התיישבות יהודית בתפילאלת

facebook Share on Facebook

 

נסים קריספיל

 

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת1

 

ביומן שבו תיעדתי את מחקר השדה בנאת התפילאלת, מופיע התאריך: 7.11.98. אף שהעונה הייתה סתווית משהו, השמש עדיין קפחה. מצאתי לי מסתור מפניה כשאני נשען על שרידי חומותיה של העיר הקדומה "סיג'ילמאסה". עיר ואם ששכנה בלב הסהרה בין ובתוך נאות דקלים, צופה על נהר הזיז. אלא שאז רחובותיה שקקו חיים. שיירות טעונות בזהב, מלח ותבלינים, נעו אליה וממנה אל מעבה אפריקה, אל הרי האטלס הגבוהים ואל עבר נמלי הים התיכון. היהודים שחיו בה, הם אלה שניהלו, שינעו, מכרו וקנו והובילו לערי השדה, הים וההר וגם עסקו במלאכות מסורתיות. תלמידי חכמים חיו בה. רבנים ובתי כנסיות ומדרשות. איגרות נשלחו ממנה אל קהילות בני ישראל בבבל, במצרים ובארץ ישראל. מה שנותר מעיר "הרואית" זו הן חומות. ואף שהן היו בנויות מטין האדמה, הן נשתמרו היטב. עוביין מעיד על חוסנה של העיר. יודעי דבר בקורות העיתים מספרים שהיא נהרסה ברעש אדמה. על עושרה של העיר האגדית סיפר לי האינפורמנט אל מדאני בובקיר, בן 80 ומעלה שהיה פעם שומר בשער המלאח של ריצאני. אל מדאני מספר שפעם הגיע שולטאן ששמע על עושרה של העיר וביקש לצור עליה. חומותיה היו בנויות אז מגזעי דקלים. העיר שממגורותיה היו עמוסות לעייפה בגרעיני חיטה, לא נכנעה לשולטאן. השליט של סיג'ילמאסה ביקש להראות לשולטאן שצר על עירו שהוא מכלה את זמנו לריק ושאין לו כל סיכוי להכניע את העיר במצור. הוא ציווה להוציא אל הצרים עליו דרך פרצה שהייתה בחומה, שור. הצרים שחטו את השור ומצאו בבטנו גרגירי חיטה ושעורה. אמרו הצרים זה לזה: "אם זאת העיר שחומותיה בנויים מגזעי דקלים ולא מבוץ ובהמותיה "מאולפים" - מוזנים בשעורה ובחיטה (אילעלף - במרוקאית - המוזנים). הרי שאין סיכוי שבעולם לכבוש אותה. אז החליטו לנטוש את הרעיון ולחזור על עקבותיהם.

עד היום, חומותיה מציינים את עוצם גודלה. מבחינת אורכה, היא השתרעה ממנצוריה לתבועצאמת וברוחבה מע'ורפא אל וואדי ע'ריס. עיר של 4 ק"מ רבועים. על אורכה וגודלה מספרת האגדה המקומית: פעם חיתה בחלק הדרומי של סיג'ילמאסה נערה יפהפיה בשם 'תבוע'. המלך ביקש לשאתה לאישה. יום אחד הגיעו אליו משרתיו ואמרו לו: "תבוע - צמת", תבוע הנערה צמה, היא אינה רוצה לאכול. אמר להם השולטאן: "אם היא צמה, תתפרו לה 'מנצורייה' - כפתאן. לכן, כך אומרת האגדה, אורכה של סיג'ילמאסה הוא ממנצוריה לתבועצאמת.

 

המלאח של ריצאני

מסיג'ילמאסה העיר הקדומה ביותר בחבל התפילאלת, צעדתי לעבר הגרעין הקדום של העיר 'ריצאני', כלומר העיר העתיקה. שער הכניסה אליה, הוא שער המלאח היהודי. השער מסויד בסיד לבן. סמוך לשער, שוכן ביתה של חלימה ובו גרה בעבר משפחה יהודית. חלימה הזמינה אותי להיכנס לביתה. היא סיפרה לי שמיום שנכנסו הערבים לגור במלאח היהודי הם קראו למלאח בשם "קצאר וואד שרפה". נכנסתי לתוך חצר מקורה. שני עמודים מתומנים נושאים עליהם תקרת עץ וחלון קרוע בחלקה העליון. התקרה מקורה במרישי דקלים. מהחצר נכנסים לשלושה חדרים קטנים - כעין כוכים. אל מדאני בובקיר שהיה פעם השומר בשער המלאח היהודי, הצטרף אלינו. בקשתי שיספר לי על היהודים שגרו במלאח והוא מנה לי אותם אחד לאחד. כיוון שהתיעוד הזה חשוב והוא יכול לשרת חוקרים בעתיד. אני מביא את שמות המשפחות כפי ששמעתי מפיו של אל מדאני. האינפורמנטים שפגשתי במרוקו, אינם מציינים את שמות המשפחה, אלא את הכינויים או את הייחוס לבית האב.

שער המלאח של ריצאני

 

אל חזאן אל קוע'לאן - היה כנראה רב במלאח איקוע'לאן, עקר משם ובא לגור במלאח של ריצאני. ילדיו עבדו כחייטים.

מעיר (מאיר) חזאן (רב) . סוחר בכתאן (בדים)

הנא אנקיירי - צורף בכסף

אולאד ארפוע - הגיעו ממזגידא, עסקו בצורפות

יחיא אל קוע'לאן סוחר בכתאן

חזאן סאלי- אל פקי- הכוונה ל באבא סאלי

שמעון ווילד נונו - היה מתקין דליים מעור כדי לדלות בהם מים מבורות, מלאכה מסורתית חשובה שהתקיימה בנאות הדראע והתפילאלת.

אישו וילדיו - צורפים

אולאד עטייה - סוחרים

אולאד דודו מהדי - לימים נודע לי שזו משפחת אילוז - סוחרים

עקיקו - או עגיגו - צורף ממשפחת אבוקראט. הם שני אחים: דויד ויחיא. דויד נולד "מע'יוב" וזה בגלל שהוא גילה את הסוד של ר' שלמה חיון שנפטר, אבל היה מגיע לביתו בכל ערב שבת ומקדש לאשתו.

שמעון חזוט - ממזגידה במקור. - סוחר

חאכי מאולאד מח'לוף - סוחר שהיה מביא סחורה ממראכש

ווילד ארווימי - חדאד - חרש ברזל. - בארץ נודע לי שהוא משה אביחצירא

יחיא אישו - היה עמא - עיוור - משפחת אילוז

בוסמטא - חזאן גדול - רב גדול

חאכי באמו ווילד שראט - מוכר יין, סיגריות - משפחת חיון

בח'א אלגזאר - קצב

יחיא חזאן - נטרפה עליו דעתו

מאמאן - נטרפה עליו דעתו

מח'לוף ווילד אשרא - היה מקיז דם מהצוואר באמצעות שני צינורות נחושת

דלאיוויה - עושה הדליים- הם היו גם צורפים, חייטים, חרשי ברזל

בוח'ריס - בנאי שבנה בתים

ווילד נונו - היה קברן

חאכי - משוגע

חמו - התאסלם

אולאד מאמא - התאסלמו עדיין גרים בריצאני

שמחה בארפוד - התאסלמה ונישאה לקאיד באבא

יחיא ואליהו ארפוע - צורפים, האחרונים שעזבו את המלאח.

 

אל מדאני מספר שהיו במלאח ארבעה בתי כנסת. אחד היה ממוקם בפתח המלאח, המוסלמים הפכו אותו היום למסגד. אחד של הבאבא סאלי, אחד לא היה מקורה, בית כנסת של קיץ ואחד היה במלילח, המלאח הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן'. היהודים, מספר אל מדאני עזבו בשלושה גלים, בכל פעם 30 - 40 משפחות. במלאח הקטן הוא זוכר את שלמה שהיה ארבאט - מתקן כלי חומר שנסדקו, בעיקר סירי בישול. כיוון שהיהודים והערבים חיו באותה עת בעניות רבה, לא היה די כסף כדי לקנות סיר בישול מחומר שיהיה חליפת סיר הבישול שנסדק. שלמה היה מיומן בחיבור הסדקים באמצעות חוטי נחושת. העבודה דרשה מיומנות רבה. היה צריך לקדוח בחומר שני חורים משני צידי הקשת, בלי לשבור את הכלי. דרכם הוא היה משחיל את חוטי הנחושת ומהדק. 'ארבאט' - שם המקצוע בערבית, מעיד עליו שהוא היה מאחה, סוגר.

