החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

facebook Share on Facebook

 

 

ד"ר דן אלבו

 

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

 

 

א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

 

בתחילת המאה העשרים, מדווח Eugène Aubin על סמך שיחותיו עם מנהיגי הקהילה בוואזן, כי קהילת וואזן עוברת מספרת הלשון הספרדית לספרה היהודית-מוגרבית.1 בהמשך מספר המחבר כי, בקהילה פועלים ארבעה תלמודי-תורה בארבעה בתי-כנסת, המעניקים לילדי הקהילה השכלה יסודית.2 בעקבות הרעב החמור שפקד את מרוקו בשנים 1878- 1880 אשר חולל גל הגירה רחב מימדים מדרום הארץ לצפונה, החל להשתנות המאזן הדמוגרפי והלשוני בקהילה. סטטפילד [Stutfield H.E.M.] ערך שני ביקורים בוואזן, על ביקורו הראשון בקרב הקהילה היהודית בוואזן בשנת 1883, דיווח: כללית בעריה השונות של מרוקו הרובע שבו גרים היהודים מדכא יותר מכל חלק אחר בעיר, ואילו כאן בוואזן המצב הפוך. המראה הטוב של המבוגרים ומראה הפנים המתוקות של הילדים מצביע שבוואזן הגזע העתיק (היהודים) אינו מהווה מטרה לרדיפה. בביקור שערכנו במקום שבו הם גרים, ילדים אחדים ברכו אותנו בספרדית Buenos días señores.."3 היהודית-ספרדית השפה הדבורה בפי יהודי וואזן במאה ה-19 נדחקה והלכה והפכה בהדרגה במאה ה-20 לאחת משתי השפות הדבורות לצד היהודית-מוגרבית. מקורות לא מעטים מצביעים על נוכחות של יהודים דוברי שפות אירופיות בקהילת וואזן. משפחת פימיינטה הגיעה מטנג'יר4, דוד בן טולילה סיים את חוק לימודיו בבית ספר אליאנס בתיטוואן בשנת 1878 ובסיום לימודיו התיישב ופתח עסקים בווזאן.5 רבי אברהם חמוי רבה הארץ ישראלי של קהילת וואזן בשנים 1880- 1882 מדווח על מגורים של בעלי חסות6 של מעצמות אירופה בוואזן שעברו תהליך חילון.7 ווטסון מדווח בשנת 1878 כי הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר אנגלית ועברית ולומד שפות נוספות.8 לפני הפרוטקטוראט הצרפתי יהודי וואזן כשאר יהודי המדף הצפוני של מרוקו, קיימו זיקה לשונית עם שלוש שפות אירופיות: יהודית ספרדית קשטליאנית היתה שגורה בפי בני הקהילה במאה הי"ט ובפי כמחצית המשפחות (לערך) במאה העשרים.9 זיקה לאנגלית על רקע קשרי המסחר עם יהודי ג'יברלטאר וזיקה לצרפתית שהיתה שפת ההוראה והלימוד בבתי ספר בערי הנמל הצפוניות10, אשר בוגריהם התיישבו במקום מסיבות עסקיות או בשל קשרי שארות. זו היתה המציאות החינוכית והלינגוויסטית בקהילה ערב כניסת הצרפתים לוואזן.

 

ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי

 

עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע"י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל-15 096 תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע"י גסטון לוט מהשירות להוראה11 (SE) למנהל לחינוך ציבורי12(DIP). בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי. אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים ."Ecoles de fils de notables"ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העולמה במרכזים הדתיים של מרוקו שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.

 

נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסיה האירופית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המנהל לחינוך ציבורי (DIP). מנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר franco-israélites לאוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר franco-berbères הופעלו באטלס ובמישורי הדרום ובתי ספר Franco-Arabe עבור האוכלוסיה העירונית דוברת הערבית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית.13 בערים אחדות כמו במוגדור פעלו בו זמנית, בית ספר אליאנס וגם בית ספר franco-israélites.

 

ג. ""Ecole du greffier המסגרת החינוכית הצרפתית הראשונה בוואזן.

 

המסגרת החינוכית הצרפתית הראשונה שפעלה בוואזן הוקמה בתחילת המאה העשרים.14 בית הספר נקרא בפי בני הקהילה "סקואלה דל גריפה" "Ecole du greffier". בית ספר זה שירת בעיקר את בניה של האריסטוקרטיה המוסלמית המקומית. בני השורפה ובני המושלים של היישובים בג'ארב שהוו חלק ממערך הממשל והאדמינסטרציה של הממלכה השריפית (המחזן), שהחזיקו דירות פאר בוואזן. בית הספר נוסד על ידי מזכיר בית המשפט הצרפתי העירוני באוראן שבאלג'יריה, שהיה חסיד של הזאוויאה של וואזן והתיישב בוואזן מטעמים דתיים. בית הספר פעל במתכונת פרטית. הלימודים בו היו כרוכים בתשלום שכר לימוד. מספר התלמידים היהודים שלמדו בו היה מועט.

