תָאפִילֵלְת (Tafilelt)-היא סיג'ילמאסא

facebook Share on Facebook

 

אמנון אלקבץ

 

תָאפִילֵלְת (Tafilelt)-היא סיג'ילמאסא1

 

מבוא על המחוז

 

מחוז תַפִילֵאלת2 במרוקו, ע"פ סמלו בחלוקה האדמיניסטרטיבית של הארץ, הוא המחוז התשיעי מתוך 16 מחוזות, וע"פ גודלו, נמצא במקום הרביעי מכלל מחוזות מרוקו. שטחו כ-80,000 קמ"ר (כמעט פי 4 משטחה של מדינת ישראל) המחולקים לנפות. מבחינת האוכלוסייה, עמד המחוז במקום השישי עם אוכלוסיה בת כ-2,2 מליון תושבים (נכון לשנת 2007)3, כלומר שצפיפות האוכלוסין עמדה על כ-27.5 תושבים לקמ"ר. (לדוגמה: מחוז קזבלנקה עם אוכלוסיה של כ-4.5 מליון תושבים, הצטופפו על שטח של 1615 קמ"ר, שהם 2786 תושבים על כל קמ"ר)4. לא בכדי מרחב המחיה לכל תושב הוא רב, שכן, חלקו של המחוז גובל במדבר הסהרה שעל גבול מרוקו-אלג'יריה, באזור החמאדות5 הגדולות כמו ה-Hamada du Guir וכן ה-Hamada de Dar'a, העשירים בעפרות ברזל, מנגן, עופרת ואבץ. באזור בולטים דיונות החול של "מרזוגה", וכן קניון הטודרה ועמק הדאדס המיוחד בתופעותיו הגיאולוגיות.

 

מחוז זה הוא אחד משלושת האזורים החשובים מבחינה אסטרטגית במדינה, שני האחרים הם פאס ומראקש. במחוזות אלה הוצבו תמיד שלושת החליפים הגדולים, הם הקאדים ששימשו מעין סגני המלך, והיו בעלי השפעה בחצר הסולטאן משום היותם מבני משפחת המלוכה. מאלה היו צומחים המנהיגים או המלכים ששלטו במרוקו. תפקידם העיקרי היה לשמש עיניים למלך ולטפל בגביית מסי הממלכה6. מקום מושבו של חליף מחוז תפילאלת היה בעיר ריסאני, והעיר ארפוד שימשה לו כעיר אדמיניסטרטיבית לניהול המחוז.

מרחב תפילאלת היה בעבר מקום מסתור לשבטי המורדים בבריחתם מפני הפיכות חצר או בעת מצבים של חוסר יציבות בממלכה. שבטים אלה שבמבואות הסהרה, היו מחוללי ההפיכות המדיניות שבראשן עמדו תמיד משפחות שריפים אציליות שהאחרונה בהן, העמידה את השושלת המושלת במרוקו עד ימינו אלה, היא השושלת החסאנית-עלאווית-פילאלית. שמה בא לה בשל ייחוסה על חסאן נכדו של מוחמד הנביא, ועל עלי בן אבו-טאלב, אביו של חסאן7. מייסדה של השושלת היה מושל תפילאלת מולאי עלי א-שאריף, ואילו בנו, מולאי א-ראשיד (1672-1666), היה זה שביססה ויצבה כשושלת מלכותית8.

המחוז שימש בזמנו מקום ריכוז לשיירות הנוודים שהגיעו מן המדבר הלוהט, בטרם חדירתם אל תוך האטלאס הקריר. היו אלה השיירות הגדולות שהובילו זהב וסחורות מסודאן, בדרכם לטומבוקטו וגואלאטה, ובשובם חזרה. במרוצת השנים הפך האזור לנאת מדבר עם מטעי תמרים המפורסמים בעולם בטיבם. שטחי הדקלים משתרעים על פני אלפי אקרים. חלק לא מבוטל מהמטעים צמח מתוך גלעיני התמרים שהנוודים היו משליכים בעת חנותם במקום, ובמרוצת הדורות צמחו אין ספור דיקליות בשולי המדבר. תושבי החבל קוראים למקום "עמק התמרים" בעוד שיהודי המקום שעסקו בחקלאות קראו לו "יריחו (עיר התמרים) דמרוקו".

מרוקו מאופיינת בשלושת רכסי הרי האטלאס הנמתחים לאורכה של המדינה, ובדרך אגב מעניקים לה ברכות כלכליות רבות . הרכס הראשון מתחיל ב"אטלאס הקטן" ("האטלאס הנמוך" - Le Bas Atlas) שבצדה הדרום-מערבי של המדינה. "האטלאס התיכון" (Le Moyen Atlas) במרכזה, ושרשרת הרי "האטלאס הגבוה" (Le Haut Atlas) החוצים את מרוקו בין צפונה לדרומה. אלה האחרונים, מתחילים באגדיר שלחופי האוקיינוס האטלאנטי, מתרוממים לשיא של 4167 מטרים מעל פני הים בהר טובקאל, הגבוה שבהרי מרוקו. יערות-עד עבותים, בעיקר של ארזים, שוכנים בהר שפסגותיו עטויות שלג במרבית ימות השנה. הרכס נקרא בפי תושביו הבֶּרְבֶּרִיים אדראר נ'דֶוֶון (Adrar N'dewen -הר ההרים), והוכרז כפארק הלאומי של המדינה. מפסגתו גולשים רכסי ההר לעבר דרום-מזרח, אל המקומות הידועים כ-"סוס", "השולחן", "ואד נון" ו"ואד גריס" (Ghris), כולם בכיוון לאלג'יריה, זהו חבל תפילאלת.

