החצר של דוד אְל-חִיָאנִי סיפור מתפילאלת

facebook Share on Facebook

 

אשר כנפו

 

החצר של דוד אְל-חִיָאנִי

סיפור מתפילאלת

מוקדש בהוקרה לגברת עליזה חיון שסיפרה לי מעשים שעליהם ביססתי את סיפורי זה.

 

 

 

כאשר נפחה את נשמתה עַיְישָׁה הערבייה שבאה מוֶוהְרָאן לגור בגּוּרָמָה, סרבו אנשי הדת של גּוּרָמָה לקברה בבית הקברות המוסלמי. בקשו מהיהודים לקברה, גם הם סרבו. מה עשו? הטילו מכוש, המכוש נחת בחצרו של דוִד אְל-חִיָאנִי. על כן קבורה שם עַיְישָׁה עד היום הזה.

כאשר הלך אבו-סאלם לעולמו, סרבו אנשי הדת של גּוּרָמָה לקברו בבית הקברות המוסלמי. בקשו מהיהודים לקברו, גם הם סרבו. מה עשו? הטילו מכוש, המכוש נחת בחצרו של דוִד אְל-חִיָאנִי. על כן קבור שם אבו-סאלם עד היום הזה.

 

עַיְישָׁה הייתה אישה אמידה מאוד. היא התגוררה לבדה בבית גדול מידות אותו ציוותה לבנות כאשר הגיעה לגּוּרָמָה. הבנאים שבנו את ביתה סבלו ממנה הרבה. כי זאת יש לדעת, עַיְישָׁה, אישה קשה הייתה שלא נתנה כבוד לאנשים העמלים בשבילה והמשתדלים בכל כוחם להיענות לכל גחמה שלה. היום ציוותה לבנות קיר שיפריד בין הגזוזטרא לחדר האורחים ולמחרת כאשר עמד הקיר בכל הדרו פרצה בצעקות:

"מה עושה קיר מכוער זה בתוך ביתי? הורידוהו מיד!"

ראש הבנאים היה מנסה להניא אותה מלהרוס את הקיר:

"אבל גברתי, את ציווית לבנות אותו, וחוץ מזה, זה בדיוק מה שנחוץ לך פה!"

"תורידו את הקיר תיכף ומיד או שאוריד לכם מהשכר שהוסכם עליו!"

בלב כבד היו הפועלים מורידים את הקיר.

לא היו עוברים אלא מספר ימים ועַיְישָׁה הייתה קוראת לראש הבנאים:

"אין מנוס מלבנות קיר שיפריד בין הגזוזטרא לבין חדר האורחים!"

"אבל..."

"אין אבל, אני מתפלאת עליך, אתה איש מקצוע, איך הסכמת להניף את מכושך על הקיר היפה שבניתם כאן?"

ככל שהתקדמה הבנייה היא הטילה את אימתה על הפועלים. כאשר משהו לא היה לרוחה הייתה מרימה את קולה לגבהים צורמים שלא נעמו לאוזן. הבנאים התנחמו בכך שהשכר ששילמה להם היה גבוה ממה שרגילים היו לשלם בעיר גּוּרָמָה.

יום אחד, אחד הפועלים הביא אתו עריסה ובה תינוק. הוא הסביר לאחראי עליו שאשתו מאושפזת ואין מי שישמור על התינוק. בשקט, יצאה עיישה מהבית והביאה עמה חלב בשביל התינוק וכשתם יום העבודה והפועל חזר עם בנו לביתו, מצא בעריסה סכום נכבד של כסף. הוא נבהל מאוד שמא יאשימו אותו בגניבה. למחרת הביא עמו את הכסף והושיט אותו לעיישה.

"כסף זה אינו שלי!" אמרה ביובש.

כשעמד על כך שהכסף אינו שלו, גערה בו:

"במקום לעמוד כאן ולהתווכח, לך לביתך וטפל בילדך ובאשתך!"

אובד עצות, הביט האיש באחראי עליו שסימן לו בראשו לעשות כדברי עיישה.

כשהבית עמד על תלו, החלה לרהט אותו. היא רצתה את הרהיטים היקרים ביותר והנגרים הרגישו גם הם עד כמה קפדנית הייתה ועד כמה לא נעים לסחור אתה.

בני העיר גּוּרָמָה למדו עד מהרה כמה מתנשאת היא עליהם וכמה מעט הערכה הייתה לה כלפיהם.

"בעירי וֶוהְראָן האנשים מקצועיים יותר, שם השגתי מהם כל מה שרציתי במחיר הרבה יותר נמוך!" הייתה מצהירה.

לא עברו ימים רבים ושִמְעָהּ הגיע לכל בתי גּוּרָמָה. נשים שרצו בהתחלה להתקרב אליה ולקרב אותה אליהם הדירו רגליהם מסביבתה. הסוחרים בשוק היו אורזים לה במהירות את מה שבקשה ובלבד לא להגיע אתה לעימותים. לפעמים גם זה לא הספיק, וצריחותיה היו נשמעות למרחקים.

"אישה קשה ומרת נפש!" אמרו עליה.

הילדים ששמעו את הוריהם מדברים אודותיה החלו להציק לה. 'שׂוֹנִיָּה' )שונאת, קשה וקפדנית) קראו לה.

באורח מוזר, לראשונה בגּוּרָמָה, שיתפו פעולה ילדי הערבים וילדי היהודים, וכשהיו חוזרים אלה מהז'מאע או אלה מה'סלא' היו קוראים תוך כדי צעידה חיילית:

"שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה!"

בשומעה את קריאות הילדים, הייתה עַיְישָׁה מניפה אגרוף כלפיהם ומכנה אותם בכל מיני שמות.

ופעם, כאשר צעדו מתחת לחלונה תוך כדי קריאת:

"שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה!"

שפכה עליהם עַיְישָׁה דליי מים שהכינה מבעוד מועד.

הילדים ראו בכך הכרזת מלחמה והחליטו להתקדם בעוד צעד. מיד עם צאתם מלימודיהם, היו ממלאים את כיסיהם באבנים קטנות אותן השליכו על ביתה.

האישה התלוננה בפני הקאדי ובפני החכם ואלה נזפו בילדים ובקשו מהם לחדול ממעשיהם. עברו כמה ימים שקטים ויום אחד קרא אחד הילדים לשתי החבורות וגילה להם שהמציא שיר על עַיְישָׁה.

למחרת עברו הילדים בסך מתחת לביתה ושרו:

"עַיְישָׁה, עַיְישָׁה

מרוב צעקות, צרודה

את לא אהודה

ותמיד תהיי בודדה!"

 

בביתה, ישבה עַיְישָׁה על מיטתה והתייפחה.

 

אבו-סאלם היה סוחר ידוע בגּוּרָמָה. היו לו למעלה מארבעים גמלים שהובילו את סחורותיו לשווקים השונים של הסביבה הקרובה ולפעמים הרחוקה. הוא לא מכר סחורות ליחידים. היו לו בכל שוק ושוק סוחרים שהיו קונים אצלו סחורה בסיטונות כדי לספקה לבעלי החנויות.

אבו-סאלם סחר כל ימיו באמונה. הוא קבע לעצמו סף של רווח שהוא רוצה להפיק מכל סחורה, כמובן אחרי ניכיון ההוצאות, והיה דבק במחיר שקבע לסחורתו. לפעמים, כאשר היה חוסר של סחורה מסוימת בשוק, חבריו הסוחרים היו מיד מעלים את מחירה. לא כן אבו-סאלם. הוא המשיך למכור את סחורתו על פי אמות המידה שקבע לעצמו.

לחבריו הסוחרים היו טענות כלפיו:

"אתה שובר לנו את השוק! למה לא תמכור לפי הערך שהולך עכשיו בשוק?"

"כי הסחורה הזאת הייתה אצלי לפני שעלו המחירים!"

אז היה ניגש אחד הסוחרים ומפציר בו:

"מכור לי את כל הסחורה שברשותך!"

"לא!"

"מה איכפת לך? במקום להתרוצץ בשווקים קח קצת מנוחה וקבל עבור סחורתך את מלוא המחיר שרצית לקבל עבורה!"

"לא אעשה את זה כי אני מחויב לכל הסוחרים שקונים בנאמנות ממני את סחורותיהם מזה עשרות שנים!"

כאשר היה ניגש אליו אדם, ואפילו הוא חבר, ומבקש ממנו למכור לו סחורה לצרכיו הפרטיים, היה מניד ראשו אנא ואנא לאות סירוב:

"אסור לי לעשות זאת, זה יהיה בבחינת מעילה באמון של הסוחרים המפיצים את סחורתי!"

"אני לא מבין!" היה מתפלא החבר.

"תבין, כמו שאני סומך על הסוחרים שקונים ממני את סחורותיהם שיקנו ממני ויספקו לי את פרנסתי, כך הם מצפים למכור את הסחורות ליחידים שיספקו להם את פרנסתם. אם אני מוכר לך את הסחורה במחיר שאני מוכר אותה ללקוחות שלי, אני גורע אותך מרשימת אלה שיקנו אצלם!"

לרוב, גם אחרי ההסבר הזה החבר היה נפרד מאבו-סאלם בלי להבין.

כל הסוחרים הספקים רחשו לו כבוד והערכה. לרוב, הם היו מפקידים בידיו את סחורתם בלי לדרוש את תמורתה, והוא היה מוביל את הסחורה ומוכר אותה וכשהיה בידו פדיון הסחורות היה משלם את חובותיו לספקים שלו.