 

הגם שבקהילה התגוררו במאה הי"ט סוחרים מטטוואן וטנג'יר בוגרי אליאנס, שהפעילו רשת דואר ספרדית וצרפתית בין ערי המדף הצפוני של מרוקו או כסוכנים של פירמות אירופיות אשר ניהלו אורח-חיים אירופי, ברמה הקהילתית בית הספר "דל גרפה" העניק לקהילה היהודית הזדמנות להכשיר קדר של משכילים מבני המקום דוברי צרפתית לפני בוא הצרפתים. בית ספר זה, הווה עבור תלמידיו שער לתרבות האירופית. בזכותו נמצאו לקהילה בימי הפרוטקטורה הראשונים, נציגים כדי להידבר עם נציגי השליט החדש. בנסיבות ההיסטוריות ההן כאשר הצבא הצרפתי נכנס לוואזן בעוד שבטי ההר מסביב מוסיפים לגלות התנגדות צבאית, לכישוריהם הלשוניים והתרבותיים היה תפקיד קריטי בהצלחת המפגש, בניית האימון והנחת היסודות לשיתוף פעולה בין הקהילה היהודית ובין הפיקוד הצבאי הצרפתי. עם כניסת הצרפתים באוקטובר 1920 שימשו בוגריו כמתורגמנים, כמביאים ומוציאים וכמתווכים בין ההנהגה היהודית המסורתית לממשל הצרפתי. מצד שני, בית ספר "דל גרפה" שימר את ההבדלים המעמדיים הפנים קהילתיים ואף הגדיל את הפער בין המשפחות חסרות האמצעים ובין המשפחות העשירות, שיכלו להרשות לעצמן להעניק לילדיהן חינוך צרפתי פרטי.

 

ד. כניסת הצבא הצרפתי לוואזן

 

מנקודת ראותה של הקהילה היהודית, בכניסת הצבא הצרפתי לוואזן היתה מקופלת תקווה גדולה לשינוי כלכלי, תרבותי ומשפטי. ואולם מפנה היסטורי זה בתולדות הקהילה, לא היה נקי מזכרונות קשים. בנובמבר ובדצמבר 1918 ובינואר 1919 בחודשי החורף הקרים ביותר, נעצרו 30 סוחרים יהודים מוואזן על ידי הצבא הצרפתי, בדרכם ליישובי השבטים הסמוכים עימם קיימו קשרים כלכליים מזה דורות, כמשקיעים בגידול תבואה ובקר, מלווים בריבית, רוכלים ובעלי מלאכה. הסוחרים והרוכלים היהודים הואשמו לא פחות "בסיוע לכוחות המורדים נגד ממשלת צרפת."! משום שסחרו עם לקוחותיהם משכבר הימים. הקשרים הכלכליים הלגיטימיים שהתקיימו מזה דורות בין שתי האוכלוסיות נתפסו לפתע בימי המלחמה שהתנהלה בין הצבא הצרפתי ושבטי מבוא-הריף כאיום פוטנציאלי על הצבא הצרפתי. לאחר מעצרו של הסוכן הגרמני Kuhnel שפעל כמתסיס ומדריך צבאי בקרב השבטים הלוחמים נגד צבא צרפת, הקולונול פלגרין אשר פעל בחזית הלחימה המליץ בפני המודיעין הצבאי, שעצר את היהודים כדי לדלות מידע על מצבה הכלכלי של האוכלוסיה האזרחית הריפית שהוותה עורף אספקה ומסתור לכוחות הלוחמים - על שחרור שלושים הסוחרים היהודים. מעצרם הממושך של שלושים ראשי בתי-האב לא היה רק אירוע טראומטי עבור העצורים ומשפחותיהם אלא חייב את מוסדות הקהילה להתגייס לטובת משפחותיהם ובעיקר לטובת המשפחות חסרות האמצעים, שנותרו במשך מספר חודשים במצב של חרדה, אי וודאות ובעיקר ללא כסף ומפרנס.15כעשירית מכלל בתי האב בקהילת וואזן היו עצורים בידי צבא צרפת בחורף זה.16 אפיזודה אומללה זו עמדה ברקע המפגש ההיסטורי בין הצדדים כעבור שנתיים בחורף 1920.

