פרק מספר בכתובים: ילדות בצל המלחמה

facebook Share on Facebook

 

יהודה אבוטבול

 

פרק מספר בכתובים: ילדות בצל המלחמה

 

פרק שלישי: 1940 אם המלחמות מגיעה אלינו.

 

זכורה לי היטב ועדיין חקוקה בזיכרוני תקופה קשה זו, הייתי, וחייתי את רוב האירועים שלה שלבים, שלבים ואני עדיין עולל קטן, מתרוצץ אנה ואנה, בעיקר בתקופה שהייתי זקוק למשענת החזקה שעליה צמחתי וסמכתי, והיא חסרה ולא קיימת, יוסף אחי נשפט למאסר על שהכה שוטר ערבי בתפקיד.

זה קרה כאשר קבוצת צעירים ערבים, מתנועת השחרור הלאומי"איסתיקלל"עברה במצעד,

ברחובה הראשי של העיר, רחוב הר'באת, כשהצועדים לבושים במדי התנועה, הדומים להפליא ללבוש מדי הצופים הכלליים אותם לבשו גם חניכי המועדונים היהודיים. פניהם של הצועדים לעבר מועדון ה"סֵרְקְל" Le cercle(המעגל) ומטרתם, פגיעה בחברי המועדון היהודיים ללא כל התגרות מצדם, אך ורק בגלל היותם יהודים משתפי הפעולה ועושים דברם של הקולוניאליסטים הצרפתיים שהגיע הזמן להיפרע מהם עתה כשהם עצמם תחת כיבוש גרמני, כשהם עתה לא מעצמה, ולאור התעמולה ההולכת וגוברת, ממכשירי ההסתה, מבית היוצר של הצורר החאג'-היטלר, שבתעמולה הארסית שלו ושל מנגנון ההסתה, המופנה לארצות המגרב בשפה המוגרבית, בה הוא מבטיח שיעזור להם לפרוע ביהודים וללמדם לקח על הבגידה שלהם במארחיהם, העם הערבי מאגרי מוסלמי הנאור, והם, היהודים הבוגדנים, משתפי הפעולה עם אותם צרפתים,שמעתה הפכו בעצמם להיות נשלטים ע"י עם אחר.

אותם מפגינם קראו ליהודים לצאת החוצה מהמועדון, ולהראות את כוחם. מישהו מהחניכים שהיה בחוץ רץ למועדון "שארל נטר" וסיפר על מה שמתרחש מסביב למועדון ה"מעגל", משם נשלח אחד הצעירים לתחנת המשטרה, כדי להזעיק עזרה, שוטר ערבי שנשלח לא עזר במאומה, אלא עודד את "השאבאב". הוא הסתלק לו מבלי לדווח על מה שקורה. שלושה צעירים, ביניהם יוסף, ניגשו למפקדי התחנה והזהירו מפני אסון שעלול לקרות אם לא ישלחו שוטרים לעזרה. הפעם נשלחו שוטרים צרפתים מלווים בשני שוטרים מרוקאיים שהצליחו בקושי לפזר את "שבאב" ויתר המפגינים. התברר כי מי שעמד בראש המפגינים היה בנו של מולאי טאהר שסרב להישמע לשוטרים, עד שנאלצו לעצור אותו. כאשר נודע שהשתחרר מהמאסר הקצר בהתערבות דודו, קבוצת צעירים יהודים ארבה למנהיג ה"שבאב", הם המתינו לו וכשיצא מביתו, התנפלו עליו והכו אותו עד שכמעט נפח את נשמתו, הותירו אותו במקום חשוך ונמלטו. החשד נפל מיד על מנהיג הצעירים היהודיים יוסף בן סקורי, שקיבל התראה מראש מאחד השוטרים הצרפתיים, שבאים לעצור אותו. ואכן הגיעו לביתנו שני שוטרים, אחד נשאר בחוץ והשני נכנס בלי לדפוק על הדלת, ללא צו ביד, כדי לחפש את יוסף בן סקורי. אמא ואני ישבנו במטבח. לתדהמתנו נכנס שוטר במדים אחז בכוח בידי אמא, ושאל אותה בצעקות מחרישות אוזניים: "היכן בנך יוסוף?" - "הוא לא פה, למה מה עשה לכם?" – "הוא הרביץ לבנו של מולאי טאהר." – "זה שקר, קודם כל יוסף נמצא בנסיעה במארקש, ואם זה מדובר במולאי טאהר או בבנו, הרי הוא מתנכל לנו ומחפש הזדמנות לפגוע בנו!" עונה לו אמא - "את אישה שקרנית, כמו הבן שלך!" אומר לה השוטר. - "איך אתה מדבר לאישה מכובדת, אינך מתבייש, תעזוב את הבית ותלך לחפש אותו, אמרתי לך שהוא לא פה ותעזוב את הבית! " אמרה אמא. -"שתקי יהודיה מלוכלכת, כלבה, בהמה, את לא תגידי לי מה עלי לעשות!". הוא שלף את החגורה העבה ממכנסיו, והתחיל להנחית עליה מכות, כשהיא מחזיקה בבטנה וצועקת לו: "אל תרביץ לי אני בהריון, אני בהריון", היא מגינה בשתי ידיה על בטנה, וסופגת מכות נמרצות, והיא צועקת לכיוון גג הבית, שם גרות השכנות הערביות, החברות שלה, בתקווה שישמעו אותה ושיתערבו לטובתה, אך כלום לא קורה, היא ממשיכה לספוג מכות והיא צועקת: "הצילו הוא הורג אותי, עתקו רוח, עותקו רוח! (הצילו נפש!)", אני בוכה וצועק לעבר סבתא, שהשוטר הורג את אמא במכות, לפתע ראיתי איך הצליחה אימא להפתיע את השוטר, חטפה מידו את החגורה והצליפה בו בכל הכוח עם צד האבזם הגדול של החגורה, השאירה אותו מוטל על הרצפה וברחה לכוון הדלת, שם המתין לה השוטר השני שלקח ממנה את החגורה. -"הוא הרג אותי במכות, אני בהריון והרביץ לי בחגורה על הבטן, הוא בטח הרג לי את העובר!". השוטר לקח את אימא לתחנת המשטרה טרם יגיעו ערבים מוסתים לעשות בה שפטים,. השוטר המכה המשיך לחפש בעקשנות את יוסף כדי לזכות בתהילה מהאספסוף, הנדהם ממראה השוטר החבול, ללא חגורה, שתרבושו האדום בידו, מתהלך כולו מושפל, נעלב ומבויש, על שהוכה בידי אישה יהודיה, שברחה עם החגורה שלו. בתחנת המשטרה הבהירו לאמא שעשתה מעשה חמור, שהרביצה לשוטר בתפקיד. מפקדי התחנה הצרפתים "מישל ודדה", שאינם אוהדים את היהודים במיוחד ביקשו לשמוע את הסיפור שלה. אמא סיפרה להם:-"השוטר נכנס לביתי בלי לדפוק על הדלת, ללא הודעה וללא צו, הוא חקר אותי בגסות ובחוצפה, ורצה שאגיד לו היכן בני יוסף, הסברתי שיוסף נמצא במארקש, ולא יכול היה להשתתף במעשה הזה. הוא התחיל לצעוק ולאיים, ואז ביקשתי אותו שיסיים את החיפוש ויסתלק, כי אין לו זכות להיכנס לבית ללא נוכחות בעלי, בתשובה הוא דחף אותי, קילל וגידף כאוות נפשו בגסות, שלא יאה לעובד ציבור, דחף אותי בברוטאליות ושלף את חגורתו העבה והתחיל להצליף בי בכל כוחו, בכל חלקי גופי כשאני, מתחננת וצועקת לו שאני בהריון, הוא לא רצה לשמוע ולהפסיק, והמשיך. לא הייתה לי ברירה, חטפתי לו את החגורה והבאתי אותה לשוטר שהיה בכניסה לבית, מסרתי לו את החגורה וביקשתי אותו שיביא אותי לכאן, ואני עכשיו לא יודעת מה גורלו של העובר שבבטני".אימא לא היססה להוריד את החלק העליון של שמלתה בפני החוקרים ולהראות להם את כל הסימנים של המכות שהנחית עליה השוטר האכזר. -"מאדאם, אנחנו חייבים לעצור אותך כאן, כדי להגן עליך מפני בני המשפחות של השוטר ושל משפחת הערבי שהוכה, והם רוצים לעשות בך ובבני משפחתך שפטים." לקחו אותה לבית הסוהר "דאר אל עריפה" עם פושעות ויצאניות, שכמעט ועשו בה לינץ'. רק כשנודע להן שהיא הכתה את עבד לקאדר השוטר הרשע, שונא הנשים, ובמיוחד כאשר שמעו על המכות שנתנה לשוטר עם חגורתו, חבקו ונשקו אותה. אבא ואני הורשנו לבקר אצלה בכלא ואף להביא לה תה ועוגיות. היא ביקשה לדעת מה קורה עם יוסף. אבא סיפר לה שיוסף מבקש להסגיר את עצמו כדי שישחררו אותה מהמעצר. -"אִמרו לו שלא יעשה את זה. אני יכולה להסתדר כאן, נשארו לי עוד עשרה ימים שיעברו מהר, לא רע לי פה, מתנהגים איתי בכבוד גדול מאוד ומפנקים אותי. ואם יוסף ייעצר אני חוששת שלא יהיה לו משפט צודק, הם יתנכלו לו, ויתנהגו עמו באכזריות".

