מיוחד במינו, בנוי לתלפיות, הן מבחינת שפע שפתו, הסגנון, חריפות השכל החדה כתער והלשון השנונה והמליצית, עושים את המכתב לדוגמה עבור אמן במלאכת הכתיבה. ראוי שחלקו של מכתב זה יפורסם ויובא לידיעת אחינו בני המע'רב, על הבקיאות בשפה העברית שבה התנסחו אבותינו לפני מאות שנים. ברם תחילה נכיר מעט מי היה ר' יעקב אבן-צור. (יעב"ץ).

 

 

 

ר' יעקב אבן-צור, או יעב"ץ, כפי שהוא חותם על רבות מתעודותיו המשפטיות, נולד ביום 13.5.1673 בעיר מכנאס ולא בפאס כפי שסבורים. ההנחה שנולד בפאס באה מזה שרבות משמונים שנות חייו עשה ברבנות בפאס, אולם ידוע שאביו, ר' ראובן, היה חכם גדול שהעמיד תלמידי-חכמים רבים במכנאס.

 

יעב"ץ היה מתלמידיו המובהקים של ר' יהודה בן-עטר ("רבי לכביר"), מי שהיה ראש אבות בתי-הדין (ראב"ד) בפאס, וסבו לעתיד של "אור החיים הקדוש", הוא ר' חיים בן-עטר. ר' יעקב נמנה כצאצא למשפחה מיוחסת ועתירת נכסי-רוח של סופרים וחכמים, ששורשיה מגיעים עד חכמי-ספרד שגורשו בשנת הרנ"ב (1492). משפחה זו עתידה הייתה בתוך דורות אחדים אחר הגירוש, להצמיח מתוכה את אחד מגדולי חכמיה של מרוקו שבכל הדורות, ואחד מחכמי ישראל המובהקים, הוא ר' יעקב אבן-צור.

 

בהיותו כבן אחת עשרה שנים נתייתם מאביו, וכבר בגיל שמונה עשרה אנו מוצאים אותו נושא דרשה בפני גדולי הדור, אחר פטירתו של אחד מגדולי חכמיה של פאס. בגיל עשרים מתמנה לסופר בית-דין, ובהגיעו לשלושים נבחר לדיין. אחר פטירתו של מורו ורבו, ר' יהודה בן-עטר, מתמנה יעב"ץ לראש אבות בתי הדין בפאס, תפקיד אותו ימלא עד סוף ימיו, תוך נדידות קצרות של מספר שנים כדיין במכנאס ובתיטואן, עד פטירתו ביום 8.12.1752, והוא כבן שמונים שנה.

 

לבד מההתייתמות בגיל צעיר, ידע יעב"ץ טרגדיות אחדות, הגדולה שבהן הייתה שיכול ששה עשר מבניו מתוך שבעה עשר שנולדו לו. הבן היחיד שנותר לו בחיים, הוא ר' רפאל-עובד, שהמשיך זרעו עד ימינו אלה.

 

 

 

עד כאן היכרותנו הקצרה עם ר' יעקב אבן-צור, (יעב"ץ).

 

כאמור, בתגובתו של יעב"ץ לדבריו הבוטים של ר' שמואל אזאווי באיגרת המיוחדת בסגנונה ובחריפותה, מצא מקום לשחרר את חרצובות לשונו בהסתמכו על מה שנאמר בנחמיה (יג/כה): "... ואריב עמם ואקללם, ואכה מהם אנשים, ואמרטם... ", והרמב"ם מחזק את הדברים באומרו בהלכות סנהדרין (כד/ח): "... וכן יש לציין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שערו... ".

 

לבד ממכות ומריטת שיער שהוא לא עשה, מאמץ יעב"ץ את שאר הכללים שבאו לביטוי באיגרתו המעניינת, שמפאת אורכה, אצטט מתוכה חלקים, ואף זאת, בדילוג. וכך הוא פותח את דבריו:

 

"... על כן לשון הזהב שהיה בהיכל המליצה, להגדיל תושיה ולהפליא עצה, למרס בדם אהובנו הגדול כה"ר שמואל זאווי, הן תווי שדי יענהו ולעבודתו יקרבהו, ובתשובה שלימה לפניו ישיבהו, אכי"ר.