 

פתח ביתו של הבאבא סאלי במלאח של ריצאני

 

 

 

ביתו של הבאבא סאלי - אל חזאן אלכביר

הסמטה היחידה שהייתה בבעלות משפחה יהודית בריצאני הייתה של הבאבא סאלי. הגג המקרה את החצר המוארת נישא על ארבעה עמודים. עוד בהיות הצדיק בריצאני, הוא חצה את החצר לשתיים. ארון הספרים שהכיל את ספריו כמו הספסל שעליו ישב, נותרו בבית לפליטה. מהחצר נכנסים לשלושה חדרים. ח'דיג'א ח'ווא אמינה, מחזיקה עד היום את מפתח ביתו של הצדיק. בבית הכנסת של הבאבא סאלי חיה משפחה שאינה מאפשרת להיכנס אליו. אני הצלחתי לצלם את פתח הכניסה לבית הכנסת כשמעליו עיטור של מגן דויד.

הספסל עליו ישב הבאבא סאלי, נותר בבית כפי שהיה

 

'אלמלילח' - המלאח הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן'

הוא נשען על המלאח של ריצאני. ונקרא בפי היהודים בשם אלמלילח - המלאח הקטן. ישבתי עם אל קורס צדיק אחמד שמתגורר במלאח וזוכר את היהודים שגרו כאן:

 

ווילד אל עווינא - משפחת חרשי ברזל

איגו פרץ - הראשון שעזב את המלאח הקטן. הוא היה עושה יין ומוכר אותו

אולאד ארווימי - חרשי ברזל

אולאד מרדכיי - מוכרי כתאן

ענינא - היה מקיז דם

דודו מהבי - סוחר ואחיו חיט

אולאד ארפוע - צורפים

אולאד באמו - שני אחים עבי גוף שמכרו יין וניהלו קנטינה

בוח'ריס - בונה בתים

דואה - הזאלה (אלמנה)

ברוך מאמן - בעל משאית ותחנת דלק

אישו ניזרי - סוחר

ישראל

בוח'ריס - גוזז צמר

בועווינה - מוכר פח'אר (פחמים)

 

היה כאן בית כנסת אחד, הוא נקנה על-יד אחיו של אל קורס האינפורמנט שלי. דויד בנו של מרעלי מפאס בנה במלאח טחנת קמח ואני עבדתי אצל בנו כ 4 שנים..בפתחו של מלאח אחיאתן היה בית ספר יהודי. נהרס היום והיו גם שני בתי מדרש בהם למדו לימודי קודש.

 

בית הקברות היהודי של ריצאני

משתרע על שטח כולל של כ- 5 דונם. הכניסה אליו היא בדרך המרכזית הנכנסת לעיר ריצאני, מערבה למגדל המים ולמגרש הכדורגל. במערבו בנו היום בית מטבחיים "בטוואר" אל ג'דיד.. בשעה שבקרתי בו, הוא היה מוקף בגדר עמודים ותייל, גדר מאולתרת ורעועה שאינה מונעת חדירה, אלא מציינת את תחום בית הקברות. העסאס - שומר בית הקברות עזוזי עומאר. הוא זה שבנה את הציון על קברי הצדיקים במקום. במהלך חפירת יסודות לבית ההתוועדות, נמצאו כדי חרס אטומים, שהכילו גניזה., אני לא מצאתי בהם חומר שהיה ראוי לתיעוד.

בית הקברות היהודי של ריצאני והציונים של שושלת הרבנים לבית אבוחצירא

 

הציון הראשון הסמוך לבקתת השומר גודלו 3x5 מ', כולל שלושה קברים:

הראשון הסמוך לדלת של רבנו שלמה אוחיון תלמידו של רבנו יעקב אבוחצירא.

המרכזי והקטן יותר העומד בין שני הקברים ועליו כתוב:"ווילד של רבינו דויד אבוחצירא"

השלישי הנשען על הקיר ועליו כתוב:

פה נטמן

רבינו הגדול המקובל האלוקי

חסידא קדישא ופרישא

בנן של קדושים

שושלת היוחסין מר"ן

עטרת ראשינו רבינו

דוד בן מסעוד אבוחצירא

זצוקל

נתבקש בישיבה של מעלה

ביום שבת קודש י"ד כסלו

שנת תר"ץ

עלה בסערה השמימה

בכפרו על הדור

תנצב"ה

 

צפונית למבנה יש שני ציונים נוספים:

הציון הראשון ובו 3 קברים. גודלו 4 x 4.5 מ'

על הימני לא כתוב דבר, על המרכזי כתוב שהוא של רבנו מסעוד אביחצירא

 

פה נטמן

רבינו הגדול המקובל האלוקי

חסידא קדישא ופרישא

בנן של קדושים

שושלת היוחסין

פזר נתן לאביונים

בוצינא קדישא

מוהר"ר רבינו מסעוד

בן רבנו הגדול והקדוש

רבי יעקב אביחצירא זצוקל

עלה בסערה השמימה

י"ב אייר תרס"ח

תנצב"ה

 

ובקבר השמאלי לא כתוב דבר.

בציון השני, מבנה שגודלו: 3.60 x5.40 מ'. יש שני קברים:

על הקבר הראשון כתוב:

 

פה נטמן, הרב הגדול

החסיד וענו

עבד השם מנעוריו

חסידא קדישא ופרישא

הרב רבי

משה טרזמאן

זצוקל

תנצבה

בשני לא כתוב דבר, אבל הוא מיוחס ל ר' שלמה חיון

 

לסיכום:

המלאח של ריצאני היה המלאח הגדול ביותר בחבל תפילאלת. בנוי מקשה אחת וגרו בו רק יהודים. שומר הופקד על השער. מטעמי ביטחון יהודים עברו אליו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי והם אלה שייסדו את הגרעין העירוני - המסחרי של ריצאני וארפוד. משנעשה צפוף, בנו בסמיכות לו את המלאח הקטן - "אלמלילח" או כפי שהוא מכונה היום על ידי המקומיים: 'מלאח אחייאתן'.

הבית הוא בית מרחבי שתקרתו נתמכת על ארבעה עמודים מרכזיים, ביניהם חלון-תקרה, המחדיר אור לחצר ולחדרים. מהחצר המרכזית נכנסים לחדרים. לפעמים, כוכים זעירים שבהם אחסנו זרעים, תמרים, יין, עראק.

רוב היהודים עסקו במסחר, חלקם היו צורפים והמלאכה שאפיינה את האזור הייתה תעשיית דליים מעור שנועדו לדלות מים מבורות מים.

מלאח וויע'לאן

שוכן 3.7 ק"מ דרומית למלאח של ריצאני. כיום, הכניסה למלאח היא דרך חור שנפער בצד הדרומי של הקצאר. מיד עם הכניסה פונים ימינה והולכים עד סוף הסימטה. בפניה שמאלה מתחיל המלאח. את הסיור במלאח ערכתי בהדרכתו של מוחמד בל חוסיין שעבר את גיל הששים וזוכר את היהודים שחיו כאן. הבית הראשון הוא של גנין. הוא שוכן ליד מגדל השמירה - הבורג'. הבית השני של ווילד אישועה שהיה מוכר 'כתאן' - בדים. אח"כ באים אולאד הדו, אולאד עיוש. מיד לאחריה ה'חאסי' - בור המים ששימש את יהודי המלאח. מיד אחריו שלושת הבתים של אולאד הדו - משפחת אמסלם, אולד עיוש ושל יחיא אל ברדעא שהיה מכין מרדעות לחמורים ולפרדות. שורת הבתים הבאה היא של בראהם זרקא עינין - אברהם עם העיניים הכחולות. שמעון ווילד אל חזאן, אחריו בא בית הכנסת. בסמוך לבית הכנסת היה ביתה של מסעודה שטיפלה באביה העיוור שקראו לו 'אישי'. לפרנסתה הייתה תופרת בגדים. ביתו של אליהו, אחריו ווילד יעקוב וביתו של מאיר ווילד אל חזאן. אחריו וויל בוח'ריס, חאכי דלאיווי, דאר רחל שהייתה סוחרת.

חאג' אל חמי שישב בפתח המלאח ערך לי סדר ביחס למלאכתם של תושבי המלאח.

 

הציון על קברו של ר' מסעוד אבוחצירא

 

איצחאק בן אישו - בנאי

יחייא בן אישו - פלאח

איחיא אלהביל - בנאי

אליהו בן הדו - פלאח

יאהו בוח'ריס - צורף

דויד אוחיון - בנאי

מסעוד ווילד רחל - סוחר

איגו ווילד עיוש - בנאיאח'ו אליהו - היה נוסע לוויהראן שבאלג'יר, לא ברור למה

מעיר ווילד אלחזאן - בעל חנות

שמעון אחיו – בעל חנות

אליהו אלנג'אר - נגר

אליהו דליווי - פלאח

בראהם ווילד שלום - פלאח

יאהו ווילד הדו אולאד זוהרה - פלאל

מכלוף ווילד זוהרה - סוחר

איכו ווילד בח'א - גזאז - גוזז צאן

בראהם זרק אלעינין פלאח

משה אוחיון - פלאח

שאשו ח'ייאט דלאווי - מתקין דליים מעור

יוסף ווילד הדו - פלאח

יחיא לירארי - קסאס - גוזז צאן

ווילד אישועה אינקיירי - צורף

בח'א אל מדידי - גוזז צאן

 

בניגוד לדעה הרווחת שיהודים במרוקו לא עסקו כלל בחקלאות, אנחנו פוגשים במלאח של וויע'לאן יהודים שעבדו בחקלאות כשכירים אצל פלאחים מקומיים, ובפעם הראשונה גם יהודים שגזזו צאן.