למרות זאת יוסף הסגיר את עצמו בידי הקצין הצרפתי, שהבטיח לחקור ולהעביר את העתק הדו"ח למפקדיו היושבים במשרדי ה"בירו אָרָב" ביחד עם אנשי השלטון המרוקאי ומתאמים הסדרי שלטון של חוק וסדר, ואשר לא יאפשרו התפרעויות ואנרכיה בידי קומץ מתפרעים הרוצים לקחת את החוק לידיים." לאחר חקירה ממצה, הוחלט להגיש תלונה גם נגד בנו של מולאי טאהר, על ארגון התפרעויות נגד אזרחים חפים מפשע. כדי להוכיח שליטה החליטו להעמיד לדין את אמי ואת יוסף, וכן את בנו של מולאי טאהר הפנאטי.

רינה, אשת מאיר בן סקורי אימי, הובאה בפני הקאדי, לאחר ששמע את סיפורה ועדויות מהחקירה של המשטרה, הכריז הקאדי על מאסר של שלושים יום לאמי על הרמת יד על שוטר בתפקיד. (אמא השתחררה שבועיים לאחר מתן פסק הדין).

יוסף הובא למשפט בפני ה"באשה". המשפט התנהל ללא קהל וללא בני משפחות התובעים והנתבעים, אבל נציג הוועד היהודי, עורך הדין שמעון סיבוני, ישב כמשקיף בדין. לאחר שנשמעו טענות שני המתלוננים, נפסקו ליוסף שלושה חודשי מאסר בבית הסוהר לעבריינים רגילים, ללא עבודות פרך. למעשה, זה היה ניצחון לצדק המשפט המשולב של שתי הרשויות, ששלחו את יוסף למעצר הגנתי, שלא אפשר למתפרעים לעשות בו שפטים. גם משפטו של מנהיג השאבאב נגמר באזהרה חמורה, בקנס כספי, ובתשלום הוצאות המשפט. תוצאות המשפט היו רעות לקיצוניים המוסלמים, וטובות מאוד ליהודים. אמא יצאה מבית המעצר. אנשים רבים באו לברך אותה על אומץ ליבה, ולנחם אותה על הסבל שעברה בכלא הנשים. אחת השכנות הערביות שהגיעה בהתגנבות בשעות החושך כדי לנחם אותה, התבקשה לעזוב את הבית. -"היית בבית כשהשוטר הרביץ לי ולא עשית דבר להגנתי, הוא כמעט הרג אותי ואת העובר שבבטני, על חברות כזאת אני מוותרת!" אמרה אמא בכעס רב. אבל האישה הערבייה הסבירה לה שבעלה לא נתן לה להתערב. ואיים עליה, שאם תתערב, היא לא תוכל לשוב לביתה.

