קווים לדמותו של הרה"ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה"ה

facebook Share on Facebook

 

פרופ' הרב משה עמאר

 

קווים לדמותו של הרה"ג רבנו יעקב אביחצירא זצללה"ה

 

ייחוסה של משפחת אביחצירא

משפחת אביחצירא1 מוצאה מדרום-מרוקו, מאזור סיג'למאסה הנקרא כיום תפילאלת. הם מתייחסים אל רבי שמואל אביחצירא (אבוחצירי) שהיה יליד ירושלים וחי בעיר ג'ובר שבסוריה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), כותב עליו בספרו "שם הגדולים": "מהר"ר שמואל (אבו חצירי) איש אלוקים קדוש היה מתבודד בכנישתא דבי גובר בעיר הנקראת עד היום גובאר. ולרוב פרישתו מדרכי העולם הזה קורין לו רבי שמואל אבו חצירי. ושמעתי מזקנים עזוזו ונפלאותיו שהציל לישראל מכמה צרות וגם במרחב הן כל יקר ראתה עיני פעולותיו להצלת ישראל, זכותו יגן עלינו". מדברי החיד"א אנו למדים, כי מקור השם אביחצירא, הוא במנהגו של אבי המשפחה להתבודד בחצר בית-הכנסת ולא להיראות בחוץ. כלומר אבוחצירי בעל החצר. מסורת אחרת אומרת שאבי המשפחה היה פרוש מענייני העולם הזה וחי חיי סיגופים, וכל ימיו ישן רק על מחצלת (=חצירה), ללא מזרון וללא שמיכות. עוד מסורת מספרת על הנס שנעשה לראש המשפחה כשהפליג בספינה, והיתה רוח סערה בים, והספינה החלה לטבוע. ר' שמואל לקח מחצלת שהיתה אצלו, זרקה לים, עלה עליה ושט בה עד שהגיע ליבשה. ויש אומרים, כי השם נקבע על שם עיסוקו של אבי המשפחה שהיה עושה מחצלאות.

רבי יעקב נולד לאביו רבי מסעוד בשנת התקס"ז (1807) ונקרא על שם סבו. כשגדל הילד, לימדו אביו תורה, וכבר בנערותו התגלו בו כשרונות נעלים. עם זאת למד בהתמדה גדולה עד שכמעט לא היה יוצא מבית-המדרש. בהיותו כבן חמש-עשרה שנה היה בקי בש"ס ובפוסקים, וכבן שמונה-עשרה החל לעסוק גם בחכמת הקבלה.

אביו, שהיה ראש הקהילה ורבה, הרגילו לעסוק בענייני ציבור, וכל שאלה שבאה לפניו הפנה אותה קודם לבנו, כדי להכינו למלא מקומו גם כדבר (דל"ת פתוחה) וגם כמנהיג רוחני. רבי יעקב נהג בעצמו מנהגי חסידות ופרישות – היה מתבודד עם קונו, מיעט בשיחה והרבה בתורה ובתפילה.

כבר בהיותו צעיר נשא עליו עול הציבור כרב, כדיין וכקברניט הקהילה. הוא הנהיג את הציבור בענווה ובפשטות. גם במלבושו לא בלט – לבש רק בגדים פשוטים, עד שכל מי שלא הכירו, חשבו לאחד מעניי העיר. כאשר הגיע עם כמה מיהודי עירו תפילאלת אל אחת מערי מרוקו הרחוקות, מקום שלא הכירוהו אך שמעו הגיע עדיהם, עמד ראש הקהילה לסדר להם אכסניה אצל אחד מפשוטי העם, כנהוג לסתם יהודים עוברי אורח. אך מששאלם מאין באו, והם ענו שהם מתפילאלת, שאלם אם הם מכירים את רבי יעקב ומה שלומו. שתק רבי יעקב, ואלו אחד ממלוויו לא יכול היה להתאפק והתחיל צוחק. הבין ראש הקהילה שרבי יעקב עומד לפניו, ביקש סליחה והפציר בו ברבי יעקב שיתארח אצלו, ואולם רבי יעקב סירב בטענה שזכה אותו יהודי פשוט, ולא יתארח אצל שום יהודי אחר בעיר הזאת.

