רשמי מסע שורשים למרוקו

facebook Share on Facebook

 

מיכאל (מיקי) כהן

 

רשמי מסע שורשים למרוקו

פרק תפילאלת1 יוני – יולי 2012

 

שנים רבות תהיתי על שורשיה של משפחתי (שְלוּש). בפולקלור המשפחתי נשתמרה מסורת שראשון העולים לארץ ישראל, אברהם שלוש [סב – סבי], הגיע עם משפחתו מאוראן [אלג'יריה] במחצית הראשונה של המאה ה-19. סבי, יוסף אליהו כתב בפתח ספרו האוטוביוגרפי2: ..."נולדתי...להורי, המנוח רבי אהרון שְלוּש יליד אוראן במדינת אלג'יר והמנוחה שרה לבית ברוך מצליח" לפיכך, נודעה המשפחה כאלג'יראית. בהמשך ספרו, י.א. שלוש כותב גרסה סותרת שמשום מה לא נשתקעה במסורת המשפחתית3 על פי אותה מסורת משפחתית, הגיעו אבות אבותיה של המשפחה לאוראן בעקבות גירוש ספרד במאה ה-15. במרוצת השנים נתגלו בקיעים בסיפור המשפחתי.

 

התברר כי מקורו של שם המשפחה הוא בֶּרבֶּרִי והוא נפוץ מאד באלג'יריה ובמרוקו בעיקר בקרב משפחות מוסלמיות. חוקר מוסלמי על תולדות הבֶּרבֶּרִים, היפנה את תשומת ליבי לדמיון האטימולוגי בין שם משפחתי -Chelouche לשבט הברברי Chleuh, שהתגורר בעמק ה- Sous ובמורדות הרי האטלס ובני השבט כונו Shilha . במהלך המסע תכננתי לאתר גם את שורשיהן של המשפחות המשולבות בקשרי נשואים במשפחת שלוּש, ושמוצאן ממרוקו. התוצאות היו מפתיעות; מצאנו את שמותיהן במספר רב של בתי עלמין ובתי כנסת, מקצתן, במעמד מכובד באותה קהילה.4 עד עצם היום הזה, אין הסכמה בקרב חוקרים על מוצאם ותיארוך הגעתם של יהודים למָגרֶבּ. הראייה לנוכחותם של יהודים רבים במגרב מלפני מאות רבות של שנים , היא 'העדות האילמת' לארכן ורוחבן של ארצות צפון אפריקה של היום; מאות שרידי קהילות יהודים; בתי עלמין ובתי כנסת עתיקי יומין. ההתחקות אחר מקורה של משפחתי, חיברה אותי לנושא רחב יותר המוגדר על ידי חוקרים והיסטוריונים בכינוי Judo-Berbers או יהודים בֶּרבֶּרִים. מטבע הדברים, התרכזה תוכנית המסע בדרום מרוקו עד לגבולה הדרומי הנושק למדבר סהרה. לצורך זה איתרנו מדריך/נהג דובר אנגלית, ממוצא ברברי, יליד העירRissani . לאחר מכן המתנו לקבלת אישור לאשרת כניסה קבוצתית שכללה את רעייתי, נכדי בן ה-31 , נכדתי בת ה-26 ואותי. למשימת הנצחת המסע, הצטיידו הנכדים במכשירי טלפון חדישים המשמשים גם כמצלמות.

 

 

 

Skouraסְקוּרָה

 