יוסף ריצה את תקופת המעצר שלו ולכן,אני, הייתי קם מוקדם מאוד כל בוקר כדי לעמוד בתור ללחם, שהיה בקיצוב באותו זמן. המכירה עם התלושים לתקצוב הייתה מתקיימת משעה שבע בבוקר עד השעה עשר, ומי שלא הספיק, יכול היה לקנות בשוק השחור הגלוי שהתנהל באותו זמן ללא הפרעה. בעלי הממון יכלו לקנות כמות בלתי מוגבלת. לפעמים, היה קורה, שכאשר הגיע תורי היו הבעלים של המאפיה מודיעים: "הלחם נגמר, ואפשר לחזור בשעה עשר!" הייתי חוזר עם דמעות בעיניים: "מה יאכלו היום האחים שלי, חיים חולה בדלקת ריאות חריפה, אבא בעבודה, מבולבל מהאירועים שפקדו אותנו, משאיר אותנו לבד עם סבתא חנינה. אם התמזל מזלי והגיע תורי ואני קונה את הלחם, עדיין מחכה לי מאבק נוסף עם ערבים רעבים, החוטפים מידי את הלחם, כולו או חלקו, ואז הייתי חייב להגיע לבית הסוהר עם קומקום תה וביסקוויטים במקום הבאגט הטרי שיוסף אהב לטבול בכוס התה. כאשר הבריונים היו חוטפים את הלחם היינו נותרים ללא לחם עד שסבתא חנינה הייתה אופה לחם בית. לאחר שלושה חודשים, כאשר השתחרר יוסף, שמחתי הייתה כפולה, על שחרורו הוא, ועל שחרורי אני מעול הדאגה ללחם כל בוקר, על הריצה עם קומקום התה המלא והרותח, שרק מחצית ממנו הייתה מגיעה לתעודתה, על הפחד מהבריונים, או מהתקלות בערבים רעבים, דבר שהיה קורה באורח תדיר באותה עת של חוסר מצרכי מזון בסיסיים. מצרכים אלה היו מוחרמים על ידי השלטונות הצרפתיים, במגרת "המאמץ המלחמתי" ולמען גרמניה הכובשת, שכפתה על חקלאים ואיכרים עניים לתרום את תוצרתם למען אותם כובשים אכזריים על חשבון אוכלוסייה רעבה. התעמולה המשותפת של הנאצים ושל ממשלת פטן, האשימו במצב הזה את היהודים. תעמולה זו בניצוחו של שר התעמולה גבלס ובתוספת התעמולה הארסית של משתף הפעולה המוסלמי חאג' אמין אל חוסייני מירושלים, אך הוסיפו על הדכדוך בו נמצאו היהודים.

החדשות ברדיו ובעיתון מודיעות על כניסתה של ארצות הברית למלחמה לצד כוחות הברית, לאחר שהותקפה על ידי היפנים בפרל הרבור. גם השמועות על התעללות הנאצים ביהודים במחנות ריכוז באירופה, הרעב השורר, החוסר במצרכי מזון בשוק, כל אלה נותנים פורקן לשאבאב הערבי לפרוק את זעמו על היהודים, יותר מאי פעם, הותר והופקר דמם. השלטונות האמורים להגן על היהודים בני חסותם, מעלימים עין ומתחילים להחמיר עם היהודים, האזרחים הנאמנים של השלטון המשותף, הצרפתי – מרוקאי, מביאי התועלת, אשפי הכלכלה, המסחר והתעשייה.

 

שלטון וישי בא גם אצלנו

 

יוסף, לאחר שחרורו מהכלא הערבי, שב לעבודתו במועדון "המעגל" כמדריך ספורט, אבל עבודתו הפעם הייתה לא רשמית, והייתה מוגדרת כהתנדבות. הוא חי בתנאי מחתרת, היה לן כל יום במקום אחר, מחשש שאם ייוודע על שחרורו המוקדם מהכלא, עלולים אותם גורמים עוינים לחדש את המהומות כנגד היהודים. מה עוד שהם הפנו עתה את זעמם גם נגד הכוחות הצרפתיים החדשים של וישי.

חבריו הצרפתיים של יוסף, אלה הנאמנים לצרפת החופשית, דאגו לו והושיטו לו עזרה ללא חשבון, הם לא בגדו בו, ואפילו נתנו לו מקלט בתוך מפעל לדגים, בו עבד אביו הפטריוטי של פיירו, חברו הטוב והנאמן של יוסף. אלה הצרפתים שקיבלו באורח קשה את כניעתה של צרפת לגרמניה, ולא שינו את דעתם עד סוף המלחמה.

השלטונות המשותפים המקומיים לא פגעו משום מה במוסדות החינוך והתרבות של היהודים, והם המשיכו לפעול במתכונתם הרגילה. בית הספר "אליאנס" לא אולץ לנעול את שעריו וגם המועדונים המשיכו לפעול, אבל בתנאים מוגבלים שנכפו דווקא על ידי הממונים מטעם הקהילה היהודית ואנשי "כל ישראל חברים", שהנהגתה פעלה מקזבלנקה.

יוסף החליט הפעם לעבור לאימון הצעירים - חברי המועדון, בהגנה עצמית, בתרגילי ג'ודו וקאפ"פ. קבוצה שניתן לסמוך עליה שתמלא כל משימה שתוטל עליה התהוותה, וגובשה תוכנית מבחן.

