סיפור על המחתרת היהודית במרוקו

facebook Share on Facebook

 

דן קנאפו

 

סיפור על המחתרת היהודית במרוקו

 

ערך ותרגם מצרפתית: יגאל אסף

 

הדרך לישראל

 

שנות נעורי 1959-1961

 

הנה אנו לפניכם אשתי דפנה ליד המקלדת ואני לצידה, על מנת לשכתב זיכרונות מספר מתקופת ארגון המחתרת במרוקוכל זאת, לבקשתו של מר ניסן לב-רן. בהזדמנות זו, אני מבקש להקדיש סיפור זה גם לכל החברים שנטלו חלק  במשימה  הקדושה, של הצלת יהודי מרוקו. לא קל להיזכר  באירועים שהתרחשו לפני 44 שנים במיוחד כשהזיכרונות צריכים להישמר, כך שיישארו חרוטים לעד בזיכרוננו. לרוע מזלי, לא כך פני הדברים במה שנוגע אלי. ב-1958, ואני בגיל 18, יצר איתי קשר חבר של ויקטור בן שבת. ויקטור שעסק בעלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל נעצר ועונה בכלא, עם חברנו מאיר וייצמן (ז"ל). ויקטור, לימים אביגדור, חבר קיבוץ מיום עלייתו ארצה. בשלב מסוים קישרו אותי עם שליח עלייה, שמסר לי שחייבים להקים במרוקו את תנועת השומר הצעיר. לאמיתו של דבר , היינו שניים בצוות: הוא ואני. כמה שבועות לאחר מכן, הוא הציע לי לנסוע לארץ ישראל למכון למדריכי חו"ל בירושלים. ואכן נעניתי להצעה ונסעתי לתקופה של שישה חודשים למכון. בתקופה זו למדתי עברית, היסטוריה של עם ישראל וכו'. לאחר מכן, התקבלתי להכשרה לשישה חודשים בקיבוץ שובל, משם לשרות צבאי לתקופה של חודש.

 



 



 



 



 



 


 

קבוצת חברי השומר הצעיר בירושלים

 

חזרתי למרוקו ב1959 שם פגשתי בשליח החדש, שמעון מלר ,שהיה נציג השומר הצעיר. התחלנו לתור את הערים היותר חשובות במרוקו, במטרה להקים סניפי פעילות לנוער היהודי. בשל בעיות ביטחון ובטיחות, נמנע מהשליח מלהופיע במקומות ציבור עם יהודים, כי מייד היו מגלים שמדובר באדם זר.

 

השליח שמעון מלר המכונה  גיא  ודן קנאפו המכונה ג'ראר

 

מסיבה זו הוטל עלי נושא הגיוס. השיטה שלי הייתה פשוטה: גם אם לא הייתי חסיד הביקורים בבתי הכנסת, לא כילד ולא כמתבגר, התחלתי לבקר בבית הכנסת כל יום שישי וכל יום שבת. לדעתי, זה היה המקום האידיאלי לפגוש את הנוער ולשוחח איתו. לאמיתו של דבר, לא נתקלתי בשום בעיה לגייס את אותם צעירים, בני השמונה עשרה, בהיותם קרובים בדעותיהם לישראל, ויותר מכל הם היו פרי בשל שהמתין רק שיקטפו אותו.



 



 



 



 



 



 



 



 



 

דפנה אשתי לעתיד, לקחה על עצמה להגיע לעיר טנג'ר ולמסור לקבוצה האחראית  במקום, את הכרוזים להפצה בכל תיבות הדואר של היהודים. פעולה זאת, חזרה על עצמה בערים העיקריות של מרוקו, כאשר חברים מארגונים אחרים נוטלים חלק במבצע רחב היקף זה.

 

בין לבין, חברינו האסירים לשעבר התקשרו אלינו מטנג'ר כדי למסור לנו שפגשו פנים אל פנים את השופט ששפט אותם בנבור, בליווית אחת מפילגשותיו. הם סיפרו שהשופט איים עליהם להחזירם לכלא. מיד הוכרזה אצלנו כוננות, כדי להעבירם למקום מבטחים, במלון בטוח יותר בחלק אחר של העיר. חששנו מהשלכות חמורות. מאחר והחברים היו במחסור, נאלצתי להביא להם את הכספים הדרושים למחייתם. דפנה עם חבילת הכרוזים, ואני עם הכספים, נפגשנו באותו האוטובוס שהובילנו לטנג'ר, כאשר אנחנו מפרים הוראות הביטחון, שחייב אותנו לנסוע בנפרד. וכפי שאתם רואים האהבה הייתה חזקה יותר!

 

בטנג'ר, דפנה פגשה את החברים שהיו צריכים לטפל בחלוקת הכרוזים ולאחר מכן היא הצטרפה אלי לחברים האסירים לשעבר. כל אחד מהם סיפר לנו על האירועים של אותו רגע עצוב בחייהם. מספר שבועות לאחר מכן, הם עזבו את מרוקו והגיעו בריאים ושלמים להכשרה בעיר אג'ן.

