התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים

facebook Share on Facebook

 

 

ערים במרוקו

מוגדור

אישים

רבי דוד אלקיים כמשורר

 

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים1

מאת: דר' שלמה אלקיים

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

 

א. דברי מבוא

הציונות, שהופיעה כתנועת שחרור ותחייה לאומית של העם היהודי, ראתה עצמה מלכתחילה כתנועה שמטרתה לחולל מהפכה במצבו הקשה של העם היהודי בגולה. הפערים שנוצרו בין הקיום היהודי לבין העולם המודרני העמידו צורך דחוף למציאת פתרון למצב בלתי נסבל זה ולהצעת אפיקי פעולה בלתי שגרתיים לביטוי עצמי כדי לזקוף את קומתם הכפופה של היהודים בכל אתר ואתר. סביב פעילות זו התארגן העם היהודי בתחום התרבותי, החברתי והמדיני. פעילות זו הייתה מכוונת למפעל בארץ ישראל למרות הקשיים שנוצרו עקב כך. לשם הצלחתה, על הציונות היה לרתום אליה את דעת הקהל היהודית, שבחלקה התנגדה לרעיון זה ואף הייתה עוינת לו מתוך הנחה שהרעיון הציוני, כפי שהוצג על ידי הוגיו, היה בו כדי לאיים על היהדות הישנה. עם ייסוד הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, שבמרכזו עמד הרצל, כוונו כל המאמצים כאמור להקמת בסיס ריבוני לעם היהודי במולדתו, ולשם כך היה צורך בהשגת הכרה בינלאומית בדמותה של הצהרת בלפור וכתב המנדט. מעתה נפנה לצפון אפריקה ונבדוק אלו כיווני התפתחות חלו בקהילות השונות בעקבות חדירת הציונות עדיהן.

 

ב. הפעילות הציונית בצפון אפריקה

מתוך התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי, שפרופ' מיכאל אביטבול עשה בהן שימוש2, ובעיקר בזכות מחקרה של ד' בן-סימון-דונת על הפעילות הציונית בצפון אפריקה3 מתוודעים אנו לחדירתה של הציונות המודרנית לארצות המג'רב - תוניסיה אלג'יריה מרוקו. התנועה הציונית המודרנית חדרה לצפון אפריקה בין שנת 1897 לשנת 1900. בתקופה זו נתמנה ד"ר א' ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין שבאלג'יריה לנציג התנועה הציונית בשלוש ארצות המג'רב, ובאותה תקופה ממש, ליתר דיוק בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור - אצווירא, עירו של ר' דוד אלקיים, נושא עיוננו כאן, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". באותו פרק זמן הוקמו בתיטואן, בפאס ובמקנס, כולן ערים בצפון מרוקו, אגודות ציוניות שעמדו בקשרי מכתבים עם המרכזים באירופה. אגודות אלו קיימו פעילות תרבותית - חינוכית ענפה שריכזה מאות חברים ובני נוער. גם בתוניס קמה אגודת צעירים ציוניים מיד לאחר הקונגרס הראשון, כללו של דבר, בכל מקום שהגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית, ע"י נוסעים או דרך "המליץ" ו"הצפירה" החלה התארגנות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה הציונית.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה חופפת בחלקה את עידן הכיבוש הצרפתי ואת חדירת חברת כל ישראל חברים (כי"ח) לארצות אלו. הקולוניאליזם הצרפתי לווה בשורה של שינויים, שבבסיסם השאיפה להשתית את סדריהן הפוליטיים החברתיים והתרבותיים של קהילות אלו על המסורת הצרפתית. שינויים אלה העמידו בהכרח את הקהילות בפני אתגרים חמורים, בשעה שלא היו ערוכות להתמודדות עם כל הכרוך בהם. בנוסף להתמודדות זו אף כי"ח, שנהנתה מיחס אוהד של השלטונות, העמידה אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני. מול מרכזיות ארץ ישראל בהשקפת עולמם של היחיד והציבור, העמידה כי"ח את צרפת ואת ערכיה במרכז החיים והתרבות. בכל מקום ששני גופים אלה - הקולוניאליזם הצרפתי מצד אחד והחינוך של כי"ח מצד שני - העמיקו את חדירתם, שם פחתה פעילותה של הציונות המודרנית. ראייה לכך היא אלג'יריה. העיר קונסטאנטין, השמרנית והמסורתית, הייתה המרכז היחיד של הציונות ולא הערים החשובות והמודרניות אלג'יר או אוראן.

