רחש הכבלים על קרקע האוקיאנוס

facebook Share on Facebook

 

חי כנפו

 

רחש הכבלים על קרקע האוקיאנוס

 

 

צעקת האופנה של העונה הבאה

 

"אין מה לעשות, אני פשוט אופטימיסטית ללא תקנה", אמרה דינה אחותי בטלפון מהארץ. היא גרה בקיבוץ אייל, אני גר בברוקלין. לא פעם כשאנחנו מדברים אני חושב על הכבלים על קרקע האוקיאנוס המוליכים את קולה כאילו היא נמצאת בחדר הסמוך. לפעמים מתלווה לקול שלה איזה רחש בין יבשתי ואז אני משווה לנגד עיני איזה ריגוש או תנועה קלה שלה המרטיטה את הכבלים והם יוצרים גלים באוקיאנוס והרחש שאני שומע הוא התנפצותם בחוף של ברוקלין.

"ואתה יודע," היא אומרת, "אין לי בכלל ספק שאני אצא מזה. לפעמים אני תופסת את עצמי – כאילו מה פתאום? הרי זה אבסורדי במצבי להיות כל כך אופטימיסטי! אבל זה מיד עובר לי."

"זה כמו שאת שוכחת שהשיער נשר לך", אני אומר. "עד שאת פתאום תופסת את הבבואה שלך בראי". "בדיוק ככה, אבל כל עוד הפאה המחורבנת הזאת לא מגרדת. הגירודים מזכירים לי כל הזמן שאני קרחת. אני חושבת להעיף את הפאה לכול הרוחות. שכולם יראו, למי אכפת!"

"ותנפצי גם את הראי?"

"אל תגזים. עם הראי אני כבר אסתדר. אנחנו חברים ותיקים."

צחקנו.

היא הייתה אז בערך באמצע הסיבוב השני של הטיפול הכימי, כשנה לאחר שגילו את הגידול ואחרי הניתוח שבעצם לא בוצע (פתחו, הציצו, ראו שאין טעם וסגרו חזרה), ובנוסף לשער שנשר היו לה גם בחילות.

לאחר שהשליכה את הפאה היא שלחה לי תמונה במייל: היא נראית יפה בתמונה. הגולגולת שלה חלקה וסימטרית, מדגישה את קלסתרה המרובע כלשהו ואת העיניים הגדולות, המלוכסנות קמעה. בהעדר השער, סימני הגיל אומנם בולטים יותר, אך יש משהו ישיר, כנה ומאתגר אפילו במבע שלה. בעגילי חישוק גדולים וסודר צבעוני הזרוק על כתפיה היא מזכירה נסיכה אפריקאית - אבל בהירה, או נזיר טיבטי, או את צעקת האופנה של העונה הבאה.

צלצלתי אליה.

"את נראית כמו מיליון דולר," אמרתי.

"כן, כולם אומרים שמתאים לי; עכשיו נותר לי רק להיפטר מהבחילה." היא אמרה ונניח לרגע שאני שומע את רחש הגלים מתנפצים בחוף של ברוקלין.

 

כתמים

 

הייתי בארץ כאשר ד"ר גוטפריד שלחה את דינה למעבדה בכפר סבא לבדוק שני כתמים לא ברורים שגילתה בכבד. חיכיתי איתה בבית הקפה למטה לתוצאות. הייתה שעת בין ערביים והאור בחוץ החל לדעוך אך אור החשמל בפנים עוד היה עכור משהו, צהוב חולני, ובית הקפה היה כמעט ריק. שני זוגות מבוגרים לבושים כמו לחתונה ישבו בחוץ וצחקו מאיזו בדיחה. בפנים, איש אחר ישב לבדו לאחר שזה שישב איתו קם ואמר, "אשתי תהרוג אותי." המלצרית פלרטטה עם בחור ליד הדלפק ועזבה אותו באי חשק גלוי כדי לשרת אותנו. היו לה שלושה עגילים באוזן אחת ועגיל נוסף בטבור. היא הייתה רזה. "מה אני יכולה לעזור," היא אמרה. כלום, חשבתי. זה לא תלוי בך. הזמנתי קפה. דינה הזמינה תה.