כל בני העיר ידעו שאבו-סאלם הוא אדם שמוכן תמיד לעזור. ספרו עליו שהוא תומך באופן קבוע בעשרות משפחות עניות.

חבריו הסוחרים המוסלמים של גּוּרָמָה, לקחו להם נשים אחדות - לפעמים עד ארבע נשים. במיוחד אלה שכמו אבו-סאלם היו נאלצים לעבור ממקום למקום לרגל מסחרם. בכל מקום מרכזי שהגיעו אליו היה להם בית, אישה וילדים. אבו-סאלם נישא לאישה אחת בלבד וכשחבריו היו מעירים לו:

"יש לך אמצעים, למה לך לחיות כך במרחקי מרחקים מביתך? למה לא תחזיק בית עם אישה צעירה גם במקומות אחרים? אישה שתרחץ את רגליך כאשר תיכנס לבית אחרי יום עבודה מפרך, שתכין לך ארוחה חמה, שתדאג לכל הצרכים שלך?"

אבו-סאלם היה מבטל את הערתם במחי יד.

"המצב הטבעי הוא שאדם יישא אישה אהובה אחת וישמור לה אמונים כל חייו, בעוני כמו בעושר, בבריאות כמו בחולי!"

לאבו-סאלם נולדו ארבעה בנים ושתי בנות. כאשר גדלו הנערים לא דחק אבו-סאלם בהם להיות מאלה שמתפללים חמש פעמים ביום בז'אמע.

הקאדי שרחש כבוד רב לאבו-סאלם העיר לו על כך כמה וכמה פעמים.

"למה בניך אינם מהמתמידים בז'אמע? אתה צריך להפעיל את הסמכות שלך! עליך לייסר אותם בשוטים עד שילמדו שביקור בז'אמע הוא הכרחי ובעל חשיבות עליונה."

לרוב הצליח אבו-סאלם להתחמק בתירוצים כי אין לו זמן, כי רוב הזמן אינו נמצא במקום כדי לדחוק בילדיו...

וכשהיה נפרד מהקאדי, אבו-סאלם היה משפשף את שתי ידיו בהנאה מרובה.

'את ילדיי לא תקבלו בקלות הבלתי נסבלת שקבלתם אותי!' היה מסנן בין שיניו.

 

כאשר עַיְישָׁה עברה ברחוב, האנשים שראו אותה צועדת בצעדיה הגאים כשידיה מכוסות בצמידי זהב ולאוזניה עגילים כבדים, משובצים ביהלומים, היו נועצים בה מבטים כועסים כלשהו כאילו רוצים הם להגיד לה:

"את לא מתאימה למקום הזה!"

היא, אולי כדי להתגרות בהם, הייתה אומרת בקול שהתגנבה לתוכו אירוניה מסוימת 'סאלאם עלייכום!' והם, תמיד מופתעים מהקריאה הזאת שלא התאימה לתמונה שציירו לעצמם על אישיותההיו עונים לה בדיבור מובלע: 'סאלם על...' ואפילו לא היו מסיימים את אמירת השלום ומאיצים את צעדיהם כאילו חוששים הם שיקרה להם משהו אם יגררו לשיחה עמה.

כאשר הייתה נכנסת לאחת החנויות בעיר, היה מיד משתרר שקט במקום וכל הלקוחות היו מגניבים לעברה מבטים סקרניים או מתלחשים אודותיה בינם לבין עצמם. בעצם כל אחד מהנוכחים ששמע דברים אודותיה חיכה לאיזה התפרצות מצידה. עַיְישָׁה שהייתה ערה לאווירה שנוצרה מאז כניסתה לחנות, הייתה מחייכת במרירות ומצהירה בקולה המתגרה: 'סאלם עליכום!' ושוב, התגובות, אם היו, נשמעו בקושי נשמעו.

אז הייתה עַיְישָׁה מגביהה כתף בזלזול, פונה אל הזבן ומבקשת בקול רם פריט זה או אחר ממרכולתו. הזבן היה מוריד מן המדף את המוצר המבוקש, מושיט אותו לה, אומר כמעט בלחישה את מחירו תוך כדי הרכנת ראש כאילו קד הוא איזו קידה מוזרה בפניה.

עַיְישָׁה הייתה מניחה את הכסף על הדלפק, מישרת את מבטה אל פני הזבן המסכן וחוקרת אותו ללא רחם:

"אתה בטוח שנתת לי את הטוב ביותר שיש לך?" או: "הסחורה הזאת טרייה?" או: "מי ערב לי שהמוצר הזה ראוי?"

לפעמים הייתה מוסיפה איום גלוי:

"אוי ואבוי לך אם המוצר הזה שמכרת לי לא ימצא חן בעיניי, אבוא לכאן ואמרר לך את החיים... "

כאשר הייתה עוזבת את החנות, היה הזבן מנגב את מצחו ומודה לאללה שנפטר סוף-סוף מהלקוחה הקשה הזאת.

 

אבו-סאלם היה שבע רצון מכך שבניו לא נדבקו בחיידק של הז'אמע. הוא ראה איך בניהם של ידידיו הטובים התקרבו אל הז'אמע והיו לאדוקים יותר מהוריהם. אבו-סאלם ראה איך נהגו עתה להתגודד מסביב לקאדי כשהם בולעים בצמא ובלהיטות כל מילה ומילה שיצאה מפיו. וכשהקאדי היה דורש בימי ששי ומשמיע בהתלהמות דברי גנאי כלפי כל מי שלפי טעמו לא פעל על פי האסלאם, הנערים היו משמיעים קולות הזדהות עם דבריו או איומים על אלה שהיו נשואי דרשתו. כעסו של אבו סאלם היה גובר עוד יותר כאשר היה שומע את הקאדי מגדף ומחרף את היהודים ומאשים אותם בכל הצרות הבאות על העולם. גם אז היו הנערים, נערי הקאדי כפי שכינה אותם בלבו, מקמצים אגרופים ומשמיעים קולות רמים ומוכנות 'לפעול' ככל אשר יתבקשו.

ההמשך הטבעי של דרשות הקאדי הייתה התארגנות הנערים למעין 'מיליציות מוסר' שהחלו לפעול ברחבי העיר. בהתחלה, מיליציות אלו נטפלו במלים בוטות וחריפות לעבר כל מי שהתנהגותו לא נשאה חן בעיניהם: לבוש לא הולם של נערה, אישה או נערה שלא כיסו בצעיף את ראשן. אישה שנראתה בחברת גבר זר, זכתה מיד לקיטונות של ביקורת. כאשר נראה היה להם שנערה עלולה לעבור עבירה על המוסר של בינו לבינה, ניגשו מיד אל בית הוריה ובלי לחסוך במילים הטיחו בהם אשמות כבדות. אישה נשואה שהעזה להראות פניה מחוץ לביתה ללא רעלה, הייתה זוכה מיד לקריאות גנאי ולאיומים על שריפתה באש הגיהינום.

לימים, כאשר ראו שפחדם נפל על האנשים, החלו אף לנקוט באמצעים אלימים כלפי אלה שנראו להם כלא נוהגים על פי המוסר של ה'נביא'.

בצד 'שמירה על המוסר' לא שכחו את דרשות הקאדי בגנות היהודים. לפעמים, כאשר יצריהם היו לגמרי משולחים, היו נטפלים ליהודי או ליהודיה ללא הגנה או לנערים קטנים מהם שפגשו בדרכם.

"איני רוצה שתתחברו לנערים אלה!" היה חוזר ומשנן אבו-סאלם לבניו.

הדבר לא היה קל מפני שחבריהם שהשתייכו לחבורות האלה, הציקו להם בדרישה שיצטרפו אליהם.

הוא עצמו הלך לז'אמע רק כדי להישמר מפני הביקורת של הקאדי על אלה שלא הופיעו לתפילת יום ששי.

ככל שהתקדם בגיל, התרחק מדרכי המוסלמים, מדבוריהם, מאופן מחשבתם. במיוחד הרגיז אותו יחסם אל היהודים. אם פעם אהב את התפילות בז'אמע, עתה הם גרמו לו לשעמום מַשמים ומן הרגע שהיה נכנס אל הז'אמע היה חש הרגשת ריחוק. לאמִיתו של דבר, הוא תעב את התפילות של ימי ששי, ומעל הכל תעב את הדרשות של הקאדי.

יום אחד כאשר אשתו הגישה קדירת כבש אל השולחן דחה את הקדירה מעל פניו.

אשתו הביטה בו בדאגה:

"מה קרה, אבו-סאלם? הן זהו הטאז'ין האהוב ביותר עליך!"

"איני רוצה לאכול בשר!" ענה אבו-סאלם.

"אינך רעב? אשמור לך ממנו לארוחה הבאה!"

"לא תודה."

"אולי הכבש מעט כבד בשבילך? יש לי גם בשר עגל מצויין... "

"איני רוצה לאכול בשר בכלל, לא היום ולא בעתיד!"

 

כאשר נכנסה עַיְישָׁה, כמידי יום, לחנותו של מחמוד הושלך הס בכל החנות.

מבטה טייל בין כל הנוכחים. לאחר שהתבוננה בפני הנוכחים, הפטירה בקול מקניט:

"סבאח אל כיר!"1

כמידי יום נשמעו מפה ומשם כמה מלמולים יוצאי חובה.