 

שלושה מעברי-שליטה אסטרטגיים חשובים ברכס זה: מעבר "טיז-נ'טיסקא" (מעבר הרועים) הנשלט ע"י שבט ה-גלאווה (Glawa)9. מעבר שני הוא "טיז נ'טסט" (המעבר הגבוה) הנשלט בידי שבטי הגונדאפא והמעבר השלישי, "אימי-נ'-טאנוט" (מעבר שלנו) הנשלט בידי שבטי המותגאווה (Moutgawa). שבטי הבֶּרְבֶּרִים המחזיקים במעברים אלה, שוכנים במאות כפרי-"קאסבות"10 הממוקמות בין נחלי-מים ואגמים, זהו "אזור אלף הקאסבות", כפי שנקרא בפי תושביו. בתוך אלה הצטופפו גם יהודים בקרב הבֶּרְבֶּרִים במשך דורות רבים.

 

הציר המרכזי המוביל מצפון מרוקו אל מחוז תפילאלת, גולש מהעיר פאס, עולה וחוצה את רכס האטלאס התיכון, מתפתל בתוך יערות הארזים של "מישליפן", ומפלס לו דרך על אוכפים, קניונים וואדיות עד עיר הקייט איפראן. משם יורד לעבר העיר מידלת (Midelt), ושוב מטפס אל הרי האטלאס הגבוה, ושוב משתפל ויורד אל העיירה ריש (Rich) שלמרגלותיו, בפתחו של עמק הזיז הפורה. בין כל אלה, חולף הציר על פני הכפר אָיְיתְּ11 -דאוד ומוּסָה (Ait-Daoud ou Moussa), איית-מסעוד (Ait-Messaoud) ועוד כפרים רבים שרובם יושבים בגבהים שאינם יורדים מתחת לשלושת אלפים מטר, כמו ג'בל תימטרות (Jbel Timtrout) המתנשא לגובה של 3447 מ'.

הלאה, חולף הציר על פני העיר א-ראשידיה (A-Rachidia ("קסר שוק")12, ממנה שולח הכביש זרוע בת כ-70 ק"מ שמאלה אל הכפר תולאל, ואל הערים גוראמה ובודניב, וחוזר דרומה עד בואכה לעיר ארפוד (Erfoud), וממשיך אל עיר המחוז ריסאני (Rissani) שבקצה הציר. אלה הן הערים הגדולות שלצידי הציר הנמתח לאורך של יותר מ-500 ק"מ. מכאן פונה הכביש מערבה לחבל ארץ אחר, אל גריס שבסמיכות לכפר תלְוִוין (Tiluin), גולמימה ומחוז וורזאזאת עד אגדיר. המשך הדרך דרומה, יוביל אל הדיונות של מרזוגה שבגבול מדבר הסהרה. בכל אלה, ערים וכפרים, ישבו קהילות יהודיות עתיקות יומין, עד עלייתן לארץ ישראל בשנות השישים של המאה העשרים.

 

מרביתם של שמות הערים והכפרים שבדרום מרוקו, הם שמות בֶּרְבֶּרִיים בנטייה נקבית, המאופיינים בתחילית השם תָּ ובסיומות תְּ כמו: תפילאלת, תאפרואת, תארודנת, תאמגרות, תארזואלת תאמלילת ועוד, כך גם שמות מצוקים ואוכפי-הרים הנושאים שמות "תיזי" כמו: תיזי נ'- תאמאטרת, תיזי נ'- תאשידירת, תיזי נ'- טסט ועוד13.

שפתם העיקרית של תושביו הבֶּרְבֶּרִיים של האזור היא "תַשְלְחִית" או "תַמְזִיחְת", כלומר "בני-חורין", ואכן חבל ארץ זה של דרום מרוקו נקרא "בלאד א-סיבא" (האזור הפרוע), על שום שקשה בו השליטה של השלטון המרכזי היושב בצפון המדינה, על האוכלוסייה הדרומית, וחרף כל המאמצים שנעשו לאורך שנים, נמצאים עדיין כפרים שהשלטון המרכזי אינו מגיע אליהם, והם ממשיכים לנהוג ע"פ החוקים הבֶּרְבֶּרִיִים של אבות אבותיהם. קיים במרוקו צו, הידוע כ-"חוק הבֶּרְבֶּרִי", המאפשר להם להישפט ע"פ החוקים שנהגו אצלם בטרם בוא האיסלאם, וקיימת עדיין בתוכם חברה שאינה מכירה בשלטון מרכזי אחד. בכל איזור ישנן שתים שלוש משפחות חשובות, ומנהיגיהן הם האוטוריטה לכלל השבט. תרבותם שונה מאוד מזו של המוסלמים, שמחותיהם, שיריהם וריקודיהם, עתיקי יומין, וכפריהם, "הקאסבות"14, הבנויים מלבני חימר, מרוכזים מאוד ומוקפים חומה, זכר למלחמות הרבות שהיו פוקדות את המרחב. בחמישים השנים האחרונות עוברים על המחוז שינויים משמעותיים בעקבות סלילת כבישים, מתיחת קווי חשמל ותקשורת, בניית מוסדות ומפעלי תיירות, שאט אט מביאים לשינויים בתרבותם, בחייהם החברתיים והפוליטיים15.