 

"אחר דרישת שלום וכו', הנה באתי באותיות שתיים שהן ארבע, יען התרגזך אלי באיגרת אוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש עקלתון/, ופיה פתוח כפי האתון/, ובה צוית להקריבה לבית דיננו הצדק להודיעם להשמיעם מעשי. ובתחילת ההשקפה ראיתי זוכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבורך בשם "סופר", וכתב "הסופר", ועשה "הסופר", ושלח "הסופר", "ולא אותי קראת יעקב", (ראה ההסבר על פסוק זה המצוטט מישעיה מג/כב, במסכת יומא, דף יט/ב. כאשר נפגש יעקב עם בנו יוסף, לא דבר עמו כי היה עסוק בקריאת שמע), כאילו שמי נעלם והוא פלאי. ותלמוד לומר, שמי נודע בשערים, יעקב, מלא מאור נוצץ, כצאת השמש בגבורה/, לעטרת צבי וצפירת תפארה/. חיי ראשי, אילו היית מצוי אצלי במדינה, אמצאך בחוץ אשקך/, אנהגך/, אביאך אל בית-ספרותי ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני/, אשקך מיין רקח הגיוני/, ומעסיס רמוני/. ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה/, שמורה בכל וערוכה/. כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות/, ובה לבשו שמיך קדרות/... מתוך ספרי זה אשר כתבתי, תוכל ללמוד מעט קט ניב מפואר ונאה/, אפס קצהו תראה/. והיה ראוי להשיבך על פי מידותיך, לא שתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך ורבותיך, שאם קטון אני בעיניך/, ונקלותי עוד מזאת, קטנם עבה ממתניך/. עמם אכבדה, שהם הרהיבוני ורוממוני/, וענוותם תרבני/, ובבית דינם הצדק הושיבוני וקבעוני/, ונוטרה את כרם ה' צבאות שמוני/... ובזיונך זה אינו מעלה ואינו מוריד".

 

יעב"ץ רואה בכינוי "סופר" בו מכנה אותו ר' אזאווי , כינוי מכובד מדי בשבילו, וממשיך בדבריו בהצטנעות כלשהי: "ואם אמרתי לדונך לכף זכות שתפסת אומנות חז"ל, ותבחר לשון ערומים, וכוונתך בשם "סופר"... גם בזה לא בחר ה', שהרי דרשו בפרק "איה סופר" (ישעיה לג/יח), כל אותיות שבתורה איה שוקל קלים וחמורים... ואם כן, הפלגת בשבחי יותר מדי, ולאו יאות למעבדי הכי. והנה שני תלמידים חכמים במכנאס, שבחדש שעבר יחסו אלי מפי כתבם, מה שנראה בעיני שהוא הפלגת שבח, ושלחתי להזהירם ולהוכיחם על ככה".

 

יעב"ץ אינו מסתפק בכך ומגולל את התפתחות הפרשה שעמדה במוקד הפולמוס, תוך שהוא מטיח בר' שמואל אזאווי דברים קשים. אט אט מתפתחת האיגרת ללשון שנונה ודוקרנית, ששיאה יבוא ב"מכתם" המפורסם המעיד על חריפות שכלו וחרצובות לשונו בהם ידע לגרוס את משנאיו. בפתיח של הקטע הבא, משוה יעב"ץ את ר' אזאווי לאיוב, כמו שנאמר בבא בתרא: "נתחלף לך בין איוב לאויב", כלומר, דיבר דברי תוכחה וגרם רעה לידידו. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

 

"איש היה בארץ סאלי, איו"ב שמו (יעב"ץ כותב כאן את השם איוב בראשי תיבות לומר, אתה, ר' שמואל אזאווי, בסה"כ "אשרי יושבי ביתך", איו"ב, יושב על כנך ואינך מחדש דבר בתורה), טבח (שוחט) מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום, באו קצת מתלמידי חכמים היושבים במדינה הנז' לבדוק סכינו, ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול, דהיינו הפרדת חלק מחלק... ובשורש הסדק ההוא, יש סדק קטן הנקרא בערבי תווריק', באופן שמוכח שכך נמצאת וכך הייתה מתחילתה למן יום היוסדה, ועד עתה. ובכן, עמדו חכמי סאלי וקבלו עדויות האומנים שהיו משחיזים לו הסכין ברחיים לעת הצורך, והעידו שכך הייתה מששת ימי בראשית. גם אגב בררא, קיבלו עדויות אחרות על האיש הנז', איך הוא מעורכי הדיינים, וכי יהיה משפט בין איש ובין רעהו, מקבל שוחד מזה ומזה, ללמדם טענות שקר לזכות בדין. גם עדויות אחרות שהוא חולק עם גנב, ועובר על שבועות וכמה דברים אחרים מכוערים שתמיד הייתה לועזת עליו המדינה הנז', ועכשיו ספקות נעשו ודאות.