רבי יעקב הקים ישיבה בעירו תפילאלת. הוא קירב את תלמידיו, עודד אותם להתמיד בלימודם כשהוא דואג לכל מחסורם. מישיבתו יצאו רבנים ששימשו כמשרתים בקודש בכל האזור, והישיבה התקיימה במשך כמאה שנה. עד ימיו של רבי יעקב היו העיר תפילאלת והאיזור כולו דלים בתורה, ורק בזכותו של רבי יעקב הפך האיזור למקום של תורה, יראה וחסידות. בימי כהונתו היה מצבם הכלכלי של היהודים באזור קשה מאוד, ורבי יעקב נחלץ לפעולה לעזור לעניים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל דיכפין. אסף כספים וחילקם לעניים. טלטל עצמו ממקום למקום בערי מרוקו ואף לערי אלג'יריה ותוניסיה הגיע, ערך מגביות ואסף כספים להחזקת ישיבתו ולתמיכה בעניי העיר. דאגתו הגדולה לכל בני העיר, הוסיפה לו כבוד ויקר והערצה בעיניהם ובעיני כל יהודי מרוקו. מה גם שעל-ידי נסיעותיו הרבות זכו לפירסום חכמתו, חסידותו ויראת-חטאו.

בשבתו כדיין שפט בצדק דלים עד כדי מסירות הנפש. השתדל לפתור בעיות משפטיות ללא גרימת עינוי, כמו במקרה הבא: אישה ביקשה את עזרת רבי יעקב בסכסוך שהיה לה עם בעלה. כיוון שרבי יעקב ושמשו עברו באותה עת במקום סכנה, ביקש השמש להשתיק את האישה עד שיחלפו על מקום הסכנה. אך רבי יעקב גער בו ואמר: "הסכנה נמצאת רק במקום שעלולים להטות המשפט ולענות הדין". לא זז ממקומו עד ששמע טענותיה וכתב לה את פסק דינו.

פעמים היו פסקי-הדין של רבי יעקב מתמיהים, נראים שאינם תואמים את ההלכה הכתובה, ואולם במשך הזמן התברר שהצדק היה כפי שפסק.

 

חסידותו, פרישותו ושקדנותו

למרות טרדותיו הרבות בשל תפקידיו כרב וכמנהיג הקהילה, המשיך רבי יעקב להתמיד בלימודו ו"לא פסיק פומיה מגירסא". כל רגע פנוי מפעילות ציבורית ניצל לתלמוד תורה, ומה שלא יכול היה ללמוד במשך היום בשל טרדותיו, היה משלים בלילה.

בקי היה בששה סדרי משנה וידעם בעל-פה. כל ערב למד ח"י (18) פרקי משנה, כמו שכתבו המקובלים שמשנ"ה – אותיות נשמ"ה, ואין לך דבר שמסוגל לזכך את הנשמה ולטהרה כמו לימוד המשנה. לאחר לימוד המשנה, ישב ועסק ב'שולחן ערוך' ונושאי כליו עד קרוב לחצות. קרוב לחצות היה מתנמנם זמן קצר, ולאחר חצות היה קם לומר תיקון חצות ולקונן על חורבן הבית ועל גלות השכינה. בחכמת הנסתר עסק עד עלות השחר. עם עלות השחר, היה מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין ויוצא לבית-הכנסת. תפילתו היתה בכוונה גדולה לפי כוונות האר"י ז"ל. מתוך שהיה שקוע בתפילה, לא חש במה שמתרחש סביבו. לאחר התפילה ישב ועסק בתורה, ולא יצא מבית-המדרש רק לשם טיפול בצורכי ציבור. לביתו לא נכנס רק משבת לשבת. כל חייו חי חיי פרישות, קדושה וטהרה. מאוד נזהר שלא להסתכל בנשים, אפילו בקרובות משפחתו.

תפילתו של רבי יעקב, היתה בכוונה גדולה מלה במלה כמונה מרגליות. עם כל חסידותו הגדולה ופרישותו, השתדל שהדבר לא יהיה על חשבון זמנו של הציבור, לכן כששהה מחוץ לישיבתו, השתדל שלא להאריך בתפילה. מספרים שפעם ביקר בעיר פאס, התפלל מנחה בבית כנסת הנקראת על שם רבי עובד בן עטר זצ"ל, ומרוב כוונותיו בתפילה שכח שהוא נמצא מחוץ למקומו, ולכן האריך רבי יעקב בתפילת העמידה. ושליח-הציבור המתין לכבודו, ולא התחיל בחזרת הש"ץ עד שגמר רבי יעקב את תפילתו. משנוכח רבי יעקב לראות ששליח-הציבור ממתין לו, הצטער צער רב על שגרם "טורח ציבור", ולאחר סיום התפילה נגש לשליח-הציבור ואמר לו: "מה חטאתי לך שהבאת עלי חטאה כזו גדולה של טורח ציבור"!, ומן הציבור ביקש סליחה על שגזל מזמנם וגרם להם להמתין לו.