 

אם "מצרים היא מתנת הנילוס", כפי שכתב הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הקדמון (425-484 לפנה"ס)16, הרי מרוקו היא מתנת הרי האטלאס. האזור עשיר במים ובאדמות פוריות, ולאור חשיבותו האסטרטגית והכלכלית, רבו בו המלחמות הבין שבטיות על השליטה במרחב. ואמנם כמויות המים הנדיבות המגיעות מהרי האטלאס, עשו את האזור לנאת מדבר נחשקת שכדאי להלחם למענה. עם הפשרת השלגים באטלאס הגבוה, מזרימים הנחלים מים רבים המגיעים מהחלקים הדרומיים-מזרחיים של ההר, כמו נהר "הטודעה" המתחיל ליד אימילשיל (Imilchil) וחולף בדרכו דרומה על פני א-ראשידיה (קסר-סוק לשעבר), ארפוד וריסאני17, ונהר "הדאדס" שמקורו ליד הכפר מסמריר (Msemrir). אלה הפכו את המרחב ברוך המים, לאחד האזורים הפוריים המובילים בגידולים חקלאיים. האקלים החם בקיץ הארוך, והמים הרבים, מאפשרים גידולי פירות וירקות סובטרופיים שעיקרם נועד לייצוא, ואמנם מרוקו היא אחת היצואניות המובילות בייצוא של תוצרת חקלאית למדינות אירופה. האזור עשיר גם בבארות, במעיינות וביובלי מים קטנים הזורמים אל המקורות של ואד זיז, ואד גיר, הגָאוּז, החָרוּם והזְרִיגָּת, ומספקים את הצרכים גם לתעשייה הפורחת שבתחתית ההר. כמויות המים הנדיבות משקות בדרכן את כל הערים, הקאסבות שבשולי הסהרה וה"זאוויות"18 הפרוסות לאורך מאות קילומטרים. ואמנם במימיהם מחזיקים הרי האטלאס את חבל תפילאלת וכמובן גם חלק נכבד ממרוקו רבתי. באין תוכניות לאומיות לניצול יתרת המים שמעל הנצרך, כמויות המים העודפות ממשיכות לזרום אל המדבר, נספגות ונעלמות בחולותיו.

 

קדמוניות היהודים בחבל בתפילאלת

 

קורות חייה של הקהילה היהודית בחבל ארץ זה, קשורים קשר בל ינתק עם קורות חייו של המחוז, עוד משחר פרסומו בתולדות מרוקו. יש חוקרים, כמו הירשברג, הסוברים שיש לייחס את בוא היהודים לאזור לנאמר בתלמוד הבבלי בדבר הגלייתם של חלק מיהודי סוף בית ראשון ע"י סנחריב לאפריקה, כמו שעולה מן הוויכוח המתקיים בין התנאים מר זוטרא לבין ר' חנינא, לשאלה להיכן הוגלו ישראל אחר החורבן, כמובא להלן: "...להיכא אגלי להו (להיכן הוגלו)?, מר זוטרא אמר: לאפריקי (לאפריקה), ורבי חנינא אמר: להרי סלוג (להרי השלג)...כי מטו שוש (כאשר הגיעו לשוש)19..." קיימת איפא סבירות שאכן מדובר בהגליית ישראל לאפריקה, לאזור שוש (סוס) והרי סלוג (השלג)- האטלאס? דרום מרוקו? חבל תפילאלת?. אם כן, יתכן וזו העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים במרוקו בכלל, ובדרומה בפרט. מאחר והנכתב כאן אינו מתיימר להיות מאמר המציג תוצאות שלאחר מחקר בדבר קדמוניות היהודים בחבל תפילאלת, נסתפק בכך שנציג מספר עדויות מתקופות מאוחרות יותר שיאוששו שבאזור זה הייתה נוכחות יהודית קדומה, כדלהלן:

 

א. בעיר סיג'ילמאסא20, בדרומו של המחוז, ישבה בתקופת הגאונים (המאות תשיעית-עשירית), קהילה יהודית חשובה שעמדה בקשרים הדוקים עם מרכזי התורה בבבל. גם בערים האחרות ואף בכפרי השדה המרוחקים, התעניינו הרבנים המקומיים בכתבי "הגאונים" מבבל, והיו שהחזיקו בידיהם את ה"תפסיר" של ר' סעדיה גאון וכן כתבים של אבן-עזרא21. כתבי-יד רבים נוספים בתחום היצירה התורנית והקבלית הוחזקו בידיהם מדור לדור, עד לדור האחרון לישיבת היהודים במחוז, עד אז, ניתן היה למצוא אוספי שירה, פיוטים וקבצים אחרים שהילכו ביניהם, בהם פיוטים לחגים ולימי שמחה כמו ברית-מילה, פדיון הבן, בר-מצוה, חופה וכיו"ב, ולהבדיל, אוספי-קינות על צרת היחיד ועל צרת הציבור, מהם כתובים עברית, מהם כתובים ארמית ומהם כתובים בערבית-יהודית מקומית. למרבה הצער, רבים מכתבי-היד הללו נעלמו ואינם. יש הסוברים שמרביתם נלקחו בעורמה מבעליהם, בידי סוחרי ספרים ואספנים, בעת ההכנות לעלייתם לארץ ישראל, או אפילו לאחר עלותם אליה. יצירות אחרות התבלו או נאכלו בידי העש, ולא זכו לשיחזור, מחוסר בית דפוס מקומי22.