 

תקרה מצוירת במלאח היהודי של וויע'לאן

 

תבנית הבית במלאח וויע'לאן דומה לזו של מלאח ריצאני. כאן, ארבעת העמודים התומכים את התקרה, עשויים מגזעי דקל מתומנים. ביניהם חלון המחדיר אור לבית. גרם מדרגות מוביל אל הגג. הגג פונה לעבר החדרים ומטבח קטנטן. מהקומה השנייה מטפסים בגרם מדרגות המוביל אל גג נוסף. מלאח וויע'לאן שוכן בתוך קצאר - מצודה ששרתה את האוכלוסייה המקומית ואת היהודים שחיו בקרבה. בניגוד למלאח של ריצאני שיועד אך ורק למגורי יהודים. הקצאר של וויע'לאן מקורה כולו. כשאתה נע בסמטאותיו, אתה הולך באפלה גמורה. לפעמים נזקקים לפנס גם ביום. קירוי הסמטאות נועד להגן על הקצאר מפני השמש הקופחת של הקיץ. הטמפרטורה בקיץ יכולה להגיע במרחב הזה של הסהרה לכדי - 50 מעלות. הסמטאות המקורות משמשות כמנהרות אוויר קר והופכות את השהייה בהן בקיץ לנעימה מאוד.

בית הקברות היהודי של וויע'לאן היה ב'ספאלאת' ובו נקברו גם יהודים שחיו במלאחים של בוזמילה ואירארה.

 

קצאר ארארה

שוכן במרחק של 7 ק"מ מהמלאח של ריצאני. גם כאן, בדומה למלאח של וויע'לאן, היהודים חולקים את הקצאר עם שכניהם הערבים. הקצאר המשותף, העניק ביטחון רב ליהודים. בעיקר בתקופה שבה נעדר שלטון מרכזי מהארץ ואיש הישר בעיניו יעשה. המלחמות הבין שבטיות היו באותה עת נחלת הארץ והיהודים שמצאו את עצמם מעורבים במלחמות הללו, בקשו מחסה. תקרת הבית נשענת על שני עמודים מרכזיים שגובהם כ- 5 מ'. עליהם מניחים קורה מרכזית וממנה מקרים במרישי דקלים הנשענים על הקורה ועל קירות הבית.

המארח שלי היה חאג' חביב בן 84 מקצאר ארארה. הוא כיבד אותי בתמרים מזן בוסליח'אן. וסיפר לי על דו קיום שהתנהל כאן בין יהודים לערבים. חאג' חביב זוכר כאן את כולם, אף שרובם הגדול עברו לוויע'לאן ולריצאני עוד בטרם עלו לארץ.

יחיא - היה החזאן וגם שוחט

בניו של יחיא איגו ושלמה - היו עושים דליים מעור. הערבי היה מביא להם עור מבורסקאי. והם היו מכינים לו דליים. צורתו של הדלי הייתה כעין משפך. צד אחד רחב והשני הולך וצר. בניו של יחיא היו מחברים לשני קצותיו חבלים, אתם היו מעלים את הכלי.

עזרן - היה עטאר

יחיא - מוכר סיגריות

בראהם אלע'ראבלי - היה מוכר תה וסוכר, ילדיו עברו לגור בארפוד

זוהרה- תופרת

רחל - תופרת

חנינה - תופרת

שלושתן היו תופרות ג'אלביות לערבים

דויד מאמן - סוחר. הייתה לו גם תחנת דלק בריצאני

אישו - סוחר

שלמה - היה ח'ראז - סנדלר - מתקין נעליים, רצען.

 

היה כאן בית כנסת אחד.

שיח' בשם חביב בל חסן הגן כאן על יהודים בתקופה שנעדר בה שלטון מרכזי. באזור ריצאני היו ארבעה שבטים: אל ע'ורפא, איית חבאש, תפילאלת, בני מחימד.

פלג מאיית חבאש שנקרא איית עטא היו פושטים עלינו עם כבשיהם, מתנחלים בגנים ובמטעי הדקלים ומשמידים לנו את כל היבול.. בל קאסם העריץ הגיע לכאן מאנגאד שעל יד אוג'דה. הוא הרג את מולאי מוחמד א שיח' שהיה הח'ליפא של מראכש ושלט כאן במקומו. בזמנו הארץ הייתה בוקה ומבולקה. הוא התעמר ביהודים. היה חוטף בעלי ממון או את ילדיהם ודורש כופר עבורם. הוא חטף מכאן את חאג' עבד אלרחמאן בן עבאללה ודרש עבורו 2500 רייאל חסאנייה של אותם ימים. זה היה הרבה מאוד כסף. הפלאחים של וויע'לאן היו מגדלים טבק ומוכרים אותו ליהודים. היהודים היו משביחים אותו, מכינים ממנו טבק ריחני והיו מוכרים אותו בערים הגדולות. בעבר היו מריחים טבק או לועסים אותו. באזור אוג'דה היו מניחים את העלים בין אצבעות הרגליים ומבעירים אותם. זו הייתה תרופה לטיפול בכאבי פרקים ובכאבי ראש.

 

מלאח בוזמילה

נסיעה של קילומטר על דרך עפר קשה מביאה אותי מאירארה לבוזמילה. דומה, ששער הכניסה לקצאר של בוזמילה, הוא היפה ביותר בין שערי הקְצוֹר שפגשתי. ליד השער פגשתי את אל חאג' עלי בן אלחביב, שהיה מעבר לגיל שמונים. הוא סיפר לי על קהילה יהודית קטנה שחיה בבוזמילה בשלום ובאחווה עם שכניה. הוא גם זכר את כולם:

 

התישבות יהודית לאורך נהר הזיז

 

הרנאג - היה מאחה קדרות שנסדקו- 'ארבאט' בערבית. כשחאג' עלי היה מזכיר את בעל המלאכה הזה, הוא היה מסנן בין שיניו את המילה 'חשאק' שפירושה מתקרב ל-'חוץ מכבודך', מסתבר, שמקצוע זה היה בזוי מאוד באותם ימים.

בן מומו - היה סוחר

איגו - גוזז צמר, תמיד עם שק על גבו.

בראהים ובנו אליהו ואחיו יוסף ובנו של יוסף חיים = "לאבאס עליהום" רוצה לומר שמצבם הכלכלי -פינאנסי טוב מאוד. הם היו פלאחים

בוח'ריס - מוכר וקונה עם הערבים

שלום - סוחר

מסעוד ובנו שמעון - חרש ברזל ומתקן קדרות בישול סדוקות

משה מאני - חדאד - חרש ברזל מוצאו מאירארה

 

הוא מציין את הנשים מסעודה הארון אשתו של אליהו, ארחמה, עישא ושמחה עזו, כולן אומר חאג' עלי היו תופרות מכנסיים, 'איזאר' - מעין גלימת בד לבנה או שחורה שנשים היו מתעטפות בה. בגדים, וג'לאביות. הכל בעבודת יד, לא הייתה להן מכונת תפירה.

חאג' עלי מספר: "היה להם בית כנסת אחד. אבא שלי, חביב, וסי מוחמד היו השיח'ים שהעניקו חסות ליהודים אז. זה היה בימיו של השליט העריץ בל-קאסם שהגיע לאיזור ב- 1914 וב-1929 הגיעו הצרפתים למחוז התפילאלת. התותחים של הצרפתים היו יורים מ'אולאד זהרה' לכאן ומטוסים ירדו והפציצו את הקְצוֹר. בל-קאסם היה חוטף יהודים עשירים ומבקש תמורתם כופר. הוא מציין את חיים היהודי מאירארא שנחטף על-ידם לצורך מיקוח. ריצאני הפכה עם הזמן לבירה הדרומית-צרפתית של הסהרה.

איית מרע'אד הייתה 'קבילה' - שבט גדול שהגן עלינו יחד עם איית אזדיג מתיעלאלין. איית עטא היו מתנפלים עלינו יחד עם בני מחמד, אל ע'רפא, וואדי איפלי ותאניזיד, כל אלה תמכו בשבט איית עטא שפשט עלינו. אנחנו, כארבעים עד חמישים קְצוֹר, נקראים 'ספאלאת'. כולנו נלחמנו בעריץ 2בל-קאסם ובשבט איית עטא. רבים מתו בקרבות הללו ולא מעט יהודים שילמו בחייהם. אחרי שבל-קאסם הוציא להורג את ה'חזאן אלכביר' שלכם. הרבה יהודים קמו ועזבו את מחוז התפילאלת ועקרו לוויהראן ולקולומבישאר שבאלג'יר. כבר אז, קצאר בוזמילה החל להתרוקן מתושביו. למן היום שבו בנו את הסכר על נהר הזיז סמוך לעיירה ראשידייה, כדי לווסת את זרימת מימיו במהלך כל השנה, אנחנו במקום להתקדם נסוגונו לאחור. אין מים באפיק הנהר, מפלס מי התהום הולך ויורד. בעבר היית חופר בור מים לעומק 5-8 מ' ומוצא מים. היום חופרים בורות לעומק של 50 מ' ולא מוצאים מים. מטעי הדקל שעליהם פרנסתנו מתייבשים, אי אפשר לקיים גם חקלאות שלחין והתושבים עוקרים מכאן לערים הסמוכות, לכן קצאר בוזמילה נראה היום כמבצר רפאים.