בעל בית הקולנוע "מרחאבה" נמנה על קבוצת הגזענים המוצהרים ביותר, וידוע היה בשנאתו ליהודים וגם לערבים שאם לא היה קשור אליהם בפרנסתו בוודאי היה מוותר עליהם. באותה עת היה מוצג הסרט "הקפיטן מסן-סיר" בהשתתפות השחקנים ז'אן גאבן ושארל בוּאָיֶה, שחקנים אהודים על הקהל היהודי. החבורה של יוסף החליטה להוציא לפועל את תוכניתם ביום ראשון אחר הצהרים, ביום שהקולנוע בדרך כלל מלא. עשרת אנשי החבורה קנו כרטיסים בקופה והתפזרו במקומות שונים. בהתחלה הוקרן סרט תיעודי של ממשלת וישי החדשה, ובו הסברים על סדרי השלטון החדש שלה. החבורה פצחה במקהלה בדרישה "רוצים סרט, לא תעמולה, רוצים כסף חזרה", מתברר שהם לא היו לבד שהתנגדו להכנסת סוג זה של סרטים, הצטרפו אליהם עוד אנשים מהקהל. הייתה שם מהומה, הוזמנה משטרה כדי להשתיק את הצועקים, אך ללא הצלחה. לבסוף החליט בעל הקולנוע להפסיק את הסרט ולהכריז על ביטול ההצגה בכלל, מבלי להחזיר את הכסף, הוא עלה לבמה והכריז שישמרו על הספח לכניסה מסודרת רק עם בוא המשטרה ותעצור את הפרובוקטורים. באו שוטרים ועברו בין השורות לשאול מי רוצה את הכסף בחזרה, אף אחד לא ענה, אבל כאשר הגיעו ליוסף, הלשין עליו אחד הצופים ואמר לשוטר "הנה מי שהתחיל לצעוק". השוטר ביקש מיוסף להתלוות אליו לתחנת המשטרה, ושם פגש שוב את הקצין החוקר מהתקרית הקודמת. "מה אתה חושב לך לעזאזל, עד מתי תמשיך בפרובוקציות שלך?" שואל אותו הקצין. יוסף ענה לו, "מה זה, כל האנשים בקולנוע צעקו "כסף בחזרה", ורק אותי עוצרים, אני צעקתי כמו כולם סתם ככה, ללא מטרה וללא כוונה" - "אתה פרובוקאטור ועושה צרות מקצועי, מתי תפסיק, אין לי יותר סבלנות אליך." הוא איים להביא אותו למשפט בפעם הבאה, אם לא יפסיק להשתולל. -"אני לא אכנס יותר לקולנוע זה, שבו כולם צועקים ורק אותי עוצרים!" עונה יוסף בכעס."אני החלטתי לשלוח אותך הביתה על תנאי, בתקווה שלא לראות אותך יותר, די, עשית לנו די צרות, לך מכאן, לך ושלא אראה אותך יותר."

ליוסף היה קשה להבין את התנהגותו של הקצין החוקר, "איך הוא מרשה לעצמו להיות סלחני כל כך בימים טרופים אלה?" חברו, סם לוי סיפר לו שהפעולה בקולנוע הצליחה, ורבים מדירים את רגליהם ממנו. שוטר לשעבר סיפר לאביו של לואי, חברו הצרפתי של יוסף שקצין המשטרה החוקר, חשוד בסיוע לצרפתים תומכי דה גול, וגילו שהוא גדל בין יהודים בשטרסבורג, זה הסביר את התנהגותו כלפי יוסף.

למעסיקים של יוסף היה קשה להמשיך ולהסתכן בהעסקתו, הוא לא היה מסוגל להתאפק, לכן החליטו לא להעסיק אותו בינתיים, אם כי המשיכו לממן את שכרו גם בלי שהופיע לעבודה. חברי הקבוצה שהדריך לא השלימו עם החלטת הועד של כי"ח שאסר את המשך פעילותם, והחליטו לגבש מחדש את הקבוצה, הם השכירו חווה חקלאית לא פעילה, השייכת לצרפתי מבוגר בשם בודיס, ושם המשיכו להתאמן בכל ענפי הספורט, באגרוף ובתרגילים של הגנה עצמית. הם הלכו עם רשימת קניות להצטייד במצרכי מזון, פירות וירקות. הם הגיעו לאחד הירקנים בשם קלר עבאס. אחד הבחורים פנה אליו והוא סירב לענות. כשהבחור - יצחק קדוש - חזר ובקש להזמין פירות וירקות צעק הירקן הערבי לעברו: "אני לא מוכר ליהודים, לך מכאן!". יוסף לא האמין למשמע אוזניו, הוא ביקש מהחבורה להתקדם והבטיח שיצטרף מיד אליהם. כאשר ווידא שאין אנשים מסביב, ניגש לערבי וביקש ממנו לשקול לו ירקות ופירות לפי הרשימה שבידו. הערבי חטף את הרשימה מידיו של יוסף וצעק לעברו: -"לך מפה, אני לא מוכר ליהודים, תסתלק תיכף ומיד!" –"איך אתה יודע שאני יהודי? שאל יוסף, אתה לא מכיר אותי." –"אני יודע מי אתה, אתה הבן של בן סקורי." יוסף נשאר המום מתשובתו של הערבי. במקום החליט שבאה שעת הנקמה באחד משונאי ישראל במכה אחת הפיל את הירקן ארצה. הערבי הנעלב צרח במלוא כוחו: "היהודי קילל והעליב את הנביא מוחמד!" שוב התקהלות ומהומה מסביב לערבי הידוע בקיצוניותו, אבל יוסף כבר לא היה שם, איש לא הכיר אותו ואיש לא הבין על מה המהומה. עבאס החליט שהדבר לא יעבור בשקט וקרא אליו לכל המוסתים ודרש שיעשו דין עם יוסף שקילל את מוחמד.

שוב עמדה המשפחה בפני חקירה ובדרישה לאתר את האיש הפוגע שוב ושוב בחוק ובסדר. ליוסף נודע שהמשטרה עושה מאמצים רבים לעצור אותו, בעיקר כדי להרגיע את הציבור המוסלמי שנעלב מאמירותיו של יוסף, על מוחמד כעדותו השקרית והבלתי אמינה של הירקן הקיצוני. המשטרה חקרה את המקרה והגיעה למסקנה שהמתלונן הגזים בתלונתו. זאת, לאור עדותו של בעל החווה,"שהאיש ג'וזף עבד בחווה שלי במשך שבוע בהתנדבות" חוקר החדש לא היה הקצין הצרפתי שהודח, אלא קצין צרפתי מהמשטר החדש.