 

יחידות הצבא הצרפתי התרכזו ב- 16 בספטמבר 1920 בעין דיפלי בפיקודו של הגנרל פוימירו [Général Poeymirau]. שני כוחות האחד בפיקודו של קולונל טרסטורנל והשני בפיקודו של קולונל קולומבט נעו לעבר העיר וואזן תוך ניהול שיחות עם מנהגי השבטים באיזור. הפעולה הכפולה, הצבאית והדיפלומטית הובילה להצלחה מהירה. ב- 2 באוקטובר 1920 ג'נראל פוימירו נכנס בראש יחידותיו לוואזן וזכה לקבלת פנים נלהבת מצד מוסלמים ויהודים כאחד. צבא צרפת בראשות גנרל פוימירו התקבל בטקס חגיגי, ע"י השריף בָּרַכָּה (תוארו הדתי של ראש המסדר התוהמי, ראש הזאוויא וואזניה) הפרו צרפתי מולאי טייב, הקאיד הְלָל ונגיד הקהילה היהודית מר אברהם בטאן.

 

הנציב העליון ג'נראל ליוטה הגיע לביקור בוואזן ב- 7 באוקטובר, והתקבל בשמחה על ידי תושביה המוסלמים והקהילה היהודית. בעקבותיו הגיע לביקור בוואזן מולאי יוּסף הסולטאן של מרוקו ביולי 1921. הסולטאן התקבל על ידי הקהילה בברכה המסורתית. מזל-טוב צרויה17 בת השבע בתו של ראש הקהילה יצחק צרויה הגישה לסולטאן זר פרחים. המלך ביקר בעיר בלוויית משלחת גדולה, הוא עלה דרך הרובע היהודי על סוס מפואר, עשרות עבדים סוככו עליו בשמשיות. המלך ביקר בקבר של מולאי עבדללא א שריף. תכלית הביקור הייתה סימבולית ופוליטית כאחת. להביע הזדהות ובו בזמן להפגין ריבונות כלפי נתיניו ועל השורפה של וואזן, שפעלו נגד בית המלוכה הפילאלי לאורך המחצית השניה של המאה ה-19 ויחסי בית המלוכה עמם ידעו עליות ומורדות מאז שוואזן קיבלה את חסותה של צרפת ברביע הרביעי של המאה הי"ט. זקני הקהילה ילידי העשור השני של המאה העשרים נהגו לספר את זכרונותיהם על ביקור הסולטאן מולאי יוסף עד לא מזמן.18

 

בזכות צבא צרפת השתרר שקט סביב וואזן. בפגישה שהתקיימה בינואר 1921 בין מפקד החזית הצפונית ג'נרל פוימירו Général Poeymirau והשריף הגדול מולאי טייב והקאיד הלל, הביעו אלה בפניו סיפוק רב מהשקט שהושג בעקבות הפעולות הצבאיות נגד המורדים. מתוך זהות אינטרסים עם השורפה של וואזן, הצבא הצרפתי שאף לייצב ולחזק את הגבול הצפוני של הפרוטקטורט העובר צפונית לוואזן. מלבד הרצון לממש את ריבונותם על העיר, הצרפתים חששו שבמקרה של לוחמה בין הצבא הספרדי ובין שבטי ההר, יעברו אלה לשטחם ומשם ינהלו לוחמת גרילה נגד הצבא הספרדי ולהיפך. כיבוש וואזן וסביבותיה נועד למנוע משבטים אלה אפשרות לנצל את הגבול במטרה לנהל לוחמת גרילה בצד אחד ולהימלט לצדו השני.

 

פחות משישה חודשים לאחר כניסת הצבא הצרפתי תושבי וואזן חוגגים ב-1 באפריל 1921 את העלאתו בדרגה של הנציב הכללי גנרל ליוטה לדרגת מרשל ב- 19 בפברואר.19 בשעה 13:00 ביום שמש בהיר, ברחבת השוק המשתרעת צפונית לעיר העתיקה, נערך מפגן דהירה פולקלוריסטי של פרשים תוך כדי ירי באויר.20 הפרשים נמנו על הכתות הדתיות: עישווא, חמדושיה ודג'ליליה. מופע הראווה נערך ברוב עם בפני נציגי הצבא הצרפתי, הקהילה היהודית ותושביה המוסלמים של העיר.

