שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן

facebook Share on Facebook

 

דן אלבו

 

שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן

 

א. רבי עמרם בן דיוואן והאילם היהודי.

 

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ"ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ"ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל"ח 1878], את הסיפור הבא:

פעם אחת נשאל רבי משה ביבאס על ידי איש דת מוסלמי מפאס שבא לבקר את הזאוויה1 של וואזן, אם רבי עמרם בן דיוואן יכול להתגלות בעולם הזה וללבוש דמות אדם, ענה לו ר' משה ביבאס:

"איני יודע! תפקידי הוא להנהיג את קהילתי ואיני עוסק בענייני העולמות העליונים!"

אותו איש דת מוסלמי-סופי2 המשיך להציק לרב:

"אתם מאמינים שה'סייד3' (אדונכם הצדיק) שלכם רב כוח וגיבור גדול, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק."

"כיצד תעשה זאת אדוני?" שאל רבי משה ביבאס בנימוס.

האיש הצביע על שער הסמטה שהייתה מולם ואמר:

"אעליל עלילת שווא על היהודי העשירי שיצא מהסמטה הזו. אומר שהוא קילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות שהוא חף מפשע הסייד שלכם לא יוכל להצילו!"

"ראה אדוני, אני לא מציע לך לעשות מעשה פשע רק כדי להוכיח לי שהעולם הזה פגום ושאין בו צדק! אני ואתה יודעים שכל זמן שלא בא המשיח, אין שלמות אין שלום ואין שלוות נפש."

"אתם מתפללים לצדיק וטוענים שהוא מחולל נפלאות נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."

"ראה אדוני, אדם נבון שוקל את מעשיו בקפידה, שווה בנפשך שהצדיק שלנו רבי עמרם בן דיוואן יפתיע אותך ויופיע בכל זאת! שווה בנפשך מה תהא תגובתו, הוא לא יחוס על מי שנכון לעולל כדבר הזה, עונשך יהיה כבד מנשוא!" נסה להניאו ממעשהו רבי משה ביבאס.

בעודם מדברים חלפו על פניהם יהודים וערבים, לפתע הגיע זקן גבה קומה, צנום בעל שיער מאפיר ופנים כחושות. זה היה יונה פריינטה. הוא קרב וחלף על פניהם, לפתע עצר אותו איש הדת המוסלמי, דחף אותו, הפיל אותו ארצה ופתח בצעקות:

"שמעוני אנשים, היהודי הזה קילל את הנביא! היהודי הזה קילל את הנביא!"

הוא הניח את כף רגלו על גבו של יונה פריינטה וכאחוז דיבוק חזר על דבריו שוב ושוב סקרנים. נקבצו ובתוך רגעים הגיע מספרם לעשרות רבות. נאקותיו וגניחותיו של יונה פריינטה שהיה כל אותם רגעים שרוע על הקרקע על בטנו זעזעו את הרב. תחילה חשב רבי משה ביבאס להסתלק כדי להזעיק לעזרתו את הנגיד רבי יעקב אזולאי שמתפקידו לטפל בעניינים ממין זה, אך בהרהור שני, חשב כי לאור מעשיו הנואלים של הישמעאלי, מוטב שישגיח על מה שקורה ויישאר עם יונה פריינטה עד שיילקח על ידי השוטרים ויושם במעצר תחת הגנתו של הפאשה.

שני שוטרים הגיעו למקום ולקחו לבית המעצר מבלי אומר ודברים את יונה פריינטה שכל פניו זבו דם מהנפילה. בשלב זה, ידע רבי משה ביבאס שרבי עמרם בן דיוואן כבר התגלה, שהרי אותו יונה פריינטה שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. ובכל זאת לא עצר בעד עצמו לשאול את הישמעאלי.

"הרשה נא לי אדוני לשאול אותך: למה אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יטען שנפגע פגיעה כלשהי ולו הקלה ביותר מצד יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפני שנים?"

