הומור מתפילאלת

facebook Share on Facebook

 

אשר כנפו

 

הומור מתפילאלת

 

בקרוב אי"ה יצא לאור ספרי: 'ספר החידוד והבדיחה של יהודי מרוקו'. מתוך ספר זה, דליתי סיפורים שבאו מתפילאלת. להלן הסיפורים ולידם שמות האנשים שמהם שמעתי אותם.

 

גְּזְדֵּר עְלִיָיא. ד"ר מאיר נזרי

 

אישה מזְרְף (כפר על יד ארפוד) באה לארפוד ובקשה מִבָּא-יָהוֹ שיכתוב לה ספר תורה. הם סכמו על סך 1000 דורו. בָּא-יָהוֹ כתב את הספר והאישה נתנה לו את מחצית הסכום שסוכם עליו.

"את השאר אשלם לך בקרוב!" הבטיחה.

לאחר שבוע בא בָּא-יָהוֹ לזְרְף והלך לקבל את כספו מהאישה. כאשר ראתה אותו החלה להשמיע זג'אריט (צהלולים) ולקרוא לעברו:

"עְסְלָאמָה בִבָּא-יָהוֹ! עְסְלָאמָה בִבָּא-יָהוֹ!" (ברוך הבא, בָּא-יָהוֹ)

הדבר כל כך החמיא לבָּא-יָהוֹ שחזר לארפוד בלי לבקש את המגיע לו. לאחר שבוע בא שוב לזְרְף ושוב קבלה אותו בשמחה ובזג'אריט. והמסכן חזר שוב לארפוד בידים ריקות. לאחר שהתרגיל חזר על עצמו כמה פעמים אמר בָּא-יָהוֹ לאישה:

בפעם הבאה שאבוא אליך, במקום להשמיע לי זג'אריט, השמיעי אַגְזְדור עלי (יללות של צער על מת) ובלבד שתשלמי לי את כספי!

 

אישה מהודרת בארפוד צילום שולמן אוסף פול דהן

 

 

תענית דבור ד"ר מאיר נזרי

 

בָּא יִסּוֹ בא פעם מזְרְף לבקר את ידידו בארפוד. הלה אמר לו:

"אני מזמין אותך אלי בשבוע הבא."

"לכבוד מה?" שאל בָּא יִסּוֹ.

"נהיה כל היום בבית הכנסת, תשתתף אתי בתענית דבור."

"מה עושים בתענית דבור?" התמם בָּא יִסּוֹ.

"לא אוכלים, לא שותים, ולא מדברים". ענה לו ידידו.

"חְרָאם עְלִיק (חלילה לך!) ענה בָּא יִסּוֹ, אני חי לבד בזְרְף ועד שאני בא פעם לארפוד לחפש לי חֶברה, אתה רוצה להרעיב אותי ולהפוך אותי לאילם?"

 

באמת ראית אותי? ד"ר מאיר נזרי

 

בעיירה זְרְף, לא הרחק מארפוד, בָּא יִגּוֹ היה כותב קמעות לכל דורש ולכל מטרה. אישה אינה מצליחה להרות? היא באה אצל בָּא יִגּוֹ והוא כותב לה קמיע ולא עוברים תשעה חודשים וכבר היא מניקה את הולד שלה. בחור לא מוצא לו אישה? הוא הולך אצל בָּא יִגּוֹ הכותב לו קמיע שמועיל לו למצוא אישה שתיאות להתחתן אתו.

יום אחד בא בַּבָּא סוֹ אל בָּא יִגּוֹ ואמר לו כך:

"בָּא יִגּוֹ, אומרים עליך שאתה כותב קמעות בכל עניין ועניין ואתה מצליח!"

ענה לו בָּא יִגּוֹ בצניעות אופיינית:

"בלי עין הרע, בלי עין הרע!"

אמר בַּבָּא סוֹ:

"אני מבקש שתכתוב לי קמיע שאוכל לראות כל אחד ואיש לא יוכל לראות אותי!"

כתב בָּא יִגּוֹ לבַּבָּא סוֹ קמיע, הכניס אותו לתוך כיס שחור קטנטן וציווה עליוֹ:

"תקפיד לתלות אותו תמיד על צווארך, אחרת איני אחראי לתוצאות!"

ענד בַּבָּא סוֹ את הקמיע על צווארו ויצא מאצל בָּא יִגּוֹ שמח וצוהל.

למחרת ניגש לחנותו של ידידו בַּבָּא מְכְלוֹף, לקח בבטחה חולצה ויצא מן החנות. בַּבָּא מְכְלוֹף היה המום אבל העדיף לחכות להסבריו של חברו.