ב. עדותו של הטייל דוד הראובני, שבא מירושלים לפורטוגל בשנת 1527. בהיותו שם, נודע לו על חליפת מכתבים בין שלטונות פורטוגל לשריף מוחמד א-שייך, שליט תפילאלת, המספר על הימצאותם של יהודים בתחום שלטונו. בין היתר מסופר בהם על "יהודים השוכנים בהר הגדול (האטלאס), באזור 'אסוס אל-אקצא' (אזור סוס שבקצה העולם). הם זורעים וקוצרים ורובם עניים, אבל הם חזקים מאוד לעבודת האדמה"23.

 

ג. עדות נוספת היא זו של ליאון האפריקני המספר שבמאה ה-16 כאשר השתלטו שבטי "העאקיל" על שבטי הבֶּרְבֶּרִים מאיזור טאזא ועד תפילאלת, היו כבר יהודים שהיו גרים בשכונה בשם "תאגאושת" (Taghawust) שבאיזור ואד נון24.

 

ד. "דברי הימים של פאס" מעלה מקרים רבים בהם מאוזכר אזור תפילאלת, כמו המקרה של שנת 1623 בה קם על יהודי המקום מורד בשם "בוזכרי", ושם מצור כלכלי על אזור המסחר היהודי, חלק מהיהודים ברחו לצפון וחלק מתו ברעב מחוסר יכולת קיום כלכלי. עוד מציין המקור שבשנת 1699, עת עלה למלוך מולאי זידאן, תחילה פשט על הקהילה היהודית בתפילאלת, ולאחר מכן המשיך והתנכל גם לקהילת יהודי פאס25 . המקור גם מזכיר שבשנת 1728, התקיים קשר כלכלי רחב בין ארמון המלוכה בפאס לבין סוחרים יהודים בחבל תפילאלת26.

 

קהילת יהודי תפילאלת מוכרת לנו גם מהתקופה הקולוניאלית-צרפתית, וגם לאחריה, כקהילה חיה ותוססת, בקודש ובחול. הדברים מצביעים על קשר רציף בקיומה של הקהילה היהודית בדרום מרוקו, במשך מאות שנים, ושמרביתה התפרס לאורך כל עמק וואד זיז, ובאזורים דרעא, מלאל, תאלוית, קובא, סוס וסיג'למאסא.

בקרב יהודי מרוקו מקובלת תפילאלת כמקום בו פעלה משפחת הרבנים המפורסמת לבית אבוחצירא. אמנם משפחות רבנים נודעות צמחו במרחב זה, ואולם בראש ההנהגה הרוחנית עמדה תמיד משפחת אבוחצירא הנודעת. מקום מושבה העיקרי היה בעיר "ריסאני", השוכנת בנקודה הרחוקה ביותר בנהר זיז. אין בידינו מידע רב על מקורותיה של המשפחה. מוצאה אפופה אגדות רבות שעל פיהם, שורשיה מתחילים מסוף המאה ה-18, כאשר ר' שמואל אלבאז הגיע מפאס שבמרוקו לדמשק שבסוריה, בה נולד ר' יעקב (1887-1807), ומשם שב לדרום מרוקו, וקבע את מקומו בעיר ריסאני27. בעיר זו נמצאים ארמונות מלכי השושלת העלאווית הראשונים, שאחד ממבצריהם שימש "מלאח"28 למגורי הקהילה היהודית. במרחק של כ-3 ק"מ מהעיר, נמצאת זאוויאת מולאי עלי א-שאריף, מקום קבורתו של מייסד השושלת העלאווית, שהכניסה אליה אסורה ללא מוסלמים.

