תאומים בירושלים

facebook Share on Facebook

 

הרצל ובלפור חקק

תאומים בירושלים

 

 

פתיח עצמאות תש"ח

נולדנו שבועיים לפני הולדת המדינה ב-1948, ואבינו שהיה פעיל במחתרת הציונית, בחר לקרוא לנו בשמות שביטאו את החלום הציוני: הרצל ובלפור. הרצל חלם לקבל את הצ'ארטר, ובלפור נתן אותו: נו, כמובן: הצהרת בלפור. אך לרוע המזל הרצל ובלפור לא נפגשו, למרות שעמדו להיפגש ב-1903 סמוך לקונגרס הציוני הששי, כיוון שבלפור הציע אז להרצל את "הצעת אוגנדה", ומעטים יודעים שבלפור היה אז רה"מ של בריטניה. הרצל ביומנו מספר שהוא לא פגש את בלפור אלא רק את שר המושבות צ'מברלין. אבא שלי החליט לתקן את "המעוות" והוא הפגיש את הרצל ובלפור כתאומים זהים. הוא העניק לנו שמות אלה, עקב היותו פעיל במחתרת הציונית בבגדאד, אך הסבא העניק לנו שמות עבריים: אלדד ומידד.

 

עלינו ארצה ב-1950, כיוון שאבינו נעצר "בעוון פעילות ציונית". לאחר שהמשפחה הצליחה לשחררו תמורת בקשיש לחגוג את הפסח בביתו, נמלטה משפחתנו בפסח תש"י (1950) לפרס ומשם לישראל. לאחר חודשי קליטה במעברה עברנו לגור בירושלים. גרנו שנתיים בשכונת זיכרון יוסף בדירת חדר קטנה ברחוב הירקון ואחר כך עברנו לגור בשכונת בתי סיידוף, שם בילינו את ילדותנו עד גיל שתים עשרה.

 

בתי סיידוף בירושלים

 

השכונה נבנתה ב-1911 על ידי יהודי מבוכרה והיא עומדת ברחוב יפו סמוך לתחנת דלק "הטורים" מול שכונת "אבו בסל" (שנוסדה על ידי יצחק ליפקין, סבו של אמנון ליפקין שחק). "בתי סיידוף" הייתה בנויה כפטיו. השכונה הייתה דו-קומתית ובנויה כחצי קשת, ולמעלה הייתה מרפסת המשכית שהקיפה את כל השכונה. אנו גרנו בקומה התחתונה סמוך לחצר הגדולה, ובה היו שני בורות-מים ועץ ערבה שופע ענפים ועלים. על השכונה סיפרנו בסיפורי ילדים שהופיע בשנים האחרונות בעיתוני ילדים, והיא גם איזור ההתרחשות של מרבית סיפורי הקובץ "תאומים זה סיפור מצחיק לפעמים" שפרסמנו בהוצאת ירון גולן, 1994.

ההווי בשכונתנו היה מאד קהילתי. כולם חוו בשכונה בחצר הגדולה את חוויותיהם, תחת העין הפתוחה של "המשפחה הגדולה": יחד ראינו שעות של שמחה ושעות של עצב. כל השמחות המשפחתיות נעשו בתוך היחד, בתוך הקהילה. וגם כשהייתה הלוויה, לא עלינו, היא יצאה מחצר השכונה, ושמענו יחד הן את גבאי בית הכנסת מספיד את המת והן את שירתן של המקוננות.

 

עץ הערבה שלנו

בלב השכונה עמד עץ ערבה, וסמוך לו היה מבנה השירותים של השכונה. בבתים לא היו בתי שימוש, ולכל משפחה היה תא שירותים. אך מה שחשוב יותר: עץ הערבה היה עבורנו, הילדים, אוצר בלום, כיוון שלא בכל שכונה צמח לו עץ ערבה. טיפסנו על העץ והקמנו שם "מחנה" שאפשר להיסתר בו מעין רואים. ובסוכות? סוכות היה החג הגדול של עץ הערבה, וגם שלנו - הילדים. היינו סוגרים את שני שערי השכונה, שלא יבואו ילדים מ"אבו בסל" ומ"בית יעקב" ויזנבו בעץ היקר שלנו. אנו הילדים היינו פושטים על העץ, ומאגדים אלומות של עלי ערבה. הלכנו לשוק מחנה יהודה והתפזרנו שם ברחבי השוק, מנסים להתחרות מי ירוויח יותר ממכירת עלי-ערבה לחג. זו הייתה חוויה שקשה לשכוח: ישבנו על רצפת השוק, ואלומות ערבה קשורות בגומי למרגלותינו. "ערבה, ערבה" צעקנו, "ערבה לחג הסוכות". אספנו את הפרוטות שהצטברו, ובערב התאספנו, כל ילדי השכונה, ובדקנו מי היה "העשיר" של אותו יום.