אהבתו לארץ-ישראל עברה כל גבול. מדי פעם ניסה לקום ולעלות לציון, אך בני הקהילה מנעו בעדו באומרם לו: "רבנו! למי אתה עוזב אותנו?" לאחר זמן החליט לעלות לארץ-ישראל חרף הפצרות בני קהילתו. כשראו, שרבם הנערץ אכן עומד לעזוב אותם, פנו ברוב ייאושם אל השלטונות כדי שיעכבו את יציאת רבם, ואמנם נתעכבה יציאתו מהמקום פעם נוספת. סביב שנת התר"מ (1880), לעת זקנתו, החליט לעלות לארץ, כדי לזכות להיקבר בה. כשבאו ראשי הקהילה לשכנעו להישאר עִמּם, אמר להם: "דעו לכם שמן השמים רומזים לי בחלומי שעלי לקום ולעלות. והנה כבר זקנתי ולא ידעתי יום מותי, ואם לא עכשיו, מתי אזכה לקיים מצוות יישוב ארץ-ישראל? לכן אני מבקשכם בכל פה לאפשר לי לעלות, והנה בנַי עמכם שימלאו את מקומי". אחרי כן בירך את כל בני הקהילה ונפרד מהם לשלום.

 

פסק-דין של רבי יעקב אביחצירא בעניין תקנת הסוחרים

 

בכל מקום שעבר בדרכו לארץ-ישראל, התקבל בכבוד גדול, וכל הקהל יצאו לקראתו וביקשו את ברכתו. ביום ה', י"ז בטבת, הגיע לעיר דמנהור שבמצרים, וגם שם התקבל בכבוד מלכים. ביום ששי הרגיש ברע. משנשמע בעיר דבר מחלתו של רבי יעקב, באו רבים מבני העיר לבקרו ולא זזו ממיטת חוליו. ביום ראשון לאחר תפילת שחרית רמז לסובבים אותו, כי שעת פטירתו מתקרבת, וביקש שיביאו לו מים לנטילת ידיים. לאחר שנטל ידיו, ביקש שיקראו שיר השירים, כשהוא קורא איתם. אחר כך ביקש שיקראו יחד עמו קריאת שמע. אחר אמר וידוי, ונשמתו עלתה לגנזי מרומים. רבי יעקב נפטר ביום ראשון, כ' בטבת התר"מ (1880).

עם היוודע דבר פטירתו של רבי יעקב, באו רבנים וראשי הקהילות מערים רבות במצרים לחלוק לו כבוד אחרון. קהילת אלכסנדריה הגדולה דרשה שייקבר בעירם, כיאה לרב גדול. אך אנשי דמנהור עמדו על דעתם, שהם זכו בו והצדיק ייקבר במחיצתם. תוך כדי הוויכוח נפתחו ארובות השמים וגשם שוטף ירד, אז הבינו שזה רמז מן השמים שייקבר בדמנהור. אנשי דמנהור, ובראשם הנגיד משה אסרוסי, בנו ציוּן על קברו של הרב וקבעו את יום פטירתו כ' בטבת, שהוא גם יום פטירתו של רמב"ם, כיום הילולא ועלייה לקברו. קברו של רבי יעקב הפך למקום שיח ותפילה לכל מר נפש במשך כל ימות השנה ובמיוחד ביום ההילולא. ביום זה היו מגיעות אל קברו מאות משפחות מכל רחבי מצרים ואף מחוצה לה, והרבה נסים אירעו שם – חולים נתרפאו, עקרות נפקדו בבנים, ואומללים נושעו מצרותיהם, הכל בזכות התפילה שנשאו ליד קברו של הצדיק.