אני הקפדתי לצלם את ביתו של אליהו שהיה עושה דליים מעור. ביתו נותר שלם כפי שהיה. חצר ביתו מקורה במרישי דקלים. היא נישאת על 2 עמודי דקל מתומנים. הערבי שנכנס לגור בבית החליף את עמודי הדקל בעמודי בטון, אבל דגם עמודי הבטון שומר בצורתו על עמודי הדקל. בריבוע שנוצר סביב העמודים, קרוע חלון. חדרים קטנטנים נשענים על החצר. הקירות היו מעוטרים בציורים נפלאים, בהם היו גם כוכים לאחסון. במפלס העליון היה חדר שאליו מטפסים באמצעות סולם. חדר זה מכונה בפי המקומיים בשם 'צריר', בו הם מאחסנים זרעים 'צרורים'. בחדרים התחתונים היו מאחסנים תמרים. חדרי השינה נמצאים תמיד בקומה העליונה או על הגג.

קברו של הצדיק ר' שמואל אבוחצירא - ארפוד

 

סיכום הביקור במלאחים של וויע'לאן, ארארא ובוזמילה

הראשון וויע'לאן, קצאר שעדיין מוקף חומה מכל עבריו ושער כניסה מרכזי לו בצד מזרח. מעניין שכל השערים שנצפו בשלושת המלאחים, פנו לכיוון מזרח והם בנויים באותו דגם. כל השערים הובילו לסמטה מזוגזגת שממנה התפצלו סמטאות הקצאר. טכניקה שאמורה לבלום את האויב העתיד לפרוץ לתוך הקצאר. אמצעי בלימה זה ננקט בתקופות הקדומות במהלך תכנון של ערים מוקפות חומה. ראו שער שכם הקרוע בחומה המקיפה את העיר העתיקה ירושלים. הכניסה דרך השער אל הסמטה הראשית יוצרת את צורת האות הלועזית - Z . בקצאר ארארא המוקף בשתי חומות הטכניקה הזו חוזרת על עצמה פעמיים.. בשער הכניסה לשלושת הקצארים נבנו ספסלי ישיבה שעליהם ישבו זקני הקצאר בהתוועדויות, בעת שלום ובעת מלחמה. גם היום משמשים השערים מקום התוועדות וישיבה לזקני הכפר, בעיקר בימות הקיץ. השער מהווה אגן ניקוז למשבים קרירים של רוחות הזורמות מהסמטאות הקרות - חוצה, או מחוץ לחומה פנימה. הסמטאות החשוכות והאטומות לאור משמשות כתעלות איוורור.

בפני המבקר בקצאר הקדום עומדות שאלות רבות: כיצד נבנה הקצאר, בשלבים? בבת אחת?

מי תכנן אותו? מתי נבנתה החומה ההיקפית? מי נשא בעול בניית החומה, השערים? האם היה גיוס של תושבי הקצאר לעבודה? איזה חלק נטלו היהודים בבניית הקצאר, או שהם באו להתגורר במוכן?

המלאח היהודי של וויע'לאן הנחשב לגדול במיוחד, נבנה לאורכה של החומה הדרומית. המלאח נשען על קיר החומה. החדירה של שבטים פושטים לא הייתה אף פעם דרך שערי החומה. במלחמות הבין שבטיות, הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לחדור לתוך הקצאר הייתה דרך בקע אותו פרצו בחומת הבוץ. מכאן יובן שתושבי קצאר וויע'לאן הציבו את היהודים שהיו ניטראלים במלחמות הבין שבטיות, כ'בשר תותחים' בסמוך לחומה. הבקעת החומה מדרום, היתה מובילה את האויב ישר אל בתי היהודים. ואולי בשל התפקיד הניטראלי שמילאו, הם הוצבו בכל הקצארים לצד החומה או בהתפצלות הראשונה היוצאת משער החומה. להערכתי, המיקום המיוחד הזה נועד גם להבדיל את היהודים מהאוכלוסייה המקומית ולאפשר להם ולאוכלוסייה המקומית לנהל אורח חיים עצמאי - דתי. במלאח של וויע'לאן יש שורה עוקבת של בתים, אבל מול שורת הבתים, כלומר, בצד השני של הסימטה, לא נבנו בתים. הבנייה הקיימת היום מול בתי היהודים התבצעה אחרי שיהודי המלאח עזבו אותו. בית הכנסת של המלאח נראה גדול במיוחד, כיאה למלאח שאכלס הרבה יהודים. הוא עדיין עומד על תילו. היום הוא משמש כמחסן עצים. למעט ספסלי בוץ שנותרו בו וגומחת ארון הקודש, לא נותר בו דבר המעיד על עברו כבית כנסת.

לגבי בניית הקצאר: ה'קבילה' - מטה השבט, נושא בנטל של בניית החומה והשערים. כל בית אב מפריש פועלים וימי עבודה. בתקופת ה'סיבה' - באין שלטון מרכזי, לא בנו בתים שנשענו על החומה כי חששו פן יקעקע האויב את החומה ויכנס ישר לבתי הקצאר. בתום בניית החומה, בתי האב בונים את בתיהם בתוכה. את קירוי הסמטאות מבצעים בעלי הבתים, כל אחד מקרה את תחום הבית הנשען על הסמטה.

יהודים שחיו במחוז התפילאלת, הצטיינו במלאכות שהיו אופייניות רק למחוז זה. אחת מהן היא ה-'טלאווה - מלאכת עשיית דליים מעור. סביר להניח שמקור השם 'דלי' בעברית הוא בכלי הקדום שהקדמונים היו מטליאים מפיסות עור ובאמצעותו היו דולים מים מהבאר. האות ט' התחלפה עם השנים באות ד'. צורתו של הדלי שעשו כאן המטליאים הייתה כעין קרן או שופר. צד אחד של הדלי היה מחודד וצידו השני רחב. לצד הרחב הם הכניסו טבעת עץ שחוזקה בצלב כדי שהוא יהיה פתוח לקליטת מים.. לשני הצדדים של הדלי חיברו חבלים שבאמצעותם העלו את המים מהבור. הבורות נחפרו בחצרות הבתים או מחוצה להן. עומק הבור היה תלוי בזמינותם ובעומקם של מי התהום. למרבה הפליאה, לא פגשתי את המלאכה הזו אצל יהודים שחיו בנאת הדראע. שהרי שתי הנאות התפילאלת והדראע, חיו על אפיקי נהרות שהזרימו את מימיהם מהאטלס הגבוה. בשתי הנאות התפרנסו מחקלאות שלחין וניהלו אורח חיים דומה. מדוע בתפילאלת נדרשו לדליי עור בעוד שבדראע לא היו כאלה?

שאלה זו ניקרה בראשי זמן רב, עד שיום אחד פגשתי מלצר שעבד במלון 'אסמה' הסמוך לריצאני. ושטחתי בפניו את שאלתי. המלצר אמר לי ש 'אידר' (ד' דגושה מאוד) בתשלחית פירושו 'חי תמיד' . מכאן גם נובע שמו של עמק הדראע- 'החי תמיד', כי הוא ניזון בדרכו ממעיינות רבים ואפילו כאשר מי הגשמים הזורמים מהאטלס וזרימת מי הפשרת השלגים נפסקים, הוא לא מתייבש, הוא ממשיך לזרום. בעוד שנהר הזיז הזורם בעמק התפילאלת, תלוי בחסדי שמים והוא אינו ניזון ממעיינות. מימיו מתייבשים בקיץ ובשל כך התושבים שחיו לאורכו הסתייעו בבורות מים שחפרו לשכבת מי התהום ונזקקו לדליים כדי להעלות את המים.

ה'בנאי' (בנייה) הייתה המלאכה השנייה שעסקו בה יהודי התפילאלת. היא הייתה נדירה במחוזות אחרים. יהודים על פי רוב, לא בנו את בתיהם. הם קבלו אותם מן המוכן. השייח'ים - מנהיגי הכפרים, הזמינו יהודים לגור בקרבם, ביודעם שמקום שיש בו יהודים, שורה בו הברכה. הם בנו להם את בתיהם ושיכנו אותם בקרבם. ישיבתם במגזרים חקלאיים, הייתה חיונית מאוד עבור האוכלוסייה המקומית. אי אפשר היה בלעדיהם. הם עסקו בכל המלאכות המסורתיות - משרוך נעל ועד ללהב המחרשה - שבן-הארץ נזקק להם.

במחוז התפילאלת אנו פוגשים לראשונה בעל מלאכה שנקרא 'בנאי' שבנה בתים גם ליהודים וגם למקומיים.