 

ובכן עמדו חכמי סאלי, רובם ככולם, וכתבו פסק ארוך להעבירו מהטבחות (מהשחיטה) ומהספרות, והכריזו לאסור יתר הבשר משחיטתו ולאסור הכלים, ושלחו פסקיהם לחכמי המדינות להסכים עמהם, וגם אנוכי נמניתי עמהם לדבר מצוה, וכתבתי פסק על זה... וכשנודע הדבר אל הטבח (השוחט) ההוא, עניין פסקי הנז', שלח לחכמים כתבים בדברי פיתויים והבלים... וגם שלח לאיש סודו אגרת לדבר עלי דברי דילטורין (דברי-גנאי, השמצות) לאמר, שמה שכתבתי עליו, היה מדרך התנגדות ושנאה... ומה שעשו, אלא בהתנגדות הנקראת בפיו 'אינטרס', ואני נאמן עלי הדיין שאין לי שום איבה ושנאה עליו, ולא הכרתיו ולא ראיתיו עד הנה. ואדרבא, הייתי מבקש צדדי זכות, ולא עלה בידי, כי דברי הפוסקים עמדו לנגדי... וכשראיתי שננעלו שערי הזכות בפני האיש הנז', שלחתי לו אגרת בתוכחות על עוון על אשר שלח בי יד לשונו, וכה כתבתי אליו: (כאן יעב"ץ מתפנה לכתוב אליו "תשבחות" בלשון סגי-נהור).

 

אילן אילן, במה אברכך/, ארוממך/, אודה שמך/, אסלסלך/, אשבחך/, אפארך/. בתחילה בפה רך... דכולהו שבחי דמרך אענה. אף אני ידעתי אדוני ידעתי/ כי במקום שאמרו להאריך, קצרתי/. ואחד מני אלף מעט מזעיר לא כביר משבחיך לא ספרתי/, כי מידותיך לא יכילם ספר, ואילו לדיו יהיו ימים/, ונמתחו כגווילים שמי מרומים/, וקני-סופר כל עצי רתמים/, אין די לכתוב קצת שורותינו רוב עוצם מפעליך העצומים/. ואם הקוראים בתחילת ההשקפה, יראה בעיניהם כי בשבחיך הפלגתי/, וגדלתי ורוממתי/, לא ידעו ולא יבינו, כי לפי האמת, הכל שריר וקיים... ומליצתם הנחמדת במיטב הארש, למטה לארץ היא יורדת. לא נכון לעשות כן לאדם כמוך... מעלין בקודש ולא מורידין. וכאשר האורחות עקלקלות והדרך עקלתון/, שנינו הכל הולך אחר התחתון/... אכן למחזיקים בעץ החיים ותומכיה מאושר/, אמר עם הספר ישוב באור ישר/.

 

לכן אמרתי אעלה בתמר המליצה, אוחזה בסנסיניה/, אתפסה בפארותיה/, ויהיו נא שדי חמדת הילולך פה נערכות/, כפי חולשת יכולתי במעשה שבכות/, ודברים בגו חק תוכות וחק יריכות/, וכבר הסכימה החכמה, כי אתה ככל אדם בעל בחירה מרצון/ללכת בכל אשר תחפוץ כפנימי כחיצון/לעלות או לרדת/ לכחור אבן-יקרה או גחלת אש יוקדת/ומגילתי זאת לא תזוז מחבבה/ הפוך בה והפוך בה דכולא בה/.

 

והאי קרא סיפיה רישיה/, ורישיה סיפיה/ ונהרא מבריך מכיפיה.

 

יעב"ץ פונה לר' שמואל אזאווי ומבקשו שיקרא את "המגילה" (המכתם), מתחילתה לסופה, ושוב מסופה לתחילתה, ואז יתברך משפע אור על גדותיו. חשוב לציין שחרף אורכה של "המגילה", היא משופעת במלים עבריות תקניות שאינן חוזרות על עצמן. הדבר מורה על שליטתו במכמניה של השפה העברית, הן בתחבירה והן בדקדוקה. משום חשיבותה, אני מביא אותה כאן במלואה. "המגילה" נחלקת לחמשה טורים בני שמונה מלים בכל שורה, כפי שהובאה בספרו "לשון לימודים", כחלק מאגרתו הארוכה כפי שציינו לעיל.