קברו של הרב, מקודש גם בעיניהם של הערבים. והרי עדותו של עד ראיה, נכדו של רבי יעקב, הוא הרה"ג רבי יצחק אביחצירא זצ"ל, כפי שנדפסה בספר 'מעשה נסים' לרבי אברהם מוגרבי:

שמעתי מכבוד הרב הראשי לרמלה לוד כמוה"ר הרה"ג ר' יצחק אביחצירא זצ"ל, שהוא נכד לרבנו הקדוש רבי יעקב אביחצירא זיע"א. שבהיות המלך פואד שליט במצרים, היה הווזיר (שר הפנים) שלו חשוך בנים רחמנא ליצלן, ובפקידות הבכירה המקורבת לשלטון היה איש יהודי כשר וירא ה'. והוא ראה איך ששר הפנים יש לו צער גדול שאין לו בנים. יום אחד ניגש אליו ואמר לו, הלא שמעת כי איש קדוש ובעל מופתים טמון בארץ מצרים בעיר דמנהור, שמו רבי יעקב אביחצירא, אשר כל מי שיש לו איזה צרה או בקשה, הולך לשם ולוקח עמו שמן ונרות לכבוד הצדיק, ומתפלל שם בזכות הצדיק, והרבה נענו בזכותו. לכן גם אתה ידידי תעשה כך, ובעזרת ה' יהיו לך בנים. שר הפנים מילא אחר הצעת ידידו, לקח את אשתו והלך לציונו של רבי יעקב אביחצירא, ושם השתטחו הוא ואשתו והתפללו בבכי ובתחנונים לזכות לבנים. הם הדליקו נרות לכבוד הצדיק, וישנו שם לילה אחד. בבקר חזרו לביתם בתחושת רווחה, מתוך אמונה שהצדיק יפעל למילוי תפילתם ותקוותם. ואכן תוך שנה נפקדה האישה בבן זכר, והיתה שמחה גדולה במשפחת השר, ונעשה קידוש ה' גדול. מאז השר קיבל עליו, ללכת מדי שנה לקברו של רבנו ולהדליק שם נרות ולהשתטח שם. ובינתיים זכה שנולדו להם שני בנים ושתי בנות. פעם אחת כשביקר רבי יצחק אביחצירא במצרים, כדי להשתטח על קבר סבו הקדוש. כשהתקרב לעיר דמנהור, ראה חיילים ושוטרים שומרים על מבואות העיר, וכשהגיע לציון של הצדיק, ראה שם משמר גדול של חיילים. ושאל לפשר הדבר, אמרו לו ששר הפנים של מצרים נמצא עם משפחתו בציון הקדוש הרב אביחצירא. רבי יצחק ביקש ליכנס לחדר הציון, אך השומרים מנעו ממנו באומרם להמתין עד שיצא השר מהציון. הוא אמר להם שיכנסו אצל השר ויאמרו לו שנכדו של הצדיק ממתין בחוץ. בינתיים נתיישב רבי יצחק לנוח, והנה רואה השר יצא מחדר הציון ובא לקראתו כדי לראות אותו. רבי יצחק התכונן לעמוד לכבוד השר, אך השר הקדים ואמר לו, נשבעתי שלא תקום מפני, כי אם אני אבוא אליך. השר ניגש לרבי יצחק ונשק את ידו, וכן עשו אשתו וארבעת ילדיו. השר סיפר לו את הנס שקרה להם בהשתטחם על ציונו של הרב, וכי מאז הם נוהגים כבוד גדול בצדיק ופוקדים את המקום מדי שנה. רבי יצחק ברך אותם, והשר נתן בידי רבי יצחק הזמנה שיוכל ליכנס לביתו באופן חפשי, וביקש ממנו שכאשר ירצה לחזור למרוקו יבוא לבקר אצלו בקהיר. ובאותו מעמד אמר לרבי יצחק, תדע לך, כי כל בני נושאים שם משפחתכם, אחד על שם רבי יעקב ואחד על שם רבי מסעוד בנו, והבנות אחת כשם אמו של רבי יעקב ואחת כשם אשתו של רבי יעקב, ובכך נפרדו בשלום. כשרבי יצחק הלך לבקר את השר, השר ציוה להעמיד משמר כבוד בכניסת הרב לבית, ושיווה לביקור מעמד ממלכתי. הוא כיבד את רבי יצחק כבוד גדול, וכל אחד מבני השר העניק שעון זהב מתנה לרבי יצחק, וכל שעון היה טוב מהשני. גם השר ואשתו העניקו לרב מתנות. ומאז הנס שקרה לשר, השתנה לטובה יחסו ליהודים, בזכות רבנו.

מקום ציונו של רבנו אביר יעקב, עבר שיפוץ לאחרונה על יד תורם יהודי מארצות הברית.

 

בניו

רבנו יעקב השאיר אחריו ארבעה בנים תלמידי חכמים וחסידים: רבי מסעוד, רבי אהרן, רבי אברהם ורבי יצחק.