"אף יהודי לא עשה לי כל רע, ההיפך הוא הנכון, אני פגעתי ביהודים יותר מפעם אחת, ולא קרה לי דבר! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם ועשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי בניגוד לאמונתנו שאין צדק, אין מידת מוסר, הכל מותר, ואם אין צדק אני בספק אם יש חיי נצח, ואם אין חיי נצח, אין גן עדן ואין גיהינום אזי הכל תוהו ובוהו."

"אם כבר הגעת למסקנה שהכל תוהו ובוהו אדוני, אז מה יועיל לך אם היהודי הזה יומת, כיצד מותו יכול להועיל לך להבנת טיבו של היש והאין?" תמה ר' משה ביבאס.

"אני רוצה הוכחה גלויה וניצחת לכך שיש אלמוות ויש עולמות עליונים ויש גן עדן ויש גיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד' הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו סוף סוף חטאיי, ספקותיי וייסוריי ואמצא מנוח לנפשי. אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה כדי להאמין בנצחיותה של הנשמה. טרחתי ובאתי מפאס לכאן כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי סופך לא יהיה טוב משלו. אעליל גם עליך שדברת סרה בדתנו." סיים באיום.

יונה פריינטה היה מוכר היטב בוואזן, בקרב יהודים וישמעאלים כאחד בגלל עיסוקו ומסירותו בעבודה. הוא היה תופר מזרונים בעל מוניטין. ה'שורפה'4 של וואזן העריכו את מקצועיותו ולפיכך הזמינו אותו לעתים קרובות, לבתי הפאר שלהם לפרום ולתפור מחדש את מזרוני הצמר הרכים שכה הטיב ליצור. אילמותו לא העלתה ולא הורידה, בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב ביותר, ידיו מלאו עבודה. יהודים כלא יהודים חיזרו אחר שירותיו. ואולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לכך ששיחרו לפתחו, משום שלא בזבז זמנו בשיחות נימוסין ובדברי סרק. מרגע שהגיע לעבודה בבוקר לא הרים עיניו ממלאכתו וידיו לא משו מערמות הצמר, החוטים והמחטים.

למחרת, על פי תביעתו של איש הדת מפאס, הובא יונה פריינטה למשפט לפני הפאשה. ר' משה ביבאס ביקש מהפאשה רשות כניסה לאולם המשפט הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.

"יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס.

"היהודי השפל הזה היושב לפנינו, ענה בהצביעו על יונה פריינטה הנדהם, אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות עוד היום, ושההוצאה להורג תבוצע בפומבי ברחבת השוק לפני אנשי העיר, כדי שכל המאמינים והכופרים, כאן ובכל מקום ישמעו, יראו ויראו!"

"האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע?" שאל הפאשה.

"אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח בעזות את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.

הפאשה המהם, לא הסגיר מיד את עובדת אילמותו של משה פריינטה, ושאל:

"באיזו שפה קלל את הנביא?"

"בערבית, כמובן!"

"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בצחקוק מלא לעג.

לשמע השאלה הבלתי צפויה והצחקוק המוזר שהתלווה אליה, נפל שקט באולם. המוחאזניין-השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, התקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, הביטו באדונם והחרישו. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי בטרבוש האדום והגאלביה הלבנה והמהודרת ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב, כולם המתינו.

חלפו כמה רגעים של שתיקה מדאיגה ומעצבנת, הפאשה עבר ממצב רוח של זחיחות וצחקוקים נטולי פשר לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאס כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, או כאילו לידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע המסוים הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם להתגלות בעולם הזה, לא ידע מה שכולם ידעו: שהוא כבר התגלה.

כדי להציל את איש הדת המוסלמי מביזיון, קנס ומאסר, שאל אותו הפאשה בנדיבות יתרה:

"האם תרצה לחזור בך מהאשמה אדוני?"