במהלך חודש מאי נפתחה עונת הרחצה בחוף ימה היפה של סאפי, ויוסף כרגיל בין הראשונים שפותחים את העונה, הוא יצא בראש קבוצת חברים לחוף לרחצה, והנה עיניו קלטו מעשה מאוד חריג שנעשה על ידי המציל" חוסיין הכושי, איש שרירי מאוד ומתאגרף לשעבר, שמתפקידו היה להשגיח על החוף ועל המתרחצים, במקום זאת הוא עסק בגירושם של נערים יהודים ששילמו עבור כניסתם לחוף. הוא צעק לעברם, לצאת החוצה מחוף הים. הנערים הציגו בפניו את ספח כרטיס הכניסה. "לא מעניין אותי, אני רוצה שתסתלקו מכאן וזהו!" הצהיר המציל. יוסף שאל את המציל: -"למה הם צריכים להסתלק אם שילמו עבור הכניסה?" -"השנה תהיה הכניסה מותרת לאירופאים בלבד, ואילו ליהודים ולמוסלמים הכניסה אסורה!" ענה המציל. -"לא נכון, אמר יוסף, קודם כל הכניסה נאסרה רק על המוסלמים בהוראת מוסדות הדת שלהם, שלא יראו נשים בבגדי הים, שנית, אם הכניסה אסורה, למה גובים מהם דמי כניסה שלישית, אני יהודי, למה לא סלקת אותי? ורביעת זה לא מתפקידך, תפקידך הוא להשגיח על המתרחצים בחוף הים".

המציל המום מתשובתו של יוסף, התקרב אליו, דחף אותו ואיים עליו לסלק גם אותו מהחוף. "למה שתסלק אותי מכאן? אני שילמתי!" לפני שיוסף הספיק להגיב נתן לו המציל סטירה חזקה ביותר. בזריזות עצומה שילח יוסף בו זמנית את ידו ואת ראשו לפניו של המציל, שנפל ארצה, והוא זב דם מהאף ומהפה. הוא ניסה לתפוס את יוסף, אבל יוסף רץ כמו חץ מקשת ואיש לא ניסה לעצור בעדו. הוא הגיע לבית, לקח חבילת בגדים וכסף לבש את הג'לבייה של אבא ואת הברט של חיים ויצא לתחנת האוטובוסים "גארסייה",ונסע למארקש אצל דינה אחותו, כדי להמתין שם לראות מה ילד יום. בראותה את אחיה היפה והאלגנטי, לבוש כמו יהודי מהמלאח, לא האמינה למראה עיניה. לאחר שסיפר לה מה קרה ומה עשה, כעסה עליו באומרה שאינו רציני, ובריב מתמיד עם הערבים, שיהרגו אותו בסופו של דבר.

כבר באותו היום באו מהמשטרה לחפש את יוסף בביתנו. השוטרים סיפרו לאבא למה הם באו לעצור את יוסף, ומה הוא עשה למציל שנמצא כעת בטיפול בבית החולים. –"הבן שלכם שבר לו את האף ושתי שיניים, עתה הוא שוכב עדיין, לכן באנו לעצור את הבן שלכם. -"בבקשה, תחפשו אותו, אני מודיע לכם שהוא לא בבית, זה כמה שבועות שלא ראינו אותו." השוטרים הפכו את הבית בחיפושים אחרי יוסף ולבסוף עזבו בכעס רב. הם המשיכו את חיפושיהם אחריו גם במקומות אחרים, חקרו את חבריו, הפכו עולמות, והעלו חרס בידם.

יוסף שידע שהפעם יהיה צפוי למשפט קשה ולמאסר ממושך, החליט להתגייס ללגיון הזרים הצרפתי. הוא שלח מכתב לפְּיֵירוׁ חברו הטוב הצרפתי בסאפי, וביקש את עזרתו, ואת עזרת אביו הידוע כפטריוט גדול, המתעב את ממשל וישי והעומדים בראשו, והמכיר היטב אותו ואת אומץ ליבו. אביו של חברו החליט לעזור לו בהשגת אישור של אזרח פורטוגזי בשם סוארז סילבאו, עובד במפעל הדגים של חברת, או פ אהU.P.A , הנמצא בחופשת מולדת. המכתב נמסר לאבי, שנסע במיוחד למארקש, והשתדל שלא יהיה תחת מעקב עד שמסר את המכתב ליוסף. יוסף נסע למחרת למשרד הגיוס של לגיון הזרים בסביבת מארקש. הוא התייצב שם בלשכת הגיוס של הלגיון, וסיפר להם על רצונו להתגייס לשורות הלגיון. וכך אמר לקצין הגיוס של הלגיון: "אני בנם השלישי של משפחת סילבאו, יש לי אח המשרת בצבא פורטוגל ואני עובד במפעל לדגים, שם נמצאים המסמכים שלי. אני יודע מעט פורטוגזית כי למדתי רק צרפתית ואנגלית ואני חובב ספורט." יוסף התקבל לשורות הלגיון, שירת שם והחזיק מעמד כשנה. הוא התכתב עם חברו פיירו, שהביא לנו את המכתבים והתמונות שהיינו קוראים במחתרת, וקורעים אותם מיד, כולל התמונות. הוא היה מגיח לפעמים לביקור אצל האחות דינה כאשר היה יוצא לחופשה באישור ביחד עם חיילים נוספים.

