יהודי תפילאלת

facebook Share on Facebook

 

יעקב אוליאל

 

אורליאן-צרפת

 

 

 

יהודי תפילאלת

 

 

 

אין מוצאים כיום יהודים בתפילאלת, אך זכר נוכחותם הקדומה של היהודים עדין משאיר בה את רישומו ולעתים קרובות אפשר לשמוע בבו-דניב, ראשידיה (לשעבר כסאר-סוק) ריסאני או בו-ענן, ערבי מקומי המצהיר בגאווה: "אתם כעת ברובע של היהודים" או "כאן לפנים היה בית כנסת" או "כאן לפנים היה בית של יהודי".

 

 

 

יעקב אוליאל. צילום קלייר מיארה

 

 

 

האין זה הגיוני שאזור זה של דרום-מזרח מרוקו ישמור את רישומה של אוכלוסיה לא רק מבחינה כלכלית וחברתית אלא גם מבחינה היסטורית בו היא שיחקה תפקיד חשוב עוד לפני הכיבוש הערבי כבר מימי סיז'ילמאסה?

 

 

 

סיז'ילמאסה נוסדה בשנת 757 (שנת 140 ע"פ האיסלם) על ידי בֶּרְבֶּרִים מדז'בל נפוזה (לוב) "סיז'ילמאסה הייתה העיר השנייה שיסדו המוסלמים [...] הראשונה הייתה קירואן1". מכאן ואילך היהודים יחיו תחת השפעתה של "ממלכת שולטן" זעירה זאת של הסהרה המרוקאי.

 

 

 

סיז'ילמאסה הפכה במהרה לשוק חשוב, ממנו יצאו שיירות לעבר סודן, מצרים ואפילו הודו. השפע האדיר של סיז'ילמאסה, בירה פתוחה לעבר המדבר ואפריקה השחורה, הביא בסופו של דבר להתפתחות המסחר הטרנס-סהרי באיזור המערבי ולהתעשרות של שווקים סהריים אחרים שנהפכו לתחנות חשובות: תמנטית Tamentit ואאודג'וסט Awdaghost. בספרו: "ספר הכבישים והממלכות", הגיאוגראף המהולל אל-בֶּכּרִי מתאר בסביבות 1070 את העיר אאודג'וסט: "היו בה שווקים רבים, מסגד גדול, מטעי תמרים, [...] הזהב של אאודג'וסט הוא הטוב ביותר בעולם וגם הטהור ביותר."

 

 

 

הדרכים המסחריות הטרנס-סהריות

 

 

 

 

 

"הדרך הישירה לגאנה, כלומר מסודן למצרים הייתה [...] כמעט נטושה בגלל סופות החול שנשבו על התוואי הזה וגם בגלל התקפות השודדים. רוב המסחר הסהרי נעשה מאז בדרך סיז'ילמאסה כלומר במסלולי השיירות של הסהרה המערבי". עד מהרה סיז'ילמאסה הפכה למקום מסחר גדול וסוחרים שבאו מבצרה, קופה ובגדד התיישבו בה ליד הברברים. הסחורות שהתקבלו בסיז'ילמאסה שונעו לעבר המזרח דרך נמלי המגרב או באמצעות שיירות שהגיעו לאיפריקיזה Ifriqija. המטרופולין הפילאלי היה אז זירת המסחר המצליחה ביותר בכל האיסלם. בגדה האחרת של המדבר, בשער סודן, העיר אאודג'וסט מילאה תפקיד דומה וידעה אף היא עדנה גדולה.2

 

והנה כבר מהתקופה הזאת המדינות המוגרביות לא היו היחידות שצרכו את המתכת הצהובה. מטבעות הדירהם מכסף הוטבעו בסביבות שנת 790 "בימים שהרון אל ראשיד היה כליף של בגדד (809-786)", מטבעות הזהב נפוצו במגרב הרבה לפני שהיו ידועות באירופה. ומאידך "פעילות הכרייה וחרושת הברזל וסחר הזהב נקשרו לנוכחות הקדומה של יהודי סהרה במרוקו."3 מבתי הייצור בתפילאלת יוצאות מטבעות הזהב והכסף כבר מהמאה העשירית, לרוב, בהשתתפות יצרני מטבעות יהודיים. החל מהמאה האחת עשרה ה"מורבתי", מטבע מזהב גָּנָאִי היה ידוע באירופה4 בכינוי הספרדי: מרבדי.