הרה"ג רבי מסעוד מילא מקום אביו ברבנות בתפילאלת. חיבר שירים שהודפסו בספר "יגל יעקב". בא במשא-ומתן של הלכה עם רבי שלמה אבן-דנאן. רבי מסעוד נפטר בי"ב אייר תרס"ח (1908). ונטמן בעירו ריסאני. השאיר אחריו שלושה בנים: רבי דוד, חסיד ומקובל, חיבר ספרים פרשנות קבלית מוסרית בשיטת הרמז על התורה ודרושים, כיהן כראש הישיבה בריסאני, הוא נהרג על קידוש ה' בשנת תר"ף (1920), רבי ישראל זצוק"ל המכונה באבא סאל"י, צדיק וחסיד ומלומד בנסים, כיהן ברבנות בארפוד והסביבה, הקים עולה של תורה באזור. הוא עלה לארץ ישראל, התיישב בסוף ימיו בעיר נתיבות. התפרסם בגדולתו בתורה ובחסידותו המופלגת. המוני בית ישראל מכל העדות והחוגים, שיחרו לפתחו יום יום. בהם: רבנים, תלמידי חכמים ואדמורי"ם, אשר באו לזכות לשמוע לקח מפיו, לקבל ברכתו, לשאול בעצתו, להסתופף בצלו, ולהתבונן בהליכותיו בקודש. הוא נפטר בג' שבט תשמ"ג וציון קבורתו בנתיבות הפך לתלפיות שכל הפיות פונים אליו לתפילה ולבקשה בעיתות שמחה ומצוקה. ויום פטירתו הפך ליום הילולה לבית ישראל בארץ ישראל.

רבי יצחק אביחצירא זצ"ל, היה ממנהלי הישיבה ויד ימינו של הבאבא סאלי במרוקו. סמוך להקמת המדינה עלה לארץ ונבחר לכהן כרב ראשי לרמלה-לוד, ומנהיגם של יהודי צפון אפריקה בישראל. הוא נפטר ביום כ"ה באדר ב' התש"ל (1970).

הרה"ג רבי אהרן בנו השני של רבי יעקב, בשנת תרמ"ז (1887) עלה לארץ ישראל כדי להדפיס את חיבורי אביו. הוא קיבל הסכמות לכך מחכמי ארץ ישראל, התרוצץ להשיג מימון ההדפסה מנדיבי עם, הוא הצליח להדפיס חלק מהחיבורים. הוא חזר למרוקו, ונפטר צעיר לימים בכ"ה אלול שנת התרס"א (1901), באחת מנסיעותיו לכפר תלוואת, ומקום מנוחתו וציונו משמש לעליה לרגל.

נכדו הוא הרה"ג רבי מכלוף אביחצירא זצללה"ה, אשר כיהן כרב ראשי וראב"ד בעיר מראקש, ובסוף ימיו עלה לארץ ישראל. בנו של רבי מכלוף הרה"ג ר' יוסף זצ"ל, כיהן כדיין בעיר פאס, עלה לארץ ונבחר לכהן כרבה של העיר יבנה. ואחריו מינה את בנו הרה"ג ר' דוד שליט"א.

הרה"ג רבי אברהם עלה לארץ ישראל בשנת תרל"ג (1873), התיישב בטבריה על התורה והעבודה. ומקום ציונו בבית העלמין בטבריה שופץ לאחרונה.

הרה"ג רבי יצחק היה בן הזקונים של רבנו אביר יעקב, הוא נמנה על ראשי הישיבה. עוד בחיי אביו נשלח על ידו לערוך מגביות לטובת הישיבה. בתפקיד זה המשיך גם לאחר פטירת אביו. באחת ממסעותיו בהיותו בעיר תולאל בי"ד שבט התער"ב (1912), נהרג. ושם מקום קבורתו. הוא היה משורר בעל רגש והותיר אחריו שירים ומספר חיבורים. מדי שנה עורכים הילולה ליד ציון קבורתו.

הבנים כיבדו מאד והוקירו את אביהם, רבי יעקב, ואף חיברו הרבה שירים לכבודו. בקרב יהודי מרוקו תופס רבי יעקב מקום חשוב כל כך, עד ששמו וההילולא שלו נזכרים ליד ההילולא של רשב"י ושל רבי מאיר בעל הנס. באחד השירים שחיבר בנו רבי מסעוד, בו בולט עניין זה. השיר ידוע ומושר בהרבה קהילות במרוקו בכל שמחה ובכל אירוע של מצווה.