עַיְישָׁה ניגשה לזבן שניסה להקטין את עצמו ככל האפשר. היא עמדה לפנות אליו כאשר לפתע נשמע קול צלול מאחרי עַיְישָׁה:

"סבאח אל כיר יא לאלא!"2

עַיְישָׁה הסתובבה ובחנה את האיש שממנו יצאה באופן חריג ברכה רהוטה וראויה. היא ראתה לפניה יהודי, גבר חסון והדור שהביט בה בעיניים טובות ואוהדות ואשר לא השפיל בפניה את מבטו כפי שעשו כולם עד עתה.

עַיְישָׁה הייתה כל כך מופתעת, שלא יכלה אלא לענות בקול רפה: "סבאח אל כיר יא סידי"3. אחר, השפילה את עיניה ומיהרה לסיים את קניותיה ונשארה לעמוד ליד הדוכן כאילו כדי לראות מה יקרה עתה.

האיש שברך אותה בחגיגיות כה מפתיעה, הגיש רשימת קניות לזבן ויצא מן החנות לא לפני שנפרד מכל הנוכחים בברכת:

"לה יעטיקום סחא, רחה ולבראקה!"4

"מיהו האיש הזה?" שאלה עַיְישָׁה את הזבן.

"זהו טאז'ר דוד אְל-חִיָאנִי!" ענה הזבן.

"ומיהו טאז'ר דוד אְל-חִיָאנִי זה?" הוסיפה ושאלה.

"הוא יהודי אמיד מאוד, מראשי הקהילה היהודית בגּוּרָמָה. הוא זוכה לכבוד רב לא רק אצל בני קהילתו אלא גם בקרב שכבות רחבות של האוכלוסייה המוסלמית בגּוּרָמָה ובאזור התפילאלת. רבים הם משתי הקהילות הבאים אליו לשמוע את עצותיו הנבונות בתחומים שונים ורבים הבאים אליו כדי ליישב ביניהם סכסוכים."

 

כאשר פגש הקאדי את אבו-סאלם ברחוב, משך אותו אל מקום מוצל, הניח יד על כתפו ושאל בקול קפדן למדי:

"אבו-סאלם, אני רוצה ממך תשובה כנה: למה בניך מדירים רגליהם מהז'אמע?"

זיעה הקרה הציפה את כל חלקי גופו של אבו-סאלם: 'זהו, חשב, הגענו לזה...'

"איני יודע, ענה, ראשם נתון ללימודיהם ואין הם מרשים לשום דבר אחר לחצוץ בינם לבין הישגיהם בלימודים."

"אני חושב שמקומם עם בני הנוער הטובים שלי שהקימו חבורות לשמירה על המוסר בעיר."

"לא, לא, קרא אבו-סאלם, איני רוצה לראות אותם בין הנערים האלה!"

"למה? אתה חושב שלא מכבוד בניך לקחת חלק בגוף הזה שהקמתי בהרבה יזע?"

"אני חושב, קאדי נכבד, שהדרך שהתווית לבני הנוער האלה אינה דרך האסלאם."

"שכחת שאני הוא הקאדי ולא אתה?"

"אתה אמנם הקאדי, אבל גם קאדי יכול לטעות..."

פני הקאדי התאדמו, פיו התכווץ והתעוות עד כדי כיעור. אבו-סאלם ראה את הרגע שהקאדי מתחיל לחרף ולגדף אותו, אלא שזה נרגע לפתע פתאום, נשם עמוקות ועצם את עיניו לרגע. לאחר שהות קצרה, פתחם שוב ואמר כמעט בלחישה:

"ידידי אבו-סאלם, כמו תמיד אתה אדם הגון ואיש תושייה ואולי דרכך היא הצודקת. ראה, אני מוכן ללכת לקראת עמדתך, אולי עניין המוסר צריך להיות בידי המבוגרים ולא בידי בני הנוער. בד בבד עם ארגון הנוער למען המוסר בגּוּרָמָה, הקמתי מועצה שיפוטית שמתפקידה יהיה לדון את כל האנשים שמתרחקים מהז'אמע וחורגים מדרכי האסלאם."

"תבורך, קאדי נכבד." אמר אבו-סאלם בקול מריר.

הקאדי הגביה את קולו ואמר בקול עולץ:

"אתה יודע מה? אבו-סאלם יקר, יש לי דעה טובה מאוד עליך וחשבתי עליך כאחד מחברי המועצה הזאת..."

"סלח לי קאדי נכבד, ענה אבו-סאלם, לא קבלתי הכשרה של שופט, איני מתאים... "

"גם האחרים לא קבלו כל הכשרה, אני אדריך אתכם."

"איני חושב שמתפקידנו לשפוט את האנשים האלה, בבוא העת כאשר אללה ייקח אותם אליו הם יתנו לפניו את הדין."

שוב התכרכמו פניו של הקאדי ושוב עלה אותו עיוות בפיו שכיער כל כך את פניו.

"אני חושש, אמר, שבאמת אינך מתאים לשבת בכס המשפט, אולי יתאים לך יותר לשבת על כס הנאשמים?"

בלי לענות דבר, נפרד אבו-סאלם מהקאדי. הוא הרגיש איך עיני הקאדי ננעצות בו והן כחרבות המדקרות אותו בכל גופו.

 

 

עַיְישָׁה הגיעה לביתו של דוד אְל-חִיָאנִי ונקשה קלות על דלתו. משרתת פתחה את הדלת ושאלה לרצונה.

"אני מבקשת לדבר עם אדון דוד אְל-חִיָאנִי." ענתה עַיְישָׁה.

המשרתת שהכירה את עַיְישָׁה ואת השם שיצא לה כאישה רעה ומזיקה, בקשה להיפטר ממנה.

"טאז'ר אְל-חִיָאנִי עסוק מאד כעת." אמרה בנסותה לסגור את הדלת.

בשתי ידיה, החזיקה עַיְישָׁה את הדלת פתוחה. תוך כדי הפעלת לחץ על הדלת סננה בין שיניה:

"לכי לאדונך ואמרי לו שעַיְישָׁה באה לדבר אתו. אם לא תעשי זאת, יבולע לך!"

המשרתת נרתעה מקולה של עַיְישָׁה וככפוית-שד הלכה, כמעט רצה, לחדרו של דוד אְל-חִיָאנִי.

"עַיְישָׁה, אמרה, האישה הרעה מווהראן באה לכאן ומבקשת לדבר עמך, איך אפטר ממנה?"

"בזה שתזמיני אותה להיכנס פנימה." ענה דוד.

כאשר עמדה עַיְישָׁה מול דוד אְל-חִיָאנִי, אמרה בקול נמוך, שונה לחלוטין מאותו קול צעקני שכולם הורגלו אליו:

"אדון דוד אְל-חִיָאנִי, באתי לשאול אותך שאלה אחת, שאלה אחת בלבד כי איני רוצה להפריע לך בעיסוקי יומך."

דוד אְל-חִיָאנִי הביט בעַיְישָׁה בנועם וענה לה:

"לאלא עַיְישָׁה, ברוך בואך לביתי. אינך מפריעה לי כלל. שאלי את שאלתך ועוד שאלות אחרות ככל שתחפצי ולוואי שאדע לענות לשאלותיך."

רעדה גדולה עברה בגופה של עַיְישָׁה כאשר שמעה את דוד אְל-חִיָאנִי קורא לה 'לאלא עַיְישָׁה'. היא הוציאה ממחטה ושמה אותה על פיה כדי לעצור את הבכי שאיים לפרוץ ממנו. דוד שהבחין בסערת רוחה, הושיט לה כוס מים.

"שתי לאלא עַיְישָׁה, שתי."

עַיְישָׁה גמעה מעט מן המים, מחתה דמעה מעיניה ואמרה:

"כל האנשים בגּוּרָמָה, מוסלמים כיהודים אומרים לי שלום בקושי רב. הם מתחילים את הברכה ואפילו לא מסיימים אותה. אתה, לא רק שאמרת לי שלום בפה מלא, אלא אף הרחקת לכת וקראת לי לאלא, מדוע?"

"לאלא עַיְישָׁה, זאת היא שאלתך?"

"אכן. באתי עד כאן כדי לקבל תשובה לשאלה החשובה הזאת."

"המסורת היהודית שעליה גדלתי, מצווה אותנו להתייחס אל כל אדם באשר הוא, בכבוד."

"מעניין מאוד, וכי הקוראן שלנו אינו מצווה זאת גם כן?"

"איני מתמצא בקוראן, אבל אני משער שגם שם תמצאי משהו דומה."

"והמצווה הזאת כתובה בתורה שלכם?"

"היא מצויה בתורה שבעל פה שגם היא מחייבת אותנו."

"האם תרשה לי לשאול אותך מה הן המלים המדויקות של המצווה הזאת?

"אבותינו הורישו לנו ספר קטן ובו חכמת חיים רבה. קוראים לספר הזה: פרקי אבות."

"פרקי אבות." חזרה עַיְישָׁה על דברי דוד בקול רועד.

"וכך נאמר בפרקי אבות, המשיך דוד כאילו לא שמע את לאלא עַיְישָׁה: 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'."

שוב חזרה עַיְישָׁה על דברי מארחה:

"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך."

"זהו אחד העקרונות הגדולים של היהדות." אמר דוד.

"הדברים טובים ונכונים לגבי חבריך, אבל אני, הרי איני חברה שלך?"

"המילה 'חבר' מתייחסת לַ'אחר'. כל אדם אחר שאיננו אני, הוא חברי."

שוב מצאה עַיְישָׁה את עצמה חוזרת על דברי אל-לחייאני:

"כל אדם אחר שאיננו אני, הוא חברי."