 

לאחר מפגן הפרשים נערך טקס רב רושם בבית הכנסת ע"ש רבי עמרם בן דיוואן לזכר חללי הצבא הצרפתי במלחמת הריף ובמלחמת העולם הראשונה. הנגיד מר אברהם חיים ביתן נשא נאום נרגש בפני ראשי הצבא הצרפתי, את דבריו שנישאו ביהודית-ספרדית תרגם סימולטנית רנה בניון (M. René Benayoun). בסיום דבריו הנגיד אברהם חיים ביתן בירך את הרפובליקה הצרפתית, את נשיאה, את הסולטן מולאי יוּסף ואת מרשל ליוטה והביע תקווה בפני נציגי השלטון הצרפתי אשר נכחו בטקס, כי יוקם במהרה בית ספר צרפתי בעיר. הפייטן הראשי של הקהילה מר לרדו שר את המזמור "הודו לה' כי טוב". קוקטייל של שמפנייה נערך בביתו של הגביר מכלוף אלחדד לכבוד נציגי השלטון הצרפתי מר טובני (M.Thouveni), קפיטן מזור דרג'ן (Capitaine Major Dagent) וכן קפיטן בוהום (Capitaine Bomhomme)21 וראשי הקהילה היהודית מר ביתן, מר לוי, מר בניון.22

 

הקהילה בשלב מאוד מוקדם מאמצת את סדר-יומו של השליט החדש. הנהגת הקהילה מאמצת את תפיסת המציאות, לוח השנה הצרפתי על חגיו, מועדיו, ימי הזכרון המצויינים בו והטקסים כפי שאלה מעוצבים ונתפסים בעיניו של השליט החדש. עריכת טקס חגיגי בבית כנסת ברוב עם בנוכחות נציגי הממשל הצרפתי וקוקטייל לכבוד העלאתו בדרגה של ליוטה מדרגת גנרל לדרגת מרשל, אירוע צרפתי מובהק, שאין לו שום קשר לחיי היום יום או לסדר יומה של הקהילה היהודית, מלמדת על הפנמת תפיסת המציאות של השליט ונכונות לייחס חשיבות למה שבעיניו נראה חשוב. עריכת קוקטייל שמפניה לקציני ממשל צרפתים, מהווה נדבך נוסף בהפנמת תרבות הפנאי והאירוח של השליט כחלק מהדו-שיח הגלוי והסמוי עמו.

 

בדבריו העלה הנגיד מר אברהם חיים ביתן בקשה מפורשת מהשלטונות הצרפתיים להקים בית ספר צרפתי מודרני לבני קהילתו. יש להניח שבקשה זו הועלתה עוד קודם בפגישות עבודה שוטפות בין הנהגת הקהילה ובין ראשי הממשל הצרפתי, יחד עם זאת הנגיד לא מחמיץ את ההזדמנות החגיגית הנקרית בדרכו כדי להשמיע את הבקשה קבל עם ועדה באוזני 'הציבור שלו'23 מצד אחד, ולהבהיר לנציגי הממשל הצרפתי הנוכחים בבית הכנסת המרכזי מצד שני, שדבריו נאמרים בתמיכת הקהילה ועל דעתה. ראשי הקהילה מבינים היטב בשלב מוקדם, שהם בפיתחה של מהפכה תרבותית ולשונית וכי יש לצייד את הדור הצעיר בכלים שיאפשרו לו להשתלב ולהצליח בעידן החדש. מקור זה מאשש את העובדה, שבימי המפגש הראשונים עם השלטון הצרפתי, חלק מצעירי הקהילה דיברו צרפתית ושמשו כמתורגמנים, מביאים ומוציאים בין ראשי הקהילה וראשי השלטון החדש. כבר בשלבי המפגש הראשונים, כניסת הצבא הצרפתי נתפסה כאירוע משחרר והחינוך האירופי כשער לקידמה.24

 

בגין מלחמת העולם הראשונה התעכבה התבססות שלטון החסות הצרפתי במרוקו. הפיקוד המקומי נאלץ להמתין לסיום המלחמה כדי להשלים את כיבוש מלוא הטריטוריה בצפון. החשיפה הנרחבת של הקהילה בכללותה לתרבות הצרפתית, שפתה וערכיה החלה לאחר 1920. עבור הקהילה היהודית, העשור השלישי היה מלא תמורות ורצוף שינויים בכל תחומי החיים. קהילת וואזן חוותה שינויים עמוקים בזמן קצר, בעקבות הנוכחות הנוצרית העיר איבדה את קדושתה ופסקה להיות עיר קדושה בעיני המוסלמים. איסורי התנועה שחלו על היהודים בתחומה של העיר בוטלו, האיסור לקנות נכסים דלא ניידי בתחום העיר שהושת על היהודים בוטל, העיר חוברה בפרק זמן קצר לרשת מים זורמים, לחשמל ולטלפון. ממנה ואליה נסללה רשת ענפה של כבישי אספלט מודרניים לתחבורה מוטורית. הצרכים הצבאיים לנייד כוחות בפרק זמן קצר בחזית זו, ולהפעיל את הכוחות שחנו בבסיסים הצבאיים בעיר ובסביבתה פעלו לטובת העיר. בתוך עשור צמחה עיר חדשה צפונית לעיר העתיקה, שאכלסה אלפי מתיישבים נוצרים מצרפת, ספרד, יוון ומדינות נוספות. התמורות בתחום החינוך שקבלו ביטוי בפתיחת בית-ספר צרפתי לילדי הקהילה היו חלק מגל של תמורות דמוגרפיות, משפטיות, לשוניות אורבניות, ותרבותיות שחוללו יחדיו שינוי יסודי בחיי היהודים. על רקע טלטלה רבת אנפין זו, נפתח בית הספר הפרונקו-איזראליט בוואזן.