 

בתום שליחותו של שמעון מלר במרוקו, קיבלנו את מחליפו שמעולם לא ידעתי את שמו ואותו הכרנו כ"איב". לעיתים היו מגיעים אלינו שליחים מישראל, ובין היתר לקחתי אותם לסיורים ברחבי  מרוקו. כך עשיתי גם עם איב. עם הזמן, שלחנו שני חברים חדשים למכון למדריכי חו"ל בירושלים. חברה ששכחתי את שמה והחבר דוד אוחנה. שמחנו משנודע לנו  כי החילופים נועדו לשנה הבאה.

 

כמו שציינתי זאת לפני כן, עזבתי את הארגון כדי לעבוד "במקהלה" (הארגון שטיפל בעלייה). השתוקקתי לעשות עלייה. הוריה של דפנה, הביעו תקווה שנתחתן במרוקו. לא ראיתי שום פסול ברעיון, הבעיה היחידה הייתה כלכלית. משכורתי הספיקה לתשלום שכר דירה וכלכלה. אימי ואחיי היו כבר בישראל. אבי שהיה עדיין במרוקו, הוצג בפני חמותי לעתיד ויחדיו, קבעו באותו יום, את מועד חתונתנו ל-19 בפברואר 1961, ואני בחוסר כל כשלא הייתה לי אפילו אפשרות לממן קניית טבעת נישואין

 

. חמותי וחמי, התנדבו לארגן את הטכס בביתם בעזרת אבי, שקנה את טבעות הנישואין, החליפה ושרשרת זהב מתנה לדפנה. ארבעה ימים לפני הטכס קיבלתי הנחייה להיות בכוננות ולחדול מכל פעילות. נמסר לי שהייתי 'שרוף'! היינו מאוד מודאגים, כי הכל היה מוכן לחתונה, ולאף אחד מבני המשפחה לא היה מושג על פעולותיי. כולם חשבו שאני עובד עבור חברת ביטוח.

 

אותם ימים של חוסר וודאות היו מאוד קשים עבור כל המשפחה. יום הנישואין נערך כמתוכנן ללא תקלות, בהשתתפות כשלושים מוזמנים. למחרת, נסענו לבקר  את הורי אישתי. ברדתי מהאוטו, ראיתי את חמי צועד הלוך ושוב  בכניסה לבניין. הבנו מייד שמשהו לא כשורה, והסתבר לנו שהוא זכה לביקורו של אבי, שבישר לו שהמשטרה פרצה לביתו בחיפושים אחרי אדם בשם קלוד קנפו - שמי האמיתי. היה ברור שמרגע זה, עלינו להיפרד לשלום מהמשפחה מבלי לדעת מתי ניפגש. התחבאנו בדירתי הסודית, וכך החל הקשר בינינו ב"כלא מוזהב". רוז'ה ביטון שהוזכר לעיל, הפך להיות המלאך השומר. הוא ביקר אותנו כמעט יום יום בהביאו מצרכים וחדשות. נאסר עלינו לצאת. אך למרות זאת, דפנה ירדה כל בוקר למכולת להתקשר להוריה, כדי לעודדם שהכול כשורה. היא פשוט סיפרה להם שירח הדבש שלנו, ברחבי מרוקו, מתנהל על מי מנוחות. לאמיתו של דבר, לא הייתה לנו שום פעילות, פרט לשמיעת מוסיקה, אוכל ומנוחה. זה פשוט מטריף את דעתי כאשר אני נזכר באותה התקופה. להיות נעול כל כך הרבה זמן, עם עלמת חן יפיפייה, זהו חלומי דהיום. באותה העת לא ידעתי להעריך את אותה סיטואציה. הסבלנות לא הייתה הצד החזק שלי. משב האוויר הצח היחיד, שהגיע אלינו מבחוץ, היה ביקורו היומי של רוז'ה. לדפנה היה דרכון מרוקאי שהיה עדיין בתוקף, ואילו אני, הארגון  דאג להנפיק לי דרכון צרפתי עם שם כיסוי. כמובן, השאלה הנצחית שהפנינו לרוז'ה הייתה : מתי עוזבים?

 

ב-26 לפברואר 1961 הודיעו בחדשות על מותו של מלך מרוקו מוחמד החמישי. כל המדינה הייתה נרגשת. הקהילה היהודית הפגינה את השתתפותה באבל, בתהלוכה ברחובות קזבלנקה, ואנחנו יכולנו לצפות בהם מהמרפסת.