רציתי להגיד משהו מצחיק, או לפחות פיקח – לבדר את דינה, ולא ידעתי מה. הבנתי מגוון קולה של הרופאה שגרורות קרובות זה משהו אחד – גרורות רחוקות זה סיפור אחר. הכוונה הייתה למוח או לכבד. שתינו קפה בשקט מתוח, אם דינה חשבה על משהו, היא לא אמרה ולא ידעתי מה.

אחר כך עלינו למעבדה שעמדה להיסגר אך הטכנאית הטובה נשארה במיוחד, היו לה פנים סלאביות פחוסות קמעא ועורה היה בהיר וקורן. חיוך לבבי שהיה לה גילה שתי גומות חן עמוקות שסגרו עליו כמו סוגריים.

"כל הסיכויים שהכתמים לא רלוונטיים," אמרה במבטא רוסי. "אבל אי אפשר לדעת בטוח בטוח. הם פשוט קטנים מידי. אולי הם שום דבר".

"אז זה טוב?" דינה שאלה בהיסוס קל. מצב רוחה כבר השתפר – היא רק רצתה אישור שזה מוצדק.

"בטח שזה טוב." היה יכול להיות יותר גרוע!"

פתאום הרגשנו צורך לחגוג. "מה דעתך", אמרתי, או לפחות אני חושב שאמרתי, "לקפוץ לפינגווין לגלידה לפני שחוזרים לאייל?" היא הנהנה - איך יכלה לסרב? כאשר אני מבקר בארץ אני עוצר לכל הפחות פעם אחת בפינגווין. את זה היא ידעה.

 

 

גלידה פינגווין

 

ואולי לא חגגנו בגלידה פינגווין? אולי רק הצעתי שנעבור שם אך דינה הייתה סחוטה מכול המתח ורק רצתה לחזור הביתה? אולי רק חשבתי להציע ולא הצעתי ועכשיו מרוב שאני רוצה לכתוב על הקשר שלי לגלידה פינגווין ולכפר סבא ולנוף השרון ולדינה אני מדמיין לעצמי שעצרנו שם?

הזיכרון לפעמים מתעתע.

כשהיינו קטנים בקיבוץ רמת-הכובש, אבא היה לוקח אותנו מידי פעם באוטובוס של אגד "לכייף" בכפר סבא, שיחד עם רמת הכובש וקיבוץ אייל הייתה הקודקוד של משולש פחות או יותר שווה צלעות בלב השרון. שיא הכף היה גביע של גלידה פינגווין בכל הטעמים.

אני אהבתי לאכול את הגלידה במהירות כל עוד היא ממש קפואה, כי אהבתי את תחושת הקיפאון בחיך העליון ומטבעי הייתי יותר להוט. דינה אהבה ללקק אותה לאט, כמה שיותר לאט, להאריך ככל האפשר את התענוג. האתגר היה לסיים את הליקוק בדיוק לפני שהגלידה מתחילה לטפטף על האצבעות, ועל הבגדים ועל המדרכה. אבא היה מדליק סיגריה, נשען על גזע הפיקוס שצמח בסמוך ומחכה בסבלנות,. הוא אהב תחרות. אהב איך דינה עם הגלידה שלה מאתגרת את איתני הטבעת אבל החזיק ממחטה בידו ליתר בטחון.

 

התורים בעץ הברוש

 

אחרי שאבא נפטר, דינה תפשה את מקומו בקשר שלי לארץ. היא הייתה העוגן. אצלה גרנו כשבאנו לביקור, איתה נסענו לטיולים ולביקור קרובים. יש לנו עוד אחות, צופיה, אך צופיה התחתנה ועברה לגור בקיבוץ מגן בנגב - אזור שאין לי אליו קשר רגשי מיוחד. דינה עברה לגור בקיבוץ אייל ששדותיו נושקים לרמת הכובש. הנוף הוא אותו הנוף ודינה לגבי הפכה לחלק מהנוף, געגועים אליה היו געגועים לנוף, ולהיפך, געגועי לנוף היו גם אליה.