 

ה. פתיחת בית ספר היהודי-צרפתי (l'Ecole Franco-israélite) בוואזן.

 

לוחמת הגרילה של שבטי האזור נגד צבא צרפת עיכבה את מועד כניסת כי"ח לוואזן. מאידך דווקא משום שהאזור נחשב בעייתי ומועד מבחינה בטחונית רוכזו בו כוחות צבא רבים ובעיר נבנו שלושה בסיסי צבא גדולים, ביניהם בסיס הטירונים המרכזי של צבא צרפת במגרב, אשר בוגריו הוצבו גם באלג'יריה וטוניסיה. בסיס חיל אויר ששירת את הצבא הצרפתי במהלך מלחמת הריף למשימות סיור ותקיפה25, ובסיס של חיל האלטילריה. שלושת הבסיסים תרמו תרומה כבירה לכלכלת העיר ולהיקף החשיפה של הקהילה היהודית לתרבות ולשפה הצרפתית.

 

מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית,26 אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה המקומית בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג לא התייחסו לתכנים דתיים או בעלי זיקה לדת של תלמידיו.27

 

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי"ח התערערה, היקפי הגיוס והתרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תִקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, היתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי (DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידיMr Chauloiseaux ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מִנהל החינוך הציבורי.28 בשנת הלימודים הראשונה (1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי-יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.

 

המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי"ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו"ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני (..)"29במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי"ח על יעקב סבג30 בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים ל-31ENIO בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israélites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה ח'. אין להסיק מכך, שהיו ששה חדרי לימוד. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.

 

בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אליהו אלחדד בנו של הסוחר מכלוף אלחדד נשלח בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ללימודים בקזה בלנקה, או בנים להורים שההשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית גם בתנאים של מחסור, כך היה המקרה של יוסף עמרם ואחיו יעקב עמרם שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי משה לוי, שלח את בניו בתחילת המאה ללמוד בבית ספר זה. שמואל מרגי בנו של סוחר שמן שלא נמנה בתחילת המאה העשרים על עשירי הקהילה שלח את בנו שמואל ללמוד במסגרתו, אליהו בן חיון, מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן ויעקב דרעי ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות האמידות.

בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנג'יר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן-דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים.32 בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות. חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.

 

ו. העברת הניהול של ביה"ס ה-franco-israélite ממינהל החינוך הציבורי לאליאנס.

 

המשא ומתן בין הנהגת הקהילה בראשות יצחק צרויה, מכלוף אלחדד, אברהם בטאן, משה לוי, מסעוד בן שימול ומרדכי אלבו ובין נציגות אליאנס ברבאט על הקמת בי"ס בוואזן התנהל עד לפתיחתו של זה בשנה"ל 1926. התמשכות השיחות נבעה בגלל חוסר הביטחון ששרר באיזור על רקע התנגדות שבטי ההר ואי הסכמה לגבי חלקו של כל צד במימון פעולתו השוטפת של בית הספר. מלחמת הריף הרתיעה מצד אחד, את הנהלת כי"ח לשלוח את עובדיה לאיזור הנתון במצב לוחמה והקשתה על מנהיגי הקהילה מצד שני, לקבל על עצמם התחייבויות כספיות שלא יוכלו לעמוד בהן בגלל המיתון שפקד את כלכלת העיר בגין אותן סיבות: הלוחמה באיזור שיבשה את זרימת האספקה החקלאית ואת שגרת השיירות שסיפקו מוצרי צריכה אירופים לסוחרים היהודים. העברת הניהול של בית הספר ממנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) לידי רשת כי"ח (AIU) הפכה לאפשרית בסיום מלחמת הריף. במאי 1926 עבד-אל-כרים [Abd el-Krim] מנהיג המרד שנכנע ומסר עצמו לידי גייסות הגנרל פטן הוגלה לאי ראוניון. בשוך הקרבות רשת כי"ח קבלה לידיה את ניהול בית הספר הפרונקו-איזאליט, שפעל זה מכבר בוואזן.