דוד היה מופתע מאופן התנהלות השיחה הזאת בינו לבין אישה מיוחדת זו. הוא הביט בה בעיניו החודרות.

"לאלא עַיְישָׁה, אני מרגיש שאת אישה הזקוקה לתמיכה. אני מבקש ממך לראות בי ידיד אמיתי המוכן לעזור לך בכל עת שתזדקקי לכך."

"יש לכם דברים נפלאים בתורה שלכם!" מלמלה עַיְישָׁה במקום לענות.

"על כן אנו קוראים לתורתנו 'תורת חיים'. תורה המאפשרת לנו לחיות בצורה נאותה לכבד ואפילו לאהוב זה את זה. לתור שלמו קוראים 'תורת חיים' כי היא מורה לנו איך לחיות את חיינו בצורה נאותה."

"האם תרשה לי לקחת עוד קצת מזמנך?" שאלה עַיְישָׁה.

"בבקשה לאלא עַיְישָׁה, הרגישי עצמך בביתך."

"למה היהודים האחרים אינם מתייחסים אלי על פי אמות המידה של התורה הנפלאה שלכם?"

"לצערי הרב, לא כולם נוהגים על פי המצוות שבין אדם לחברו שאנו מצווים עליהן, אם משום שהם נסחפים על ידי החיים ואם משום שלא למדו..."

"ועוד שאלה לי אליך טאז'ר דוד: אולי איני ראויה שיאמרו לי שלום כהלכה ועל כן הם נוהגים כפי שהם נוהגים, אבל אתה נוהג כלפי על פי המצוות שאתה אמון עליהן אף על פי שאני איני ראויה לכך?"

"חלילה לאלא עַיְישָׁה, את ראויה ביותר לכל כבוד, אף על פי שאיני מכיר אותך מספיק אני חש שאת אישה טובה וראוייה."

"אז איך אתה מסביר את יחס האנשים אלי?"

"אני חושב שהם יראים מפנייך."

"יראים מפניי? וכי עשיתי להם משהו רע?"

"אינך חייבת לעשות משהו רע כדי להבהיל את האנשים. מספיקים המבטים שלך, קולך הגבוה, הזלזול שאת מפגינה כלפיהם... "

"ואתה, אינך ירא מפניי?"

"לא איני ירא ממך."

"וממי אתה ירא?"

"אני ירא מאלהים וירא מאלה שאינם יראי אלהים."

"ואתה חושב שאני איני יראת אלהים?"

"כבר אמרתי לך שאיני מכיר אותך מספיק על כן איני יכול לענות על השאלה הזו."

"והרי אמרת שאינך ירא מפניי?"

"זה נכון. אני חושב שאת יראת אלהים שאם לא כן, לא היינו מקיימים את השיחה הזאת, העניין הוא שהאנשים בעיר יראים ממך וזה אינו מדבר לטובתך."

עַיְישָׁה הצטמצמה בכסא שישבה עליו ושמה שוב את הממחטה על פיה, אלא שהפעם לא הצליחה לעצור בעד הבכי שפרץ מגרונה.

דוד אְל-חִיָאנִי הביט באישה הבוכה ולבו נתמלא רחמים עליה. 'כמה בודדה היא וכמה מתייסרת, אין זאת כי נשמה טובה יש בה.' חשב.

עַיְישָׁה הצליחה להירגע, מחתה את עיניה ולאחר מאמץ ניכר הצליחה לשאול את דוד.

"מה עלי לעשות כדי לגרום לאנשים שלא לפחד ממני?"

"איני מוסמך לענות לך על השאלה הזאת, עליך למצוא תשובה בתוכך, ואת יכולה לעשות זאת."

"ואם לא אמצא תשובה?"

"תפני לקאדי שהוא ידריך אותך איך לנהוג."

"איני רוצה שום עסק עם הקאדי, אני רוצה למצוא את התשובה אצלך."

"אבל... "

עַיְישָׁה לא נתנה לו לסיים את המשפט.

"בעצם כבר עזרת לי ואפילו ענית לי על כל שאלותיי ואפילו על אלו שלא שאלתי! נשאר לי רק לתרגם את תשובותיך לשפת המעשה."

"אני שמח מאוד על כך." אמר דוד אְל-חִיָאנִי בחשבו שתמה הפגישה בינו לבין האישה.

עַיְישָׁה לא חשבה כך. באופן בלתי צפוי לחלוטין, החלה להוריד את הצמידים שעל ידיה ולהניחם על השולחן של דוד אְל-חִיָאנִי.

"מה את עושה?" הצטעק דוד.

עַיְישָׁה לא ענתה אך המשיכה להוריד מעליה את הצמידים. כאשר הורידה את כל צמידיה וטבעותיה, הורידה את השרשרות והענקים שעל צווארה. כאשר סיימה להוריד את כל אלה, הורידה גם את עגילי היהלומים שהיו לאוזניה. עתה הצטבר על שולחנו של דוד הר קטן של תכשיטים יקרים. עַיְישָׁה לא הסתפקה בכך, היא הכניסה את ידה אל תוך חזה ושלפה ממנו שני צרורות. היא פתחה את האחד והוציאה ממנו עשרות שטרות של כסף. מהצרור השני הוציאה תכשיטים נוספים וקופסא קטנטנה שבה היו כמה יהלומים נוצצים. כאשר סיימה להניח את כל העדיים שלה על השולחן, הביטה בדוד שישב על מקומו כמשתאה.

"הנה לפניך כל רכושי אדון דוד, אמרה האישה, קח אותו..."

דוד אְל-חִיָאנִי התחלחל:

"אָאוּדִי יָא לָאלָא5 ענדי בחזרה את עדייך והחזירי את הצרורות לחיקך!"

"אָנָא דְכְלְת עְלִיק בְּלָּאהּ!6 אמרה, קח את כל התכשיטים ומכור אותם, הִרי אתה סוחר, ואת הפדיון תצרף לכסף שהנחתי עתה לפניך, אחר כך תחלק את הכל לשלושה חלקים: חלק אחד, חלק בין עניי העיר, יהודים כמוסלמים, חלק שני תן לבית הכנסת שלך ואת החלק השלישי תן לי כדי שאוכל לחיות בו במשך הזמן שנותר לי לחיות."

דוד ניסה עוד ועוד להניא אותה מהחלטתה המפתיעה, אבל עַיְישָׁה הייתה איתנה כסלע.

"אולי תשאירי את כל זה אצלי, תשובי לביתך, תהרהרי בדבר ונדבר על כך בעוד כמה ימים."

"לא טאז'ר דוד זאת היא החלטתי הסופית והרי השבעתי אותך."

"יהי כן, אבל מדוע את מוסרת שליש אחד לבית הכנסת?"

"ראיתי שהוא במצב ירוד מאוד, צריך לשפץ אותו מן הטפחות עד המסד."

"אבל גם הז'אמע זקוק לשיפוץ באופן דחוף, למה לא תתני להם את הכסף?"

"אני נותנת את הכסף למי שאמר: 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'."

עַיְישָׁה קמה ללכת ודוד קרא לה בחזרה:

"האם ברצונך לשמוע את חלקה השני של האִמְרָה הזאת שכבשה את לבך?"

"אשמח מאוד."

"אולי הדברים לא ינעמו לאוזנייך... "

"בכל זאת ארצה לשמוע."

"החלק הבא אחרי 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך' הוא... "

דוד השתתק ונראה כמי שחושש להגיד את ההמשך.

"טאז'ר דוד, אמרה בהגביהה מעט את קולה: מהו חלקה השני של אִמרה זו?"

דוד כעכע מעט בגרונו והפטיר:

"חלקה השני של האִמרה הוא: 'ואל תהי נוח לכעוס'."

עַיְישָׁה הביטה בו ארוכות, חככה בגרונה ולבסוף הפטירה:

"אני מודה לך על כנותך ומבינה למה מכוונים דבריך. החלק השני של האמרה אולי חשוב עוד יותר מבחינתי. איני יודעת כלום בתחום הזה של היהדות אך ההצמדה הזאת בין הכבוד ההדדי והנטייה לכעוס מפתיעה ומופלאה ממש. אדם הנוח לכעוס אינו צריך להתפלא מכך שלא מכבדים אותו."

עַיְישָׁה שוב פנתה ללכת, כשעמדה ליד הדלת אמרה למארחה:

"היום למדתי רבות על האחרים ובעיקר על עצמי. אני יודעת שאני מתחילה דרך ארוכה של למידה נוספת, ללמוד לשלוט על עצמי ולהתנהג בכבוד לכל האחרים, ובאשר לתכשיטים הרי השבעתי אותך..."

"בעניין זה, אענה לך באִמְרָה נוספת גם היא מפרקי אבות: 'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך... ' "

 

 

9

 

לאחר שנפרד אבו-סאלם מהקאדי הסתובב ברחובות העיר בחוסר מעש. משימות רבות היו לו לפני שנפגש עם הקאדי, היה צריך להזמין סחורות, ללכת אל המכלאה בה היה עדר הגמלים שלו כדי לראות אם מטפלים בהם כראוי, לשלם לכמה ספקים. הלאות שהציפה את גופו לא נתנה לו לעשות שום דבר מכל אלה.

אל הלאות נוספה סערה גדולה ברוחו.

'שאני אשפוט אנשים שמתרחקים מהז'מאע, רק זה חסר לי! אצטרך אם כן לשפוט את עצמי כי כל כמיהתי בימים אלה היא להתרחק מהז'אמע.' חזר ושנן בין שניו.