עד בואו של ר' יעקב למרחב תפילאלת, לפני קרוב ל-200 שנה, ידיעותיהם של יהודי כל המחוז ביהדות היו מעטות, ושרתה בהם בערות בענייני תורה והלכות. גם הייתה חסרה להם מנהיגות רוחנית, בלעדיה לא יכלו לנהל חיי קהילה תקינים. עם בואו, נרתם להדברת הבערות ולהעלאת רמת הלימוד והתפילה בקרב כלל האוכלוסייה היהודית, פתח ישיבה שנקראה על שמו, ועמד בראשה. בכך חידש את המפעל התורני שהיה לפנים בעיר העתיקה סיג'ילמאסא, שמאז נחרבה ונשכחה במשך קרוב לאלף שנה, רחקה מהם תורה והלכה. ר' יעקב כפה על ראשי הקהל בכפרים ובעיירות לשלוח לישיבתו ולבתי מדרש אחרים, תלמידים ללימודים תורניים. אלה חולקו לרמות שונות ולמסלולי לימוד שונים, ואחרי מספר שנים מועט, כבר ראה ברכה בעמלו. הוא עצמו התמסר לקבלה של האר"י הקדוש, והיה לא רק מקובל מוכשר, שבגיל עשרים ושבע כתב את חיבורו החשוב: "פיתוחי חותם", אלא עסק גם בפילוסופיה היהודית ושימש גם כפרנס לקהל29. פעם, כאשר "וועד הקהל" רצה להטיל מס מיוחד על רוכלים וסוחרים קטנים, התנגד להם בכל תוקף, שלדידו, הכספים המועטים שיגבו מפעילותם הצנועה של סוחרים אלה, אינה מעלה ואינה מורידה עבור אוצר הקהילה30. בכך נטל על כתפיו את ההנהגה העממית, לא עוד "נגידים" אלא ירידה אל העם, כעצמו ובשרו31. ר' יעקב לא הסתפק בעשייתו בתפילאלת, אלא המשיך לתור אחר שאר קהילות יהודי מרוקו, גם הרחוקות. במיוחד פִּתֵחַ קשרים הדוקים ומתמידים עם חכמי הצפון, מצאצאי מגורשי ספרד שישבו בפאס, צפרו ומקנאס. באחד המקרים בהם הביע בפניהם את דעתו על יציבותו של השלטון, קבע: "שבזכות העזרה שהושיטו חצרני המלך והסוחרים היהודים, ונאמנותם לסולטאנים ולבני האצולה, הם הם הסיבה להצלחותיה של הממלכה השריפית"32.

מר' יעקב התרחבה המשפחה ונפוצה לערים השונות שבמחוז. רבים מבניה כיהנו כדיינים ברבנות ופעלו לתיקון הסדרים הפנימיים בקהילות השונות. את חוכמתם הפנו בעיקר למען חיזוק החינוך היהודי וזהותו בקרב הילדים כבקרב יתר העם, לשם זה הקימו תלמודי תורה קטנים בהם הרביצו תורה, או בצלאוואת ("החדרים"). חלק חשוב בפעילותם למען שימור הזהות היהודית היה הקמת שלושה בתי כנסת בעירם ריסאני. הגדול והחשוב היה של ר' ישראל (הבאבא סאלי), השני שימש את המעמד הבינוני והשלישי נועד ליתר העם. אמנם בתי הכנסת נבנו מלבני חימר, אולם תוכנן הפנימי היה תמיד עשיר בשטיחים ובשאר קישוטים להידור, עם מעט ספרי קודש לתפילה. ספרי הקודש היקרים יותר, היו בבעלות משפחת אבוחצירא, שהחזיקו בידיהם ספרית קודש גדולה ויקרה שהיו בה כתבי-יד רבים וחשובים של אבות המשפחה, מאז היווסדה33.

פרט למשפחה אבוחצירא, צמחו במרחב תפילאלת משפחות רבנים נוספות, כמו לעסרי, שלמעלה מעשרים דורות החזיקה ברבנות, מאב לבן. משפחות ידועות אחרות היו אמסלם, בן-הרוש, אלזרע, שיטרית ועוד. משפחת רבנים אחרת ושונה הייתה משפחת פרץ, מהמשפחות הבודדות שבאו ממגורשי ספרד לאזור תפילאלת. ראש המשפחה, יהודה בן יוסף פרץ בעל הספר "פרח לבנון", קבע את מקום מושבו בעיר ארפוד, ולאחר זמן שב לצפון כי מזג האוויר החם לא התאים לבריאותו34, אולם משפחתו הברוכה, משפחת פרץ, נפוצה בכל הערים והכפרים שברחבי תפילאלת, והייתה לאחת המשפחות הנפוצות ביותר. אחד הרבנים הפחות בולטים בהיסטוריה המקומית, אבל בעל עשייה רבה, היה הרב שלמה מלכה (1949-1878). הרב מלכה נולד בכפר אַסֶפְלו שבמחוז, ולמד תורה בבית מדרשם של משפחת אבוחצירא. בתום לימודיו, נסע לארץ ישראל ונתקבל כרב בקהילה היהודית המע'רבית בירושלים. לאחר זמן קצר, נשלח לשמש ברבנות בעיר אומדורמאן שבסודאן, בה הצליח להציל מהתבוללות את הקהילה היהודית המקומית. זכורות לו במיוחד, השבת נשים שהתאסלמו לחיק היהדות35.