 

הימים הנוראים

כאמור, בשנת 1940 נכנעה צרפת לצבאות גרמניה הנאצית, והמרשל פיליפ פטן, מצביאה המהולל של צרפת במלחמת העולם הראשונה וגיבור וורדן, שם הכניע את צבא גרמניה והחתים את מפקדי צבאות גרמניה וכוחות הציר על כניעה, חתם הפעם בעצמו על צו כניעה שאפשר לגרמניה הנאצית לכבוש את צרפת, להכריז על פאריז הבירה כעיר פרזות,(עיר פתוחה) Ville ouverte כנועה ללא קרבות. היא נפלה לידי הגרמנים, בלי שנורתה ירייה אחת. זאת כדי לשמור עליה מפני הרס וחורבן, וכן להכריז על מחוז וישי כשטח שלטון עצמי צרפתי, שבו תקום ממשלה עצמאית אוטונומית וניטראלית, והמרשל פטן יעמוד בראשה. אלו היו תנאיה המחפירים של ממשלת הבובות, ואילו הנאצים כפו על וישי את צווי הגירוש וחוקי הגזע, שכללו את גירושם והחרמת רכושם של היהודים שבשטחה, כולל היהודים שבשטחים הקולוניאליות של צרפת, כולל מרוקו, כמו כן לאפשר לוועדה המשותפת גרמנית-צרפתית"La commission Franco-Allemande, שבראשה עמדו קצינים במדי אס. אס, שנראו בבירור גם ברחובותיה של העיר סאפי והיו ביניהם גם לבושים בבגדים אזרחיים לפעול במרוקו.. בהתחלה עצרו את ראשי הקהילה לחקירה אודות היהודים העשירים ובעלי רכוש, דרשו רשימה של הרבנים והאישים מכובדים בעלי השפעה. ברשימה נכללו גם יהודים בעלי אזרחות צרפתית, וקצינים יהודים בעלי דרגות שונות, אשר שירתו בצבא הצרפתי בעבר, אחד מהקצינים האלה היה הקפיטן במילואים מאיר עסור, שעמד בראש "הועדה לעזרת צרפת הלוחמת ולמאמץ המלחמה", שלפני כניעתה לגרמניה. הוא עמד עתה בפני חברי אותה ועדה בטקס משפיל של קריעת דרגותיו ואותות ההצטיינות שלו, התפשטותו בפני כל המכובדים היהודיים, אשר פניהם העצובות ועיניהם הבוכיות, אינן משאירות כל ספק למה שעוד צפוי להם ולבני עדתם. וועד הקהילה היהודית בסאפי, Le Comité de la Comunauté Juive de Safi. בין העצורים היה, הפעיל למען גיוס הצעירים היהודיים לצבא צרפת החופשי, ההולך ומתארגן בשטחי צפון אפריקה, האדון בצלאל לוי, שהושפל, על ידי הצרפתים החדשים, אנשי וישי, על גילוי נאמנות יתר לצרפת.

ביום שישי אחד, בשעות אחר הצהרים, עת יצאו המתפללים המוסלמים מהמסגדים, בזמן שהיהודים שבים לבתיהם לקבלת שבת, עברו צעירים נושאי כרוזים לבושים מדים שחורים עם דגלי צרפת החופשית, כחול, לבן ואדום, ובאמצע הדגל גרזן זהוב גדול. מתחת לו סיסמאות, חופש, שוויון, מולדת. הכרוזים, קוראים לתושבים לבוא לראות את ההצגה הגדולה בעיר: "מצעד לובשי המדים השחורים, של הנוער הפאשיסטי, נאמני וישי, צועדים בשני תורים ובאמצע חברי ההנהגה היהודית, לבושים בג'אלאבייה שחורה במקום החליפה האירופאית, ושאשיה לראשם במקום המגבעת –השאפו ובאבוטשה שחורה לרגליהם, במקום נעליים וגרביים והם מגולחי ראש, עיניהם מושפלות. שני שוטרים חמושים צעדו בראש התור, ושניים נוספים מאחור והם דוחקים בצועדים להסתכל על הקהל העומד משני צדדיו של הכביש הראשי. הקהל לא הוציא הגה ואיש לא הריע, כפי שחשבו יוזמי הרעיון, שחשבו שהמוסלמים ישמחו לראות את ההנהגה היהודית מושפלת, כפי שאיש מעולם לא העז לעשות. המארגנים לא ידעו שהם השפילו גם את המוסלמים, כאשר הלבישו את היהודים בלבוש המסורתי של הילידים המקומיים, כלומר, הם רואים בבגדים של הערבים השפלה. מה עוד שמארגני מצעד ההשפלה לא תיאמו אותו עם אנשי הממשל המרוקאי. שליחים מטעם המושל הצרפתי באו אל המארגנים, עם הוראה להפסיק לאלתר את מצעד ההשפלה.

ואכן, המצעד הופסק. משאית העמיסה את ה"מושפלים", והחזירו אותם לבית הכלא ממנו הובאו, והקהל הרב שבא לראות את ההצגה הגדולה התפזר. רק היהודים רובם בוכים, נשארו במקום לבקשת הרבנים שביקשו לערוך במקום תפילת הודיה על הנס שקרה, על הפסקת ההשפלה. הוכרז צום עד לשעת תפילת ערב שבת. אווירה קשה השתררה בבתי הכנסת, שהתמלאו גם מיהודים שבאים להתפלל בדרך כלל רק בחגים. שותפות גורל הביאה את כולם גם לתפילת שחרית, נאמרו תפילות הודיה, ונאמרו דרשות הנשענות על הפסוקים מםרשת השבוע. אמא, שעמדה ללדת הגיעה גם היא לתפילה כדי להודות לשם, שבנה יוסף לא נמצא כאן. איבא אליהו בא אף הוא למרות חוליו, הוא קרא מתוך הסליחות של הימים הנוראים הושיט את ידיו אל השמים וקרא:."אנא ה' עשה למען עמך ישראל". כל השבת נמשכו התפילות. איש לא בא עם מידע כלשהו על גורלם של אנשי ההנהגה העצורים.

פליטים יהודיים רבים הגיעו מאירופה, ושוכנו באגף הבנות של בית ספר אליאנס. הבנות למדו מעתה עם הבנים. דובר על כך שהוועדה המשותפת, היושבת בתחנת המשטרה, ומשם היא מנהלת את פעולותיה, עמדה להשתלט על בית הספר, על מנת לעצור את הפליטים. לשמחת כולם הדבר לא קרה.