כך הסתובב שעות רבות. עייפותו הלכה וגברה. צימאונו היה רב וגרונו יבש אך למרות שעבר על יד כמה מוכרי מים, לא בקש מים להרוות את צימאונו. כאשר רגליו כבר כמעט סרבו להיענות לו הוא הגביה את עיניו השמימה:

"אלוהים! האם לא הגיע זמן שתיקח אותי מכאן?" התחנן.

בקושי רב המשיך לצעוד כאילו הוא מונע על ידי רצון שאינו תלוי בו, וכך מצא את עצמו לפתע מול ביתו של ידידו הטוב דוד אְל-חִיָאנִי.

'דוד אְל-חִיָאנִי הוא ידיד אמיתי, אדם יקר שיודע תמיד לתת תשובות נכונות ועצות מועילות. אולי רגליי הביאו אותי אליו מבלי שהוריתי להן על כך כי כך ציווה עליהם האלוהים כאשר פניתי אליו בבקשה שייקח ממני את החיים האלה שמאסתי בהם?'

כאשר ביקש להקיש על הדלת, זאת נפתחה כאילו מאליה ואישה יצאה דרכה. אבו-סאלם הכיר אותה, זאת הייתה עַיְישָׁה, האישה הרעה השנואה על כולם. אבו-סאלם נסוג אחור כדי לא להימצא אתה פנים אל פנים, אבל עַיְישָׁה נתנה בו עיניים טובות:

"סאלאם עליק, אדוני, שיהיה לך יום טוב!"

אבו-סאלם הביט בה בתימהון כלא מאמין למשמע אוזניו.

"סאלאם עליק!" ענה בקול רפה.

הוא הביט בה כאשר היא מתרחקת מהבית בהליכה קלילה.

למרות שהדלת הייתה פתוחה, הקיש עליה עד שבאה המשרתת.

"אני רוצה לדבר עם ידידי דוד אְל-חִיָאנִי." אמר.

המשרתת שהכירה את אבו-סאלם ואת הידידות שהייתה בינו לבין דוד, הכניסה אותו וליוותה אותו עד שעמד מולו. מה רבה הייתה הפתעת האורח כאשר ראה את ערימת התכשיטים שהייתה עדיין מונחת על שולחנו של דוד.

דוד שישב והתבונן בתכשיטים כאחד שאינו יודע מה לעשות בהם, הגביה את עיניו וראה את אבו-סאלם. הוא חייך אליו:

"מרחבה ביק7 ידידי אבו-סאלם, איזה רוח טובה הביאה אותך לביתי"?

"רוח טובה? אתה רוצה להגיד רוח רעה!"

"רוח רעה? נרתע דוד, על מה אתה מדבר?"

בהתרגשות רבה סיפר אבו-סאלם על פגישתו עם הקאדי ועל השיחה שהתנהלה ביניהם.

"ולמה כל זה מפריע לך?"

"כי איני רוצה כל קשר לא לקאדי ולא לז'אמע!" ענה אבו-סאלם.

"או-הו, אני רואה שכבד לך מאוד על הלב, 'דאגה בלב איש ישיחנה' אומרים אצלנו".

"דוד ידידי, אנחנו מכירים זה זמן רב, ואני מעריך ומוקיר אותך!" אמר אבו-סאלם.

"גם אני מכיר ומוקיר אותך." ענה דוד.

"אני חושב שהגעתי לסוף דרכי בעולם הזה וברצוני לגלות לך סוד כמוס שעד עכשיו לא סיפרתי אותו לאיש."

"אבל למה אתה מדבר על סוף דרכך, אתה אדם בריא ובשיא כוחך."

"יכול להיות, אבל אני מרגיש שלא אאריך ימים. האם אוכל לגלות לך את סודי?"

"עשה מה שלבך מרגיש."

"אני... איני מוסלמי מלידה."

אבו-סאלם הביט בדוד ונסה לראות איך הוא מגיב לידיעה הזאת. פני דוד נשארו חתומות ובסימן קל שבראשו הורה לו להמשיך.

"נחטפתי ממשפחתי!" אמר אבו-סאלם.

"נחטפת ממשפחתך? קרא דוד, על מה אתה מדבר? הנה אתה פה, חי, קיים וחופשי ובני ביתך מחכים שתחזור הביתה כדי לאכול ארוחת ערב... אני חושב שהשיחה הזאת שהייתה לך עם הקאדי קצת בלבלה אותך... "

"דוד, איני מדבר על משפחתי זאת, אני מתכוון למשפחה בה נולדתי!"

"אבו-סאלם! על מה אתה מדבר?"

"מה שאמרתי, דוד, נחטפתי מהוריי היהודים כאשר הייתי בן שש!"

דוד הביט בו בתימהון רב:

"אתה גבר בן 70 לערך, ועד עכשיו שמרת זאת בסוד?"

"לא יכולתי לעשות אחרת!"

"מי היו הוריך?"

"איני זוכר. אני זוכר במעומעם את פני אימא."

"אתה יודע את שם הוריך?"

"איני זוכר."

"באיזו עיר גרתם?"

"איני זוכר."

"אם כן, חיית כל חייך כמוסלמי, התחתנת עם מוסלמית, הקמת משפחה מוסלמית, מה השתנה עכשיו?"

"השנים הראשונות שלי, הבחרות, הנשואים, לידת הילדים שלי, עברו עלי כמוסלמי מושלם. לא היה לי כל הרהור על עברי. מזמן לזמן חשבתי על חטיפתי אך מיד מחקתי את המחשבה מתודעתי. כאשר עברתי את גיל החמישים, העניין הזה של חטיפתי החל לצוץ מידי פעם במחשבתי. מחשבות החלו להתרוצץ במוחי. מי היו הוריי? למה חטפו אותי? מה היה אם לא היו חוטפים אותי? ידעתי, אני אמנם מוסלמי המתפלל חמש תפילות ביום ומקיים אורח חיים מוסלמי, אך חיי אינם שלמים. התפילות בז'אמע התחילו להפריע לי. לא אהבתי דברים מסוימים שנאמרו שם. במיוחד אלה שנאמרו על היהודים. לפני כמה חודשים, עברתי ליד בית הכנסת שלכם ביום ששי בערב ושמעתי את השירה הבוקעת ממנו, עמדתי מתחת לאחד החלונות והקשבתי. זיכרונות עמומים עלו וצצו. לא ידעתי בדיוק מה קורה לי. עבר שבוע וחזרתי ביום ששי אל בית הכנסת והקשבתי. הפעם המנגינות גרמו לי להתרגשות כה רבה שכמעט לא יכולתי לנשום. מאז לא עבר יום ששי שלא התקרבתי לבית הכנסת על מנת להקשיב. שאלתי מתי חלים החגים שלכם ובסיוע החושך באתי אל בית הכנסת והקשבתי... והקשבתי... התפילות שלכם ממש נכנסו לעצמותי. ביום הכיפורים שעבר לא יצאתי למסחרי ולא אכלתי דבר. כשאשתי שאלה אותי לפשר הדבר, אמרתי לה שאינני חש בטוב. לאחרונה הפסקתי לאכול בשר. מה שהציק לי מעל הכל היו התפילות של הז'אמע. התפילות בז'אמע עם הדרשות הנואלות של הקאדי שהיו לי לזרה... "

אבו-סאלם עשה אתנחתא. הוא התכנס לתוך עצמו בשקט. דוד לא דבר ולא ניסה לדובב אותו להמשיך, לבסוף זקף אבו-סאלם את ראשו וקבע:

"לא יעבור זמן רב עד שהקאדי יגלה את האמת עלי, ואני מפחד!"

"חזור אל היהדות!"

"הן תדע שאם אחזור ליהדות, לא יהססו להרוג אותי ואת כל משפחתי!"

"עזוב את העיר, גלה למקום רחוק, למקום שאיש אינו מכיר אותך ושם חיה כמו יהודי."

"איני יכול... המשפחה שלי, אשתי-מוסלמית אדוקה, ילדי... "

"הבנתי, אמר דוד, אבו-סאלם ידידי, מה אני יכול לעשות בשבילך? או אולי מוטב שאשאל: למה אתה מצפה ממני?"

"כבר אמרתי לך שאיני חושב שאאריך ימים. או שהאל ייקח חזרה את נפשי או שהקאדי ידאג שייקחו אותה ממני... "

"ועל כן?" הקשה דוד.

"ועל כן אני בא אליך כידיד, כחבר אמיתי, כאחד שידאג לי אחרי מותי!"

"אתה לא תמות כל כך מהר, ומי בכלל תוקע לידך שלא אמות לפניך?"

"אני יודע שאתה תאריך ימים אחרי! האם אתה מוכן לעשות משהו בשבילי אחרי מותי?"

"אני מאחל לך שתאריך ימים ותמצא פתרון לבעיותיך. יחד עם זאת איני מתעלם מבקשתך ושואל אותך שוב למה אתה מצפה ממני?"

"אני מבקש שתבטיח לי, דוד ידידי, שתעשה למעני שלושה דברים אחרי מותי: אל תיתן למוסלמים לטפל בגופתי אחרי מותי - רצוני הוא שיהודים ירחצו את גופי. דבר שני, אני מבקש שכשיעטפו אותי בתכריכים, שישאירו את שתי ידיי מחוץ לתכריכים."

בין השנים השתרר שקט מעיק. אחרי זמן מה שבר דוד את השתיקה:

"אמרת שני דברים, מהו הדבר השלישי?"