"וכי למה אחזור בי מאשמה חמורה כל כך, כיצד אוכל לצדד באויב הנביא ובמי שקללו?"

"אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך למה: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהנאשם שלפנינו, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, לא גידף ולא צעק! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע שהנאשם היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך, לא החמיא, לא שר, ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר כי האיש שהנך טוען שקלל את הנביא, אילם הוא! מרגע שיצא לאוויר העולם!"

המאשים חש לפתע כמי שנלכד בצבת ברזל. עיניו קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות.

לאחר שתיקה המשיך הפאשה

"אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שיתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו."

הפאשה חייך מתוך התמוגגות, הרכין ראשו לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר:

"שחררו את היהודי לביתו! וקחו את השטן החצוף הזה לנקות את תעלות הביוב של העיר, עד שנגזור את דינו."

אחר כך הפטיר לעבר המאשים שהפך באחת לנאשם:

"האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי לעולם אילו פסקתי אחרת."

הפאשה שהיה ידוע כרודף בצע ושלמונים, שענש, עשק וגזל יהודים ללא רחם, קם בסיום דבריו, כשעל פניו חיוך דק של הקלה... זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שעשה משפט צדק.

למחרת סיפר הפאשה לרבי משה ביבאס זצ"ל על הרגעים שעברו עליו לפני שגזר את הדין "סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום, בלבי רתחו המלים, שמעתי את קולו של סייד עמרן אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק כמו ילד, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים. יונה ואני בני גיל אחד, בהיותנו ילדים בני שש- שבע שיחקנו באותו רחוב, ביחד, ואילמותו עמדה תמיד לזכותו, כי הוא לא פגע באף ילד!"

"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאס את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאס ששום דיבור נוסף לא יוכל להפיג את הנס. שני נסים נעשו. פעם כאשר היהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר האילם האחד והיחיד בקהילה ופעם כאשר הפאשה הרשע נהג שלא כמנהגו ושפט משפט צדק. שׂוֹש נָשִׂישׂ כִּי אֱלהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים, בַּכּוֹשָׁרוֹת; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן" סיים רבי משה ביבאס את סיפורו.

 

ב. רבי עמרם בן דיוואן וחלות השבת מגן עדן.

 

מימון אזולאי מסתחר5 היה לפרנסתו מחוץ לוואזן, בכפרים של ישמעאלים. ביום חמישי מימון לא חזר מהטמפוראדה6 ומעותיה של שרה רעייתו התמעטו וביום שישי אזלו לגמרי. היא ידעה כי אם רק תפנה לאחד מרבני הקהילה, ר' משה אלבאז, ר' יוסף אלבו, ר' רפאל פימיינטה, ר' יעקב טולילה או ראב"ד הקהילה ר' רפאל בירדוגו לבקש סיוע, מיד ישלח אליה גבאי הקהילה עם מעות לשבת די לצרכה ולצרכי ילדיה. ואף על פי כן לא עשתה כן, לפי שלא רצתה חס ושלום להטיל דופי באשהּ שהיה מסכן את נפשו בדרכים, כדי לזון את בני ביתו. הלכה שרה לבית הכנסת הגדול בפונדק סלא7 רכנה על הפרוכת ואמרה לצדיק רבי עמרם בן דיוואן "יא רבי עמרם, הנה באתי אליךהנך עֵדִי שאיני רוצה נדבה מאיש ואיני רוצה להלבין את פני בעלי שלא יחשוב איש, חס וחלילה שאינו עושה די לפרנסתי ולפרנסת ילדינו ואיני רוצה לקטרג כלפי השם יתברך על רעבוני ושאינו משגיח עלי ועל ילדיי חס ושלום, דע כי לא נותר לי דבר בבית, אפילו זית לשבת אין לי, הנה שפכתי בפניך את לבי אם תרצה תאכיל אותנו! ואם תרצה תרעיב אותנו! מרגע זה אני, בניי ובנותיי בידיך!"