גם כל נכדיו של רבי יעקב נודעו בחסידותם וכיהנו ברבנות ובהנהגת הציבור בערים שונות באזור תפילאלת. לכמה מבניו ומנכדיו של רבי יעקב נערכת הילולא ביום פטירתם על-ידי משפחות שקיבלו עליהם לעשות כן לרגל מעשה נסים שקרו להם בזכותו של רבנו אביר יעקב וצאצאיו.

 

יצירתו הרוחנית

גדול בתורה היה רבי יעקב. הוא בא במשא-ומתן של הלכה עם גדולי הרבנים במרוקו, עם רבני צפרו, פאס, מראכש, טאנג'יר, תיטואן, ועוד. השאיר אחריו ברכה כעשרה ספרים אשר בנויים על דרך הפרד"ס (=פשט רמז דרש סוד), כשהקבלה תופסת בהם מקום מרכזי.

והרי רשימת חיבוריו (על-פי סדר הדפסתם):

שערי ארוכה (ירושלים תרמ"ג) – דרשות מוסר בענייני תשובה, לחודש תשרי: ראש-השנה, יום כיפור, סוכות, הושענא-רבה ושמיני-עצרת. החיבור בנוי על-פי סדר אותיות א"ב ובו כ"ב פרקים.

דורש טוב (ירושלים תרמ"ד) – י"ז דרושים לשבתות זכור, הגדול וכלה, והספדים שנשא על נפטרים, ביניהם הספד על אמו.

פתוחי חותם (ירושלים תרמ"ה) – פירוש על התורה בדרך הפרד"ס.

יורו משפטיך ליעקב (ירושלים תרמ"ה) – שאלות ותשובות בדיני אישות וממונות. קמ"ה סימנים.

בגדי השרד (ירושלים תרמ"ח) – פירוש להגדה של פסח על דרך הקבלה.

 

גנזי המלך (ירושלים תרמ"ט), ובו מאתיים ושבעה רעיונות מוסריים וביאורים בביאור מלת "בראשית". בחיבור שלשה חלקים – תיקון התשובה, תיקון השכינה ותיקון הברית.

אלף בינה (ליוורנו תר"ן) – ביאור רחב על אלפא ביתא, והוא מזמור קי"ט בתהלים, בעיקרו פרשנות מוסרית.

מחשוף הלבן (ירושלים תרנ"ב) – פירוש על התורה, מבוסס על קבלת האר"י ז"ל.

מעגלי צדק (ירושלים תרנ"ג) – ביאור רחב על אלפא ביתא, מזמור קי"ט בתהלים, בעיקרו פרשנות מוסרית, כמו אלף בינה, והוא מהדורה מורחבת של הלה.

לבונה זכה (ירושלים תרפ"ט) – ביאור על כמה סוגיות בש"ס, מסודר על-פי פרשיות השבוע.

שערי תשובה (ירושלים תשט"ז) – בענייני תשובה, ובו כ"ח פרקים.

שבת קודש מסתבר שדן בענייני שבת. החיבור לא נדפס ונראה שכתב-היד אבד.

רבי יעקב גם חיבר הרבה שירים מלאים ערגה וצפיה לגאולת עם ישראל. שיריו קובצו ביחד עם שירי בניו, יוצאי חלציו ותלמידיו ונדפסו בספר יגל יעקב (תוניס תרס"ב).

לתשומת-לב מיוחדת ראוי השיר הראשון שבקובץ, שיר אשר נתחבר לשבחה של הנערה סוליקה חאג'ואל, אשר מסרה עצמה על קידוש השם, בפאס בשנת התקצ"ד (1834).

כל חיבוריו של רבי יעקב נדפסו על-ידי בניו ומקורביו לאחר פטירתו. להוציא הספר "שבת קדש" שכנראה אבד.

זכה רבנו יעקב יותר מכל חכמי מרוקו בכך שחיבוריו פורסמו במהדורות נוספות, על ידי צאצאיו כאשר כל אחד מהנינים הפעילים, רואה זכות לההדיר את חיבורי הסבא קדישא. ראויה לשבח המהדורה האחרונה שיצאה לאור על ידי הרה"ג וכו' רבי דוד בהרה"ג ר"מ אביחצירא שליט"א, היא מהודרת ומנוקדת. הוא אף פרסם חומש מפואר עם פירוש רש"י ואור החיים, ועם הפירושים לתורה של רבנו אביר יעקב, כולל חיבורי הנכד עט"ר הרה"ג מעו"מ ח"ק וכו' רבי דוד זצוקלה"ה הי"ד. ועוד ידו נטויה לבא בשניות מדברי סופרים ביתר שאת ויתר עוז להגדיל תורה ולהאדירה.