"לפני כמה שנים, סיפר לי ידיד יהודי שבשעת מותו של אדם קוראים עליו את ה'שמע'. הוא אף הסביר לי מהו אותו 'שמע'. ידידי דוד, אני מבקש שתלחש באוזניי בשעת יציאת נשמתי את ה'שמע'."

דוד חיבק את ידידו.

"אני שוב מאחל לך אריכות ימים אבל היות ואתה מבקש את הדברים האלה ברצינות כה גדולה, אתייחס אליהם גם אני ברצינות: אני מבטיח לך שאשתדל בכל כוחי לעשות כל מה שבקשת אם אכן אחיה אחריך. אבל שאלה לי אליך: מדוע אתה רוצה להשאיר את ידיך מחוץ לתכריכים"?

"זאת האמירה שלי גם במותי: ידי אלה אמנם לא הניחו תפילין כפי שנדרש מיהודים, אבל מעולם לא לקחו גזל, מעולם לא פגעו באיש ומעולם לא סרבו להיות מושטות לעזרת הנזקקים או למתן לעניים."

לפני צאתו מבית ידידו אמר אבו-סאלם ליד הדלת:

"ויש לכך עוד סיבה שתדע אותה רק אחרי מותי... "

 

 

10

 

התכשיטים והכסף שהשאירה עַיְישָׁה לדוד אְל-חִיָאנִי הדאיגו אותו מאוד. 'האם מותר לי לעשות מה שבקשה האישה הזאת?' חזר ושאל את עצמו. ואם וכאשר יממש את רצונה, האם היא תמשיך לתת בו את אותו אמון שנתנה בו כאשר הייתה בלב לבה של סערה נפשית? ואולי תחשוד בו שלקח לעצמו חלק מן הפדיון? שאלות רבות התרוצצו במוחו. האם ידע להפיק מהתכשיטים את המחיר הטוב היותר? אולי הוא לא האיש המתאים לבצע את העסקה הזאת? הרי אין לו אפילו שמץ של מושג על ערכם האמיתי של התכשיטים. ומה מבין הוא ביהלומים?

שאלה נוספת הטרידה אותו ביותר: אולי יש לה יורשים שנשארו בווהראן שעלולים לבוא ולחקור מה קרה לעושר שלה, והרי עַיְישָׁה מתכוונת לחלק אותו?

דוד נזכר במילותיה של עַיְישָׁה: "אָנָא דְכְלְת עְלִיק בְּלָּאהּ!" - מעין השבעה נקוטה בדרך כלל בידי הערבים שאחריה לא נשאר מקום לויכוחים. דבר זה לא היה לרוחו של דוד כי חזקה עליו המצווה 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא' אשר חכמים מצרפים אותה ומזהים אותה עם המצווה 'לא תשבעו בשמי לשקר'.

'אולי הייתי צריך לגרש אותה אחרי ההשבעה הזאת שכפתה עלי? מצד שני, הרי אמרתי לה בסיום פגישתנו 'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך', ובכך התחייבתי לטפל בממונה בצורה הראויה ביותר'.

כך ישב דוד , הפך והפך בשאלות שנבעו מבקשתה של עַיְישָׁה. בסופו של דבר החליט להניח לשאלות ולהיסוסים ולהפוך את רצונה למציאות.

הוא שלח שליח לקרוא אליו את ידידו אבו-סאלם שגם הוא בא אליו בדרישות שונות ומשונות. הוא נזכר איך אבו-סאלם ראה את האוצר המונח לפניו ולא שאל אפילו שאלה אחת.

"איש טוב אבו-סאלם, חבל ששנותיו האחרונות עלי אדמות עוברות עליו בצורה כל כך קשה." חשב.

"אבו-סאלם, אמר כאשר זה התיישב לפניו, יש לי עבורך תפקיד חשוב ביותר. העברתי לנגד עיניי את כל הסוחרים שאני מכיר, יהודים או ערבים, והגעתי למסקנה נחרצת שאתה האיש המתאים ביותר לתפקיד הזה."

אבו-סאלם שחשש שמא דוד קרא לו כדי להתנער מההבטחות שהבטיח לו, נרגע מעט.

"בשבילך, ידידי דוד, אמלא כל תפקיד שתרצה, אפילו אם הוא כרוך בזמן רב ואפילו אם הוא כרוך בהוצאת כספים מצדי."

"אינך עושה זאת בשבילי אלא בשביל מישהי שכמוך נמצאת על פרשת דרכים. ובאשר לכסף, זה לא יעלה לך דבר, ההיפך הוא הנכון אתה תקבל אחוזים מהעסקה הזאת כפי שמקובל בעולם המסחר."

"מה עלי לעשות?" שאל אבו-סאלם.

"הבקשה שלך להשאיר את ידיך מחוץ לתכריכים לימדה אותי עד כמה אתה מוכן להושיט יד לעזרה, וזה מה שאני מבקש ממך עתה."

"מה עלי לעשות?" שאל שוב אבו-סאלם.

במקום לענות הוציא דוד אְל-חִיָאנִי ממגירת שולחנו צרור מבד קטיפה, פתח אותו בזהירות ושפך את תכנו על השולחן. אבו סאלם הכיר מיד כמה מהתכשיטים שראה על שולחנו של דוד כאשר בא אליו אחרי פגישתו עם הקאדי. הוא נדהם מכמות התכשיטים שהיא כאן ומערכם הגבוה.

"יש כאן אוצר גדול, אמר כאשר ראה גם את היהלומים שהיו בקופסא הקטנה, לא ידעתי עד כמה אתה עשיר! אך אל תחשוד בי בחמדנות, אני שמח בחלקך..."

"שום דבר ממה שאתה רואה פה אינו שייך לי, ענה דוד. התכשיטים, היהלומים וגם סכום כסף נכבד שייכים לאישה שעברה גם היא סערת רוחות גדולה ומהפך עבר על נפשה. היא מבקשת למכור את כל התכשיטים האלה שהם כל הונה על מנת לעשות בכסף מעשים טובים מאין כמוהם. אני יודע שאתה סוחר מעולה והגון ביותר, ישר דרך ששום רבב לא דבק בידיו. רק אתה תדע לקבל עבור תכשיטים ויהלומים אלה את ערכם האמיתי. קח את כל הזמן שתצטרך אבל עשה את המצווה הגדולה הזו. כאשר תמכור את הכול, נקרא לגברת ההיא כדי שתיווכח שהשגנו עבור האוצר שלה את המחיר הגבוה ביותר. נמסור לידיה את הכסף לאחר שנפריש בנוכחותה את האחוזים המקובלים המגיעים לך."

"האם באמת ובתמים מאמין אתה שלא אקח מן הכסף לעצמי? הן מדובר כאן בסכום גבוה ביותר ולעולם לא תוכל לדעת כמה כסף באמת קבלתי עבור הסחורה הזאת."

"גם אני שואל אותך: מנין לך שלא לקחתי לעצמי כמה יהלומים?"

"אני יודע בוודאות שאתה לא תעשה דבר כזה!"

"גם אני יודע בוודאות שאתה לא תעשה דבר כזה!"

 

 

11

 

לאחר כמה חודשים, התייצב אבו-סאלם בפני דוד אְל-חִיָאנִי עם פדיון המכירה של התכשיטים שהופקדו בידו. דוד נדהם מסכום העתק שהונח לפניו. מיד שלח לקרוא לעַיְישָׁה. עד אז לא גילה דוד לאבו-סאלם במי מדובר, כאשר זה ראה את עַיְישָׁה 'האישה הרעה השנואה על כולם', נשאר פעור פה.

"לאלא עַיְישָׁה, אמר דוד, תודי לאדון אבו-סאלם שעמל וטרח רבות בשביל למכור את התכשיטים שלך. הוא כתת במשך חודשים רבים את רגליו בין השווקים והחנויות בערים שונות כדי להשיג עבורך את הסכום הגבוה ביותר."

עַיְישָׁה שנראתה נרגשת ביותר התייפחה קלות, נטלה את ידיו של אבו-סאלם והעטירה עליו נשיקות.

"תודה, תודה לך אדון אבו-סאלם. תודה גם לך אדון דוד, שניכם נתתם משמעות לחיי. עתה אוכל להשלים את המהלך החשוב כל כך שנדרתי לעשות אותו."

דוד הניח לפניה את הכסף שהביא אבו-סאלם, אחר כך הוציא מהמגירה את סכום הכסף שנתנה לו יחד עם התכשיטים.

"הנה הכסף שלך לאלא עַיְישָׁה. הואילי לספור אותו בפנינו".

"לא, לא, אין צורך לספור. אדון דוד, חלק נא את הכסף לשלושה חלקים כפי שאמרתי לך בזמנו. אני אקח בשבילי רק חלק אחד כדי לחיות בו את שארית ימיי. בפני העד המכובד הזה, אדון אבו-סאלם, אני ממנה אותך כנאמן על שני החלקים האחרים. אתה תחלק אותם לפי ראות עיניך ובלבד שחלק אחד ילך לעניי גּוּרָמָה והחלק השני לבית הכנסת שלכם."

"אני מודה לך לאלא עַיְישָׁה, בשמי, בשם העניים ובשם בית הכנסת, אבל עלינו בכל זאת לספור את הכסף."

"למה?" שאלה לאלא עַיְישָׁה בתמיהה.

"כדי לתת לאדון אבו-סאלם את האחוזים המגיעים לו על העסקות שהוא עשה למענך."