באותו רגע, בעודה לשה את חלות השבת התגלה רבי עמרם בן דיוואן לפני הרמנה8 זוהרה רעיית החכם השלם ר' יוסף אלבו, ואמר לה: "ראי בתי חמדתי, עדת מלאכים תרד השבת לעולם ומלאך אחד יבוא בזכותך לוואזן." וכשסיים ונעלם, נכנס רבי יוסף אלבו ואמר לרעייתו: "הרמנה זוהרה, הוסיפי נא קדרת בשר ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו אנשי מעלה ויחס יתארחו בביתנו, ויסבו בשבת לשולחננו." ולפי שנרמזה שעתיד המלאך שריאל לבוא לוואזן בשבת לבתי היהודים לא שאלה ולא אמרה דבר. נטלה בשר, ירקות ושומים תבלה בתבלינים והכינה תבשיל טוב לעין ולחיך, הניחה את תבשיל השבת על הכירה ונפחה במפוח על הגחלים, ובתוך כך, הבחינה כי הכירה סדוקה בסדק גדול, ותיכף תשתבר כי לא תוכל להחזיק את כובד הקדרה. היא נמלאה דאגה שמא תחמיץ את מצוות הכנסת האורחים ושמא יבוא ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו ולא ימָצֵא תחת ידה מזון די הצורך להאכיל את כולם. על כן ירדה במדרגות, עם הקדרה בידיה ופנתה לבית שרה אזולאי שכנתה לטול ממנה רשות לבשל על הכירה שלה, אך זו לא הייתה בבית. ולפי שראתה שהכירה פנויה והזמן דוחק הניחה את קדרת הבשר והירקות על הכירה של שרה. אמרה בלבה: כשתבוא שרה אספר לה שנדחקו הרגעים ואזלו לפני כניסת השבת ומיד לקחתי רשות לעצמי להניח את הבישול שלי על הכירה שלה. הדליקה הרמנה זוהרה את הגחלים, נפחה בהם במפוח עד שעלה סומק ברמץ, הניחה את הסיר ועלתה לביתה. ובדרכה חשבה כמה גדולים רחמי שמיים שסבבו את הדברים כך ששרה סיימה כבר לבשל את תבשיליה לשבת וכירתה עומדת ריקה.

כשסיימו המתפללים את התפילה במלים: "תורת משה אמת ונבואתו. ברוך עדי עד שם תהילתו", יצאה מבית הכנסת של ר' עמרם בן דיוואן ופנתה לביתה שרה אזולאי והיא בוכייה עם שלושת ילדיה הקטנים. מה רבה הייתה הפתעתה כשמצאה על הכירה שלה קדרה מבעבעת, מלאה עד שפתיה בתבשיל בשר וירקות. "נס עשה לי בן דיוואן, נס עשה עמדי הצדיק רבי עמרם." צעקה ברגשה. נכנסה עם ילדיה פנימה ומצאו שולחן ערוך ועליו חלות. מעיינות השמחה הציפו את לבה. ילדיה הסבו לשולחן כמידי שבת בלי להבחין בנס. פתחו את הקדרה ומיד עלו ממנה אדי התבשיל החם ומלאו את החדר בניחוח של גן עדן. אמרה להם אמם: טלו לכם זהו מאכל של אליהו הנביא.