'קסאסה' – 'גוזזי צמר'. הייתה מלאכה רווחת באזור זה. יהודים היו עוברים מבית לבית כשהם מצוידים במספרי גז שנעשו מן הסתם על - ידי חרש ברזל יהודי. וגוזזים צמר מן הצאן.

 

מלאח תיע'דווין

נסיעה של 7 ק"מ ממרכז העיירה ריצאני מביאה אותי אל מלאח תיע'דווין השוכן בקבוצת הקצור של אלע'ורפא. תשעה במספר. המלאח שוכן בסמיכות למקום מגוריה של משפחת השורפה העאלווית. המשפחה אוחזת בשלושה רבעים של שטח הקצאר וברבע הנותר, נבנה המלאח. הכניסה הראשית המפוארת לקצאר, הייתה מדרום ונועדה לבני משפחת השורפה. היהודים נכנסו דרך שער שהיה בצד הצפון מערבי של הקצאר. בתי המלאח לא השתמרו. לטענת המקומיים, היהודים בקשו למכור את בתיהם למקומיים לפני שעזבו את המלאח. המקומיים לא היו מעוניינים בבתים אלא רק בעצים שקירו בהם את הבית. ומשעה שפירקו את העצים שנשאו עליהם את התקרה, הבתים החלו להתמוטט. לימים, גם משפחת השורפה נטשה את הקצאר, בשל התמעטות המים ונטישת האדמות החקלאיות. הם עברו לגור בעיירה ריצאני. ברבות השנים, גם בתיהם נהרסו. היום מתגוררת בקצאר רק משפחה אחת. המקומיים טוענים שהיהודים החלו לעזוב את המלאח בסוף שנות ה-40 והאחרונים שנותרו עזבו בתחילת שנות ה-60. חלקם עקר לריצאני, ארפוד וחלקם עבר לאלג'יר.

בית הכנסת של מלאח תיע'דווין, אף שנהרס ברובו, המעט שנותר ממנו מעיד עליו שהיה גדול ומפואר. שטחו 8X10 מ'. בלבו ארבעה עמודים מתומנים שנשאו עליהם שש קשתות. התיקרה התנשאה לגובה של חמישה מטרים. בקירות שנותרו יש גומחות להדלקת נרות. הכניסה לבית הכנסת היא ממזרח וייתכן שארון הקודש היה בגומחה מזרחית ששרדה. התקרה הייתה מקורה במרישי דקלים. מתחת למדרגות שהובילו לבית הכנסת יש חדרון קטן שבו אחסנו את המיטה של הנפטר. למרבה הפלא, היא נותרה שם עד עצם היום הזה.

החלק המרתק של המחקר בתיע'דווין מוביל לקשר הברור שבין המלאח הנוכחי למלאח האם העתיק 'גושן' השוכן כשני ק"מ דרומית לקצאר אלגראווה. שם, סמוך לקצאר, קברו היהודים את מתיהם. כשהחלו בתי הקצאר להתמוטט והייתה סכנה לחיי דייריהם, הקאיד של איית מרע'אד, מולאי עבדל מאלק בן מולאי איסמאעיל ממכנאס, החליט - מטעמי הגנה וביטחון - לאחד את תושבי הקְצוֹר המתמוטטים ולבנות לכולם קצאר גדול. וכך עברו היהודים של 'גושן' לקצאר תיע'דווין. אבל הם המשיכו לשמור אמונים לבית הקברות הישן שבו היו קבורים אבותיהם במרחק של ארבעה ק"מ ממלאח תיע'דווין. המקומיים מכנים אותו בשם 'בית הקברות היהודי של אלגראווה'.

 

בית הכנסת של מלאח תיע'דווין

 

לבית הקברות העתיק-חדש של אלגראווה נוסעים כשני ק"מ עד קולג' אלע'ורפא החדש. הגישה אליו בדרך עפר קשה ולא מסומנת בין גובלי הערוגות. נוסעים עוד שני ק"מ עד קצאר אלגראווה ומשם עוד כקילומטר וחצי דרומה עד לבית הקברות. בהגיעי לבית הקברות, נכונה לי אכזבה. שום דבר לא העיד על כך שהשטח היה פעם בית קברות יהודי, למעט העדות של האינפורמנט מוחמד בן חמד מקצאר גראווה.

במפגש עם שני אינפורמנטים מקומיים: בן עבדאללה קמוני בן 80 מקצאר אל ג'דיד ועם מוחמד בן חמד מקצאר אלגראווה, הם סיפרו לי אודות היהודים שהתגוררו כאן:

 

משה ווילד שלמה - היה סוחר, איש גבוה, עבר לארפוד

איצ'חאק - בורסקאי - מעבד עורות. היה מתקין רסנים ואוכפים לסוסים

אימו - דלאיווי - הזקן שבחבורה, הגיע ממלאח בוזמילה

משה ווילד בואוטידה - היה חייט תופר ג'לאלב ו סילהאם

שלמה נוקרא מוויע'לאן, היה צורף לפי שמו

שיח' - המנהיג היהודי- צורף שמייצר צמידים

יוסף לוי – סוחר, לאישתו קראו עישה

מח'לוף - קסאס- גוזז צמר. ילדיו עברו לאלג'יר

משה - זקן מאוד שהיה ארבאט, מתקן קדרות חומר

באלה- היה ה'חזאן' - שוחט, מלמד

בבית האחרון שנותר כאן לפליטה בקצאר גר מולאי אלע'אלי.

 

בביתו של האינפורמנט עבדאללה קאמוני מקצאר אל ג'דיד, בחדר האירוח שלו שבמפלס העליון יש תקרה מצוירת מדהימה שצוירה על ידי יהודי בשם יהונתן. יהודי שחי באלקנדסה ליד קולומבשאר, בימיו של המלך מולאי חסן הראשון ומקצועו היה צייר תקרות. הוא היה חבר של אביו. הגיע לתיע'דווין לבקר את משפחתו וצייר לאביו של עבדאללה את התקרה.

 

בית הקברות היהודי של תבועצאמת והתיישבות יהודית בתבועצאמת.

בית הקברות היהודי של תבועצאמת שוכן על אם הדרך וויע'לאן תבועצאמת, לימין הדרך. המקומיים קוראים לו 'קבור אליהוד'. נסיעה של שבעה ק"מ ממרכז העיירה ריצאני, עד לקולג' החדש של תבועצאמת. בית הקברות משמש היום כמגרש כדורגל לילדי תבועצאמת. הוא מוקף בעצי איקליפטוס. שטחו כ – 70X 80 מ'. אין שום סימן ואות להיותו בית קברות, למעט שקע באדמה של קבר ששקע בצד הדרום מזרחי של המגרש. במקום זה קברו את מתיהם היהודים של המלאחים בוזמילה, וויע'לאן, ארארא ותושבי תבועצאמת הקדומים. האינפורמנט חאג' עלי מתבועצמת שעבר את גיל ה-90, זוכר מעט יהודים שגרו בתבועצאמת.

 

איגו - חדאד, חרש ברזל הגיע מארארא

דאוד - חדאד

שמעון - ארבאט מתקן קדרות מחימר

חנינה - תופרת בגדים

אליהו - מתקין דליים מעור

חסיבה - תופרת בגדים

אביו של איגו היה החזאן של היהודים

 

הסימטה שבה גרו היהודים נקראה 'אולאד אלח'ייאר', זאת הייתה הסמטה ראשונה ימינה מיד אחרי הכניסה דרך השער הראשי.

כיוון שהם היו מעטים, ולא היה להם מניין, הם היו מתפללים בארארא. הם עזבו את תבועצאמת לפני האיסתיקלאל - (עצמאות מרוקו).

 

מלאח מזגידה

מלאח מזגידה שוכן שישה ק"מ צפונית מזרחית לריצאני. המלאח ממוקם בתוך קצאר אותו בנה מולאי איסמעיל ונחשב לקצאר האחרון שנבנה בחבל התפילאלת. מקור שמו במילה הערבית 'אזגאד' – נולד, נוסד, המציינת שהוא אחרון הקְצוֹר שנבנה בתפילאלת. המלאח עצמו קטנטן. הוא משתרע על שטח רבוע של 40X 40 מ'. האינפורמנט חאפד אל מהדי בן 70 שנה ומעלה ערך לי סיור מקיף במלאח והראה לי בית אחר בית.

 

מעיר (מאיר) - מוכר כתאן

אל חזאן שמעון - שוחט וחזן.

אל חזאן אנקיירי - צורף

אימו - איש פעלתן שהיה מוכר תמרים וגם מכין מהם 'מחייא' - עראק בחצרו. האינפורמנט מציין בערבית ש'לאבאס עְלִיהּ', כלומר, מצבו הכלכלי היה טוב. הוא היה הבעלים של שלושה בתים במלאח.

שלמה - תקרת ביתו הייתה מעוטרת ומצויירת - היה פלאח

אולאד אל חזאן - אביהם מת והותיר שני ילדים שעקרו לאלג'יר

סבינגאת - היה מתקין דליים, בנו נקרא מאיר.