אנו ממשיכים5 במסע על כביש N10 לכיוון צפון- מזרח בתוך עמק ה- Dades ולרגלי האנטי- אטלס. האזור זכה לכינוי ארץ "1000 הקסבות" בשל ריבוי המבנים והיישובים המוגנים במתכונת והארכיטקטורה הברברית השלטת במרחבי דרום מרוקו. העיירה סְקוּרָה, היא מעין אואזיס גדול ממדים, מכוסה במטעי פירות נשירים, עצי זית ועצי דקל שבולטים מעל השטח מפאת גובהם. דומה שענף הזית [כולל ייצור שמן] הוא מקור ההכנסה העיקרי. המקומיים משתמשים בענפי עץ הדקלים לקליעת כלי בית ורהיטים. פרי התמר אינו משובח מאחר שעץ זה דורש הפרייה וטיפול מתמיד כדי להשביחו. דומה שתושבי המקום לא שדרגו את שיטות הגידול של עצי הדקל כפי שמקובל בארצות רבות. לצד העיירה ניצבת הקסבה בה התגוררו כמה עשרות משפחות יהודים. המקומיים קוראים למקום "הקסבה היהודית". לאחר נסיעה פתלתלה בין הבוסתנים ובסיוע תושבים מקומיים, הצלחנו לאתר את בית העלמין. צעירה ברברית שחורת עור פתחה לנו את השער. שטח בית העלמין גדול מאד. רק 15 מצבות נותרו וללא כיתובים. בשטח פזורים שברי אבן ושייש שעל חלקם מצאנו שאריות כיתוב בשפה העברית. ביתרת השטח תלוליות אבנים המציינים את מקום קבורתם של אנשים אך ללא זיהוי כלשהו. ליד החומה המקיפה את בית העלמין, ניצב מבנה מהודר שהוקם לפני מספר שנים על ידי קהילת יהודי קזבלנקה. בביתן ניצבים שלוש מצבות של רבי מסעוד עראמה, ר' דוד עראמה ור' מאיר עראמה. המשכנו את המסע מזרחה עד ל- Boumaine Dades עיירת נופש בפִּתחו של קניון גדול אליו מתנקזים מעיינות הדָדֶס המזרימים כמויות גדולות של מים בכל ימות השנה. בשנים האחרונות, בגלל מיעוט השלגים והגשמים, זרימת המים מתונה. נסענו לעומק הקניון, עד שלא ניתן היה להמשיך בנסיעה במכונית. לצידי הכביש צמחיה סבוכה ובתי מלון קטנים לתיירות חוץ ולנופשים מקומיים. הטמפרטורה בקניון נמוכה בכ- 10 מעלות מהטמפרטורה מחוצה לו. טבלנו את רגלינו במים הצוננים וראינו איך מקררים אבטיחים על ידי השקעתם במים לזמן מה. יצאנו מהקניון ועשינו דרכנו לעבר העיירה הבאה.

 

Tinghirטִינרִיר

 

העיירה טינריר נמצאת לצד כביש N10 בפיתחת קניון Todra שהוא, כמו ה- Dades נהנה מזרימה מתמדת של מי גשמים ושלגים מהרי האטלס. אוכלוסיית העיר מונה כ – 40,000, ברובם ממוצא ברברי. בעיר וסביבתה ניתן לראות אלפי עצי דקל וצמחיה ירוקה המעניקה למקום את התחושה של אואזיס. עיקר ההכנסה של האוכלוסייה היא מחקלאות ותיירות. הקהילה היהודית באזור [שכלל את טינריר, טַאוֹרִיט ואָספָאלוֹ הייתה מהקהילות העתיקות ביותר באזור הדרומי לרגלי הרי האטלס. יש סברה שהגעתם של יהודים לחבל ארץ זה קשור עם גילויים של מחצבי כסף [ג'בל Saghro]. יהודים עסקו, כידוע, בעבודות צורפות כסף והטבעת מטבעות. בשנת 1919 שודרגה טינריר והייתה למרכז האדמיניסטרטיבי של האזור לאחר שהשבט הברברי החזק, Glaoui השתלט על האזור כולו תוך שיתוף פעולה עם הנציג הצרפתי במרקש. בעקבות זאת, הצליחו יהודים רבים לפתח קשרי מסחר ענפים והעיר התפתחה למעין מרכז מסחרי של יישובי הסביבה. הימצאותה בטינריר של הגדה של פסח הכתובה בשפה הברברית, מחזקת את הסברה על הקשר האמיץ בין היהודים לכלל האוכלוסיה. היהודים השתמשו בחיי היום- יום, בשתי השפות ; הערבית וברברית. במקורות שונים, נקשרים שמות משפחות אלה עם היהודים שהתגוררו בטנריר; אילוז, סבאג, חדד, בן- נעים ואסולין. בין הרבנים המובילים היו הרב יצחק בנעים והרב יאהא אילוז. בית העלמין מוקף חומה ונעול. לא ניתן היה למצוא את השומר. נכדתי עלתה על גג המכונית לצפות לתוך השטח. מנקודת תצפית זו לא נראו מצבות. נראו תלוליות של אבנים המורים על מקומות קבורה.