 

כיתת הבנות בשנת 1927 בבי"ס אליאנס בוואזאן במשכנו הראשון ברובע היהודי. דוד גומל מימין, אחיו הצעיר אלברט עם המגבעת למעלה וגב' גומל מורת כיתת הבנות משמאל ישובה. באדיבות משפ' עמרם

 

קבלת אחריות הניהול של בית הספר הקיים על ידי רשת אליאנס פתחה בפני הקהילה אפשרות להשתייך לארגון יהודי בעל פריסה ארצית ובין לאומית. השתייכות זו פתחה בפני הדור הצעיר פתח לשיתוף פעולה והשתתפות במפעלי תרבות ופנאי שונים: בתחום הספורט, בתנועת הצופים היהודים, בתחרויות לימודיות בלשון הצרפתית, בתחרות הארצית על החיבור הטוב ביותר, בתערוכות ארציות של יצירות תלמידים במלאכות יד שונות, בסמינרים וטיולים במרוקו גופא ובצרפת. זו היתה פתיחת שער עבור ילדי הקהילה גם ללימודים בבית ספר להכשרת מורים בפריז (ENIO), אבל המשמעות החשובה ביותר מנקודת ראותה של הנהגת הקהילה לכניסת אליאנס היתה נעוצה בהפקדת תחום החינוך בידי גורם ניהול יהודי. זה לא היה עוד בית ספר שבו תוכנית הלימודים נלמדת בצרפתית על ידי מורים צרפתים, אלא בית ספר יהודי שמנהלו ומוריו הם יהודים, בית ספר המתנהל על פי לוח השנה העברי, חוגג את חגי ישראל, שובת בשבתות ובחגי ישראל, ומקיים סדר יום יהודי מובהק בלשון הצרפתית. מדובר בשתי עולמות משיקים, אך שונים זה מזה במהותם.

 

ז. השיח על שפת ההוראה ושפות המשנה

 

למהלך הלשוני שהתלווה למפעלה החינוכי של אליאנס במרוקו היו השלכות על יחסי יהודים-מוסלמים ועל היחסים בתוך הקהילה היהודית בין זרמים שמרניים ורפורמיסטיים. עם הקמת בתי-הספר של כי"ח בקהילות השונות והנחלת הלשון הצרפתית, נוסף עוד רובד של בידול מאוכלוסיית הרוב המוסלמית. עתה היהודי לא היה שונה רק בדתו, באורח חייו, בלבושו, במגוריו ובמעמדו הדתי, עם הקמת בתי-הספר של כי"ח בקהילות השונות הוצב לראשונה סרגל מדידה תרבותי חיצוני, שלא היה קשור כלל לתפיסתו של המוסלמי בדבר עליונותו הדתית, עליונות דתו על שאר הדתות, עליונות הלשון הערבית על שאר הלשונות, ועליונות האומה הערבית על שאר האומות. לראשונה הוצב במערכת היחסים ההיסטורית העכורה והטעונה בין שתי הקהילות הדתיות, סרגל מדידה חצוני שהעניק ליהודי אפשרות להפגין עליונות33 על המוסלמי "במגרש ניטראלי", מחוץ לשיח ההגמוני-המוסלמי. עצם הנגישות לשפה מערבית העומדת בלב הקידמה האירופית ובאמצעותה לידע ולהשכלה, היה בו משום ערעור של יחסי הכוחות הבין קהילתיים והשתחררות מהשיח הדכאני שנכפה על הלא מוסלמי - הדימי - במגרב כבשאר מדינות האסלאם. הלשון הצרפתית קרעה צוהר אינטלקטואלי אל תרבות המערב, אל תרבותם, ערכיהם והישגיהם המדעיים של שליטי העולם.

 

עבור הנהלת כי"ח הצרפתית נתפסה כלשון עלית "כלי הובלה של ציביליזציה גבוהה." היגד זה:

"La langue française est considérée comme véhicule d'une plus haute civilisation."34 הכלול באחד ממאמריו של מנהלו הראשון של בי"ס אליאנס בוואזן מר כוכבה לוי, ביטא את רוח הזמן, גישה שהיתה נחלת הנהלת כי"ח בפריז מוריה ומנהליה. דומים לו ניתן למצוא כמעט בכל מאמר העוסק בתפקידה הציבילזטורי של השפה הצרפתית. הבחירה בצרפתית כשפת הוראה, היתה אמצעי להנחיל חינוך ראוי (une bonne éducation de base) כך ז'אק ביגאר המזכיר הכללי של כי"ח וה "אב רוחני" לכל מנהלי הרשת בין 1892 ו - 1934 כותב בשנת 1901: "הלימוד אינו מטרה, אלא אמצעי, אמצעי שתכליתו לעצב את האופי, להכין לחיים בני אדם נאורים, אמיצים ובעלי רצון טוב, נשים עמלניות, חכמות השואבות השראה מתפקידן כרעיות ואמהות." 35לנימת ההערצה לשפה הצרפתית כשפת תרבות ומדע וכשפת העתיד, התלוותה נימת שלילה כלפי הלשון העברית והלשונות הדבורות בפי היהודים בפזורותיהם. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת 1907 כותב מואיז פרסקו [Moïse Fresco] מי שהיה מנהל בית ספר אליאנס בטנג'יר בשנים1885-1888 36 אשר חיבר ספרי לימוד רבים ששימשו בכל בתי הספר של הרשת באגן הים התיכון, ונודע כמגן נחוש של השפה הצרפתית עמדה דומה ביחס ליהודית-ספרדית:

 

[…] Le judéo-espagnol est la langue du peuple par excellence et il le sera encore longtemps quoi qu’on fasse. Tout le monde est d’accord qu’il ne faut plus de judéo-espagnol, qu’il n’y a pas lieu de conserver la langue de nos anciens persécuteurs […] .37

 

השפות מעבר לתפקידן האינסטרומנטלי כאמצעי שיח ותקשורת סמלו תפיסות עולם, העברית אשר שימשה מפתח ושער כניסה ליצירה היהודית הקאנונית לדורותיה, נתפסה בעיני אליאנס, כשפה עברנית הפונה אל מטעני העבר, ומכבידה כמשקולת על יכולתה להנחיל לתלמידיה זהות יהודית חילונית.

 

בעיני היהודי שומר המצוות, העברית נתפסה כמסוע הנושא את כל מטעני התרבות היהודית על פני הזמן. חוסר הביטחון הפיזי שבו נאלץ לחיות העם היהודי בגולה יצר מציאות שבה המשכיותו הפיזית הייתה תלויה בראש ובראשונה בשימור זהותו הרוחנית. כורח זה היבנה תרבות שעצם קיומה ועיקר עניינה סובב סביב הנחלת ידע מופשט הכולל, קורפוס של כתבים קאנוניים, רעיונות תיאולוגיים, כללי התנהגות וכתבים מקודשים מדור אחד למשנהו. הזהות והקיום היו תלויים תלות כמעט מוחלטת בפעולתו המוצלחת של אותו מכאניזם של העברת ידע באמצעות הלשון העברית. הלשון העברית והנחלתה היו תנאי להצלחת "מפעל ההישרדות היהודי". אם אומות אחרות שרדו בזכות החרב וחכמת המלחמה, הרי שהישרדות היהודים הייתה תלויה בכך, שהילד הקטן ילמד קרוא וכתוב עברית, כדי שיוכל להכיל את כל הידע שמצפים ממנו לדעת, וכדי שיוכל בתורו להנחילו לבאים אחריו בתהליך המסירה הבין דורי. לא פלא איפוא, שבעל ויאמר יצחק, רבי יצחק בן וואליד רבה האגדי של טטוואן התייחס בחיוב לפתיחת בית הספר של כי"ח בקהילתו, אך התנה זאת בשילוב לימוד עברית בתוכנית הלימודים, "פורמט משולב" זה בסופו של דבר הפך לאבן פינה בתפיסה החינוכית של כי"ח והועתק לאחר מכן לכל בתי הספר של הרשת סביב אגן הים התיכון והמזרח התיכון.38

 

ח. השיח בנושא לימודי חול ולימודי קודש

 

אל סוגיית השילוב או ההפרדה בין לימודי חול ובין לימודי קודש, כל צד הגיע עם מטעני תרבות היסטוריים משלו. נציגי אליאנס באו אל המפגש עם ר' יצחק בן וואליד בשיחות שקיימו עמו בשנים 1860-1 עם נסיון שהתבסס על מערכת החינוך הרפובליקנית הצרפתית ותפיסת המדינה על רשויותיה השונות כיישות נפרדת מהכנסייה. הפרדת הדת מהמדינה היה עיקר מעיקריה של המחשבה המדינית של המאה הי"ח והרפובליקה הצרפתית על גילגוליה מאז המהפכה. גישה זו הבחינה באופן חד בין לימודי חול ולימודי דת. בית הספר הרפובליקני התמקד בלימודים כלליים ואילו לימודי הדת ניתנו בימי ראשון על ידי גורמים כנסייתיים וארגונים דתיים וולונטריים מזרמים שונים, שהוקמו במיוחד לצורך הוראת קטשיזם. בית הספר של יום ראשון נוסד בפריז לראשונה בשנת 1822 בבית תפילה הקטן של הלובר [Oratoire du Louvre].39 ואולם עוד קודם בשנת 1814 נוסדו בתי ספר דומים בנורמנדי ובאיזור בורדו בחסות הכנסיה הרפורמית.40 זו המציאות ההיסטורית שעיצבה את תפיסתם החינוכית של מייסדי כי"ח. מערכת החינוך הרפובלקנית נשענה על ארבעה עקרונות: הפרדת הדת מן המדינה [séparation de l'Église et de l'État], חינוך חינם [instruction gratuite], חינוך חובה [instruction obligatoire] וחינוך חילוני [instruction laïque]. מנקודת ראותם ראוי היה לשכפל את עקרונות ההפרדה והחילוניות גם במדינות אגן התיכון שבהן התכוונו לפעול.