"בודאי, אמרה עַיְישָׁה, איך לא חשבתי על זה? וגם לך אדון דוד מגיעים אחוזים."

"איני רוצה בשום אחוזים." מיהר דוד לענות.

"אין צורך לספור, אמר אבו-סאלם, אני מוותר על האחוזים שלי."

"מדוע?" שאלו יחדיו לאלא עַיְישָׁה ודוד אְל-חִיָאנִי.

"עמלת בשביל זה במשך חודשים רבים!" הוסיף דוד.

"יש לי רב משלי, אמר אבו-סאלם, אם לאלא עַיְישָׁה הנכבדה מוותרת על שני שליש מעושרה לצרכי צדקה, גם אני יכול להרשות לעצמי לוותר על האחוזים האלה על מנת שילכו לצדקה ולשיקום בית הכנסת."

לאלא עַיְישָׁה צררה בקפדנות את השליש שלה בתוך הממחטה שלה, אחר כך הסתירה את הצרור בחיקה.

"וממה תחיי כאשר יאזל הכסף הזה?" שאל דוד.

"כאשר ייתם הכסף יבוא גם הקץ על חיי." ענתה בפשטות.

לאלא עַיְישָׁה עמדה לצאת ודוד קרא לה שוב:

"את בטוחה באשר לחלק של בית הכנסת?"

"אני בטוחה לחלוטין."

"הרי בסופו של דבר יוודעו הדברים. איך תסבירי לאחיך המוסלמים שנתת את הכסף לבית הכנסת ולא לז'אמע?"

"על השאלה הזאת אענה לבורא עולם כאשר אתייצב לפניו."

 

 

12

 

כמה ימים אחרי המאורע הזה בא אבו-סאלם לביתו של דוד אְל-חִיָאנִי. הוא היה חיוור ופניו היו נפולות.

"מה קרה? שאל דוד, אני רואה שפניך אינן כתמול שלשום."

"הקאדי אינו נותן לי מנוחה. הוא מרגיש שמשהו לא כשורה אצלי לגבי הז'אמע. לאחר שסירבתי לקחת על עצמי תפקיד של שופט, הוא מבקש ממני לקחת על עצמי כל מיני תפקידים אותם אני דוחה בזה אחר זה."

"ומדוע לדעתך הוא עושה את זה?"

"ברור לי כשמש בצהרי היום שהוא בוחן אותי."

"ומה אתה עושה בשביל זה?"

"איני יודע, הגרוע ביותר הוא שהוא מאבד את סבלנותו. היום הוא התנפל עלי בצעקות ולחץ עלי להודות בכך שאני כופר בדת האסלאם."

"הוא איים עליך?"

"גרוע מזה, הוא איים על משפחתי. הוא יודע שאני איני ירא מפניו, אבל הוא הבחין בכך שנקודת התורפה שלי היא משפחתי."

"הרגע ידידי אבו-סאלם. הקאדי אינו יחידי בעולם. אתה אדם ידוע ומכובד בעיר הזאת. אולי אפילו האדם המכובד ביותר, כי כולם יודעים מי אתה. הם גם אינם עיוורים והם יודעים מיהו הקאדי."

"אינך יודע מה שנאה יכולה לעולל... הנה ביום השישי האחרון הוא דבר בשעת דרשתו על אדם מן הקהילה שמסרב לקבל על עצמו את כל התפקידים שהציע לו, והוא סיים במילים: האם לאדם כזה ייקרא מוסלמי? וכל קהל המתפללים ענו יחדיו: לא!"

"לכל הפחות הוא אינו אומר למי הוא מתכוון!"

"בפעם הבאה הוא יספר שוב את הסיפור הזה ובסופו של דבר הוא ישאל: 'אתם יודעים מיהו האיש המסרב לסייע לי במטרותיי הקדושות?' ואז יצביע עלי ויאמר 'הנה האיש!' ואז יגולל את אשמותיי, יספר על כך שבניי אינם מבאי המסגד ועוד כל מיני המצאות זדוניות שלו."

דוד הביט באיש המסכן שעמד מולו כשהוא פורך את עשר אצבעותיו ולבו התמלא רחמים עליו.

"אולי הגיע זמן שתיקח את משפחתך ותעזוב את המקום הזה כפי שיעצתי לך בזמנו? אמר, קבע את מגוריך בעיר אחרת ובנה לך חיים חדשים."

"מאוחר מדי, ענה אבו-סאלם, אני אדם זקן ולא אוכל לעמוד בהרפתקה הזאת, מה גם שיד הקאדי ארוכה והוא ישיג אותי באשר אלך... "

אבו-סאלם השתתק לרגע הביט בדוד שגם הוא שמר על שתיקה, לבסוף אמר אבו-סאלם:

"דוד יקר, די לדבר על הקאדי המרושע הזה ועל תכניותיו הטיפשיות, העיקר בשבילי הוא שתעשה בשבילי, בבוא העת, מה שבקשתי ממך."

 

 

13

 

בגּוּרָמָה, בתפר שבין אזור מגורי המוסלמים והמלאח היהודי, היה ממוקם ה'פראן' – המאפייה שהיו לה כמה תפקידים. תפקידה העיקרי היה לייצר ולאפות לחם עבור תושבי העיר. תפקידה השני היה לאפות את הלחם שעקרות הבית הכינו בביתן, תפקידה השלישי היה לבשל את הסכינה8 של המשפחות היהודיות בעיר ועל כן, מיום ששי בצהריים עד מוצאי שבת, היה הפראן סגור בפני המוסלמים ושרת רק את היהודים שהביאו אליו את סירי הסכינה שלהם.

ביום שישי, כל משפחה הייתה שולחת סיר מחימר גדוש ב'סכינה' העתידה להתבשל כל הלילה ולמחרתו, עד שיבואו לקחת אותו.

בעל הפראן שרת נאמנה את יהודי גוראמה. גם אביו ,סבו ואבי סבו שרתו באמונה את הצבור היהודי. כמוהם, ידע בדיוק למי שייך כל סיר וסיר. כאשר בעל הפראן היה מקבל לידיו את הסיר היה מניח אותו על מגש עץ שטוח וחלָק המחובר למוט ארוך מאוד. בעזרת המוט הזה, היה יכול להכניס ולכוון את הסירים עד למעמקי התנור. המגש הזה היה משופשף עד דק בקצהו, דבר שאפשר לבעל הפראן להכניס אותו מתחת לסיר כדי להוציא אותו לאחר שהתבשל.

כחצי שעה לפני כניסת השבת, היה בעל הפראן נועל את דלתות המאפייה ומוסר את המפתח לגבאי בית הכנסת בעיר. ליתר ביטחון, ולמרות האמון שרחש לבעל הפראן, היה הגבאי מוסיף מנעול משלו. מאותו רגע, איש לא יכול היה להתקרב אל המקום ולהיכנס אליו. רק למחרת, אחרי תפילת המוסף של שבת, היו מתייצבים השניים מול דלת הפראן, היהודי עם המפתחות והערבי עם הכפפות המיוחדות שאפשרו לו להחזיק בסירים הלוהטים. לפני שפתחו את הדלתות, היו בודקים אם לא נעשתה פריצה אל תוך הפראן כי פריצה כזאת הייתה יכולה לעורר בעיות הלכתיות מסובכות. אבל תמיד הכל היה בא על מקומו בשלום, כל נציג משפחה היה מקבל את הסיר שלו וממהר אִתו לביתו כדי לשמח את בני הבית שזאת הייתה הארוחה האהובה ביותר עליהם.

והנה באחת משבתות החורף, פתחו הגבאי ובעל הפראן את דלת הפראן לאחר שבדקו שאיש לא נכנס אליו לפניהם. הם התקרבו אל פתח התנור ומה נדהמו לראות אישה ערביה שוכבת לידו. בדיקה קצרה העלתה שהאישה מתה.

בעל הפראן והגבאי הכירו את האישה ושניהם פלטו ביחד:

"עַיְישָׁה המרשעת!"

האירוע הזה היה לשיחת היום הן בקרב האוכלוסייה הערבית והן בקרב האוכלוסייה היהודית.

הדבר שסקרן את כולם הייתה תעלומת כניסתה של עַיְישָׁה אל הפראן. איך נכנסה? הרי הדלת הייתה סגורה על מנעול ובריח!

מסקרנת יותר הייתה השאלה: מדוע? מדוע נכנסה עַיְישָׁה אל הפראן ביום הקדוש ביותר ליהודים? מדוע בחרה למות ליד התנור שהכיל את החמין של כל משפחות היהודים?

הקאדי כינס את מועצת הז'אמע, והודיע:

"אפנה אל המושל כדי שכל רכושה יהיה הקדש לז'אמע!"

המושל הגיע בעצמו אל ביתה של עיישה וערך בו חיפושים אחר כסף ותכשיטים. הוא מצא רק צוואה בה הודיעה האישה שתם כל כספה ושהיא ממנה את דוד אל-חיאני, אפוטרופוס על ביתה כדי שימכור אותו ויחלק את פדיונו בין עניי העיר, יהודים וערבים.

הקאדי כינס שוב את מועצתו ושאל:

"מה האישה הזאת עשתה בשבת בפראן, ליד סירי החמין של היהודים? האם זה לא מצביע על משהו? חוץ מזה היא הייתה אישה רעה שלא תרמה מעולם לז'אמע למרות עושרה! ומי היא בכלל? אין לה לא אח ולא אחות לא בן ולא בת! איננו יודעים דבר על עברה. ולמה מינתה יהודי שימכור את ביתה ויחלק את פדיונו גם לעניים היהודים? האם אין זה אומר משהו? היות ואין לי תשובות לכל השאלות האלה הנני מודיע שאיני חושב שהיא ראויה להיקבר בבית עלמין מוסלמי."