 

"ידידינו מרחיק שונאינו ומקרב הצנועים ומנאר הצבועים ומפאר

 

הרועים ומקלל המרעים ומהלל השועים ומפרך התועים ומברך

 

הניטעים ומשרש המשוגעים ומקלס הישרים ומבזה הסוררים ומגדיל

 

הרעיונות ונוטש השגיונות ולוטש האמונות ומסריח הדראונות ומריח

 

ההדסים ושובר החמסים וצובר המקולסים ומנגח המאוסים ומשבח

 

הנמלצים ובוחל הלצים ובוחר היועצים ומשקץ הפריצים ומחבק

 

הפרושים ודורס העקשים ודורש הקדושים ומפגל הקדשים ומסגל

 

הבקיאים ומבלע הסובאים וסועד הנדכאים ומטמא הטמאים ומטהר

 

הנשיאים ומחרף הנכאים ומצרף הנביאים ומתעתע בחטאים ומשתעשע

 

בחסידים ודראונו הבוגדים וצביונו הנכבדים ומעקר הזדים ומבקר

 

הזריזים ומסבך הנלוזים וסומך החוזים ומגבב הפוחזים ומחבב

 

האלופים ומזלזל החנפים ומסלסל הצדיקים ומואס בריקים ומתאבק

 

בנאמנים ונוזף בליצנים ודבק ברוזנים ונוקף המשטינים וזוקף

 

הסגנים ונוגף הנרגנים ומעודד הסרנים וסורר המדנים ומעורר

 

הנבונים וגוער המלשינים וכוסף החשמנים ומשסף העברינים ומאסף

 

הפנינם ומגדף הצנינים ושואף הנעימים ומגף הזוממים ומגפף

 

השלמים ומארר הלוחמים ומברר הדעתנות ומגדע הרגזנות ונוהל

 

הצדקנות ונועל וסוגר הקפדנות וחוגר הרחמנות ומגר המינות ואוגר

 

ההתבוננות ונמנע לפורענות ומוכן לבישנות וריקן מהגנות ומלא

 

הזריזות ודוחף העזות ועוטף הנדגלות ומשפיל החבלות ומיסד

 

הדינין ומעוות המינין ומחקה המצויינין ומכה הגיותנין ומעמיד

 

הארץ והורס האינטריס ומחזיק המוסר ומפסיד הנאסר ואוכל

 

הציצים וכורת הקוצים ונוטל השלימות ועוזב הגשמות ועוגב

 

התמימות ומנאץ התרומות וחומד העבודה וחסר החמדה ושלם

 

התעודה ורעב החשדא ושבע הכושר ומשחית הקשר ומיפה

 

הנציבים ובולק השובבים וחושק הענוה ובוקק הגאוה ומשתוקק

 

הרצון ומכחש הלצון ומרחש לנעלמות ולועג ההערמות ולוהג

 

החכמה ומפיל האשמה ואוחז התומה ומשליך המרמה ותופס

 

המזימה ומיפר המשטמה ויועץ טובות וממעט חובות ומרבה

 

בהלכות ועושק בתהפוכות ועוסק בחוקות ומניא מעשקות ועושה

 

צדקות והודף המחלוקות ורודף הזכיות ושודף בגשמיות ומתעלס

 

במרגליות ופוגם הרמיות ומגבר המהוללים ומשבר להוללים ומתחבר

 

לשפלים ומכלים הנבלים ומרומם האצילים וכותש האצילים ומנשא

 

המשכילים ומאבד הכסילים ומכבד המסובלים ומנפץ הזוללים ומוקיר

 

המעולים ודוקר המתנכלים וחוקר הדעות ומקרקר הרעות ושותל

 

בנטיעות ומקצץ המגרעות ומאושש המשפטים ומקלקל השוטים ומכלכל

 

הסרדיוטים ומוחץ ההדיוטים ומיחס הנקיים וקומל הבזויים וחומל

 

העניים ומכחד בפתיים ומתיחד ברוחניים ומפוצץ הגופניים ומנוצץ

 