הרבה השתנה בשלושים השנים שאני בברוקלין, וגם הנוף השתנה, אבל תחושת הנוף נשארה. בביקורים שלי בארץ, תכופים יותר מאז מחלתה, כאשר בגלל הג'ט-לאג אני מתעורר לפני הזריחה, אני אוהב לשבת במרפסת של דינה ולחוש איך הנוף מגיח מתוך האפלה: בתי השכנים, עץ התאנה ליד הדרך, הדשא, הברוש שמול המרפסת בהצטלבות המדרכות. והקולות - פרה גועה, עורב קורע את הבוקר במעופו קרע, קרע והמיתם התמידית, המונוטונית, קורעת הלב של התורים השוכנים בעץ הברוש. כל היופי הזה האם יאבד לי אם דינה לא תהיה.

 

 

 

אופטימיות

 

הסעתי אותה בכסא גלגלים לפי הוראותיה לחדר האוכל לקחת עתון מתא הדואר ואחר כך למרכולית ולמכבסה. פגשנו דורשי שלומה על כל צעד וצעד. אישה אחת ששיחקה עם התינוקת שלה על הדשא קראה לעברה: "הי דינה, מה שלומך? קראתי מה שכתבת בדף המידע – זה היה מאוד מרגש!"

דינה הנידה ראש בברכה.

אותו בוקר הסעתי אותה למזכירות כדי למסור לדפוס את הקטע שסיפר בלקוניות את הקורות אותה בשבועיים שחלפו. כל כך הרבה התרחש – היא הייתה אצלנו בברוקלין כאשר נאלצה לקצר את הביקור מפאת כאבי הגב שלמעשה החלו עוד בארץ. היא לפתע גם נוכחה שהיא שוכחת איך ללכת. משהו השתבש במכאניקה הפשוטה של הנחת רגל אחת לפני השנייה. בטסי, אשתי, ליוותה אותה ארצה ישירות לחדר המיון בבית חולים מאיר, שם נתבשרו שהסרטן חדר למוח. כך סיכמה דינה את מצבה באופטיות מדהימה:

 

חדשות מאגף הסרטן.

(ומה רק לנקלטים מותר דף משלהם?)

לאחר שהייה קצרצרה בניו-יורק – חזרתי הביתה לסדרה קצרה של טיפולים ואני מרגישה צורך לעדכן את החברים המתעניינים בשלומי.

ובכן, מצבי משתפר.

שכבתי לי בחדרי בבית החולים – וראש אדמוני בצבץ לו בדלת.

את יודעת, היא אומרת לי – את מיליונרית – כמה אהבה יש סביבך – כמה חברים!

אני יודעת, אמרתי.

אני יודעת ורציתי שכולכם תדעו.

.

 

אינטימיות

 

קמתי ממנוחת צהרים של ג'ט-לאג ושמעתי קולות שיחה רכים בסלון, דינה הכירה לי את החברה שבאה לבקרה. היו לה הרבה חברים וחברות ותמיד היה מישהו אצלה. כולם ידעו שאלה ימיה האחרונים ממש ורצו להספיק לראותה. דינה ישבה בכיסא הגלגלים ונראתה רגועה. כאבים לא היו לה. המורפיום – חבר כבוד היא קוראת לו - כבר הפעיל את קסמו עליה.

החברה מסתבר, לא הייתה קרובה במיוחד. הן נפגשו לפני שנים בקורס ניהול והקשר התרופף עד שלפני כמה ימים, כשהבנות של "כוח דינה" לקחו אותה למסעדה בפעם הראשונה מאז צאתה מבית החולים והחברה שהייתה שם במקרה עם בעלה, הופתעה לראות אותה בכסא גלגלים. "מה קרה?" היא שאלה.

עתה, דינה סיפרה לה את קורות המחלה, ושהסרטן חדר למוח, ושהיא עוברת טיפול הקרנות ב"בילינסון".

"אבל זה לא ממש יעזור," הוסיפה בקול כה רגוע כאילו מדובר באספירין נגד כאב ראש פשוט. "תראי, אני יודעת שזה הסוף."

נדהמתי.

באותו רגע, הייתי עסוק במטבחון בהכנת קפה וחשתי שאילו דינה הייתה מודעת לכך שאני מקשיב, לא הייתה אומרת מה שאמרה – הן בכל ביקוריי בארץ ובכל שיחות הנפש היומיות בטלפון מברוקלין, היא לא רמזה מעולם על מודעות לסופה הקרב. לגבי זה היה כאילו פתחה אשנב קטן לנעשה בראשה, והצצתי ללא ידיעתה. תמהתי איך זה שהיא פותחת את סוגרי לבה בפני אישה כמעט זרה ולא בפני, הקרוב יותר אליה לאין ערוך. חשתי קצת פגוע, אך בו בזמן הבנתי שגילוי הלב חשוב לדינה ויצאתי למרפסת שלא להפריע.