 

חדר המגורים

באותן שנים בשנות החמישים כולם היו עניים. בשכונה גרו רק בני עדות המזרח וספרדים. השכונה הייתה מקום מגורים למשפחות עניות. בשום בית לא היה מקרר או תנור. האמבטיה שלנו הייתה פיילה (גיגית). את שיעורי הבית הכנו על אדן החלון, כיוון שלא היה לנו שולחן כתיבה. ובלילה היה הבית כולו חסום במיטות ( במשך היום היו המיטות מקופלות, כמובן).

גרנו כולנו: זוג הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות בדירת חדר. במרכז החדר היה שולחן אחד, והוא שימש לכל הצרכים: גם שולחן-בישול עבור אמא, גם שולחן-אוכל משפחתי, ולפעמים גם שולחן משחקים וכתיבה.

בבוקר היה מגיע החלבן ומוזג לאמא לסירים את החלב, לפי המידה שרצינו. אחר כך היה רושם בעיפרון קופי בפנקס, ואמא שילמה בהקפה בסוף החודש. כך היו מגיעים לשכונה בעלי מקצוע שונים: משחיז הסכינים, מלבין הכלים (וייסן קסלאך), הזגג, מנפץ הכותנה וכיו"ב.

קבוצת נש"ר

בהיותנו בני עשר הקמנו קבוצת ילדים בשם "נשר". למה "נשר"? (בעצם, למה לא?) הסיבה לשם "נשר" נעוצה הייתה בהערצתנו כילדים לקבוצת חסמב"ה. השם חסמב"ה, הוא כידוע ראשי תיבות: חבורת סוד מוחלט בהחלט. הערצנו אז את הסופר יגאל מוסינזון ז"ל ואת החבורה שיצר, ורצינו להידמות להם. לקבוצה שהקמנו קראנו נש"ר: נערים שומרי רז. חילקנו את הקבוצה לשתי פלוגות, וכל אחד פיקד על פלוגה. הדפסנו להם כרטיסי חבר, הענקנו דרגות וגם קיימנו פעילות חברתית מדי ערב. לבלפור היה תפקיד מיוחד: הוא היה "מספר הסיפורים" של הקבוצה. כל ערב היה עליו לספר סיפור. יצאנו יחד לטיולים רגליים, וגם ביימנו עבורם הרפתקאות מדומות. כך יצאנו בשבת אחת לליפתא וסיפרנו לילדי השכונה שאנו יוצאים אל מעבר לגבול לכפר ערבי. הילדים זחלו לעבר המעיין על קוצים ועשבים והסתתרו מאחורי סלעים.

בפעם אחרת יצאנו לעבר הכניסה לירושלים וראינו שם בית בודד בלב השדה. סיפרנו להם, שזה בסיס של מרגלים, והערב עומד להגיע לכאת מרגל ולמסור חומר לערבים. חילקנו אותם למשמרות, וכל כמה שעות התחלפו השומרים. הם היו צריכים להסתתר מאחורי סלע ולהודיע מתי מגיע המרגל. מובן שלא הגיע שום מרגל, אך הילדים רעדו מפחד וצפו אל עבר הבית.