לעייף ומעווה למזייף ומתלווה במלאכים ומעליב החשוכים ומהדר

 

הנסיכים ומפיץ התככים וחפץ היראה ופושט השנאה הקנאה ולובש

 

החמודות ומנבל השוחדות ומקבל הסולת ומוציא הפסולת וקולט

 

הוויתור וגועל הקנטור ורוצה הדרכמון ולוקח הצדק ומדיח

 

הממון חלף האמונה ומניח הזוזים ומזריח ההסתפקות ומזניח

 

הפזים ומפריח הצדקות ומצניח הזהובים בעד האהובים ומקדיח

 

הדינרים בעד המישרים ומסיח הכספים בעד היהדות ומדליח

 

הפונדיונים בעד החסידות ומתעב ההתנגדות ומתאב העמית ושונא

 

התרמית אוהב גם רע אדם גדול כה"ר שמואל אזאווי ידידינו.

 

 

 

כדי לקרא את האגרת מהסוף להתחלה, כפי שנתבקש ר' שמואל אזאווי, יש להתחיל כך:

 

"ידידינו אזאווי שמואל כבוב הרב גדול". ההמשך מתחיל מהמילה "אדם" והלאה, כלומר,"אדם רע, גם אוהב התרמית, ושונא העמית, ומתאב ההתנגדות, ומתעב החסידות וכו'. בכך הופך יעב"ץ את כל דברי ההלל בהם הוא מעטר את ר' אזאווי, לדברי קילוסין שליליים. זה היה כוחו, השפה, הכתיבה והחרוז. כל המכתב (האגרת), משתרע על פני שמונה עשר דפי-ספר, ארוג בפרוזה ובמליצה ומשופע בתיאור המעשה על כל היבטיו. הכעס הגדול של יעב"ץ מתמקד במילה "אינטרס" שבה מאשים אותו ר' אזאווי, שכביכול עניין פסילתו בעיניו, נובע מדבר שונה בתכלית ממה שהיה באמת.

 

"... גם הוגד לי מפי המגיד שעודך מסתולל ומתהולל להתעולל עלילות, ותמיד כל היום שמי מנואץ בפיך בהמולות, בתתך ברחובות קולות וקולי קולות, שלא כתבתי כן אלא מחמת 'אינטרס' ושנאה... ואסביר לך העניין בהקשות אליך קושייא אחרת, והיא שחכמי סאלי למה הוצרכו לשלוח לשאול לארצות אחרות? והרי לא נסתפקו בשום דבר... התורה אמרה 'אחרי רבים להטות'... לכן שלחו לחכמי המדינות להסיר מהם עקשות-פה ולזות שפתיים. הקילו עליך ונהגו עמך לפנים משורת הדין ממידת חסידותם. אבל בעניין איסור הכלים והעברתך מאומנותך, העבירו הדבר על הדין, דין תורה. זוהי הבנת הדברים לאמיתתן, שיודה בה כל הדובר אמת בלבבו. אכן מי שהוא 'איטרסיאדו', ודאי שיוכל להעמיס פירושים זרים לאחזוקי שקריה.

 

אמנם אשאלך והודיעני, מה תתי שיהא לי צד 'אינטרס' ושנאה עמך, ואני לא ראיתי פניך אפילו בחלום? גם מעולם לא הגיע כתבך אלי ולא כתבי אליך. ובשלמא יהא לך שנאה ו'אינטרס' עמי? כי זה דרכך, כסל לך, וכן הם מידותיך כפי שגילית בכתבך, וכן שגור בפי כל יודעך ומכריך... והנה מה שנראה לעניות דעתי להליץ עליך הוא שטעית ברמז הכתוב ד-'והיה בית יעקב אש', שחשבת נוטריקון המילה 'אש', הוא 'אינטרס שנאה', ולא כך דרשו דורשי רשומות, אלא 'אש', 'אהבת שלום... אתה גרמת שחשבתני כנבלה, ועל לובן שיני לא השגחת/ ובלשונך רוזנים לאין נתת/ שופטי ארץ כתוהו עשית/ ובמצנפת בית-דין צנפת/. וכל מה שכתבתי לא כתבתי אלא משלוש סיבות. א. לבל אהי כפוי טובה בנסתר. ב. לבעבור הראותך גודל אשמתך ולקיים בנגלה ד'הוכיח תוכיח את עמיתך', ןלא אטמון בחובי עוונך. ג. כי מדרכי קוני יש בזה דקרא קא צווח והלכת בדרכיו. 'עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל', ולכן עניתי על מידותיך, על אשר קדמת אותי ב'לחם צערים' וב'מים זדונים' על לא חמס... "