שפת הלימוד בבתי המדרש הייתה עברית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי המחוז. לעתים היו משתעשעים בה עד כדי עיוות לצורך ייצור מילים דבדיחותא, או מתפלפלים בשיבוש מכוון למשמעויות של מילים, כמו בעת קריאת "פִּיטּוּם הַקְּטורֶת". בעת התפילה, כאשר היו מגיעים למילים "מַעֲלֶה עָשָן כָּל-שֶהוּא רִבִּי נָתָן הַבַּבְלִי אומֶר", היו אומרים: "מַעֲלֶה עָשָן כּל-שֶהוּא", ומפסיקים מעט ואומרים "רִבִּי". בדרך זו היה מתקבל כאילו שכל מי שמעשן נקרא "רְבִּי"36. גם הערבית המוגרבית נוצלה בפיהם ליצירת אלפי פתגמים ומכתמים הקשורים למציאות אותה חוו ביום יום. הפתגמים ביטאו את תחושותיהם השונות, לעתים צער לעתים כעס ולעג, ולעתים כוונו הדברים לשכניהם הערבים, בעת שאמרו עליהם: "סְלְם עְלָה לְעְרְבִּי, תְכְסְר כְבְזָה" (אמור שלום לערבי, תפסיד ככר לחם). "מָה תורִיס בָּאבּ דָאר לְעְרְבִּי, לַמָה אִיִלְסְק פִיהָא" (אל תראה את פתח הבית לערבי, שמא ידבק בה). "סְלְח אִלָא יִתְבֵּלד, כָּא יִתְזְלֵד" (הבֶּרְבֶּרִי שהופך לעירוני, מתקשה כעור (כעור התוף המשמיע קול רם כשמכים עליו), וכן הלאה.

 

בתחילת המאה ה-20, כאשר חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") עמדה להגיע לעיר ריסאני, משפחת אבוחצירא התנגדה לבואה מחשש לחילון בתוך הקהילה. את הסכמתה התנתה בכך שביה"ס יבנה מחוץ למלאח ולעיר, וכך היה. החשש היה פן תהליכי ההסתגלות יהפכו לתהליכי התבוללות, אלא שעצמת שלטון הדת בחברה המוסלמית ויציבות היסודות השמרניים בסדרי המשפחה בתוכה, הקרינו גם על הקהילה היהודית, ומנעו בעד האפשרות של השתלבותם היתרה בהמשך תהליכי המודרניזציה, והתרחקות עד כדי התבוללות. תוצאות החינוך ב"אליאנס" כפי שידועות לנו, יצרו הנהגה יהודית חדשה, במידה רבה, פרי השתלבות של יהודים לא מעטים במגמות החיים החדשות והמודרניות. כתוצאה מכך, התעניינותם של העשירים והמשכילים בענייני הקהילה, פחתה. בקרב השכבות האלה התחילו להתגלות תופעות חברתיות שבעבר כמעט ולא נודעו. גברים ונשים הלובשים בגדים אירופאים, גילויי ראש, בילויים בבתי קפה ובמסעדות וריקודים מעורבים בטקסי חתונות וכד'. הם השקיפו על החברה העממית כעל נחותה, ושאפו להצלחה כלכלית ללא התחשבות בדרכים להשגתה. היו ביניהם שסברו שיש להתקרב לגויים כדי לספוג מהם את תכונותיהם הטובות, תוך שמירה על אופייה המסורתי של הקהילה37. מכאן שהמעבר לתרבות הצרפתית ולשפתה, הייתה נחלת בוגרי "אליאנס", לעומתם, בשכבות העממיות, ההנהגה המסורתית הוסיפה להתקיים ולהשפיע. ואמנם בתפילאלת לא ראינו את אותו חילון שאיפיין חלק משאר הקהילות שבאו במגע עם "אליאנס", ומרבית הקהילה נותרה שמרנית-אורתודוקסית. אלה שכן השלימו את לימודיהם ב"אליאנס", זכו להחזיק במשרות חשובות בכלכלה ובמסחר, וכן במשרדי הממשלה השונים.

 

חיי המסחר של היהודים הביאו לפריחה בחבל תפילאלת. ערים כמו תאיות (Tayout), החיים הכלכליים בה התבססו על היהודים ששימשו כסוכנים בסחר הבינלאומי שהתנהל בין מרוקו לאנגליה. כל תוצרת שהובאה מאנגליה, עברה דרך הסוחרים היהודים, תוך שיתופם של סוחרים מוסלמים בפעילות המסחרית. סוחרים אלה היו בעלי זיכיון על פיו ספקו סוכר תוצרת המבשלות המרוקניות שהיו מוחכרות להם מטעם בית המלוכה. נוכחותם ופעילותם הייתה בעלת חשיבות רבה, לפיכך היו פטורים מתשלום הג'זיה38, אולם במקומה, היו מעניקים מתנות למכובדי השלטון. סוחרים אלה נודעו בקשריהם עם "סוחרי המלך"39 מהם קיבלו את סחורותיהם להפצה בכל דרום מרוקו. פרט לסוכר, הפיצו תה, נרות, משי ואפילו "לואיזה" (La Verveine). עיר אחרת במחוז הייתה קְסְר תאבוסאמת (Tabusamt) , שם הוענקה ליהודים הזכות הבלעדית להטביע מטבעות כסף וזהב לכלל תושבי המחוז, בין יהודים בין מוסלמים40. משפחות יהודיות לא מעטות התעשרו בעת הזאת, בין אלה שבלטו בעושרן ניתן למנות את משפחת אזרואל, שיטרית, אילוז, אמסלם, סבאג, ואלזרע, אולם מרבית יתר הקהילה המשיך לחיות בצמצום, גר בצפיפות בתוך המלאח, עסק במסחר הזעיר כמו נפחות, נגרות, סנדלרות, צורפות, חייטות והיו גם כאלה שעסקו בסחר בהמות ובחקלאות41. חלק מפעילותם נערך בתוך רחובותיה וסימטאותיה של עיר המחוז ריסאני, במסגרת הגילדות המקצועיות, ורובו של המסחר התנהל ברחבת השוק הססגוני של העיר שפעל בימים שני וחמישי, אז היו נוהרים אל העיר המוני אנשים מכל רחבי המחוז. על מנת למשוך את הציבור לבוא לקניות ולהנעים את השהות בשוק, היו מופיעות להקות להטוטנים, מאלפי נחשים, רופאי אליל, קוראים בקלפים וכד'. הפעילות הכלכלית שהביאה בצידה גם רווחים נאים, לא נעלמה מעיני הגובים הממלכתיים, וכל מס שהוטל על כלל האוכלוסייה, לא פסח על היהודים, והם שילמו כמקובל לנציגי הממשל את המגיע מהם, אולם גם ידעו "להסתדר" עם הגובים, בעיקר בתשלומי המס הגבוהים, כאשר היו מערבים את המושל המקומי שנהנה תמיד ממתנות ומענקים.