במרוקו, שבה הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של "אתחלתא דגאולה" היתה פעילות ציונית דתית ממש. בשנת 1910 נתקבלו חברי האגודות המקומיות של פאס ושל מקנס אל פדרציית "המזרחי". בערים אלו ובמקומות אחרים התקבלה התנועה הציונית בחוגי הרבנים כהמשך לציונות בת אלפיים שנה, בניגוד לתפיסתה ע"י חוגים חרדיים באירופה. רבני מרוקו, ובמידה גדולה גם בשאר מדינות צפון אפריקה, אף על פי שזיהו בציונות אלמנטים מודרניים, ואף מהפכניים - חדשניים, לא ראו בה איום על היהדות.

 

ג. היסודות הלאומיים בשירת יהודי מרוקו

עד שנבוא לעסוק בר' דוד אלקיים ובתחייה הלאומית בשירתו, נאמר דברים אחדים על היסודות הלאומיים שהתקיימו בשירת יהודי מרוקו לפני שקמה התנועה הלאומית - יהודית באירופה. שירת יהודי מרוקו מהווה אמצעי חשוב כדי לבטא את היחס המיוחד המקשר את היהודי לארץ געגועיו. בעזרת שירה זו מבקש המשורר לבטא את התרוממות רוחו, את אהבתו והערצתו ל"ההר חמד אלהים". קשר זה יסודו בנטייה של שירת המאה הט"ז בצפון אפריקה אל הקבלה, שהעמידה את ארץ ישראל כסמל לגאולתה.

השירים מוקדשים בדרך כלל לירושלים ולמקומות הקדושים שבה ובייחוד אל בית המקדש "בניין הדור נאה עין שזפתו תתאוה תשתאה" (מתוך תהלה לדוד לר' דוד חסין, שיר חדש, יח. ע"א); לטבריה ולקברות צדיקים, שעל פי המסורת טמונים בה (שם, אוחיל יום יום אשתאה, יז. ע"ב). המשוררים רואים לנגד עיניהם את ירושלים של מעלה "סגולת כל מדינות / ארץ לא במסכנות / מזונות / לא תחסר כל בה / תמיד טובה יתרה (שם, אערוך שיר וזמרה, יז. ע"א) או "יפה נוף משוש תבל / תמיד אותה הוא דורש / דר ערץ / צבי היא לכל הארצות" (שם, שם). עתים, תוך כדי תפילה ובקשה להשיב את ירושלים לקדמותה, בא המשורר ומונה את שבחיה: "ארמון על משפטו / ושם כהן גדול חגור באבנטו" (ר' יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, כ. ע"ב); צוארו של עולם / ההיכל משוכלל / גם דביר ואולם / ואפריון מושלם / זהב רפידתו (שם, שם).

לשיא ההתלהבות הגיע ר' דוד אלקיים שרגשות עזים וכיסופים לציון מפעמים בשיריו כאלו שאלם מתוך שירי ציון של ריה"ל.

 

ד. רבי דוד אלקיים והתחייה הלאומית בשירתו

ר' דוד אלקיים (להלן רד"א) - נולד במוגאדור במחצית השניה של המאה ה-יט ונפטר בניסן ת"ש - נודע לחובבי השירה והפיוט במרוקו בכלל ולמשכימי קום לשירת הבקשות 4 בפרט בזכות הקצידות5 שפירסם ב"שיר ידידות", קובץ הפיוטים המרכזי של יהודי מרוקו, שהוא עצמו היה בין שלושת עורכיו6. משורר זה היה איש אשכולות, בעל כשרונות אמנותיים, עסק בציור, בעיטור כתובות ובגילוף בעץ וכיוצא באלה, וכן הוא שימש סופר עיתונאי לשני כתבי עת חשובים - "הצפירה" ו"היהודי".

נושאי שירתו של רד"א המרוכזת ב"שירי דודים"7 אופייניים, בדרך כלל, לשירת צפון אפריקה: גלות וגאולה, שירי תוכחה ומוסר, שירים בשבח התורה ולומדיה ושירי שבת ומועד. אולם הנושאים שהעסיקו אותו הם נושאי התחייה הלאומית בארץ ישראל. נושאים אלה היו המסד לשירתו וגם הדחף לפעולתו למען הלשון העברית כחלק מן התחייה הלאומית. בחברה היהודית - המרוקאית, כבכל חברה יהודית אחרת, התקיימו יסודות לאומיים שנים רבות לפני שקמה התנועה הלאומית - יהודית באירופה. התקווה לקץ שעבוד מלכויות ולשחרור עם ישראל ביום הגאולה שימשה מרכיב מרכזי באמונותיה של חברה זו. תקוות משיחיות אלה, שכבשו את שירת יהודי מרוקו, ושמשורריה שעבדו להן את מחשבות לבם חוזרות ונשנות כמעט בכל אחד משירי רד"א. אך, הוא קשר אותן לתחייה הלאומית ולרעיון הציוני ששבה את ליבו.