האם רצתה להגן עלי או על עצמה מפני איזה פרץ רגשות שלא יהיה לה עליו שליטה? יומיים לפני כן, כאשר בטסי, אשתי, נפרדה ממנה לחזור לארה"ב, שתיהן בכו ובכו. היה ברור לכל מי שהיה שם (הקרובים שלנו יהודית וברי באו להסיע את בטסי לשדה התעופה), שזוהי פרידת עולם, אך אף מילה לא נאמרה, וגם אחרי שבטסי נסעה דינה לא יכלה להירגע. אבל כל מה שאמרה לי היה, "פתאום הרגשתי שהכל קורה בבת אחת, החזרה מניו יורק, בית החולים, כסא הגלגלים... ) ויותר לא הוסיפה.

המרפסת הייתה חמה. הקיבוץ היה שרוי כולו בעילפון של צהרי קיץ. רק המיית התורים בעץ הברוש שבהצטלבות המדרכות הפרה את הדממה. מישהו פתח ממטרה בדשא הקרוב ומטחי המים הקצובים הבליעו את ההמיה. ובתוך הדירה, דינה פתחה את סוגרי לבה בפני חברה רחוקה. חשבתי על נוצרים קתוליים שאינם מהססים להתוודות על סודותיהם הכמוסים ביותר בפני גברים זרים – כמרים שפניהם בתא הוידוי מוסתרות מאחרי פרגוד, עלה על דעתי, שאולי מלבד רצונה של דינה לשמר שליטה כלשהי, אם לא בגורלה לפחות ברגשות הסובבים אותה כלפיה, אולי, מותה ותהליך הפרידה שלה, היו עבורה משהו אישי מאוד, פרטי כל כך ואינטימי, עד שרק בפני זרים יכלה להביא את עצמה להעלותו על דל שפתיה.

 

 

רחש הכבלים

 

תמרי, השכנה שלה וחברתה הטובה היא שבשרה לי את מותה של דינה. שבוע לפני כן הייתי איתה בארץ ומצבה, על אף חומרתו נראה יציב. ההידרדרות הייתה מהירה וקצרה יחסית. בימים האחרונים שלה, אחותנו צופיה וכל החברות הקרובות – כוח דינה הן קראו לעצמן – היו לידה. גם את אימא הביאו מרמת הכובש. כשאופירה, האחות וחברה מן השורה בכוח דינה בישרה לה את הסוף הקרב, אימא הכתה אותה על החזה באגרופים; "מה את אומרת לי," היא יבבה. "מה את אומרת... איך את יכולה להגיד לי!"

הייתי בחדר העבודה שלי בברוקלין כשהטלפון צלצל. רחש עמום, מרוחק נשמע באפרכסת ואיתו הקול של תמרי, חנוק ורוטט ומרטיט את הכבלים על קרקע האוקיאנוס: "צופיה אמרה שביקשת שיודיעו לך ברגע שזה יקרה... זה קרה... היא איננה."

"מתי זה קרה?"

"עכשיו, ממש עכשיו".

הבטתי בשעון. בברוקלין השעה הייתה תשע בלילה. בארץ עוד מעט יאיר הבוקר, חשבתי. והבוקר שיאיר כבר יהיה בלי דינה: השמים יתבהרו לאט – וערפילי הלילה, כמו וילון תחרה יוסטו ביד נעלמה מעל הדשא. והאור הרך יחזיר לממשותם את כל העצמים שמול המרפסת. רק הברוש בהצטלבות המדרכות יישאר כהה כאילו לכד בתוכו פיסת לילה ומסרב לוותר. עוד מעט גם התורים השוכנים בתוכו יתחילו שוב בהמיתם המונוטונית, המרוחקת, קורעת הלב, כמו רחש הכבלים המונחים על קרקע האוקיאנוס.

 

 

מרץ 2006

 


הדפסהדואל