אותה שעה הגיע ר' יוסף אלבו מבית הכנסת של הנגיד דניאל אזולאי עצב על כך שרעו ר' יעקב בירדוגו בעל "עדות ביעקב" הראב"ד של מכנסא9 התעכב מפאת הגשמים העזים בדרך. וכיון שלא פגש את מימון שכנו בבית הכנסת, הלך לביתו לשאול לשלומו. וכשנקש על הדלת יצאה מיד הרמנה שרה אזולאי רעיית מימון וסיפרה לו על הנס שעשה לה הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, שהניח חלות שבת על שולחנה וקדירה מלאה תבשיל בטעם גן עדן על הכירה שלה. נפעם מהנס, עלה לביתו שבקומה השנייה. כולו נסער ונרגש סיפר לרעייתו את סיפור הנס שנעשה לשכנתם שרה רעיית מימון אזולאי. אמרה לו הרמנה זוהרה: "הכל משמים, הכל משמים, נרמזתי שר' יעקב בירדוגו יתעכב מפאת בואו של המלאך שריאל, כי אין שני מלאכים יכולים לדור במדור אחד, שידוע שאין מקום בעולם שיכול להכיל באותה עת את להבת אורם של שני מלאכים. ולפי שידוע שבין מלאך בשר ודם ומלאך מרום - מלאך מרום קודם, ירדו גשמי הזלעפות לעכב את רבי יעקב בירדוגו בדרך, מלהגיע לכאן."

לפי שידעה שבאותו רגע ממש, מסב המלאך שריאל לשולחן שבת בבית שכנתה, הודתה לבורא עולם בלבה על שזכתה כמו אברהם אבינו להאכיל מלאך מרום ממעשה ידיה. ממרחק נשמע קול מופלא מלא הדר בוקע מבית שכנתה ומברך "המוציא לחם מן הארץ" בניגון ערב ששמעה פעם במקום כלשהו שלא הצליחה לזכור היכן. מבלי שידע דבר מכל זה, אמר ר' יוסף אלבו: "ניגון זה, נוהגים בו המלאכים ברדתם לעולם הזה, זהו ניגון של עולמות עליונים, שאינו מהעולם הזה כלל, אות הוא שהמלאך שריאל שורה עמנו. שהרי מימון אינו כאן ולפי שאין איש בשר ודם יכול להרים את העולם הזה לעולמות עליונים, ברי, שמלאך מעולמות עליונים ירד לשיר את הניגון הזה." והגם שידעה כיצד הגיעה הקדירה לכירת שכנתה והחרישה, בכל זאת תהתה כיצד הגיעו חלות השבת לשולחנה של שרה אזולאי ומי הצדקת שנפלה בחלקה הזכות ללוש חלות שבת עבור המלאך שריאל. בעודה מהרהרת בדבר שמעה את קולו השמימי של המלאך שריאל אחר שסיים לברך את ברכת המזון, לוחש לאזנה "אשריך, זוהרה שכל העולם נברא למען החסד, תנוח דעתך בעניין החלות, לפי שלא נותר די זמן עד כניסת השבת ללישת בצק ודי זמן לתפיחתו ולאפייתו שלח רבי עמרם בן דיוואן בידי את זוג החלות מגן עדן."

 

 

 

ג. רבי עמרם בן דיוואן ונס העקרה הישמעאלית.

 

עולי רגל נהגו ליטול אבן קטנה מגל האבנים שעל ציון הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, כסגולה לשובם בשלום לביתם. לפני נסיעות ארוכות בני קהילת וואזן נהגו ליטול מעל הקבר אבן זעירה ולהישבע לפני הצדיק שיחזירוה למקומה בשובם בשלום מנסיעתם. מספרים שכל מי שעשה כן, צלחה דרכו וחזר בשלום לבני ביתו. פעם נסע ר' רפאל בירדוגו נכדו של בעל "משפטים ישרים" שכיהן כאב בית דין בוואזן עשרים ואחת שנים משנת תרמ"ב ועד שנת תרס"ג, לטנג'יר עם בנו בן השש, יוסף. בדרכם חנו בבית העלמין באז'ן, התפללו תפילת מנחה, סעדו לבם, ולפני צאתם נטל הרב אבן קטנה בגודל חלוק נחל מגל האבנים שעל ציון צדיק, כסגולה לשובם בשלום, אמר את תפילת הדרך והצטרף עם בנו לשיירה של ישמעאלים שהייתה בדרכה לטנג'יר. לאחר רכיבה של שש שעות, לעת ערב, עצרו לחניית לילה באחד הכפרים, בקרבת ששאוואן.