 

Erfoudארפוד

 

לאחר יום ארוך עמוס בחוויות, הגענו למלון Kasbah Tzimi. מלון המוקף בחומה כדוגמת הקסבות הפזורים בעמק התָאפִילָאלת. ארפוד היא השער למדבר. עיר שוקקת שאוכלוסייתה מונה כ- 40,000. זהו אואזיס רחב ידיים בלב שטחים נרחבים של חמדות. עיקר הכנסתה של האוכלוסייה היא מתנועת התיירות המתמקדת בחודשים ספטמבר – יוני. הקהילה היהודית בעיר הייתה גדולה וישנן ראיות שהייתה קיימת אלף שנים או יותר. הכנסתה הייתה ממסחר וממשלוח ידם של בעלי מלאכה זעירים. עד למאה ה-8 לספירה הייתה העיר צומת חשובה למעבר שיירות מדרום לסהרה. תושבי העיר מספרים שבעת העתיקה, סוחרים יהודים שלטו בצומת והיו גובים "מס מעבר" מהשיירות. הראו לנו שטח בתחומי העיר בו, לפי דברים אלה, היו השיירות חונות ליום – יומיים לפני שהמשיכו דרכן צפונה ומערבה.

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך. פתחנו בביקור מעניין במפעל לעיבוד מאוּבָּנִים [Fossils]. באזור נמצאים מחצבות שהגישה אליהן קלה יחסית, שם חוצבים בעזרת ציוד מכני כבד את הסלעים שבתוכם חושפים את המאובנים [אומרים לנו שגילם מ- 300 מיליון שנה ויותר... ] במפעל מנקים, מחליקים, מלטשים ומעצבים מוצרים שונים שנשלחים לכל קצווי תבל. המשכנו לבית העלמין המשתרע על שטח גדול מאד. כ- 300 מצבות שרק מקצתן מזוהות. המצבות המזוהות הן משנות ה- 50 וה- 60 של המאה שעברה [מספר שמות משפחה שראינו כגון: שיטרית, אילוז, שמחון, פרץ, נזרי ותורג'מן] מוקף חומה ומשפחה ברברית - מוסלמית מתגוררת במקום לצורך שמירה ותחזוקת המקום. בעת הביקור ראינו עובד מקומי העוסק בתיקון הכיתוב ע"ג מצבות שהזמן והחול טשטשו. באחת מפינות בית העלמין ניצב מבנה מהודר שהוקם על ידי אליהו אבוחצירה לזכרו של אביו הרב שמואל אביחצירה שבאחד האולמות ניצבת . רימונים מתפילאלת.

 

בית העלמין בארפוד - בת המשפחה הברברית המופקדת על השמירה על בית העלמין

 

Rissani - ריסאני

ריסאני היא העיר הדרומית ביותר של המסע שלנו. הגענו לעיר ביום חמישי שהוא אחד מימי השוק; רוכלים, חקלאים ובעלי מלאכה מגיעים מהסביבה כדי למכור את מוצריהם. השוק משתרע על שטח גדול. לידו שוק בעלי החיים; צאן ובקר חמורים וסוסים. בריסאני נולד וחי הבאבא סאלי עד שעלה לישראל בשנת 1950. באחד מרובעי העיר היה המלאח שהיום הוא ריק מיהודים. גם בית הכנסת עדיין עומד על תילו. הגענו לבית העלמין. השער היה נעול אך ליד השער רשום מספר הטלפון [הנייד] של השומר. תוך עשר דקות הגיע השומר ופתח את שערי בית העלמין. שטחו של בית העלמין גדול; האומדן שקבורים במקום כ-1000 בני אדם אך רק כ-300 מצבות הוקמו על מקום הקבורה. ע"ג מקצתן יש כיתוב הניתן לזיהוי. במרכז בית העלמין מבנה עם שתי מצבות; אביחצירה ושלמה חיון.