למחרת, בַּבָּא סוֹ בא שוב לחנות ולקח מכנסים. גם הפעם החליט בַּבָּא מכלוף להבליג.

עבר יום, ובַּבָּא סוֹ הגיע לחנות ידידו והכניס את ידו אל תוך הקופה. כאן פקעה סבלנותו של בַּבָּא מְכְלוֹף שאחז בחוזקה את ידו של בַּבָּא סוֹ.

זה הביט בחברו בתימהון רב:

"בַּבָּא מְכְלוֹף, אמר, דָּאכְלְת עְלִיק בְּלָהְּ (אני משביע אותך באלהים) האם ראית אותי או במקרה שמת את ידך על ידי?"

 

תשעה באב (ישראל אביחצירא)

 

במפגש של רבי מכלוף אביחצירא, איש ארפוד וחריף המוח עם רבי דוד בוזגלו, עלו נושאים רבים הקשורים במנהגים השונים בין איזור תפילאלת לבין קזבלנקה עירו של רבי דוד. לפתע זרק רבי דוד:

"רבי מכלוף, אשאל אותך שאלה, אם תבטיח לי שלא תכעס!"

אמר לו רבי מכלוף:

"שאל, רבי דוד!"

"למה אצלכם בארפוד כל השירים והפיוטים דומים לקינות של תשעה באב?"

ענה לו רבי מכלוף מניה וביה:

"כך אנו מתאבלים עליכם!"

 

אברהם או רבי אברהם? (ישראל אביחצירא)

 

רבי מכלוף אביחצירא זצ"ל שאל פעם דרשן צעיר: "מה שמך?"

"רבי אברהם."

אמר לו רבי מכלוף:

"כשתרצה להגיד את שמך, תגיד: אברהם, ואם צריך לקרוא לך 'רבי', תן לי אני לקרוא לך 'רבי'."

אחר כך הניח אצבע על חזהו של הצעיר ושאל:

"מה יש לך כאן?" (כלומר: האם למדת תורה?)

"לא למדתי הרבה." ענה הבחור

"אם כך, אמר רבי מכלוף, אפילו 'אברהם', זה הרבה מדי בשבילך!"

 

הילולא (ישראל אביחצירא)

 

בדרכו להילולא של בבא סאלי, ישראל חושב על הצדיק הנערץ שעל שמו הוא נקרא.

'אשתה לכבודו כמה כוסיות עארק, אדליק כמה נרות לעילוי נשמתו ואתפלל שיתן קצת נחת רוח לאשתי שמוציאה לי כל יום את הנשמה.'

ואכן, ישראל שתה כמה וכמה כוסות עארק, הדליק נרות והתפלל על אשתו. הוא כבר חשב לחזור לביתו כאשר הודיעו שעומדים להתחיל במכירה הפומבית של תמונות הצדיקים.

'חבל שאין לי כסף, חשב, הייתי קונה את התמונה של בבא סאלי, יש לי אמנם אחת בבית, אבל היא ללא מסגרת."

ישראל הביט בקנאה מסויימת בויכוח על התמונות.

המנחה הצביע על תמונתו של רבי מאיר אביחצירא והודיע:

"רבותי, הצדיק רבי מאיר אביחצירא! תארו לעצמכם את כל הקדושה שלו תלויה בסלון שלכם! אני מתחיל ב-300 דולר מי אומר יותר?"

לאחר מקח וממכר נמכרה התמונה ב-1000 דולר.

המנחה הגביה את תמונת רבי יעקב אביחצירא:

"הצדיק הנערץ, מורנו ורבנו, זכותו תגן עלינו ועליכם ובמיוחד על זה שירכוש את תמונתו! מי מתחיל?"

התמונה נמכרה ב-2000 דולר. הרגע המיוחל של הערב הגיע כאשר הגביה המנחה את תמונתו של בבא סאלי.

"בבא סאלי, קרא המנחה בקולי קולות והחל לשיר: 'זְכוּתוֹ תְּכּוֹן מְעָאנָא, חְנָא וִישראל כוּאָנָה הודו לה' כי טוב! (זכותו תהיה אתנו, אנו וישראל אחינו...)

לאחר מאבק מר, נמכרה התמונה ב-5000 דולר.

ישראל נאנח עמוקות. לפתע הבחין במסגרת ריקה שעמדה ליד המנחה.

'המסגרת הזאת תתאים בדיוק לתמונה שיש לי בבית, אבקש מהמנחה למכור לי אותה.'

הוא ניגש אל המנחה ושאל:

"בכמה תמכור לי את המסגרת הזאת?"