 

 

 



 



 



 



 



 

היהודים חולקים כבוד למוחמד ה5

 

ברדיו שידרו רק תפילות בערבית, ולפעמים קטעי מוסיקה קלאסיתאנחנו האזנו לתקליט של ז'אק ברל, היחידי שהיה ברשותנו, ובמיוחד לשירים האהובים: Ne me quitte pas & La valse à mille temps (אל תעזביני  וואלס אלף המקצבים). בנוסף, זכינו לביקורו היום יומי של רוז'ה, עם הסל הקטן. לבסוף, בבוקרו של יום בהיר, הוא הודיע לנו שעלינו להתכונן, לעזיבה הממשמשת ובאה, והנחה אותנו לגבי תרחיש העזיבה: דפנה תעזוב לבד, בטיסה לכיוון פריז עם חנייה ברבט, ואילו אני, אסע עם רוז'ה לשדה התעופה ברבט, שם אצטרף לטיסה שתיקח את דפנה ואותי, לכיוון פריס ולחופש המיוחל.

 

היום הגדול הגיע ב- 8 במרץ 1961. ביצענו את ההנחיות מילה במילה. המטוס של דפנה עשה חנייה ברבט כמתוכנן. הצגתי את דרכוני למוכס כשלבי פועם בחוזקה. הוא הטביע אותו והניחו בצד עם דרכונים נוספים. דבר זה הדאיג אותי, וחששתי שמא יגיע הרגע שבו יודיעו לי "אדוני! אינך יכול לעזוב". שעת הטיסה התקרבה ובאין דרכון הייתי לחוץ מאוד. במצב של אפיסת כוחות, החלטתי לחזור לאשנב המוכס כדי לדרוש את דרכוני. להפתעתי הרבה, המוכס עם חיוך מפה לפה, התנצל והסביר לי שהוא פשוט הניח את דרכוני מתחת לחבילת דרכונים של משפחה בת עשר נפשות. באותו הרגע, רציתי כמעט לנשק אותו. עברתי את המחסום, ואצתי למפגש עם דפנה שכבר חיכתה לי במטוס, כולה מודאגת.

 

לא החלפנו אף מילה מטעמי ביטחון! ביטחון! היינו מאושרים לעזוב את מרוקו ללא בעיות ולהגיע סוף סוף לפריז. מיד עם נחיתתנו, יצרנו קשר עם שגרירות ישראל ושם נפגשנו עם נציג מוסמך, שהסביר לנו את הסיבות בגינן 'נשרפתי', ואיך המשטרה הצליחה להגיע עד לאבא שלי. דווח לי שהורי קבוצת צעירים, עולים במחתרת שנאסרו בגבול, נקראו לחקירה. אבי אחת הבנות שבעצמה לא ידעה את זהותו של נציג הארגון שאסף אותה, חוייב לגלות את שמו. תחת לחץ המשטרה, ופן יאונה רע לבתו, נשבר. הוא הכיר את משפחתי וידע שהייתי בארץ ישראל, על כן מסר את שמי.

 

 

 



 



 



 



 



 

  חברי גרעין סוללים בהכשרה באג'ן

 

לאחר שהייה של שלושה שבועות בפריס, נסענו לאג'ן כדי להצטרף לגרעין שלנו. שלושה חודשים לאחר מכן עזבנו את ההכשרה כדי להגיע סוף סוף לישראל ב-30 ביוני 1961 .

 

אני מבקש להודות לרעייתי על סבלנותה ותמיכתה רבת השנים ולידידי ז'אן-פטריק קריאף על תרומתם לסיפור זה. סיפור זה, אנו מקדישים לכל החברים האמיצים ששירתו "בצל" במרוקו, לכל אלה שהכרנו ולא הכרנו, לכל אלה ששמם לא הוזכר ושאותם לא שכחנו ואשר נשארו חרוטים בלבנו לעולמי עד.
אני מבקש להודות ליגאל אסף, שידע לא רק לתרגם את סיפורי, אלא אף את עמקי מחשבתי, והצליח בכך להבליט את הפעילות הברוכה  והעבודה הקדושה, שכל החברים ביצעו בנאמנות ובהקרבה, למען אהבת ישראל ולמען העלייה לארץ ישראל .

 

בענווה, דן קנאפו -  מונטריאול ,27 באוקטובר 2004

 

מפי המתרגם: יגאל אסף

 

אני רואה חובה נעימה להודות, למר ניסן לב רן שקישר אותי עם דן ולסופר דוד אלמוזנינו קרוב משפחתו של דן, אשר העמידו לפני את האתגר לתרגם ולפרסם סיפור עלילתי ואוטנטי, כפי שסופר ונכתב בצרפתית מפיהם של גיבורי העלילה עצמם. תודה לדן שהאיר את עיניי לדקויות הקטנות. מלאכת התרגום כבשה אותי והחזירה אותי חמישים שנה אחורה, למחוזות רחוקים של ילדותי עליהם שמעתי ושאותם לא הכרתי. השתדלתי להישאר צמוד לטקסט ולהביאו בפניכם כפי שהוא.

 

תל אביב דצמבר 2004

 



 

 

 

 


הדפסהדואל