אצל יהודי מרוקו היה מקובל לומר על תפילאלת: "אם אתה מחפש הלכה ופלפול – הצפן לפאס, ואם אתה מחפש תורה וקבלה – הדרם לתפילאלת", שערש התפשטות הקבלה במרוקו היה באזור תפילאלת42. קהילה זו התייחדה ביצירתה הקבלית שנשענה על תפיסת הגלות כמצב זמני, חולף וארעי, עד הגאולה והשיבה לארץ האבות. הם התמחו בתורת הסוד של האר"י, ומשפחת אבוחצירא בלטה והפליגה בזה. הקבלה דורשת חיי קדושה, התבודדות וסיגוף, ותנאי סף המדבר התאימו להם לפיתוח הרעיונות שהועלו על הכתב בעשרות ספרים שזכו לתהודה בקרב אנשי הקבלה. זה היה כמעט תחום בלבדי בו עסקו כל בני המשפחה, כי החיים במרחב זה לא נפתחו למודרנה כמו שקרה לערי הצפון רבאט, פאס, מקנס וקזבלנקה שהיו ערים אירופיות לכל דבר. גם השירה האנדאלוסית לא הדרימה לאזור תפילאלת, כי "המגורשים" כמעט ולא הגיעו אליה. כאן התפתחה השירה המקומית שנכתבה והושרה בעיקר לכבוד משפחת אבוחצירא ולכבוד בריתות, בר-מצווה, חתונה, לידה וכן שבתות ומועדי ישראל. המנגינות המקומיות שהולחנו, היו בדרך כלל מונוטוניות שדמו ללחנים הבֶּרְבֶּרִיים של האזור.

 

שאלת הישרדותה האתנית של הקהילה היהודית בחבל ארץ זה, חרף כל התלאות שהיו מנת חלקה במגעה עם האוכלוסייה המוסלמית הדומיננטית, ניתן לייחס בעיקר לכוחם המוסרי ומנהיגותם של שושלות הרבנים השונות שהנהיגו אותה, ובפרט בעניין החינוך שניתן לדורות הצעירים. הכרוניקות היהודיות של התקופה כמו "דברי הימים של פאס"43, מציינות חוויות קשות שפקדו את הקהילות היהודיות בתקופות של מלכים פנאטים לדתם. היהודי נחשב תמיד כנחות בעיני המוסלמי, לפיכך רגשות האיבה כלפי היהודים היו גואים ועולים כל אימת שהמצב הכלכלי במדינה הורע, או שהשתרר חוסר בטחון, בעיקר, בעת חילופי השולטאנים. הראשונים לסבול, היה המיעוט היהודי שהסתופף במלאחים, וחווה את אותן התפרצויות זעם של ההמונים על היהודים ועל רכושם. היה זה בעיקר בתקופת ימי השריפים, תקופה בה שרר מצב פרוע של אנארכיה פנימית שהלכה וגדלה בשל מלחמות בנים באבות, אחים ובני אחים בתוך שושלותיהם, מתוך שאפתנות של כל אחד מהם למשול. מאבקים אלה לא פסחו על הקהילה היהודית. אולם היא לא סבלה יותר משאר שכבות האוכלוסיה האחרות, ובכלל זה, הנוצרים, הבֶּרְבֶּרִים, האפריקנים ואף האצילים המוסלמיים. לעומתן, מזכירות הכרוניקות לשבח שליטים ישרים והגונים שבימיהם מצבם של היהודים היה נוח. אחד המלכים המוזכר לטובה באהדתו למיעוט היהודי, ושבימיו שרתה הברכה בקרבם, היה מולאי א-ראשיד, מבסס השושלת העלאווית, עליו כותב ר' יעקב ששפורטס: "וכעת נשמע שמלך תפילאלת (מולאי א-ראשיד) לקח את כל הארצות מידו של סי מוחמד אדראד...והמלך הנה אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאוד"44.