כשהיינו בני שלוש עשרה פרסמנו את הסיפור "קבוצת נש"ר לוכדת מרגלים" והוא פורסם ב"דבר לילדים", בעריכתו של אוריאל אופק. לאחר שהסיפור פורסם, רצינו מאד שהוא ישודר ברדיו. הלכנו למשרדי "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה וביקשנו מהשוער להיפגש עם מר יוסי גודארד, שהיה אז מנהל התכניות לנוער. השוער לא הסכים אך אמר לגודארד באינטרקום: "יש כאן תאומים שרוצים להיפגש איתך". להפתעתנו, גודארד ענה לו: "תכניס אותם". הגענו לאולפן אל יוסי גודארד והראינו לו את גיליון "דבר לילדים" שבו פורסם הסיפור. גודארד התרגש מאד ואמר: "תביאו את כל ילדי השכונה והם יופיעו ברדיו בתסכית על סיפורכם".

ואכן כך היה: הגענו לאולפן הרדיו של "קול ישראל" עם ילדי השכונה האותנטיים, שעליהם נכתב הסיפור, ואכן התסכית כולו בוצע, כשאנו עצמנו וילדי השכונה משחקים את התפקידים הראשיים. בין פרק לפרק של סיפורנו שודר קטע ראיון עם שנינו, והמראיין היה כתב צעיר של הרדיו בשם: איתמר אלבוחר. הפרסום החניף לנו מאד בעיני כל הילדים בכיתה ובבית הספר וזו בעצם הייתה הופעת הבכורה שלנו ב"קול ישראל".

מכונת הדפוס עובדת

סמוך לשכונתנו, במקום שבו עומד היום שוק אגריפס החדש (שוקניון), עמד בית דפוס קטן. מדי בוקר היינו עוברים במקום בדרכנו לבית הספר ומביטים בפועלי הדפוס בקנאה. חשבנו אז בתמימות של ילדים, שפועלי הדפוס הם הסופרים והמשוררים, והם פשוט עומדים ליד המכונות, מושכים בידית ומתוך המכונה האדירה נפלטות יריעות נייר מודפסות. כמה שקינאנו בהם בפועלים: הם עמדו בבגדים שחורים ומפויחים והביטו ביריעות המודפסות של יצירות שזה עתה כתבו! התפללנו אז שיום יבוא וגם אנו נוכל לעבוד בדפוס, ולראות את יצירותינו נפלטות מיד מן המכונה. וכך מדי יום באנו לדפוס, והם לא הבינו מה מעשינו שם.

יום אחד שאלו אותנו: "תגידו, מה אתם עושים כאן כל הזמן? מה אתם רוצים?" בבושה אמרנו: "אנחנו רוצים להיות סופרים כאן בדפוס כשנגדל". הפועלים צחקו ואמרו: "טוב, נשמור לכם מקום כאן. ובינתיים עד אז, הנה לכם מטריצות מן הדפוס". והם נתנו לנו מטריצות של דפוס בלט, שבקושי ניתן לראות כאלה היום בעידן המחשב. כה גאים היינו במטריצות שקיבלנו, וגם למדנו מהם עיקרון חשוב. כל האותיות במטריצות היו הפוכות! א' הפוכה , ב' הפוכה וכו'. אחרי מספר ימים, עלה בראשנו רעיון גאוני: לבנות מכונת דפוס פרטית משלנו. הכיצד? קנינו עשרים ושבעה מחקים, וגילפנו מהם את כל אותיות האלפבית. בעזרתן ובעזרת כרית חותמות הטבולה בדיו שחורה הדפסנו עיתון שכונתי. פשוט הדפסנו את העיתון אות אות, וכל עותק מחדש הודפס אות אחר אות. שערו בנפשכם כמה עמל צריך להדפיס עיתון שכונתי, כלומר להדפיס כל עותק בנפרד!

הייתה זו עבודה מפרכת וקשה, אך משתלמת בהחלט. כל עיתון שיצא תחת ידינו, נמכר במחיר של שילינג אחד. ילדי השכונה רכשו אותו, וכולם היו סקרנים לדעת מנין לנו מכונת הדפוס. לא יכולנו לעמוד בלחץ וסיפרנו שיש לנו מכונה שקיבלנו מהדוד באמריקה. הלחץ גבר, והחבר'ה רצו לראות את המכונה. ואז אמרנו: "חבר'ה, את המכונה אי אפשר לראות, אבל אפשר לשמוע אותה". וכך, על פי בקשתנו, התאספו כל ילדי השכונה ועמדו מעבר לחלון הבית שלנו. כמו חלונות בבתים רבים בירושלים, כן גם חלון ביתנו התברך באדן רחב - שם עמד הרצל. בלפור עמד בתוך הבית - הכה בחוזקה, במזלג על סיר, פעם אחר פעם, והרצל קרא מעבר לחלון: "מכונת דפוס עובדת! מכונת דפוס עובדת! מכונת דפוס עובדת!"