 

מכאן פונה יעב"ץ אל ר' אזאווי בלשון מפוייסת ומבקש ממנו שיראה בגילוי המוקדם של חילול ה' בהטרפות, דבר שבא להצילו מדינה של גהינם, ולכן מוטב שיבקש מחילה מלפני הקב"ה:

 

"... ועתה אחי, חייך אם ייטב בעיניך שיתחלל שם שמים על ידיך, כי מוטב לנו שתתהפך שלייתינו על פנינו ולא יתחלל שם שמים על ידך. כל שכן בהוצאת שם רע על הקהילה הקדושה שכל ימיה נתפטמה בדברים האסורים על ידך, רחמנא ליצלן. ובכן, אם בעל נפש אתה, תשמח ותגיל אף גילת ורנן שנגלה כתבך אלי, שאלמלא כן, היית נשאר שקוע בחטאך עד זיבולא בתרייתא (עד עד יציאת הזבל האחרונה). אכך, עתה בהתגלותו אלי, העירותיך משנתך. ויהי רצון שיכנסו דברי באזנך דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן (דומה ואפשר שנתקנן).

 

ואין כוונתי בזה חס ושלום שתכנע לפני, לשאול ממני מחילה וכדומה, כי אינני מרודפים אחרי הכבוד, אבל המבוקש ממך הוא שתלך עם אלהיך, ועמוד סמוך להיכל קודשו, שלא בפני שום אדם, והכנע לפני בוראיך והתודה ותתחרט על מעשיך לפניו, וככה תאמר לו:

 

'אנא ה' חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, והרע בעיניך עשיתי, ומעורכי הדיינין הייתי, ושוחדות קיבלתי, ועם גנבים חלקתי, ועל שבועת שוא עברתי, ונבלות לישראל האכלתי, ודברתי דופי בלבי ובמו פי'. וגם במכתב לאמר, 'וחשדתי בכשרים, והטחתי כנגדם דברים ואמרים מרים על לא חמס עשו. ואף גם זאת גדולה על כולן, שגרמתי להתחלל שמך הגדול ותורתך הקדושה, על ידי. ועתה ה' אלהים בושתי במעשי וחוזרני בתשובה שלימה לפניך, ומקבל על עצמי לבל אשוב בדרך הזה עוד'.

 

ובזה ושב ורפא לך בסיעתא דשמיא. ואם ככה את עושה, הנה מעתה ומעכשיו, דלא אסמכתא, אומר בפה מלא 'מחול לך, מחול לך, מחול לך' על הנוגע אלי. ואם לא תשמע לעצתי, אני את נפשי הצלתי. נאום איש צעיר יעתר אל אלוה וירצהו, ובדרך מישור ינחהו, ובתשובה שלימה לפניו יושיבהו, ומלחם תורתו ויין סודותיה ישביעהו". יעקב בכמוהר"ר ראובן זצוללה"ה אבן-צור.

 

 

 

הבאתי כאן קטעים שונים כפי שנאמר לעיל, מאגרת ארוכה מאד, ואף זאת בדילוגים שונים. ע"פ סופם של דברי יעב"ץ, הוא אכן חיפש לשמור על השקט בקרב הרבנות. חכמתו זו עמדה לו בעת שניתק את ההתנצחות בעודה באיבה, ולא נודע לנו מה היה סופו של הפולמוס, האם ר' אזאווי המשיך לשמש בתפקיד שוחט ודיין, אם לאו. מכאן אנו למדים שגם בקרב הרבנים היו תמיד התנצחויות, בעיקר לגבי תפקידים שהתפנו ברבנות עליהם היו קופצים רבים. הדבר היה מביא לעתים לתחרות וקנאה, שהייתה הופכת לעתים לשנאה, והקשתה על קבלת החלטות בניהול התקין של הקהילה.

 

הדברים שהובאו לעיל, מבוססים על שניים מספריו של ר' יעקב אבן-צור, "משפט וצדקה ביעקב" (מוצב"י), ו"לשון לימודים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לימור אדרי – נמל היובל, אשדוד

 


הדפסהדואל