 

אח"כ בא בור המים הנשען על ביתו של סבינגאת. הבור שימש גם כמקווה טהרה. "אם הייתה חתונה" אומר מהדי "היו יורדים במדרגות לבור המים וטובלים". לא יכולתי להיכנס אל הבור כי הירידה אליו הייתה חסומה בדלת נעולה.

 

יחיא ארגאווזי - היו לו גמלים והיה פלאח

סאטור - היה לו בן גבוה ורזה מה שהעניק לו את השם, היה מוכר בביתו סוכר ותה

רחל - אישה זקנה שהייתה תופרת בגדים

שלמה - חייט

שמיען אנקיירי - איש רזה שהיה צורף בכסף.

 

עיטורי המגדל של מלאח מזגידה

 

סמוך לביתו של שמעון (שמיען?) היה בית הכנסת, זקנה יהודיה בשם הבישה הייתה מטפלת בו. בית הכנסת קטן מאוד, מתאים לקהילה הקטנה שחיה במלאח. היום, הוא חצוי לשניים, נותרה בו רק גומחה אחת בפאה הצפון מזרחית שבה היו מאחסנים ספרים.

 

אישו סקאק - אחיו סאלי, היה סנדלר ופלאח

משה אנקיירי - היה צורף היה לו בן בשם הנא

עזו בינת משה - אישה שתפרה ג'לאלב ו תצימיראת

 

יהודי מלאח מזגידה קברו את מתיהם בבית הקברות של מנצוריה. אל מהדי זוכר את הבאבא סאלי מבקר את יהודי המלאח.

 

 

 

בית הקברות היהודי של מנצוריה

הוא נחשב לבית הקברות העתיק ביותר בחבל התפילאלת. בהנחה שמנצוריה הייתה העיר המדברית הקדומה ביותר שנבנתה בחבל זה. הוא שוכן צפונית למלון 'אסמה' מעברו השני של הכביש המוביל מריצאני לארפוד ובמרחק של כחצי קילומטר מהמלון. כדי להגיע אליו עם רכב ארבע על ארבע, יש לנסוע עד למזגידה כשישה ק"מ מריצאני. ומשם להמשיך מערבה לעבר מנצוריה, קצאר קדום שגרו בו יהודים בעבר. משם עוד כשלושה ק"מ עד לבית הספר התיכון החדש השוכן מערבית למנצוריה. משם יורדים לוואדי, חוצים אותו רגלית ומטפסים לבית הקברות. תחומו של בית הקברות הוא מקו בית הספר התיכון בקו מלבני כ- 150X 80 מ' על פני השטח פוגשים במתחמי קברים ובטיח האדמדם שכיסה אותם. רובם נהרסו בצוקי העיתים, גשמים, גאות של הוואדי.ודרך שחצתה את בית הקברות והובילה לעבר בני מחמד וסיפא.

 

עיטור מעל הכניסה לבית יהודי במלאח היהודי של ריצאני

 

המצבות העתיקות ביותר נמצאות בחלק הצפוני של המלבן וגילם נאמד ב-450 עד 500 שנה. בבית הקברות הזה נקברו היהודים שחיו באלמנצוריה. לימים הם עקרו למזגידה, אחיאתן וסיפא. אבל הם שמרו אמונים לבית הקברות הזה והמשיכו לקבור בו את מתיהם. ברבות השנים, יהודי מזגידה המשיכו לקבור במנצוריה, אבל יהודי מלאח אחיאתן והמלאח החדש של ריצאני קיצרו את הדרך וייסדו בית קברות חדש ב'אלעמרה', מרחק של קילומטר מהמלאח. כך שגילו של בית הקברות של אלעמרה אינו צריך לעלות על 200-150 שנה.

בחיפוש קפדני שערכתי בשטח בית הקברות, גיליתי שברי אבנים ועליהם כתב עברי. הציון העתיק ביותר שמצאתי על פני השטח היה בן 375 שנה. כיוון שאבנים לא היו בנמצא באדמת הטין המקיפה את בית הקברות, היהודים לא התפנקו ביחס לגודלן, יופיין או רכותן של האבנים עליהם חרטו. איכות הכתיבה או החריטה הייתה טובה, לעיתים מרושלת ולא ביד אומן. פגשתי נוסחים אחרים של כתיבה שלא היו מוכרים לי. בולטות כאן המילים 'העלוב', 'לבריאת עלמא' ו'ליצירה'.

אני רואה לנכון להביא כאן מעט ממה שמצאתי כתוב על אבני המצבות, כי, להערכתי, גם בית קברות זה ימחק מהעולם אבל התיעוד הזה יישאר אולי לנצח.

 

אבן מצבת א'

עגלגלה, אינה מעובדת ושקע בתוכה, כותרה כ- 13 ס"מ ועליה חרוט:

זה קבר הכשר

העלוב ר' אברהם

בר יעקב נפטר לע (לעולמו)

בשישי בשבת י"ג לירח

תמוז שנת השצ"ח (1618)

לבריאת עלמא

ת נ צ ב ה

 

אבן מצבת ב'

גודלה 7X 12 ס"מ, שבורה ועליה חרוט:

זה קבר משכיל הנבון

הכשר ר' מכלוף בן שמואל

תדעי נפטר לב'ע (לבית עולמו) יום

ה' ט' ימים לחדש

חשון משנת [... ]

 

אבן מצבת ג'

מבזלת שחורה, לא ברור איך הגיעה לכאן 20x10 ס"מ ועליה חרוט בכתב יפה

זה קבר הזקנה

הכשרה רנה בת

משה בן יתאח

נל"ע יום א' ג'

סיון התטל (1670)

נע (נשמתה עדן)

 

אבן מצבת ד'

אבן שבורה מעויינת ועליה חרוט:

של מעלת

מכלוף בן מאמאן

תמ שנת תבא

ה יש' עמהן

 

אבן מצבת ה'

חלוק שטוח, שבור בחלקו העליון, אליפטי במקורו ועליו חרוט:

זה קבר השם

הטוב הכשר

ר' מכלוף ן עסור

ן יתאח ן נע לבע

יום א' בשבת כ (או ב')

ימים לח תמוז

שנת התעו ליצי

תנצבה

 

אבן מצבת ו'

חלוק נחל שטוח ועליו כתוב

זה קבר העלוב

הנפ בקש מסעוד

בן משה בן חיון נע

לבע יום שישי

שנת התקה

לינ' ת נ צ ב ה

 

האינפורמנט עלאל בן עאבד סיפר לי שהוא זוכר את היהודים מבקרים בקבר של צדיק שהיה בבית הקברות של מנצוריה. מתחם הקבר הזה זוהה על ידי, במת הקבר מוגבהת ובולטת על פני השטח. לא ברור מי הוא היה. הוא מספר על יהודים בתקופתו שהיו נושאים את מיטת הנפטר וצועדים כשני קילומטרים מהמלאח, הערבים שנעו על ציר ההליכה שלהם היו חומדים לצון ואומרים את ה'שהאדה' ואז היהודים היו מורידים את המיטה מעל כתפיהם. אסור היה ליהודים לשאת את המיטה כשברקע הערבים היו קוראים את השהאדה. וכך הערבים היו מתעללים ביהודים. בשל הסיבה הזו יהודי המלאח של ריצאני ומזגידה הפסיקו לקבור במנצוריה.

 

חומת העיר האגדית סיג'ילמאסה

 

התיישבות יהודית במנצוריה

כל מה שייכתב כאן מבוסס על ראיון שערכתי עם האינפורמנט עלאל בן עאבד אל רחמאן שהיה בן שמונים שנה ומעלה.

לדבריו, באלמנצוריה התקיימה ההתיישבות העתיקה ביותר בתפילאלת, אחריה באה תבועצאמת ואחריה העיר סיג'ילמאסה. להערכתו ולפי מסורת אבותיו, מנצוריה נהרסה שלוש פעמים. במנצוריה, מספר עלאל, נותרו כמה מבנים עתיקים שקשורים לעיר הקדומה ולסוחרים היהודים שחיו בה כמו 'דאר סרוג' שבו החזיקו את הסוסים, 'דאר זעפראן' שבו מכרו את התבלין ורחבת 'סוק אלעאם' - שוק של פעם בשנה שנערך בעיר. היהודים האחרונים שחיו באלמנצוריה היו:

 

שלמה - בעל זקן, היה מתקין דליים מעור.

ווילד אלעווינה - היה חדאד - חרש ברזל.

בראהים - היה מתקן קדרות בישול שנסדקו, הוא זוכר אותו נושא שק על גבו והולך רגלית מקצאר לקצאר. מעטים היו העטארים שהיו להם חמור או פרד, רובם היו מתנהלים ברגל.