 


 

משפחה יהודית מבודניב (אוסף יעקב אוליאל)

נ ציגים יהודיים מוצבים בכל נקודות המפתח והנוכחות של יהודים עצמאיים במאה העשירית מתאשרת על ידי אחד הספרים החשובים ביותר של אבן הואקל (הדרכים והממלכות של אפריקה) שמתאר בסביבות שנת 378 לספירת האיסלם (988) את הדרכים מסיז'ילמאסה לקירואן,ממסה ומסוס עד אאודג'וסט וגאנה, ממצרים עד גאנה דרך מדבר סהרה.

בספרו מליץ טוב, רבי שלום אביחצירא מספר את ההרפתקה של שני סוחרים יהודיים יצרני בדי משי: "יעקב בן ג'ו ואחיו יוסף. הם התבלטו בעבודת המשי ויצרו בגדי יוקרה, דגלי ישמאעלים (ממוקמים) מעל יריעות בעלות ערך אמנותי רב שלא היה להן אח ודוגמא בספרד. הם העניקו אחת מהן למלך ואחת לשולטן אל מנצור בן עלי בן עמר. יעקב בן ג'ו רכש לו בכך את ידידות השולטן אל מנצור שמינה אותו כראש כל הקהילות היהודיות מסיז'ילמאסה עד הנהר דוירנה (דורו) בקצה ממלכתו. הוא מינה אותו כשופט עליון המורשה למנות לתפקידי מפתח אנשים שהוא בחר בהם ולקבוע את התשלומים והמיסים שיוטלו על הקהילות. המלך שיגר אליו שמונה עשר קצינים (לבושים בבגדי שרד) העלה אותו על הכרכרה של הדרג השני וכל התושבים [...] זקנים וצעירים נאספו כדי להביע את תמיכתם. המאורע הזה קרה ב-4750 ונמשך (?) עד 4775 (1090 עד 1095).5

 

בתחילת המאה השתים עשרה, בכניסה למדבר, סיז'ילמאסה נהנית ממיקומה המוצלח בין המגרב וסודן: היא מקשרת בין שווקי פאס ותלמסן לבין אלה של אפריקה בדרך העפר של המערב המקשרת בין דרה והסוס לבין אדרר המאוריטנית, והלאה, בארץ הזהב, היא הקשר הישיר עם סודן באמצעות הדרך המדברית שעוברת דרך תבלבלה ותוּאָת, לפני שהיא מגיעה לטימבוקטו.

 

וכך, "סיז'ילמאסה הייתה במשך מאות רבות, הבירה של המגרב המערבי, בדרך העליה על קברות הקדושים, בדרך הזהב והמלח [...] מטרופולין ששום עיר אחרת לא תשווה לה במסחר עם סודן, מצרים, מסופוטמיה. היא הייתה מרכז מהולל של הציביליזציה במשך כל תקופת ימי הבינים."6

 

הקהילה היהודית הייתה גדולה והפכה עד מהרה למרכז דתי חשוב ופעיל. היו לה קשרים הדוקים עם שאר הקהילות היהודיות של מרוקו, מה גם שסיז'ילמאסה היוותה שוק למוצרים של תואת וחניית ביניים בדרך לפאס, תלמסן ואירופה. "ידועה עד ברוז' היא ייצאה אליהן תמרים ועפצי אשל מדברי (לעיבוד העור).7 במאה הארבע-עשרה, ספרי המפות שנוצרו בבתי ייצור יהודיים של מיורקה מצביעות על תוואי של שבילים טרנס-סהריים מסיז'ילמאסה לעבר אואלאלא וסודן. העדויות על ריכוזים יהודיים בתחנות החשובות של מסחר הזהב אינן חסרות: אל-זוהרי מצביע בשנת 1133על שבטים יהודיים "בני הדת היהודית... מייצאים מאצלם מן הסהרה ואנדלוסיה."

 

 

אישה מתפילאלת

 

לאחר שהפכה להיות מרכז רוחני חשוב, עיר של "חכמים וגאונים"8 שהייתה בקשרים עם רבנים וישיבות של ספרד והמזרח, הקהילה היהודית של סיז'ילמאסה נפגעה קשות החל משנת 1054, משלטון האלמורבידים ולאחר שנת 1145 מזה של האלמוהאידים. אנציקלופדיה יודאיקה נתנה מקום נרחב לתקופה זו של ההיסטוריה:

 