בבית הספר הופסק המבצע של איסוף כספים למען "המאמץ המלחמתי" שהוכרז עם תחילת המלחמה בין צרפת לגרמניה, ולפני כניעת צרפת. במבצע לקחו חלק פעיל כל הילדים והמורים, ההנהגה היהודית ומתנדבים למיניהם, בראשותו של מר בצלאל לוי. כל האוכלוסייה נתבקשה לתרום. הערבים, כמובן, גרשו אותנו בבושת פנים, לפעמים גם בגידופים ובאיומים, ואפילו הצרפתים, לא כולם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, חוץ מקומץ סבתות, שתרמו סוודרים, גרביים וכובעי גרב. היו כאלה שמסרו לנו חלק מחסכונותיהם. היהודים היו התורמים הגדולים, סכומי כסף שנחסכו לאירועים משפחתיים נתרמו, היו גם כאלה שתכננו לערוך מסיבת בר מצווה, החליטו לתרום חלק מהכסף ולערוך מסיבה צנועה יותר. היו נשים שאפו עוגיות הכל כדי להיות שותפים לאותו מאמץ, על מנת למנוע את מפלתה של צרפת. היו גילויים מדהימים של סולידאריות ואהדה מצד היהודים. עתה, כאשר הכל הפסק כאשר מ כל מה שנאסף לא הגיע ליעדו, אלא נפל לידי עוכרי ישראל.

עצוב היה לראות איך האנשים המכובדים, הצרפתים בעלי התפקידים הבכירים של שלטון הפרוטקטורט, שאך אתמול היו האנשים הכי מוזמנים לכל האירועים החשובים של הקהילה היהודית, הם ואנשי הכנסייה הנאורים, מעלימים עין מהמתרחש, ולא מתערבים לפחות להקל את מצבם של המנהיגים היהודים הקשישים, העצורים ללא סיבה ועל לא עוול בכפם ואיש אינו יודע מה בדיוק רוצים מהם ומה מתכוננים לעשות בהם. גם ההנהגה הערבית המוסלמית הנעלבת מהתנהגותם של הצרפתים החדשים בשיתוף עם הגרמנים נציגי המשטר הנאצי, הפוגע בסדרי השלטון שלהם ופוגעים במלכם ובממלכתו, ופועלים מאחורי גבו, לא עשו דבר כדי להגיב ולהתריע על הפגיעה במנהיגיה הקשישים והמכובדים של הקהילה היהודית, הנמקים בכלא באופן בלתי חוקי, ובניגוד לחוקי המלך.

התעמולה הנאצית הנעזרת על ידי התעמולה של מדינות הציר, ספרד, המדינה המתנהגת כמדינה ניטראלית ומגרשת אזרחים יהודים משטחי הכיבוש שלה במרוקו הספרדית לשטחים במרוקו הצרפתית ויוצרים מצוקה קשה, ויוצרים לחץ נוסף במציאת בית למגורים, בית ספר, בו ילמדו את הילדים שלהם את השפה צרפתית בנוסף לשפה הספרדית.

בינם לבין האוכלוסייה היהודית המקומית מתנהל שיח של חירשים, ויוצר מצב גרוע יותר שאינו תורם דבר, כל זה בניגוד לפליטים הבלגים וההולנדים היהודיים, העוזרים לעצמם, לומדים ביחד עם הילדים שלהם את השפה הצרפתית,מה גם שבאו עם חסכונות שעזרו להם להסתדר מבלי לבקש עזרה מיהודי הקהילה.

מאז התחלף השלטון והוחלפה הפקידות הבכירה והשוטרים העושים מה שאומרים להם לעשות ולא מה שמוטל עליהם לעשות. שוטרים צרפתיים מתרועעים עם עמיתיהם לובשי מדי הס-ס. עדות חיה על המציאות הזאת מסופרת על ידי יצחק ארובס, בן העיר סאפי (תושב שדרות, כיום בן 83), שעבד באותו זמן כמכונאי במוסך קלנר, אזרח גרמני, בעל מוסך לטיפול ברכב מתוצרת גרמניה, בעיקר מכוניות מסוג מרצדס, שהוא היה הסוכן שלהם, והיה מטפל גם ברכבים מסוג זה של אנשי הגסטאפו שהשתלטו על תחנת המשטרה ועשו בה כרצונם. "בעת הטיפול ברכבים האלה, היה האדון קלנר מזמין אותם אליו למשרד ומכבדם בשתייה ואוכל כאוות נפשם. כשהיו עוברים על ידי הייתי שומע אותם מדברים בגרמנית, שפה שהנתי בחלקם. קלנר היה אומר להם:"מי שמטפל ברכב הוא יהודי, אבל הוא עובד מסור מאוד שאינו עוסק בשום דבר, חוץ מהעבודה שלו." הגרמני לא היה מגיב ולא מסתכל מאחוריו. קלנר, ספר לי אחר כך: "הגרמני לא הביט לאחור, כי בעיניו יהודי הוא חיה דחויה, שמגעיל להסתכל עליה. אני הצלתי אותך, כי הם פה בשביל לרשום את כל היהודים ולשלוח אותם למחנות עבודה, ואני ביקשתי להשאיר אותך במוסך, כי אין לי מי שיעבוד במקומך. כדי לשכנע אותם הודעתי להם שלא אחייב את חשבונכם. אך הם לא הבטיחו לי דבר." מאותו יום נשארתי שם בלית ברירה ורק קיוויתי שיפטר אותי כפי שדרשו הגרמנים. לאחיו של קלנר, היה אח, בעל בית קפה, שהיה הומה מיהודים, לפני המלחמה, והוא התעשר מהם מכל מיני עסקים, אבל כאשר הגיעו אנשי הגסטאפו הם איימו עליו, שאם ימשיכו לבקר יהודים, הם לא יהססו לגרום לפגיעה במקום, אבל אם יגרום לכך שהיהודים לא יגיעו, הם ידאגו ללקוחות צרפתיים תומכי המשטר החדש בצרפת.ואכן, בעזרתם של הצרפתים החדשים, תומכי וישי הפשיסטית, נדחקו היהודים החוצה. צרפתים קיצוניים, שבקשו להתעשר, תלו שלטים בחלונות הראווה שהכריזו: הכניסה מותרת רק לתומכי המרשל פטן. היו גם גילויים של חילוקי דעות בין המשפחות הצרפתיות, של פטריוטים תומכי הגנרל דה גול, ולעומתם, צרפתים בעלי דעות גזעניות קיצוניות, תומכי המרשל פטן ומדיניות חוקי הגזע. עד כאן דברי יצחק ארובס.

שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1942 כאשר נחתו הכוחות האמריקאים בחוף הים של העיר סאפי, קלנר היה בין הראשונים שנעצרו, והמוסך שלו שימש את הכוחות האמריקאים ויצחק ארובס המשיך לעבוד עם האמריקאים עד שנת 1944, עת נסגר המוסך. גם אחרי כן המשיך יצחק לעבוד עם האמריקאים בהקמת בסיסים ושדה תקופה לא הרחק מהעיר.

נחזור לאותו מצב בו לא הייתה ברורה כלל עמדתם של שלטון ה"מאכזן" כשהמצב הלך והתקרב למצב של תוהו ובוהו, לאנרכיה. הם התעוררו מאוחר מדי כאשר הייתה כבר צפויה קטסטרופה ליהודים - נתיני המלך. כאשר הצרפתים מהמשטר החדש ביחד עם שותפיהם החדשים, עושים במדינתו כאוות נפשם, ומאחורי גבו של המלך פגעו ביוקרתו, התחיל להתערב באופן נמרץ, סירב לשתף פעולה עם הצרפתים על שלא מתאמים אתו את סדרי השלטון. גם הגרמנים הבינו שלא צריך ללחוץ יתר על המידה, ולא צריך להתעמת עם המלך ולהוסיף גם אותו על אויביה של גרמניה. הם מיתנו את הרדיפות שלהם נגד היהודים, למדו עד היכן גבול המותר. רק תודות להתפכחותו של המלך ניצלו היהודים מפגיעות קשות, ואולי גם מכליה, כאשר ציווה לאזרחיו המוסלמיים לנהוג בכבוד בנתיניו היהודיים. השתתפתי באחת מהרצאותיו של פרופסור מישל אביטבול באוניברסיטת תל אביב בנושא "יהדות צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה". בהרצאה זו הוא ניסה להפריך את הדעה, שמוחמד החמישי, מלך מרוקו, היה מלך נאור כלפי היהודים. שנמצאו אחרי המלחמה מסמכים המוכיחים אחרת, ביניהם מסמכים שהמלך מוחמד החמישי אולץ לחתום על דאהיר המורה על פעולות שפגעו ביהודים. לעומת טענות אלו יש עדויות רבות של יהודים בעלי השפעה בהנהגה היהודית, המצהירים כי המלך עשה רבות למען היהודים, שחבים לו חובה גדולה והם אסירי תודה על כך, שסירב למסור לגרמנים רשימת היהודים הנמצאים בממלכתו. המלך ידע היטב מה התכוונו הגרמנים לעשות ברשימה זו, ותשובתו לגרמנים הייתה: "אין לנו בכלל יהודים כאן, יש לנו רק אזרחים מרוקאים". כאשר החלו הקיצונים המרוקאים במאבקם לעצמאות מרוקו, ניסו נציגי מפלגת ה"איסתיקלל" לצרף את היהודים למאבקם, בהזכירם את בגידתה של צרפת ביהודים, לעומת ההגנה שנתן המלך לנתיניו והזכירו את סרבנותו לגרמנים. דרישה זו של הלאומנים לפעול נגד הצרפתים לא תאמה את תפישת היהודים כלפי הצרפתים. אבל היו יהודים רבים, שניסו להזכיר את פועלו של המלך, וטענו שאסור להיות כפויי טובה, כי הצרפתים פעלו ביחד עם הגרמנים במזימתם להשמיד גם את יהודי מרוקו.

קשה להיות אובייקטיבי במתן תשובה בנדון, אבל זיכרונותיי מתחילים דווקא מהתקופה הזאת, כאשר הורי פוטרו מעבודתם. לאבא שלי נאמר כי"סידי אל באשה מבקש להודיע לך על הפסקת עבודתך ושל אשתך בשרות "המאכזן", ומודים לכם על שירותכם ונאמנותכם לבאשה ולחליפה". כך בשרירות לב, ללא פיצויים, ללא התראה מוקדמת, ללא אמצעי מחייה אלטרנטיביים, הפכו הורי בין לילה להיות קורבנות של הלחץ שהופעל על ידי הצרפתים ושותפיהם הגרמנים ובכניעתו של נציגו של המלך הנאור, "הבאשה", שאסר לפגוע בנתיניו היהודים, אך נכנע והסכים לפטר את היהודים מכל המשרות הציבוריות ומהמוסדות המשותפים הצרפתיים והמרוקאיים.

לכן אני יכול להסיק ממעשה זה שיש הבדל מהותי, בין הצהרת המלך, שהוא מגן על אזרחיו היהודיים, מפני פגיעה בהם כנתיניו, לבין הביצוע של נציגיו הבכירים שנתנו יד לפגיעה בהם. סביר להניח שהמלך אכן היה חתום על איזה דאהיר סודי, המאפשר פגיעה ביהודים למרות שהוא לא היה חייב לעשות זאת, ואולי בכך הוא הטעה את היהודים, בהצהירו שהוא מתנגד לכל פגיעה בהם, או שמא ניתנה יד חופשית לכל שליט מקומי לפעול כראות עיניו, ובהתאם למצב המחייב, בתנאי שלא לפגוע בהם מהבחינה הדתית.

מה שברור כעת הוא שהורי הפכו לאנשים עניים ביותר, אבי התקשה להסתגל למצבו החדש, של חיים מהיד אל הפה. חסכונותיו אזלו והברזים נסגרו. מעמדם החברתי נפגע קשה מאוד. הוא שהיה בא לעזרת אחרים מוצא עצמו עתה זקוק בעצמו לסיוע חומרי מיידי. בין לילה הפך לאדם עני מכל הבחינות. אמא מכרה את תכשיטיה יקרי ערך במחירים נמוכים כדי לרכוש לילדיה מוצרי מזון הנמכרים בשוק השחור.


הדפסהדואל