 

ולסיום הוא סיפר לי את האגדה על חורבן העיר מנצוריה: מספרים על סולטאן אחד שמלך במנצוריה שהיה לו בן עריץ וחזק. יום אחד יצאה אישה ממנצוריה יחד עם בנה הקטן כדי להשקות את שדותיה. הוא החל לחזר אחריה, אבל היא לא נענתה לו, ברוב כעסו הוא שיסה את כלבי הסלוגי שהיו ברשותו בבנה הקט והם טרפו אותו לעיניה. המואזין שעלה למינארט המסגד כדי לשאת את תפילתו, צפה מרחוק במעשה הזוועה. הוא התרגש בתפילתו ובמקום לומר: "סבאח ואלילאה אל חמד" אמר: "סבאח ואלילאה ח'לאת", ואז רעידת אדמה קשה הרסה את העיר כליל ולא הותירה בה אבן על אבן.

 

בית הקברות של מלאח אלגלגלה

 

מלאח אלגלגלה ואולאד חוסיין בסיפה

בקצאר סיפה, אני פוגש לראשונה מלאח ועוד מלאח השוכנים זה לצד זה כשחומה מפרידה ביניהם. הם היו פעם מלאח אחד, אלא שהמקומיים מספרים שבימיו של הקאיד בריק בל מכי, בימי הסיבה - כשלא היה שלטון מרכזי והשבטים נלחמו אלה באלה. השליט אשר שלט אז באזור התפילאלת היה חמד זרבה. הוא החליט להפריד בין שתי החמולות שגרו בקצאר סיפה, אולי עקב מחלוקות שנתגלעו ביניהם וגרמו לשפיכות דמים. חמד זרבה העניק לחמולת אולאד חוסיין שלוש חמישיות משטח הקצאר ולחמולת אלגלגלה שתי חמישיות הנותרות. כדי להפריד בין הכוחות נבנתה חומה שהפרידה ביניהם. ומה קרה ליהודים המסכנים שנפלו קרבן לקרבות שהתחוללו בין שתי החמולות? בחלוקת הקצאר החליטו שכל יהודי הולך אחרי נותן החסות שלו, וכך התפצלו יהודי המלאח. מרביתם עברו לחמולת אולאד חוסיין הגדולה ומיעוטם לחמולת אלגלגלה. אני משער שמהלך זה היה קשה ליהודים שחיו כקהילה מגובשת שלפתע נאלצה להתפצל. מצב זה נמשך עד להחלת השלטון הצרפתי בחבל התפילאלת. הם המשיכו להתגורר במלאחים נפרדים, אבל הנגישות ביניהם הייתה קיימת.

היהודים שגרו בשני המלאחים היו:

 

חאכי ושני בניו מאיר ושמעון - סוחרים, 'לבאש עליהום' (מצבם הכלכלי היה טוב)

אולאד חיון - נגרים

אולאד חרורה - סוחרים

אישו- ח'ראז - סנדלר

חאכי ווילד עזאר - חדאד - חרש ברזל

הנא חאכי - קונה עורות, תמרים וסוחר בהם

בח'א - אנקיירי - צורף בכסף

ענינא - פלאח ובנאי

אולאד שראט - מקיזי דם ופלאחים

אולאד איצחק - כתאן - סוחרים בבדים

אולאד משה - סנדלרים וסוחרים.

 

בית הכנסת נמצא סמוך לביתה של רחמה ושל חאכי ווילד עזאר. תקרתו נישאת על שני עמודים מתומנים, הם וגומחת ההיכל נותרו בו לפליטה.

 

בית הקברות של מלאח אלגלגלה ואולאד חוסיין

חוצים את וואדי זיז הזורם במערבו של הקצאר. מרחק הליכה של קילומטר אחד ומטפסים לעבר הגדה השניה. חלק משטח בית הקברות משמש היום כגורן תמרים. הקברים הסמוכים לגדת האפיק נראים כחדשים, והרחוקים כקדומים. גל אבנים בין שלוש-ארבע שורות, יוצר את מסד הקברים. על המסד שכבות של טין. למראשות הנפטר ולצד מערב, נתמכת אבן ציפחה בין שתי אבנים ועליה ציון הנפטר. שטחו של בית הקברות הוא 60 x 80 מ'

בין האבנים שנמצאו כתובות :

1

נלב"ע ר' דוד בן

אברהם הן אתח מאן

יום ראשון בשבת שמונה

ימים לחודש טבת ש'

התריג ליצירה

תנצבה

2

ציון גדול 40x 20 ס"מ. אבן ציפחה הציון לא ברור במיוחד

גל הזה ועדה

מצבה זאת מצבת

קבורת ר' יעקב בן מרדכי

הן אל - ע שנלב"ע חיים לכולנו

ולכל ישראל שבק ביום

חמישי בשק שבעה ימים

לחודש אדר שני

ליצירא תנצבה זללהל

אכי"ר

3

אבן בגודל 15x 35 ס"מ חרוטה יפה ובה כתוב:

נלב"ע ר' אברהם בן

יחיא ה"ן עבו יום רביעי

בשבת חמשה ימים

לחדש שבט שנת

התרכד ליצירה תנצבה

אכיר

4

ליד גל גדול נמצאה אבן משולשת, כנראה של צדיק ועליה כתוב:

זה הקבר של החכם השלם

הותיק החסיד העניו כהה"ר יצחק

...... כה"ר יעקב בן שמחון נע

נלבע לבע ביום שלישי בשבת

ששה ימים לחדש תשרי

שנת התקעו ליצירה

תנצבה

מלאח ג'ביל

למלאח ג'ביל הגעתי לעת ערב. שם פגשתי חבורה של יושבי קרנות נשענים אל הקיר. הנבחרת המובחרת של המבוגרים כשהם אוחזים בידיהם ענפי דקל ומרחיקים מעליהם את עדת הזבובים המרחפת מעליהם. אני מתיישב ביניהם, משוחח ושואל. כמה חשדנות יש במבוגרים הללו! מן חשדנות המהלכת אימים על הקצאר כולו. המבוגרים לא פותחים את הפה שלא לצורך. הם תוהים מה מחפש זר זה בקרבנו. ואולי היהודים מתכוננים לחזור, ומה פתאום שנמסור לו את שמות היהודים שגרו כאן במלאח. עוד יגידו שאנחנו מוכרים את המלאח תמורת בצע כסף. והזקנים הללו, עוד ידברו שנים אודות הזר שבא לרשום, לקנות ולמכור. מכל מקום, יושבי קרנות אלה דחו אותי, נפרדתי לשלום ועם שהלכתי קרא לי מישהו מהחבורה והראה לי זקן שיצא מפתח ביתו כדי להצטרף ל'פרלמנט' יושבי הקרנות. הוא התגלה כזקן חביב ונבון ואני והוא ישבנו ושוחחנו על ההתישבות היהודית בתפילאלת.

ביחס לג'ביל הוא אישר לי את השערותי: "בג'ביל, עברו יהודים, לא ברור מתי, עובדה שסמטה מסמטאות הקצאר נקראת עד היום בשם 'דירב אליהודי' - רחוב היהודים. ומכאן להערכתו עברו היהודים לסיפא ( גלגלא ואולאד חוסיין) למזגידה ולמלאח של ריצאני.

 

השער של מלאח ג'ורף

 

מלאח ג'ורף

הכניסה אל מלאח זה, ממרכז העיירה ג'ורף. המרחק מארפוד עד לכניסה אליו כשמונה עשר קילומטרים. המלאח, להערכתי, בן שבעים או שמונים שנה. טרם נבדק היכן היה מלאח הישן ובית הקברות הקדום.

בפגישה שהייתה לי עם אינפורמנט מקומי, שהוא גם במקרה מלמד דרדקים מקומיים במה שהיה בעבר בית המדרש היהודי - או בית הספר שנשען על בית הכנסת, הוא סיפר לי שהמלאח היהודי הישן של ג'ורף נשטף בשיטפון גדול ונבנה מחדש בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי במקום אחר רחוק ממקום הזרימה של ואדי ג'ורף. המלאח הקודם היה בנוי ליד מקום שנקרא סוויהלה. בית הקברות היהודי העתיק שלהם שכן בבלאד לגארה. השיטפון אירע קצת לפני למעלה משבעים שנה (בסביבות 1928). האינפורמנט זכר שני יהודים שגרו במלאח, האחד משה וואלד לחזן שגר ליד שער המלאח ועסק במכירת כתן (בדים) והשני חאקי, גם הוא סוחר בדים והוא ציין בערבית 'לבאס עילהום'.

בית הכנסת ובית המדרש נותרו שלמים. העמודים שתמכו את תקרת בית הכנסת, מתומנים, מעוטרים בבסיסם ובכותרת התומכת את הקשת.

 

בית הקברות היהודי של ג'ורף

שוכן מתחת לג'אבל מונקרארה או אלקודיה, מערבית ליישוב ג'ורף, מתחת לדיונת החול הנשענת על הקודיה. כשני קילומטרים מזרחית למלאח היהודי. בבית הקברות קבורים להערכתי כמאה נפטרים. בין אבני המצבה הבודדות נמצאה אחת שלימה והיתר היו מנופצות. על אבן צפחה שגונה שחור, מצאתי כתוב:

 

עד הגל הזה

ועדה המצבת הזאת

של הנלב"ע מסעוד

בן שלום... [מחוק]

התרפ"ו לפ"ק

 

הקבר הוא בן 73 שנה (1925) השנה שלהערכתי התרחש השיטפון שבו נמחקו המלאח ובית הקברות היהודי העתיק.