להלן עוד סיפור הממחיש את גודל קדושת רבנו אביר יעקב זצ"ל, שהתרחש להרה"ג המקובל האלהי וכו' רבינו יצחק אלפייה, מייסד תענית דבור, זצ"ל וזיע"א:

בימי המלחמה העולמית השניה, כאשר צבאות הגרמנים ובעלי בריתם התקרבו לגבולות מצרים והגיעו עד "אל עלמין" בראשות מפקדם "רומל" ימ"ש, והיתה אז סכנה חמורה לכל המזרח התיכון, ובפרט לישוב היהודי בארץ הקודש מפלישת הגרמנים.

נקל לתאר כי הערבים וכל צוררי ישראל הרימו ראש, והיו מחלקים את רכוש היהודים ונשותיהם בריש גלי ברחובות ירושלים, ומאיימים בעוד כך וכך ימים יעשו כליה בשונאיהם של ישראל, ולמותר לציין את התפילות שנערכו בקרב כל שכבות הצבור לאלקי השמים לחוס על פליטת עמו ישראל.

במצרים עצמה עברו הערבים והצוררים ימ"ש מאיומים למעשה פרעות ביהודים, והארמנים ושאר העדות הנוצריות נכנסו בעיר "דמנהור" לגבול מצבת קבורת הרב הקדוש המלומד בניסים, צדיק יסוד עולם האדמו"ר רבי יעקב אביחצירא זיע"א, הוציאו את ספר תורה המקודש מן ההיכל, ובעוונות רמסוהו ושרפוהו, וכמו כן הציתו אש בחדרים ובעליות אשר מסביב למצבת הרב הנזכר.

באותו ערב חלם רבנו, והנה בחלומו איש לבוש בגדי חכמים והוא עוטה מעיל חלוקא דרבנן, בא אליו ואמר לו: מדוע אתה נוהג לעשות לימודים על קברי הצדיקים ואלי אינך בא?

ויאמר לו רבנו ומי אדוני כי אדעהו? ויענהו אני יעקב אביחצירא, והיכן קבור מר? ויאמר לו בדמנהור אשר במצרים, ועתה מהרה חושה אל תעמוד! כי בזה תלויה הצלת עם ישראל!

מיד התעורר רבנו נפעם מחלומו, ומהר לבית הכנסת "בית אל" בעיר העתיקה, וסיפר את חלומו לחבריו המקובלים. וישאלם לאמר: הידעתם מי הוא הרב הצדיק הזה הבא אלי בחלומי? ויענוהו: הלא הוא הצדיק המפורסם בכל ערי המערב, המלומד בניסים וכו', מחבר הספרים הקדושים "פתוחי חותם", "יורו משפטיך ליעקב", "מחשוף הלבן" ועוד.

לאחר תפילת שחרית הלך רבנו עם שנים מידידיו הרבנים אל מושל המחוז כדי לקבל אישור נסיעה למצרים. בהגיעם לפתח משרד המושל, עצרם המשמר העומד בפתח ושאלם לאן פניהם מועדות? ויענוהו אל המושל. – היש לכם הזמנה או אישור לגשת אל המושל? ויאמרו לא, ותיכף ומיד גירשם. אך רבנו לא זז ממקומו ועמד בעקשנות שהוא יראה פני המושל ויהי מה, והנה פתאום ירד ממשרד המושל קצין גבוה ובראותו את רבנו אמר למשמר מה רוצה הרב? ויאמרו לו רצונו לראות את המושל ואין בידו אישור או הזמנה, ואנחנו מצווים שלא לתת לאדם לעבור בלי אישור, היות והימים ימי חירום. הקצין אמר חכו רגע אני עולה למושל ומוסר לו כי יש רב יהודי הרוצה לראות פניו. דקות ספורות עברו והקצין בא בהוראת המושל כי רבנו יעלה לבדו. הרב נכנס והמושל קבלו בכבוד רב ושמע בסבלנות את החלום, ובקשת הרב כי תנתן רשות למנין יהודים לנסוע למצרים כדי להשתטח על מצבת קבורת הרב ר' יעקב אביחצירא זצ"ל, ובזכותו הגרמנים יברחו מהחזית.