העובדה שלא היה לה שום קרוב בעיר הקלה על המועצה לקבל פה אחד החלטה לא לקבור את האישה בבית העלמין המוסלמי.

"היהודים מצאו אותה בפראן בשבת שהם יקברו אותה!" אמרו.

דוד אְל-חִיָאנִי ששמע כמו כולם על מותה של לאלא עַיְישָׁה ניגש אל בית החכם.

"לאישה הזאת הייתה נשמה יהודית, אמר, היא הקדישה שליש מכספה לבית הכנסת! אולי נוכל לקבור אותה בבית העלמין שלנו?"

החכם שקל ושקל בבעיה לבסוף פסק שהיות ואפילו לא בקשה להתגייר אי אפשר להחשיב אותה כיהודיה.

בלית ברירה, החליטו לקיים מנהג עתיק יומין. המנהג הזה התייחס למקרים שמצאו גופה בלתי מזוהה ולא ידעו היכן לקוברה, או אז היו משליכים מכוש וקוברים את הגופה במקום שנחת המכוש. לכן, עם מותה של עַיְישָׁה, השליכו מכוש והוא נפל בחצרו של דוד אְל-חִיָאנִי.

 

 

14

 

באותה שנה ביום הכפורים, התאספו היהודים כהרגלם בבית הכנסת והתפללו בדבקות רבה. כאשר הגיעו אל הקטע האחרון של "אל נורא עלילה" הגביהו את קולם עוד יותר וחשו הרגשה נעלה של אנשים שהתקרבו במשך יממה שלימה אל בוראם, התנקו והתמרקו ומוכנים לפתוח דף חדש בחייהם.

בתום תפילת הנעילה ולאחר ששמעו את השופר והתפללו ערבית, יצאו כמידי שנה לברך את ברכת הלבנה, כאילו כדי לקיים מצווה ראשונה אחרי שנמחקו עוונותיהם בתפילות יום הכיפורים. קיום מצווה ראשונה זו דרשה תעצומות נפש, כי במקום לרוץ לבית על מנת לפתוח את הצום, נדרשים הם להתעכב, להביט בשלווה בלבנה, לרקוד לפניה ולברך ברכה ארוכה למדי - ברכת הלבנה.

החצר שמאחרי בית הכנסת הייתה המקום הטוב ביותר שממנו אפשר לראות את הלבנה. המתפללים מיהרו לשם ומה הופתעו לראות אדם יושב מכורבל על אדן החלום האחורי של בית הכנסת.

"מוסלמי הוא זה!" קרא המתפלל שהגיע אליו ראשון.

המתפללים נבהלו מאוד. מה עושה מוסלמי על חלון בית הכנסת? האם בא לרגל אחריהם? האם הערבים זוממים משהו נגד הקהילה בגורמה?

החזן פילס את דרכו אל החלון וקרא:

"יָא לְמְעָאלֵם,9 מה אתה עושה כאן?"

האיש לא זז ממקומו ופניו שהיו מכוונים אל פנים בית הכנסת לא זעו.

החזן שם את ידו על כתפו של האיש וקרא לאחד המתפללים לעזור לו להורידו מאדן החלון. מיד השכיבו את האיש על הרצפה ואחד המתפללים שם את אוזנו על לבו.

"לבו פועם, הוא רק מעולף." אמר.

דוד אל-חיאני שהיה קרוב, הביט בפני האיש וקרא בתדהמה:

"הרי זהו אבו-סאלם!"

רחש עבר בין המתפללים. כמעט כולם הכירו את האיש הטוב אבו-סאלם שהיה סמל ליושר ולנדיבות.

"מה הוא עשה כאן על אדן חלון בית הכנסת?" שאל החזן.

התעלומה הייתה כל כך גדולה שכולם שכחו שהם אחרי צום. דוד בקש שקט מן המתפללים ואמר:

"רבותי, אני יודע מה הוא עשה כאן."

שקט מוחלט השתרר.

דוד עמד לספר את סיפורו של אבו-סאלם אך זה השמיע גניחה עמוקה. פניו המיוסרות כאילו החווירו עוד יותר. הוא פתח את עיניו וסגר אותן כמה פעמים. אחד המתפללים שנחשב על ידי בני הקהילה כ'חצי רופא' קרב שוב את אוזניו לחזהו וקרא:

"האיש הזה גוסס!"

מיד קרב דוד אְל-חִיָאנִי לאוזני אבו-סאלם והחזיק בידיו.

אבו-סאלם פקח את עיניו ובמאמץ נכר חייך אליו.

"דוד ידידי, אמר, אני שמח שאתה כאן."

"כמה זמן אתה כך על אדן החלון"? שאל דוד.

"מאתמול, כאשר התכנסתם לתפילה."

"אתה רוצה להגיד שלא זזת מאדן החלון במשך היממה כולה?"

"אכן, לחש אבו-סאלם, התאוויתי לשמוע את תפילת יום הכפורים שלכם."

"איך ישבת כך כל הלילה, הרי היה כאן קור מקפיא!"

"לא הרגשתי בקור, התפילה חיממה את לבי וכנראה גם את גופי."

אבו-סאלם השתתק והשמיע עוד גניחה עמוקה.

"א... תה זו... כר..." אמר כשקולו הולך ונחלש.

מיד שם דוד את פיו בין שתי ידיו, קרבם אל אזני הגוסס ולחש:

"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד."

"מה אתה עושה? שאלו המתפללים, הוא מוסלמי!"

"הבטחתי לו, ענה דוד, וחוץ מזה, הוא בבחינת 'תינוק שנשבה'!"

 

מישהו שידע היכן מתגורר אבו-סאלם רץ אל ביתו. ילדיו ואשתו מיהרו אל החצר האחורית של בית הכנסת ועוד הספיקו לנשקו לפני שנפח את נשמתו.

סיפור נסיבות מותו של אבו-סאלם הגיע לאוזניו של הקאדי שכינס מיד את המועצה שלו.

"האיש שסיפרתי עליו בדרשותיי המסרב בקביעות לשתף פעולה עם הז'אמע אינו אלא אבו-סאלם שמצא את מותו על אדן חלון בית הכנסת!" אמר.

במשך שעה ארוכה דבר סרה במנוח, בילדיו שאינם באים אל הז'אמע. הקאדי התעלם לחלוטין ממעשיו הטובים של האיש, על זה שהיה מוכן להושיט עזרה לכל מי שהיה צריך את עזרתו, על זה שהוא החזיק מכספו משפחות נצרכות רבות. אחד מחברי המועצה שהיה מיודד עם המנוח והכיר את מעשיו הטובים, ניסה להעלות על נס מעשים אלה אך הושתק מיד על ידי הקאדי:

"אבו-סאלם העדיף את בית הכנסת על פני הז'אמע, אינו ראוי להיקבר בבית הקברות שלנו, שהיהודים יקברו אותו!"

 

כאשר בקש דוד מהרב רשות לקבור את ידידו בבית העלמין היהודי, סרב:

"הוא חי כל חייו כמוסלמי ומעולם לא בקש לחזור אל היהדות. לא נוכל לסמוך על זה שהוא אהב לשמוע את התפילות שלנו... "

בלית ברירה, החליטו לזרוק מכוש וזה נפל בחצרו של דוד אְל-חִיָאנִי.

 

 

15

 

כאשר רחצו את גופו של אבו-סאלם, מצאו את ידו קמוצה. הם פתחו אותה ומצאו בה פתק מקופל על ארבע שעליו היה כתוב: 'לידידי דוד אְל-חִיָאנִי'.

דוד פתח את הפתק ומצא שם כתוב:

"דוד יקירי, אתה זוכר שאמרתי לך שיש עוד סיבה שבגללה אני רוצה שישאירו את ידיי מחוץ לתכריכים? אם כן הסיבה היא, כי אני רוצה שידיי תהיינה חופשיות, אולי במקום שאני הולך אליו מישהו יצטרך את עזרתי, ואיך אעזור לו כשידיי כפותות?"

החכם שהיה במקום, קרא אף הוא את הפתק והתפעל:

"הייסורים שלו בחייו כמוסלמי יביאו אותו ישירות אל גן העדן!"

"זה לא הפתק היחידי שמצאתי, אמר, גם כאשר רחצו את גופה של לאלא עַיְישָׁה, מצאו בידה פתק מקופל על ארבעה שעליו היה כתוב 'לאדון דוד אְל-חִיָאנִי'."

דוד הוציא מכיסו את הפתק וקרא אותו בפני החכם:

"אדון דוד אְל-חִיָאנִי היקר: אתה למדת אותי את האִמרה מפרקי אבות: 'יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ! לאחר מכן הוספת ולמדת אותי את חלקה השני: 'וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס'. לאחר ששיניתי את דרכי בעולם למדתי בעצמי את חלקה השלישי של האִמרה:

'וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ'".

1 בוקר טוב

2 בוקר טוב גבירתי

3 בוקר טוב אדוני

4 אללה יתן לכם בריאות, שלווה וברכה

5 אנא ממך גברת

6 אני משביעה אותך בשם אללה

7 ברוך הבא

8 חמין

9 אדוני המלומד


הדפסהדואל