 

 

 

השוק ברִיסָאנִי למכירה וקניית חמורים [נכדי - עידו מזרחי]

 

 

המדריך יוּסוּף הזמין אותנו להתארח בבית משפחתו לארוחת "פיצה ברברית". עברנו בשוק וקנינו אבטיחים ומלונים לקינוח. משפחת עָזרוּאֶל מתגוררת בריסאני ממחצית המאה הקודמת. סבתו וסבו [מצד אביו] סרבו לעזוב את משכנם בלב מדבר סהרה, מרחק 40 ק"מ מריסאני. אחת לשבועיים נוסעים בני המשפחה לבקר את הסבתא והסבא ובהזדמנות זו מביאים איתם חפצים שונים לשיפור תנאי המחייה. הפיצה הענקית מוגשת על ידי המארחת, אחותו של יוּסוּף בחדר הארחה. הישיבה על כרים. הוריו לא יוצאים לפגוש אותנו [כמנהג המקום]. לאחר הקינוח בפלחי אבטיח ומלון ותה ברברי יצאנו לדרכנו.

 

Merzougaמֶרזוּגָה

 

המטייל המגיע לריסאני "חובה" עליו לנסוע למרזוגה כדי לראות את הדיוּנָה המכונה Erg Chebbi, שנוצרה על ידי רוחות המדבר. שטחה של הדיונה 25 קילומטרים רבועים ובשיא גובהה היא מגיעה ל – 150 מטר. מרזוגה נמצאת 40 ק"מ מזרחה מריסאני. החל במאה ה-8 ואילך הייתה זו ממלכה עצמאית [Sijilmassa] שהייתה צומת חשובה של שיירות שחצו את הסהרה מדרום. כיום, מרזוגה היא מקור משיכה לתיירים המבקשים לקבל טעימה של מדבר סהרה. מעיירה זו יוצאים אל הדיונה גדולת הממדים סיורים רגליים, ע"ג ג'יפים, וברכיבה על גמלים. אחת האטרקציות בעיירה זו, הוא מופע של להקת ריקוד ברברית משבט ה- Tuareg [שחורי העור] בליווית כלי נגינה אתניים. משם נסענו למלון קטן הניצב על שולי הדיונה. כששני הנכדים עשו דרכם יחפים לתוך הדיונה הגדולה, ואנו צפינו בהם, ממרפסת המלון, תוך כדי שתיית קפה כשהם הולכים ונעלמים מעבר לפסגת הדיונה.

הדיונה Erg Chebbi בפאתי העיירה מרזוגה [ נכדתי – שי מזרחי]

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, עזבנו את ארפוּד כשמחוז חפצנו איפראן, סֶפרוּ ובסופו של יום, העיר פאס. ציפה לנו יום ארוך ונסיעה לאורך 460 ק"מ. חלפנו על פני העיר ArRachidia, חצינו את שרשרת הרי האטלס הגבוה [2800 מ' מעל פני הים] והמישור הגבוה המפריד בין הרי האטלס הגבוה לאטלס הבינוני. לארוחת צהריים קלה עצרנו ליד העיירה Midelt.

ביבליוגרפיה

  1. ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך ראשון ושני, מוסד ביאליק, ירושלים 1963

  2. טובי יוסף, ברנאי יעקב, בר אשר שלום – אטינגר שמואל, עורך. תולדות היהודים בארצות האיסלאם, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"א

  3. Jewish Culture and Society in North Africa, Edited by: Emily Benichou Gottreich and Daniel J. Schroeter, Indiana University Pree, 2011

  4. שוראקי נתן א. קורות היהודים בצפון אפריקה, עם עובד, 1975

1 מאמר זה הוא חלק מרשמי מסע למרוקו- החלק המוקדש לתפילאלת. חלקו השני של המאמר יתפרסם אי"ה באחד הגיליונות הבאים. (העורך)

 

2פרשת חיי, יוסף אליהו שלוש, 1930 

3שם, פרק ג':" ...זְקֶנתִי אם אבי שאהבתני מאד... משום שנקראתי על שם שני בניה שטבעו בים חיפה בעלותם עמנו ממרוקו..." 

4 משפחות אלבז, מויאל, חיון, כרסנטי

5 ראה הערה מס' 1.


הדפסהדואל