בעלות האור, והם עוד ישנים הותקף הכפר על ידי שודדים משבטי ההר הסמוכים. הייתה אנדרלמוסיה, הנשים והילדים זעקו מפחד וברחו לקול היריות. כל אנשי השיירה נפוצו לכל עבר. רבי רפאל פנה לצד אחד ובנו לצד אחר. ר' רפאל בירדוגו מצא מחסה מאחרי תלולית עפר ואותת בידיו לבנו להצטרף אליו. הרב חשש להשמיע קול, שמא ישמעוהו הליסטים שדהרו על סוסיהם כמטורפים אנה ואנה תוך ירי באוויר. ויִשְׁבּוּ את בנו או יהרגוהו חס וחלילה. נשימתו נעתקה מפיו כשראה את בנו נלקח על ידי ישמעאלית אחת לפאתי הכפר ונעלם מעיניו. משהסתלקו השודדים עם שללם וחזר השקט לכפר, חיפש הרב את בנו ולא מצאו. היות שחיפושיו עלו בתוהו, החליט להישאר בכפר עד שימצא את בנו. הוא הוציא מנרתיקם את טליתו ותפיליו התפלל תפילת שחרית, נשא עיניו למרום והתפלל למציאת בנו בהקדם. הרב סבר שבנו נבהל ומסתתר באחת הפינות וסופו לצאת מהמסתור כשיחוש שהסכנה חלפה. בינתיים, המשיכה שיירת הישמעאלים בדרכה לטנג'יר ור' רפאל בירדוגו נשאר בכפר.

משמים היה הדבר שאותה אישה ישמעאלית לא נפקדה זמן רב ועלתה לקברה של לָאלָה מְנָאנָה הקדושה הנערצת של העיר לערייס, נשאה לפניה תפילות אין ספור ולא נפקדה. יעצו לה לעלות לקברו של הסייד היהודי הקדוש סייד עמרן באז'ן, והייתה דוחה ודוחה את נסיעתה לשם. כשמלאו עשר שנים לנישואיה ותפילותיה נשארו ללא תוצאות, פנתה לרב היהודים בוואזן ובקשה רשות להיכנס לבית העלמין היהודי. התיר לה הרב להיכנס למתחם הקבר של הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן כדי להתפלל לישועתה. והוסיף: "לא תיוושעי ותפילותיך לא ייענו אם לא תרבי רחמים בעולם! היי רחמנית על מי שכוחו דל משלך ועל מי ששכלו רפה משלך ועל מי שמזונו צר משלך! רחמי על כל נפש וקל וחומר על מי שגורלו מופקד בידיך." לסיום, השביע אותה: "אם תיפקדי החזירי לאלוהים מה ששייך לאלוהים ולצדיק מה ששייך לצדיק, כפי שריחמו עליך, רחמי על אחרים, ישמעאלים ויהודים כאחד, אם תאמצי את מידת הרחמים, רחמך ייפתח!"

 