"זאת? שאל המנחה, לא פחות מ-10,000 דולר!"

"10,000 דולר בשביל מסגרת ריקה?"

"זה הענין, היא לא ריקה, זו תמונתו של צדיק נסתר!"

 

בָּא-אִגּוֹ (אבי בן חמו)

 

בָּא-אִגּוֹ מארפוד מטופל בשמונה ילדים ואין לו פרנסה. הוא מחליט ללכת לריסאני אצל ידידו חאקי כדי לאסוף מעט כסף. חאקי וסעדה אשתו מכינים לו חדר בעלייה שלהם ומשם הוא הולך כל יום אצל בעלי הבתים ואוסף כסף. הכסף נערם בכיסיו ויש לו כבר מספיק כדי לחזור לביתו אבל טוב לו אצל ידידו, כי יש לו מיטה חמה ואוכל בשפע. כאשר מתארך ביקורו יתר על המידה, דברו ביניהם חאקי וסעדה במטבחם.

"עד מתי הוא ישב כאן? הוא לא חושב על אשתו המטפלת לבד בשמונה ילדים? ומה יהיה על ילדיו? למה הוא לא הולך? הרי אסף מספיק כסף."

בָּא-אִגּוֹ שישב ליד המטבח שמע את הדברים, עלה מיד לחדרו והחל לבכות בקולי קולות. סעדה וחאקי ששמעו את הבכי נבהלו. מי בוכה? חאקי עלה לחדרי הילדים ומצא אותם ישנים. הוא עלה עוד קצת והגיע לעליה שם שִׁכְּנוּ את בָּא-אִגּוֹ . מכאן בא הבכי! חאקי חזר לאשתו וסיפר לה שבָּא-אִגּוֹ הוא הבוכה. הם החלו להתחבט: למה בָּא-אִגּוֹ בוכה? לבסוף עלו אליו ושאלו אותו:

"בָּא-אִגּוֹ , למה אתה בוכה וכי חסר לך משהו? המיטה לא בסדר? נגנב לך הכסף?"

בָּא-אִגּוֹ ממרר בבכי ענה:

"אני דואג לילדיי, אולי קרה משהו? אולי אשתי חולה? אולי נשרף הבית ואני לא שם כדי לעזור... "

חאקי וסעדה ניסו לשוא להרגיע אותו, לבסוף הלכו אל החכם וספרו לו. אמר החכם:

"הבה נתחכמה לו! נשלח לו מכתב בשם אשתו... "

ואכן, חאקי הביא מכתב לבָּא-אִגּוֹ האומר:

"בעלי היקר, שלום. מה שלומך? אל תדאג לנו, אני בסדר והילדים בסדר ברוך ה'."

בָּא-אִגּוֹ קרא את המכתב בקול ונתמלא שמחה:

"ברוך ה' כולם בסדר! עתה שנרגעתי אוכל להשאר עוד כמה זמן אצלכם... "

ישבו ביניהם חאקי וסעדה:

"אז מה עשינו? אמרה סעדה, מעתה המצב יותר חמור ומי יודע מתי הוא ילך?"

"אדבר אתו... " אמר חאקי בהחלטיות.

בָּא-אִגּוֹ שהיה בסביבה, שמע גם הפעם את דבריהם, עלה לחדרו ושוב התחיל למרר בבכי. האקי וסעדה עלו במהירות אצלו וקראו:

"בָּא-אִגּוֹ למה אתה בוכה? הרי קבלת מכתב האומר שהכל בסדר בביתך?"

"נכון! אבל אתם יודעים כמה זמן עבר מאז נכתב המכתב עד שהוא הגיע לריסאני? אולי בינתיים אשתי שברה את רגלה במדרגות? אולי נכנסו שודדים לביתי!? אולי אחת הבנות שלי נחטפה? ואתם שואלים למה אני בוכה?"

"שמע נא! אמרה סעדה, אם כך פני הדברים, קום מהר, לך לטפל ברגל אשתך!"

"קנה אקדח בכסף שהרווחת, הוסיף חאקי, ורדוף אחרי השודדים שחטפו את בתך! מהר, מהר..."

"החיפזון מהשטן, אמר בָּא-אִגּוֹ , אשאר עוד קצת עד שאירגע... "

"לא! בָּא-אִגּוֹ , קום עכשיו ורוץ לביתך... "

"עכשיו לילה, נחכה עד מחר... "

"עכשיו... " צעקו יחדיו סעדה וחאקי.

נשים מהודרות בארפוד צילום שולמן אוסף פול דהן


הדפסהדואל