בשירים אחדים מעלה המשורר על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתה:

 

יָהּ שוּב שְבוּת עַם וַעֲבוֹדַת הַלֵּוִי

וּתְנוּעַת צִיּוֹן תִּצְעַד וְתָצִיץ בִימֵי זְרִיחָתָן

(מתוך שירי דודים, "פיוט על הגאולה" ועל תאוות ראות המקדש",

עמ' 157 - 159).

 

וכן:

בֵּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדַד

גַּם דִבְרֵי פִינוּ כִנְבוּאַת אֶלְדָד וּמֵידָד

וְחָכְמָתֵנוּ תִנְהַר כַּשֶׁמֶש לֹא בָא אָץ

חִיש יִזְרַח / וְצִיץ יִפְרַח

חָפְשִי יִתְנַשֵׁא / כִּימֵי רַב מְנַשֶׁה

תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח יוֹצֵא חֲלוּצָהּ

(שם, איה שוקל, איה סופר עת קץ, עמ' 160 - 161).

 

בקצידה לפרשת וארא "אל יושב שמימה" (שם, 74 - 77) מתוארות המכות שהביאו משה ואהרן על פי דבר ה'. בסיומה של קצידה זו מקדיש המשורר מחרוזות אחדות לגאולה, העתידה לבוא חשבון מר עם אומות העולם: "האומרים ערו ערו את כל בתימו"; השפעת "טל חיים ודעת בו רבים יחכמו"; השבתת מלחמות "בין עם ועיים"; ביאת משיח ובנין בית המקדש. הוא חותם קצידה זו בחישוב - הקץ כפי שמובא בזוהר:

 

קֵץ פְּדוּת נִשְלָמָה / חֶשְבּוֹן שִשַׁיִם

עוֹד שִשִּים וָשֵש / נְקַוֶּה בוֹ יֻושְלְמוּ

 

(ומעיר בשוליה: "שיר זה היה בשנת 5660 [1900] וכל העולם היו מצפים לביאת המשיח כנאמר בספר הזוהר... " כאמור לעיל (פרק ג) בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור, עירו של המשורר, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". הקמתו של ארגון זה זכתה לתיאור מרגש בידי המשורר עצמו בכתבותיו לשבועון העברי ציוני דתי "היהודי". רד"א היה פעיל בארגון זה ואף נבחר לשמש כמזכירו בלשון העברית. כמשורר היטיב לתת ביטוי לאירועים שהתרחשו בעולמה של יהדות העולם. שמחה עזה תוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל. הוא מביע אותה בשיר "תודה להשי"ת עם שנתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה יר"ה [ירום הודו]"

 

אַזְכִּיר בִלְשוֹנִי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת / יִפְצְחוּ הֶהָרִים רִנָּה

תִּלְאֶה כָּל עֵט לְסָפְרָן / חוֹלְפוֹת יוֹם יוֹם רָאוּ עֵינֵינוּ

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָמִים חַסְדּוֹ

רָאָה בְעוֹנִי אֵל חַי וַיָּקֶם מֵעֲפָר

כִּי קַנּוֹא נִתְקַנֵּא עַל אַרְצוֹתָיו לְטַהֲרָן

וּלְנַקּוֹת הַר מִנּוֹ אֲסָרָנוּ

(שם, אזכיר בלשוני עמ' 233 - 234)

 

כמו כן חיבר רד"א פיוט "על התמנות הרב הגדול ראשון לציון כמוהר"ר [כבוד מורנו הרב] יעקב מאיר הי"ו חכם באשי:

 

רִאשוֹן יָחִיד בְשוּם מִשְרָה על כִּתְפוֹת הֲדוֹם לְצִיוֹן

רִאשוֹן עַל עֵדָה וְכִתְרָה הוד מַלְכוּת הובא לציוֹן

(שם, עמ' 136).

 

אף כי אין פרטים מזהים אודות הרב מאיר בשיר זה 8, ואפשר שלא ידע הרבה אודותיו, די באירוע כדי להביא את המשורר לידי התפעמות.