ומשמים נגזר שאישה זו הבחינה בילד חסר האונים, עומד וממרר בבכי. לפי לבושו זיהתה שיהודי הוא. נכמרו רחמיה על הילד הקט הזה שגורלו הופקד בידיה, עטפה אותו בג'לאביא חומה, כדי להסוותו מעינא בישא ומעינם של חורשי רע, על מנת להחזירו למשפחתו. כך צעדה עמו לוואזן. כל הדרך הרגיעה ולטפה אותו ולמרות שלא הבין את שפתה, חש בכוונותיה הטובות. ובאתנחתאות האכילה אותו בדבלות שייבשה במו ידיה. בהגיעה לוואזן, פנתה לבית הרב שהתיר לה בשעתו לעלות לקבר הצדיק והתפלל למענה. כשפתחה את הדלת וכשראתה את יוסף בנה עטוף בגלימה של גויים ישן בחיקה של ישמעאלית נוכריה, נהפכו פני בעלת הבית כשולי קדרה ויצאה מפיה זעקה שהעידה על סערת רוחה ועל השאלות ששאלה את עצמה: היכן בעלה ואיך הגיע יוסף לרשות אותה ישמעאלית. לשמע קול אמו התעורר הילד ומיהר לספר לאמו את קורותיו ביממה האחרונה. כשראתה את גודל הנס וגודל החסד של הישמעאלית, הזמינה אותה הרבנית להיכנס לביתה, השקתה אותה בחלב טרי והוציאה לכבודה תקרובת פירות, חמאה, דבש ועוגות. ולפי שהישמעאלית לא דברה לא ערבית ולא ספרדית, הזמינה הרבנית גוי, על מנת לתרגם את דברי האישה שהצילה את בנה. וזו, בלשון שבטי הריף, ספרה את הסיפור מתחילתו ועד סופו. "מיום שנישאתי בעודי ילדה לבן דודי, לא הריתי. התפללתי לאללא וללאלה מנאנה שירפאוני מעקרותי. שבעתי אכזבות ומרורים, בפי כל נקראתי "העקרה". איבדתי כל תקווה. עד ששכנתי שכנעה אותי לעלות לקבר ה'סייד' היהודי. לפני חמש שנים באתי לבית זה לפגוש את החכם היהודי, לפי המלצת הקאדי שלנו. בפגישה ההיא התיר לי החכם לעלות לקבר ה'סייד' שלכם ואמר לי: "תהיה רחמנית על בניו של בורא עולם מוסלמים ויהודים. וככל שתהיי רחמנית ונשמתך תמלא יותר ויותר ברחמים על בניו של היושב במרומים, כך יקדים רחמך להיפתח."

עליתי לקבר הצדיק, ביקשתיו שייתן לי פרי בטן, בכיתי והתפללתי מזריחה ועד שקיעה, נשבעתי לפניו לעשות צדקות מידי יום, כמצוות החכם היהודי. תשעה חודשים מיום ה'זיארה' ההיא, נפקדתי וילדתי תאומים, בן ובת.

היום לפנות בוקר, פשטו שודדים מיושבי ההר על הכפר שלנו, ולפתע בתוך כל המהומה והצעקות הבחנתי בילד יהודי ממרר בבכי. משכתי אותו בידו בכוח אלי כדי שלא יירמס תחת פרסות הסוסים, והברחתי אותו בריצה לעבר אסם התבואה שלנו. הסתרתי אותו בין גרעיני החיטה, עד ששככה המהומה. לאחר שהשודדים גנבו את הבקר והסתלקו, ניסיתי לדובב את הילד ללא הצלחה משום שהוא לא מדבר את שפתי ואני לא מדברת את שפתו. נגשתי לראש השיירה והתעניינה מאיפה הגיעו הנוסעים ומה יעדם. מדבריו הבנתי שהיהודי ובנו הצטרפו לשיירה באז'ן, מקום קבורת הצדיק סייד עמרן הקדוש שאליו עליתי לרגל כמה וכמה פעמים. ראיתי בכך אות משמים שזימנו את הילד היהודי הזה לידיי דווקא כדי להצילו ולהחזירו להוריו. קשרתי את הילד על גבי כפי שאני רותמת את ילדיי, ומזריחת השמש, אני צועדת ללא הפסקה עד שהגעתי לביתך."