תשובת מושל המחוז היתה, כי כיום אף אזרח אינו יכול לעבור למצרים ורק רכבות חיילים נוסעים בכל יום למצרים, ישר לקו החזית ולכן נבצר ממנו לתת אישור מעבר. אך הוא מציע כי הרב לבדו יבא לתחנת הרכבת ויעלה לקרון יחד עם החיילים, ואם לא ייתפש בדרך על ידי המשמרות הרי טוב ויוכל לקיים את חלומו.

רבנו הודה למושל על עצתו, וחזר לחבריו הרבנים המחכים לו בכיליון עיניים. כששמעו את דברי המושל, אמרו לרבנו: דחה אותך המושל בדברים בעלמא, כי איך תכנס לקרון מלא חיילים ולא ירגישו בך, ויש סכנת נפשות בדבר, ולכן אל תעשה זאת ושב ואל תעשה עדיף.

אך לא איש כרבנו יחת ויפחד, כי ביודעו ערך מעלת הצדיקים וזכותם, ידע נאמנה כי זכותם היא גדולה מרשיון מעבר, ומחיילים ומשמרותם. ולכן למחרת בבוקר לקח את טליתו ותפיליו, ובא לתחנת הרכבת על מנת לעלות לקרון. בעודו עומד נגשו אליו שני קצינים ושאלוהו לשמו ומיד העלוהו לקרון הרכבת, וישבו משני צדדיו עד הגיעם למצרים לעיר קהיר, והביאוהו לשכונת היהודים ונעלמו.

רבנו נכנס לבית המדרש "כתר תורה" בקהיר, ויתמהו החכמים הלומדים שם היתכן שזה הוא הרב יצחק אלפייה מירושלים? וכיצד הגיע למצרים בימים טרופים אלה. ובשמעם את חלומו, ואיך זכות הצדיק כמוהר"ר ר' יעקב אביחצירא זיע"א עמדה לו להגיע בשלום עד קהיר, אספו מיד מצרכי מזון (שק קמח ושני פחים שמן). ועשרות רבות נסעו לעיר "דמנהור" למצבת קבורת הצדיק כמוהר"ר ר' יעקב אביחצירא זיע"א.

ואז אמר להם רבנו, בלי נדר אנחנו לומדים להצלחת עמו ישראל ולהצילם מידי האויבים והשונאים ובפרט הגרמנים, ונמשיך בלי נדר עד שיגמר המזון שעמנו.

למדו פעמיים את סדר "תענית הדבור", שבעת כורתי ברית, הקפת המצבה ושאר תיקונים לילה ויום בלי הפסק. בלילה השלישי יצא אחד מהלומדים לחוץ וראה והנה העיר כולה אורות [כידוע היתה האפָלה חמורה בזמן המלחמה] וקול העם בתרועות שמחה, והוברר כי הגרמנים ברחו מהחזית ויד האנגלים על העליונה. ויכנס ויבשר לכל הלומדים, מיד קראו הלל ועשו שמחה גדולה עד מאוד ויהי הדבר לנס.

וסיפר רבנו כי בשעת הלימוד ראה הארה גדולה בוקעת ממצבת קבורת רבנו הרב יעקב אביחצירא זיע"א, וכעין עמוד אש יצא מקברו זיע"א. [שמעתי מפי מר עזרא שאשא הי"ו, שהיה נוכח בשעת מעשה, ומהרב נעים אליהו שליט"א].

 

סוף דבר

הרבה מעשי ניסים ונפלאות שמענו שנעשו על-ידי רבי יעקב, הן בעודנו חי ואף כי אחרי מותו. מקוצר המצע לא יצאנו ידי חובה במה שכתבנו, וכדברי בנו רבי אהרן בהקדמתו לספר "יורו משפטיך ליעקב": 'אם באתי לספר מקצת מן הקצת בשבחו אפילו אם אחיה אלף שנים לא יספיק לי הזמן....'. יהי רצון שזכותו של מרן אביר יעקב וזכות בניו וצאצאיו, תעמוד לכלל ישראל ולנו, להפקד במידת החסד והרחמים, אכי"ר.

כעתרת

ע"ה משה עמאר הי"ו

בל"א שלמה ומ"א רחל מ"כ

 

קבר רבי יעקב אביחצירא זצוקל"ל בדמנהור

1 . מאמר זה נכתב על ידי לפני למעלה מארבעים שנה. הוכנסו בו שינויים והשלמות. אם כי ברור שעדיין לא נכתב מחקר הולם שיתאר את דמותו ההיסטורית של רבנו ואת אישיותו ותרומתו למורשת ישראל.


הדפסהדואל