"כאשר סיז'ילמאסה עברה לידי האומאיאד של קורדובה, הקהילה שלה, כמו זו של היהודים ברחבי הכליפה, הייתה תחת מרותו של יעקב איבן ג'ו [דאוד] [...] ב-1054 האלמורבידים השתלטו על סיז'ילמאסה ועשו שמות בכל רחבי שלטונה. היהודים סבלו מכך, אך לאחר שהאלמורבידים ייצבו את אחיזתם הם שיפרו את מצב היהודים. [...] ב-1145 סיז'ילמאסה כרתה ברית עם האלמוהדים. זמן מועט לאחר מכן, המושל החדש שנתמנה על ידי בני שושלת זו כפה על יהודי העיר אלטרנטיבה להתאסלם או למות. כ-150 יהודים בחרו במוות בעוד אחרים תחת הנהגתו של הדיין יוסף בן עמרם, שמאוחר יותר חזר ליהדות, התאסלמו."9

 

 

 

יהודי סיז'ילמאסה שלא התאסלמו היו צפויים ליהרג על כן הם בחרו בגלות.

 

אברהם אבן עזרא (1124-1089)10 חיבר קינה על חורבן הקהילות היהודיות הספרדיות על ידי האלמוהדים, שם הוא רומז לרדיפות של יהודים מגרביים ולהרג שנעשה ביהודי סיז'ילמאסה:11

 

 

 

הוי אקרא כמצרה על קהלות סגלמאסה

 

עיר גאונים ונבונים מאורם חשך כסה

 

ושח עמוד התלמוד זה בניה נהרסה

 

והמשנה לשנינה שברגלים נרמסה

 

ועל יקרים מדוקרים עין אויב לא חסה

 

אהה אָפַס כל קהל פאס יום נִתנו למשיסה

 

אֵי חֹסן קְהל תלמסן והדרה נמסה

 

 

 

מחצית המאה מאוחר יותר בסיז'ילמאסה, היחס ליהודים היה עדיין מוכתב על ידי החוק האלמוהדי, מה שנראה בברור בחיבור אנונימי שנכתב בשנת 588 לספירת האיסלם (1192): אל כיתב אל איסטיבסר שמקפיד מאוד על היהודים של סיז'ילמאסה, שלדעתו היו עשירים מדי, הגם שהוא מודה בכך שהייתה להם "מיומנות גדולה בעבודות הבניין".

 

בסוף המאה הארבע עשרה, כשהיא הייתה לשמה על ידי הנוודים הערביים, סיז'ילמאסה נעלמה מהיסטורית מרוקו: "סיז'ילמאסה הוחרבה אחרי 1393, כל עקבות הקהילה נעלמו. בתפילאלת השכן יישובים יהודים רבים הצליחו להתקיים, הם חיו לרוב בשלום על ידי זה ששלמו מס לשליטים הברבריים או לנוודים הערביים. [...] הבירה של האזור בזמן ההוא הייתה ארפוד".12

 

לדברי רבי שלום אביחצירא, השם סיז'ילמאסה נעלם ממסמכי הדת (כתובות, גיטין...) של הקהילות היהודיות והוחלף בשם תפילאלת, כאשר המרכז של האזור התפילאלי הועתק אל ריסאני.

 

אחרי הפשיטות של ההילאליים, האלמורבידים, האלמוהאדים, מצבם של יהודי תפילאלת השתפר בצורה משמעותית כי הוענק להם המעמד של דהימי (אל אדהימה)

 

ה"דהימים" הם כל אלה (נוצרים, יהודים... ) שאחרי כיבוש ארצותיהם על ידי המוסלמים, מקבלים זכות לחיות ואף להיות חופשיים תמורת מס שנתי הנקרא "דז'יזיה". המס הזה חל רק על זכרים, בוגרים, חופשיים, בריאים בנפשם, והחיים בחברת בני דתם. פטורים מהמס: ילדים, נשים, עבדים, עניים, בעלי מום, זקנים, כמרים ונזירים. הדהימי חוסה תחת החוק, אך לחופש שלו כמה מגבלות: אסור לו לרכוב על סוס או על פרדה, אלא רק על חמור ללא מרדעת. הוא אינו יכול ללבוש בגדים יקרים מדי, וכשהוא יוצא הוא חייב להיות חגור ברצועה צבעונית (זומר) המאפשרת להבחין בינו לבין המוסלמי שאותו הוא חייב לכבד.

 

כפי שציין G. S. Colin בעניין בונה האֶצְטרוֹלָב המכונה "הדהימי יעקב", ברחבי מרוקו המילה "דהימי" נהייתה בסופו של דבר מילה נרדפת למילה "יהודי".