עלילות הקולנוע

בילדותנו היינו לא רק סופרים ועיתונאים, היינו גם קולנוענים. מגיל צעיר ייצרנו סרטי קולנוע. מובן, שאין מדובר בסרט קולנוע אמיתי שרואים על מסך. זה היה קולנוע שיוצר בבוטיק לנעליים: פשוט, לקחנו קופסת-נעליים, ניקבנו פתח במכסה הקופסה. השחלנו שני גלילי עץ בקופסה, ולגלילים אלה הדבקנו ניירות ארוכים. אמא הייתה מייצרת עבורנו דבק מיוחד מקמח ומים להדביק את הניירות. כל בוקר היינו קמים מוקדם ומתמסרים לחיבור עלילות הקולנוע שלנו. הרצל היה מצייר ובלפור מחבר העלילות, וכך ציירנו וכתבנו יחד סרט קומיקס שלם. כשהיצירה הראשונה נשלמה, פרסמנו בכל השכונה מודעות בזו הלשון:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכך נקבעו יום ושעה והילדים ישבו בכיסאות ליד חצר ביתנו. כל ילד שילם עבור כרטיס (שהוכן גם הוא במכונת-ההדפסה שלנו), ואנו העמדנו את סרט-הקולנוע על שולחן קטן. גלגלנו את גלילי העץ, ואז סיפרנו את שטף העלילה, תוך שאנו משמיעים את כל הפעלולים: קול של ג'יפ, קול של מטוס, קול של רכבת, קול של פגז וכיו"ב.

מיד אחר-כך ציירנו את הסרט: טרזן ובנו. וכך משנה לשנה ייצרנו סרטים, והשנים חלפו, ואיננו מבינים עד היום הזה מדוע לא הוזכרנו בין יוצרי הסרט העברי. גם לנו יש חלק ונחלה בהולדת הסרט העברי, לא פחות מיעקב בן דב וברוך אגדתי...

 

הספר השכונתי

אחד הסיפורים בספרנו "תאומים זה סיפור מצחיק לפעמים" הוא על הביקור במספרה השכונתית. בשכונה שלנו "בתי סיידוף", היה ספר בשם יצחק כהן והמספרה שלו עמדה (למעשה, עדיין עומדת) ברחוב יפו סמוך לשכונה. הוא היה תימהוני ולא הבחין בינינו כתאומים.

יום אחד הרצל נכנס למספרה והסתפר, וכעבור שעה הגיע בלפור. הוא נחרד ממש: "מה קרה? כבר צמח לך השיער?" סצנה משעשעת זו זכתה לפיתוח בסיוע דמיוננו הפורה. בסיפור הכתוב הספר מספר את מידד (כלומר,בלפור) וזה פונה לדרכו. וכאשר מגיע אלדד (כלומר, הרצל) הספר זועם עליו: הוא חושב שעשו לו כישוף וכבר צמח לו השיער ולכן מסרב לספר אותו. כאשר רואה הספר את התאומים סמוך למספרה הוא מנסה למשוך את אלדד חזרה למספרה, אך שניהם נמלטים.

היום כשאנו עוברים לא פעם סמוך למספרה של יצחק כהן איננו נמלטים עוד. להיפך. אנו נעצרים ומתבוננים מבעד לחלון הראווה בספר הזקן שעיניו עייפות והוא מחכה בכיליון עיניים ללקוחות שבקושי מגיעים. לפעמים אנו נכנסים דרך שערי הברזל הפתוחים אל השכונה, והשערים - כידוע - פתוחים למי ששב. תמיד בשיבה מאוחרת רואים את הדברים אחרת. תמיד חוזרים הגעגועים אל הימים שהיינו ילדים, אל מראות הילדות. וכבר כתב ביאליק בסיפורו "ספיח":

"באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, לא ניזונו אלא מכוח ראייה ראשונה".

 

 


הדפסהדואל