בתוך אווירה ציונית זו תופסת הלשון העברית מקום של כבוד. הוא מתנה בשירים רבים את דבקותו העמוקה בה. הוא מעלה אותה על ראש שאיפות חייו ומתוודה באהבתו אליה:

 

"בַּת מֶלֶךְ הִיא וּבָהּ תְּשׁוּקָתִי, וְהִיא סְגֻולַּת נַפְשִׁי בְרִגְשָׁתָה, טֶרֶם בֹּא עָלֶיהָ הַכּוֹרֵת [...] יוֹמָם וָלַיְלָה רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, כְּהָרָה לַלַּת אֲסַפֵּר בִּמְגִלָּתָה, שׁוֹפֵךְ תְּחִנָּה וַעֲתֶרֶת [...] תָּמִיד בְּאַהֲבָתָהּ שׁוֹגֶה, וְתַאֲוָתָהּ בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי בִעֲתַתּוֹ. / עַד אֲשֶׁר מִשִׂמְחָתָהּ הִרְבֵּיתִי בִכְיָתָהּ נִתַּר לִבִּי, נֶעְתַּק מֵחֶרְדָתוֹ / אֵיכוּתָהּ וּמַהוּתָהּ, רֵאשִׁיתָהּ וְתַכְלִיתָהּ, יִיעַף יִיגַע שֶׂכֶל מִידִיעָתוֹ." (עמ' 150). 9

 

אולם, הוא מתנחם בכך, שסופה לקום לתחיה, לשוב לימי נעוריה, למלא את ייעודה ולשוב לכבודה כימי ילדותה בעת ששימשה את הנביאים בחזונם:

"עוּרִי שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְרוּרָה, שָׂפָה בֵין הַשָׂפוֹת מַה לָּךְ נִרְדֶּמֶת? שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה, הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת. תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה, תִּתְנַשְּׂאִי בְתוֹךְ עַמֵּךְ נֶעֱצֶמֶת [...] וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה, כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת. יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה, בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת. קוּמִי אוֹרִי פִנַּת יִקְרַת כִּמְנוֹרָה, בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָּךְ נֶעְלֶמֶת יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת" (עמ' 221 - 222).10

 

ברם האהבה ללשון אין די בה. עליו לטפחה ולהכשירה לשימוש. בכמה כתובות בשיריו הוא מדגיש את קוצר לשונה של העברית לעומת עושרה של הערבית: "פיוט זה [נמס אולמי, עמ' 182 - 183] על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ולמשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערביים וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה". "קוצר שפתנו הקדושה" 11 לעומת עושרה של הערבית מעורר את קנאתו במשוררים הערבים, שלשונם מאפשרת להם חופש תמרון וחופש הבעה: "ושפת אום ואומתה מושכים בהרחבתה / מושך בה איש מלה כאותו ושפת עמי קצרתה / נעלמה ארוכתה / סודה אם ידע איש אותו" (עמ' 150). וכן: "ובכן שירי הערב רובם מתיפים ונמתקים מפני שיש להם החטפין והרבה. לכן חטפיהם יבואו מתוקים הרבה וערבים של שיריהם וניגוניהם" (עמ' 144 - הערות שוליים).

הלשון העברית מציגה אמנם קשיים, אך החסרון אינו בלשון עצמה אלא באי ידיעתו אותה לאשורה "לבד סודה אם ידע אותה איש" (עמ' 150). העברית המקראית לבד אינה מאפשרת לו לתת דרור לעולמו הרוחני: "ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ"ך לבד / ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא רוח שירתו כאותו" (כותרת לשיר "דורש ממרום חן לשירתי" - עמ' 150). הוא זקוק למקורות נוספים שיספקו את דרישותיו: "ולכן תמצא לפעמים מלים עמוקים מן הפשט. ואל תאשים אותי כי כשתעמיק בהבנה תמצא כי כוונתי על דברי חז"ל או מן המדרש או מן הדקדוק [...] וצריכים אנו לשים אותיות ומלות נופלות על משקלם כאשר דיברנו לעיל כדי שיהיה השיר כלול ורגיל בפי כל מצד ידיעתו בניגון ערב כי בעו"ה [בעוונותינו הרבים] ניגון ישראל לא נדע ולא נשמע" (פתיחה לדיוואן, עמ' 30). בפתיחה זו ניסח למעשה את חשיבותו הלשונית. אם תמצא בלשונו חריגות מן "הפשט" של הכתוב במקרא, חזקה שיש לכך יסוד. כל חידושי הלשון והתצורות מעוגנים היטב בל"ח או על-פי הדקדוק. התנצלותו של המשורר על כך שנאלץ לחרוג מן המקובל נועדה להבטיח את שלמות התבנית והניגון של הקצידה בעלת הצורה והמבנה המורכבים 12.