אבן מצבת שנייה שבורה במחציתה ועליה כתוב:

 

עד הגל הזה

ועדה המצבת

הזאת שת' נלב"ע אב [ברהם?]

בן יעקב נ'ע (אביטבול או אביטן)

ש'ק י'ז לח' (שם החודש מחוק)

תרצ"ב (1932)

 

מלאח מעדיד

בקצאר מעדיד, גרו לפי דבריו של עסאס-השוער של קצאר מעדיד היהודים הבאים:

 

איגו - חדאד (חרש ברזל)

בח'א - נג'אר (נגר)

סלימאן - היה מתקין רובים ומעטר אותם.

ברהם וווילד בחָ'א - בנאי,

ברהם בוהלאלא חזן ובנאי,

בריהמון - סוחר שלום - צורף בזהב וכסף,

מכלוף וווילד בי'ח - נגר,

אחיו יעקב - נגר,

אולאד הרון - סוחרים,

מסעוד - פלאח שהיו אדמות בבעלותו.

יעקב - נגר,

מכלוף וןווילד עישא - סוחר,

ברהם ואחיו בחָ'א - בנאים,

הווירין - הרון - ארבאט.

 

בית הכנסת של מלאח ג'ורף

 

האיפורמנט מספר שבשנות השלושים, החלו היהודים לעזוב את המלאח ולעבור לארפוד. אלה שנותו בו, עלו בשנות הששים לארץ. לכל יהודי שגר במלאח, היה 'נותן חסות מקומי', וזו הפעם הראשונה ששמעתי על חמולות שנתנו חסות ליהודים. שלושת החמולות המרכזיות במלאח מעדיד שהעניקו חסות ליהודים היו: אלעבאדלה, אלמקאבר, ויתוע'ייאן.

 

בית הקברות של מעדיד

רובו הרוס בשל שיטפונות. על חלקו הערבים בנו גרנות, אך מזהים היום מתחמי קברים. לא נמצאה בו אף אבן כתובה. שטחו בערך כארבעה דונם. הוא שוכן ליד אלרמלאת בו עאיש על הגדה הצפונית של ואדי זיז.

 

מלאח זריגאת

שוכן כ-26 קילומטרים מזרחית לארפוד וכ-45 קילומטרים דרומית לקצאר אסוק נשטף ב-1965. המוקַּדָּם, סיפר לי שהוא זה שהעיר את התושבים לקול שאון המים והוציא אותם מתוך בתיהם וכך ניצלו. הוא זוכר את היהודים שגרו כאן והוא מונה אותם אחד לאחד:

 

אישו עלו - סקאק (יוצר כלים מכסף) אחרון היהודים שעזב את המלאח.

בראהים בל ח'לה - בעל חנות.

דאוד בן סעדיה - בעל חנות.

יוסף בן יחיא - נגר, יוצר דלתות וארונות.

משה ווילד קריקש - מקיז דם.

עלא - נגר

בראהים מאיית יוסף - סוחר בסוכר ותה.

איגו ווילד מרימה - סוחר.

ווילד ארוויביז - סוחר.

בן שושו - מקיז דם.

יוסף - היה חזן ובנו הנגר.

חזן בו סמטה - היה מגיע מארפוד ושוחט ליהודי המלאח.

ווילד אמסיעד - בנאי.

 

בית הקברות של זריגאת

הוא שוכן סמוך למבנה הרוס אשר שימש כחוות השבחה של פרכות ועגלים. הוא הרוס עד היסוד והמקומיים נוטלים ממנו אדמה לבניית בתיהם ובכך הם חושפים את הקברים עד יסודם ללא כל נקיפת מצפון. ילדים שהתקהלו סביבי הביאו לי אבן מצבה אותה ניפצו יום קודם לכן ובעבודת פאזל הם שבו וחברו את החלקים זה לזה. ועליה היה כתוב:

 

זאת מצבת היקר

משה בן יהודה הן

אליקים שנלס"ע יום ששי

מראות בצדק לפ"ק

בש"ק עשרים לחו' ניסן שנת

תנצב"ה (126 שנה)

 

על אבן שנייה שהובאה על ידי הילדים היה כתוב:

 

זאת מצבת קבורת

היקר יחיא בן יוסף הן

אביטבול נלב"ע ביום

ששי בש"ק יט לחודש

מר חשון שנת התרל"ב תנצב"ה (1872)

 

סיכום

בניגוד לדעות הרווחות אצל חוקרים הטוענים שההתיישבות היהודית במרוקו הייתה לאורך חופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ההתיישבות היהודית במרוקו שהחלה לאחר חורבן הבית הראשון, התבססה להערכתי בנאות המדבר של הסהרה, בוואדי דראע וּוואדי תאפילאלת. עדות לכך מצאתי בבתי קברות יהודיים שהיו פזורים בדראע ובתאפילאלת והתאריך הקדום ביותר המופיע על כמה מצבות שנמצאו בקצאר אסוק היה שנת ט"ל.(1279) ואילו בשאר בתי הקברות הפזורים ברחבי מרוקו, התאריך הקדום ביותר לא עלה על ארבע מאות שנה. היהודים שהגיעו למרוקו אחרי חורבן הבית הראשון היו בעלי מלאכה מסורתיים שמלאכתם נדרשה על ידי פלאחים מקומיים: חרשי ברזל וחרשי עץ שהתקינו מחרשות וכלי עבודה. בנאים - שסייעו בבניית בתיהם של המקומיים, וכן סנדלרים, רצענים, מעבדי עורות וצורפים בזהב, כסף ונחושת. האזור שבו התקיימה החקלאות העתיקה ביותר במרוקו היה וואדי דראע ומאוחר יותר התפתחה חקלאות שלחין לאורך וואדי תאפילאלת. מן הסתם, רוב עובדי האדמה התרכזו לאורך נאות המדבר הללו והיהודים שהגיעו אחרי החורבן, הוזמנו על ידי מנהיגי השבטים הבֵּרְבֵּריים לבוא ולחיות בקרבם ובכך הם מלאו את החלל שהתאפיין בביקוש עז לבעלי מלאכה מסורתיים שסייעו לקידום החקלאות באזורים הללו. כיוון שהיהודים ידעו גם קרוא וכתוב, וגם לחשב חשבונות, הם הפכו לימים לסוחרים ששינעו סחורות אל הערים הגדולות. כיון שנאות המדבר הללו היו סמוכות לליבה של אפריקה, היהודים עסקו גם במסחר בתבלינים, במלח, ובמתכות יקרות. העיר ריצאני הנחשבת לבירת חבל תפילאלת יושבת על שרידיה של העיר האגדית סיג'ילמאסה שהייתה עיר ואם קדומה בלב הסהרה המרוקאית שבה חיו גם סוחרים יהודיים שניהלו את שיירות המסחר הקדומות שנעו ממדינות אפריקה למרוקו. מדרך הטבע, חבלי הסהרה הדרומיים היו מנותקים מהשלטון המרכזי ונוהלו על ידי מנהיגי שבטים שנלחמו אלה באלה והיהודים מצאו את עצמם כמיעוט חסר ישע שלא נקט צד במלחמות האלו. מכיון שכך הם נדרשו לנותני חסות מקומיים שהבטיחו את שלומם וקיומם בעתות מלחמה. באין שלטון מרכזי, כששבטים נהגו לפשוט זה על זה, מנהיגיהם נאלצו לבנות מצודות מבוצרות שנקראו לימים בשם קצאר, או ברבים קְצוֹר. המצודות היו בנויות מלבני בוץ. מנהיגי השבטים בנו ליהודים רובע בתוך הקצאר שהעניק להם שלווה וביטחון. גם בהתנהלות של היהודים במרחב הפתוח ובתנועה שלהם כסוחרים ובעלי מלאכה בין המצודות הם נדרשו להגנה מנותן החסות שלהם. ולא אחת התרחשו מלחמות בין השבטים על הרקע של פגיעה ביהודים שנעו בתום לב לרגל מסחרם. המלחמות שהתנהלו בין השבטים וחסרונו של שלטון מרכזי גרמו ליהודים לחיות בקרב האוכלוסייה המקומית, להתערות בה ולספוג את תרבותה ואורחות חייה. בשמחות ובאירועים משפחתיים שבטיים נטלו היהודים חלק מלא בשירה ובריקודים (אחוואש). יהודים מטעמים כלכליים בחרו להתגורר באזורים חקלאיים וזו הסיבה לכך שההתיישבות היהודית באזורי הדראע והתפילאלת נחשבת לצפופה ביותר בכל רחבי מרוקו.

 

 

חתן וכלה בארפוד 1935 צילום בזנסנו - אוסף פול דהן

1 כל הצילומים הם מאת מחבר המאמר

2 רבי דוד אביחצירא הי"ד


הדפסהדואל