 

יישום הסטטוס של דהימי ליהודי תפילאלת קבע בד בבד עם תחילת דעיכת היהדות במרוקו ובשאר המגרב, תקופה של הכנעה, פחיתות כבוד של היהודים, שבכל מקום זכו לזלזול, לניצול לחינם לתקיפות גופניות ללא תגובת אנשי החוק, לרדיפות...

 

זאת הסיבה לכך שקביעת מקום האדמיניסטרציה הצרפתית בקרבת תפילאלת, משכה יהודים רבים של האזור לחצות את הגבול המרוקאי, בתקווה למצוא שם ערבויות לחופש ותנאי בריאות וחינוך טובים יותר לילדים.

 

אחדים לא שכחו, כמובן, לתת לזה הסבר על פי נטיית לבם:

 

"הפרספקטיבות המסחריות שנפתחו מעתה לפעילותם, באזור הידידותי שבו הושכן השלום, מסבירה בצורה מניחה את הדעת את הנדידה המסיבית הזאת של גזע שנטייתו המפורסמת למסחר הופכות אותו באופן יסודי לבלתי יציב השואף לניידות מתמדת".13

 

ל

 

מרפא יהודי (תמונה א. ספיר 1941)

דפוס מחשבתי זה, מסולף ועוין, חיים ארוכים ועקבותיו מגיעות עד לאפריקה השחורה:

"בשעה שצרפת כבשה את תפילאלת, האוכלוסיה היהודית של קולומב-בשר ושל הכפרים השוכנים לה הוכפל ואף הושלש בזמן קצר, סוחרים-מלידה אלה, נמשכו על ידי הרווחים הקלים שמעניקים הסחר בנשק והאספקה לחילות האויב".14

 

אם נחשיב את ההסבר הנ"ל כעוין, כנבער או כשלומיאלי, הוא נשאר פשטני: הוא מתעלם מתנאי החיים הקודמים ואינו לוקח בחשבון את המציאות שגרמה ליהודים התפילאליים לעזוב את כפריהם (בו ענן, בודניב, ריסאני, ארפוד, קסאר-סוק, אזרו, קרנדו, גוראמה, מידלת, תלסינת, עיין-שיר... ) על מנת להתיישב בקולומב-בשר... מה שגרם לשלטונות המרוקאיים לדאוג בגלל ערעור החיים הכלכליים שעלול היה להיגרם מהנדידה הזאת:

 

"מסמך זה שנכתב ב-27 קעדה 1298, כלומר ב-12 לאוגוסט 1920, אינו עתיק מאוד: הוא מהתקופה בה הסחר הועתק לכיוון קולומב-בשר ובה הרבה אישים מהקהילה היהודית של תפילאלת ניסו להגר לקולומב-בשר, ובכך הזיקו לכלכלה של תפילאלת".15

 

שהרי, מלבד משפחות תורז'מן שלהם היה תפקיד כמתרגמים בין האוכלוסיות המקומיות לצרפתים, משפחות אמויאל, בן-שטרית, בן-איטח, בן שמעון, דהן, אילוז, ממן, נזרי, טובול... אשר באו מתפילאלת, היו בעיקרם סוחרים זעירים, צורפים, רוקעי נחושת, חייטים, נפחים וסנדלרים...

 

לרבנים לא היה שום ייחוד שהרי בימים ההם, הם לא קבלו שכר מהקהילה וכמעט כולם היו צריכים להתקיים ממלאכת כפיהם.

 

רבי יעקב אביחצירא היה אביהם של דורות רבנים שהנהיגו את חיי הדת של כמעט כל הקהילות של תפילאלת. אחדים מה השאירו את רישומם בתקופתם:

 

רבי אהרן אביחצירא, בנו של רבי יעקב אביחצירא היה אביהם של חמישה רבנים:

 

רבי שלום אביחצירא

 

רבי ישראל אביחצירא (בבא סאלי) ואחריו בנו רבי חיים.

 

רבי שמואל אביחצירא.

 

רבי דוד אביחצירא, (בבאדו) שהיה הגיבור הטראגי, בריסאני, של היסטורית האיזור: הצבאות של צרפת רק השתלטו על תפילאלת, הפורשים מונהגים על ידי נגאדי הציקו להם ללא הרף. מולאי בל-קאסם ניסה, ללא הצלחה, להמריד את התושבים. הוא שכנע את עצמו שהצרפתים קבלו מידע מהיהודים והחליט להתנכל לנכסיהם של אלה כדי להבהיל אותם ובסופו של דבר להשמיד את כל קהילת ריסאני. או אז, בבאדו הציע את עצמו כבן ערובה כדי להגן על קהילתו. הוא נרצח באכזריות ביום השבת, 14 בכסלו 5680 (6 לדצמבר 1920). סופו הטראגי הוא שגרם לאחרוני בני משפחת אביחצירא לעזוב את האזור ובכך לאותת ליציאה מאסיבית של יהודי תפילאלת לעבר קולומב-בשר.