בסיכומו של דבר רד"א מבקש לראות את הלשון העברית לאורך כל קיומה כזהות אחת. כל רובדי הלשון בתקופותיה השונות מהוות חטיבה אחת. מעתה עליו לנצל לא רק את לשון המקרא ולשון חכמים, כפי שנהגו קודמיו, אלא גם את האוצר הכמוס בשירת הקודש כדי למלא "תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו" (עמ' 150).

 

עד כמה השתוקק המשורר לעלות ארצה, להתדפק בעפרה ולשמוח בשמחתה נראה בקטעים הבאים מתוך שירתו:

יַצְדִיקֵנִּי בְעוֹדִי חַי אֲנַשֵׁק אֲבָנָיו

וְעֵצָיו אֶדְרוֹש שְלוֹם פְרָצָיו

וַאֲחוֹנֵן עֲפָרוֹ

(אהמה ליפה נוף, עמ' 199)

 

וְעֵת אֶשְתּוֹמֵם אֶזְכּוֹר וְאֶהוֹם

כָּל עַמִּים לָהּ יוּבָלוּ

חָלוּ וְלֹא יִחְדָּלוּ

נִקְהָלוּ וַיִצְהָלוּ

הֻוּתַּץ מִגְדָלִי (שם, עמ' 200)

 

סגנונו של רד"א המפליא בעשירותו, התוודעות לרבדים השונים של הלשון העברית, להיטותו אחרי חומרים שנזנחו על ידי קודמיו, כל אלה הם חלק ממודעותו לשינויים שהתרחשו בקהילות היהודים בעולם. למודעות זו נתן רד"א ביטוי כפי שלא עשה אף משורר מצפון אפריקה בזמנו, לפניו ואחריו.

 

 

1 פורסם ב'ברית' 25 - כתב העת של יהודי מרוקו

2 ראה מ' אביטבול, "הפעילות בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה", פעמים 2 (תשל"ט), עמ' 65 - 91.

3 D. Bensimon-Donath, Immigrants d'afrique du Nord en Israel, 1970, pp. 45- 78.

4 כינוי להתכנסויות בלילות שבת שבין סוכות לפסח. התכנסויות אלה הנוהגות עד היום, מוקדשות לשירה ופיוט. שירה זו מכונסת בתוך קובץ הפיוטים "שיר ידידות" שהוא גלגול משוכלל ומורחב של קובץ הפיוטים "רני ושמחי" (וינה תר"נ). רד"א הוא אחד מעורכיו של "שיר ידידות" לראשונה נדפס במראכש בשנת תרפ"א. ר' חיים שושנה ההדיר אותו והוציאו תחת הכותרת "אעירה שחר".

5 שיר ארוך, בעל תוכן מגמתי ומבנה מורכב. רד"א פירסם ב"שיר ידידות" 24 קצידות על פרשות השבוע שבין "בראשית" ל"כי תשא" והן מהוות כשליש מכלל שירתו. כל אחת עוסקת בנושא אחד מתוך הפרשה בשילוב דברי חז"ל מן המדרש ולעתים ממאמרי הזוהר והקבלה הלוריאנית. הן נתפרשו - פירוש ארוך ופירוש מקוצר - בידי ר' חיים שושנה. ראה הערה קודמת.

6 שני העורכים האחרים הם דוד יפלח וחיים אפריאט.

7 מהדורת צילום, ירושלים תשמ"ג. מהדורה זו עפ"י העתקתו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל.

8 הרב מאיר ידוע גם בפעילות באגודה "שפה ברורה" להפצת הדיבור העברי. ראה א' אלמליח, הראשונים לציון, ירושלים, תש"ל, עמ' 350 - 359.

9 וראה השיר "שפה יפה כפרח גנה" (עמ' 221).

10 י' שטרית הסיק שרד"א "הכיר היטב את מפעלו של אליעזר בן יהודה דרך העיתונים שראו אור בירושלים והגיעו למוגאדור". ראה שטרית, מודעות, עמ' 148 והערה 138, עמ' 166. אף כי הדבר מסתבר, אין על כך עדות בשירתו.

11 כותרת לשיר "דורש ממרום לשירתי" (עמ' 150).

12 על השימוש בתבנית הקצידה בשירת רד"א ראה חזן, לשון, עמ' 57 - 62. וראה גם הערה 4 לעיל.


הדפסהדואל