המיעוט היהודי במחוז, בחיפושיו אחר מקורות פרנסה, השתכן במאות רבות של כפרים מוסלמיים בהם חיפש קירבה יהודית, אף הקטנה ביותר, לחיות במסגרתה. לעתים היו כפרים מוסלמיים בהם חיו משפחות יהודיות בודדות, בתוך חצרות צמודות שגודלן לא עלה על כמה עשרות מטרים רבועים ספורים בלבד. שכנות זו, לא תמיד נשאה חן בעיני המוסלמים, שתמיד טענו כי האיסלאם שואב את כוחו מהג'יהאד למען הנביא, במלחמה עד מותו, לפיכך אסורה נוכחות זרים על אדמה איסלאמית. חרף העוינות המוסלמית שנוצרה על היות שני הלאומים ביריבות מתמדת על ההשתייכות והבכורה ל"משפחת אברהם", שממנה יוצאת לא רק הזהות היהודית, אלא גם יתר הזהויות היריבות לה, הם שרדו. הגאות המסחרית והכלכלית שהביאו עמם היהודים אפשרה קיום חיים סביב אותה באר ואותם טבוני אפיה באותו הכפר. מחד, מיעוט מבוטל של מוסלמים לא אהבו את היהודים, והיו ביניהם אף שונאים ואנטישמים, מאידך, סמכו עליהם והיה להם בהם אמון, וכן להיפך. עדות ליחסים האמביוולנטיים ששררו בין שתי הקבוצות האתניות, ניתן למצוא בביטויים או מטבעות הלשון שנוצרו בשפה הערבית המוגרבית שהיהודים אימצו אותם, והשתמשו בהם במגעם עם שכניהם המוסלמיים, לעומת ביטויים ששימשו אותם בינם לבין עצמם. נסיבות השימוש בביטויים המיוחדים, העיד בבירור שהמגע בין שתי התרבויות היה מוגבל. הדבר נבע מתוך חוסר הכרה של הלשון הערבית הספרותית שהיוותה מחסום בפני היהודים, להבנה מעמיקה את דתם ותרבותם של השכנים המוסלמים. היה זה אחד הגורמים לרתיעה שחש היהודי כלפי סביבתו הנוכרית, יחד עם זאת היהודים המשיכו לנהל חיי מסחר תוססים עם האוכלוסיה המוסלמית, תוך זהירות שלא להתגרות באיסלאם, שהגלות חייבה אותם להיות זהירים במציאות שנכפתה עליהם.

כשם שחלק מיהודי תפילאלת סבל לעתים מפעולות איבה זדוניות מידי השכנים המוסלמים, כך גם משפחת אבוחצירא בתוכם, חוותה כמה טרגדיות שליוו אותה בתחילת המאה ה-20, ואף שנים רבות אחרי כן. הטרגדיה הראשונה נוגעת לגורלו של רבי יצחק אבוחצירא, בן הזקונים של ר' יעקב, שנרצח בשנת 1919 ע"י שודד דרכים מוסלמי ליד הכפר תולאל, לא הרחק מהעיירה גוראמה בה חייתה קהילה יהודית גדולה. המקרה השני היה הירצחו של ר' דוד אבוחצירא, בנו הבכור של ר' מסעוד (נפטר בשנת 1908) ונכדו של ר' יעקב, הוא היה מכונה בפי כל "עטרת ראשנו". ר' דוד היה אחיו של ה"בבא סאלי" (ר' ישראל אבוחצירא) אף הוא בנו של ר' מסעוד ונכדו של ר' יעקב אבוחצירא, מייסד השושלת הרבנית. במהלך אחת המלחמות הפנימיות שפקדו את מחוז תפילאלת, כבש פונדמנטליסט מוסלמי את המחוז, והכריז על עצמו כצאצא של הנביא מוחמד. שליט זה החליט לאסלם את כל יהודי המחוז, ולהעבירם על דתם בכפייה, או שיוצאו להורג. לשם זה פנה אל מנהיג הקהילה, ר' דוד אבוחצירא, שנודע כמקובל גדול, בניסיון לשכנעו להתאסלם, ומשזה סרב, הוצא להורג יחד עם שנים מעוזריו. מותו של ר' דוד הִכָּה בהלם את הקהילה, ואחיו, ה"בבא סאלי", התאבל עליו ימים רבים. גם נשות יהודי המחוז היו לעתים קורבן להתנכלויות, פגיעות בכבודן ואף למעשי-רצח לא מעטים45. מעשים אלה חידדו את היחסים בין הקהילה היהודית לשכניה, אולם חוכמתם ואישיותם של רבני המשפחה, מנעו את המשך ההתדרדרות בקשרים שבין שתי האוכלוסיות במחוז46.

חרף האסון, המשיכו יהודי המחוז להנות מחופש דת מוחלט, ובכלל זה ניהול הפולחן של בריתות, בר-מצוות, נישואין ולידה וכמובן גם שמירה על החגים, כשרות וכל דבר הקשור לדת ישראל. הם גם נהנו מאוטונומיה פנימית שבאה לביטוי בסמכות השיפוטית הנרחבת שהוענקה לבית הדין המקומי ובזכות למנות רבנים ודיינים לכל משרה שנדרשה. היו בעיקר אלה מבני משפחת אבוחצירא שדאגו לקבל את האישורים הנדרשים למינויים ולסמיכה מבית הדין הרבני הגדול שישב בעיר הבירה רבאט, והמשיכו להחזיק בהנהגת הקהילה עד תום נוכחותם של יהודים בדרום מרוקו.

 

יהודי בקסאר-סוק 1935 צילום בזנסנו. אוסף פול דהן

 


הדפסהדואל