עודה מספרת את ספורה, והנה נכנס ר' רפאל בירדוגו לביתו, מניף זרועותיו מתייפח ומייבב וצועק שוב ושוב "טָרף טרַף, יוֹסֵף! טָרף טרַף, יוֹסֵף! אבד הילד!" ואז הבחין בבנו הקטן ולא הבין איך הגיע ילד בן שש שנים מהכפר המרוחק לבדו לוואזן. הוא קפץ לעברו, נטל את בנו בידיו, חבק ונשקו בהתרגשות שלא ידע כמוה מימיו. והנה נזכר בפני האישה הזרה שישבה ליד רעייתו ומנבכי נפשו עלה זיכרונה לפניו. הוא לא הבין מה מעשיה בביתו. לבסוף חייך ואמר: "כמעט איבדתי תקווה, אך אף על פי כן לבי ניבא לי שסוף הסיפור יהיה מעין זה. כשנסנו מפני השודדים ויוסף נעלם מעיני, התמלאתי דאגה לשלומו, אך לא הפסקתי להאמין שהיושב במרומים ישעה לתפילתי. ידעתי שבעל הנס ר' עמרם בן דיוואן יופיע. חיפשתי את יוסף בכל פינות הכפר. לא השארתי אבן על אבן, בכיתי, קראתי פרקי תהילים. שלוש שעות אחרי צאת השיירה, בא אחד מחברי השיירה וסיפר שרוב אנשי השיירה נסחפו בשיטפון וטבעו בנהר. הודיתי ליושב במרומים על שעיכב אותי בכפר ועל הנס שנעשה לי בזה שלא הלכתי אתם. עתה קיוויתי לנס שיעשה לבני. כשהגעתי למסקנה שיוסף נחטף ולא אוכל להשיבו בלא עזרת השלטונות, החלטתי לחזור לבית, כדי לערב את הפאשה בעניין חטיפת בני. ועתה כששמעתי את סיפור חייה של האישה האצילה הזו ואת סיפור ההצלה של בני, ברור שנס גלוי היה כאן.

בוכה משמחה על הנס המשולש שנעשה לבנה ולבעלה, שניצלו מפגיעת הליסטים, שלא המשיכו במסע עם השיירה וכך ניצלו מטביעה בנהר ועל הצלת יוסף על ידי הישמעאלית שאלה הרבנית את הישמעאלית:. "במה אוכל להודות לך, גברתי הרחומה?"

"זכיתי כבר לשכר כפול מן הצדיק. זכיתי בתאומים. משמים כתבו שיבואו לסטים לכפר שלנו ושֶׁאמצא ברגע ההוא בקרבת ילדכם כדי להצילו מפרסות הסוסים. ריחמתי על הילד כי מאז שהסייד הקדוש שלכם הציל אותי מעקרותי, שופעים בי רחמיי."

והיה זה נס גלוי בחינת "כִּי עַתָּה, רָאִיתִי בְעֵינָי." נס שסופר מדור לדור בקהילת וואזן עד שהעליתיו על הכתב כאן בירושלים עיה"ק תותב"א. זכות רבי עמרם תגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר.

 

 

 

 

לימור אדרי – המרינה של אשדוד בשעת לילה

 

 

 

 

 

 

1 . אחווה, מסדר דתי.וואזן נחשבת כעיר קדושה לאיסלאם, בוואזן שוכנת הזאוויא וואזאניה.

2 .סופי – תורת הנסתר של האיסלאם.

3 . "קדוש" בערבית מוגרבית.

4 .רבים של שריף בערבית מוגרבית, צאצא של הנביא מוחמד. בוואזן ישבו השורפה מצאצי אידריס הראשון.

5 לשון הנקוטה על ידי רבנים ופוסקים בספרות השו"ת.

6 זמן סבב הרוכלות בכפרים, נקרא טמפוראדא פעמים נמשך שבועות ופעמים חודשים. Temporada בספרדית פירושו: עונה, תקופה, זמן. בפי יהודי צפון מרוקו, המונח ביטא את זמן העבודה של בעלי המלאכה והרוכלים היהודים מחוץ לעיר.

7 שם מקום שבו התגוררו יהודים ובו שכן ביה"כ ע"ש ר' עמרם בן דיוואן.

8 אחות בספרדית דרך רווחת לפניה ולציון שמות נשים קרובות בקהילות הצפון, דוברות יהודית ספרדית.

9 זו הלשון הנקוטה בספרות השו"ת של חכמי מקנס עד תחילת המאה העשרים.


הדפסהדואל