 

 

 

רבי שלום אביחצירא נולד בריסאני ב-1892. עובדה זו קבעה את המשך חייו של הנכד הזה של רבי יעקב אביחצירא: כיאה לצאצא של רבי יעקב, הוא הקדיש את עצמו מילדות ללימוד התורה. חייו היו תחת השפעת רישומם של מאורעות סיז'ילמאסה16 ב-1050, הרג יהודי תלואת ב-1492. גם בימיו תפילאלת המפולגת לא אפשרה להם חיים שיש לקנא בהם. הוא היה לרועה רוחני של יהודי קולומב-בשר, ידוע ונערץ על כולם בגלל חכמתו הרבה, היכולות שלו, בקיאותו העצומה ופשטותו הגדולה, כאב בית הדין, הוא היה הפוסק הבלתי מעורער של כל המחלוקות, כפי שהדברים עולים מספרו מליץ טוב.

 

רבי שלום אביחצירא זצ"ל

 

 

 

רבי שלום אביחצירא נפטר ב-1974 במרסיי ונקבר בה. מיום מותו, ציון קבורתו היה למקום עלייה לרגל ובכל שנה באים המונים מליון, פריז, להילולא שלו כדי להתייחד עם זכרו של הרב הנערץ.

 

אמנון אלקבץ

 

1 D. Jacques –Meunier : Le Maroc saharien des origines à 1670. 1982

 

2 H. Terrasse. Histoire du Maroc des origines à l'établissement du Protectorat Français. 1948

 

3 D. Jacques-Meunié, Le Maroc saharien des origines à 1670, 1982, p. 60

 

4 Ch. De la Roncière. Découverte… op. ct. P 110 et R. Cornevin. Histoire de l'Afrique, 1962. n. 70. p. 37

 

5 רבי שלום אביחצירא. מליץ טוב.

 

6 D. Jacques-Meunié op. cit. p. 44

 

7 Ch. De la Roncière. Découverte… op. ct. P 110

 

8

 

9 Encyclopédie Judaïque, vol. XIV, « art. Sijilmassa », p. 1528 : « When Sijilmassa passed to the Cordoba Umayyads, its community, like the Jews in the caliphate, was placed under the autority of Jacob ibn Jau [Ibn Daud] [...]. In 1054 the Almoravides occupied Sijilmassa and ravaged all its territories. The Jews shared »n the suffering, but once their rule was well established, the Almoravides ameliorated the Jews' situation. [...]  In 1145 Sijilmassa allied itself with the Almohads. A short while later, a new governor appointed by this dynasty presented the jews of the town with the alternative of conversion to Islam or death. Some 150 Jews prefered to die, while the others - led by the dayyan Joseph ben Amran who later returned to judaïsm - converted [...]. Rabbi Judah ben Farhon, succeeded in escaping ; he subsequently returned and became dayyan of the town [...]. He maintai­ned a correspondance with Maïmonides. »

 

 

10 G. Nahon, Abraham ibn Ezra and his life, Madrid, 1990

 

11 Millas Vallicrosa, La poesia sagrada hebraïco-espanola, Madrid, Barcelona, 1948, p. 307

 

12 Encyclopédie Judaïque, vol. XIV « article Sijilmassa », p. 1528-1529 : « Sijilmassa was distroyed after 1393 ; all traces of the community disappeared. In the surrounding Tafilalet area many Jewish settlements continued, generaly living in peace by paying tributes either to the Berbers rulers or to the Arab nomads [...]. Th» capital of the region at that time was Erfud. »

 

 

13 Céard (Dr) L., Gens et Choses de Colomb Béchar, Archives de l’Institut Pasteur d’Algérie t. XI n°1, mars 1933, p. 81 (N.B. Cet ouvrage du Dr Céard a été publié sous le même titre à, Alger, 1938 )

 

 

14 Boubou Hama, Recherche sur l’histoire des Touareg sahariens et soudanais, Présence africaine, 1967, p. 143

 

 

15 Mezzine, Larbi Juifs et Musulmans dans le Tafilalet, Perceptions et réalités (article publié en 1997)

 

 

16 שרידי סיז'ילמאסה מצויים במרחק שני קילומטרים מריסאני.

 


הדפסהדואל