 

בעיני היהודים האני הקולקטיבי היהודי זוהה לחלוטין עם הדת, על פי תפיסה זו לא היתה הבחנה בין להיות יהודי ובין להיות אדם שומר מצוות. לימודי היסוד בתלמוד תורה התמצו בלימודי קודש ולמעט חיבור וחיסור (חשבון) לא כללו חוכמות גויים (חוכמות חיצוניות, לימודי חול, השכלה כללית) תכלית הלימוד הייתה ליצור אדם בעל זהות יהודית הנבדל בתודעתו מסביבתו הנוכרית במטרה לקיים את המשכיותו של העם היהודי. תכלית לימודי היסוד בתלמוד תורה הייתה להעניק נגישות לטקסטים יהודיים ויכולת לקיים שותפות פעילה בחיי הפולחן, התפילה והמסורת של הקהילה היהודית. בתבונה רבה קבע דה פוקו ש"במרוקו ישנן שתי דתות בלבד, ניתן להיות מוסלמי או יהודי"41 זהות היהודים הוגדרה גם דרך תפיסתו האקסגונית של הרוב המוסלמי. בעיני עצמם כמו בעיני שכניהם, היהודים היו בני הלאום העברי ובני דת משה ללא הפרדה.

 

לצד החינוך הדתי שהונחל בתלמודי התורה, הקהילה היהודית בוואזן הייתה זקוקה לבית ספר שיעניק לילדיה חינוך אירופי בשילוב תכנים בעלי זיקה למסורת ישראל, ללשון הקודש, לזהות היהודית, להיסטוריוגרפיה היהודית כפי שזו עוצבה במקרא ובספרות הקנונית שחוברה לאחריו, המקיים מתח חיובי ביחס לחזון קיבוץ-הגלויות לא פחות מאשר לאידיאל האמנציפציה. בית ספר חילוני מחד ויהודי במהותו מאידך.

 

ט. קבלת ניהול ביה"ס על ידי כי"ח והנחת היסודות לשיתוף פעולה עם הקהילה.

 

רשת אליאנס ביקשה לחולל תמורות אידיאיות ותרבותיות. ואולם ללא השגת שיתוף פעולה מצד המנהיגות היהודית המקומית מטרותיה החינוכיות לא יכולות היו לצאת מהכוח אל הפועל. מנקודת ראותה נחוץ היה להפיג את החששות כדי להשיג שיתוף פעולה. הענקת צביון יהודי לתוכנית הלימודים, גם אם בהיקף מצומצם עלה בקנה אחד עם הצורך ליצור בידול מובהק בינה ובין רשת בתי הספר הפרונקו-איזראלית שפעלה בחסות מנהל החינוך הציבורי של הפרוטקטוראט (DIP). במטרה לייתר את הרשת המתחרה ולהשתלט על שוק החינוך היהודי ועל התקציבים שהיקצה הממשל הפרטקטוראלי למטרה זו. מסיבות אלו אליאנס בסופו של דבר הוסיפה לתוכנית הלימודים הרפובליקנית לימודי עברית והיסטוריה יהודית כביטוי לזהותה היהודית מצד אחד וכאמצעי בידול מרשת בתי הספר הפרונקו-איזראלית, שפעלה בקרב יהודים מצד שני. ראוי לזכור שהחל משנת 1912, 80% מתקציבה של אליאנס מומן על ידי השילטונות הפרוטקטוראליים. השלמת ה- 20% הנותרים "ממקבל השירות" קרי, מהקהילות עצמן חייב הענות לדרישותיהן בתחום לימודי הלשון העברית.42

 

בניגוד לבית ספר הפרונקו-איזראלית, שתוקצב באופן מלא על ידי מנהל החינוך הפרוטקטוראלי ופעל ללא תלות תקציבית בקהילה, רשת אליאנס עודדה את השתתפות

בתקציב הוותה עול כלכלי, זו העניקה בפועל לוועד הקהילה זכות ווטו בנסיבות של משבר.

 

עם העברת בית הספר הפרונקו-איזראלית לניהול רשת כי"ח, זו מינתה את מר כוכבה לוי לנהל את בית הספר בוואזן.43 מר לוי נולד בצפת בשנת 1907, בזכות לימודיו בפריז קיבל אזרחות צרפתית ואף שירת בצבא הצרפתי בשנים 1932-1933. מאוקטובר 1926 נשלחו על ידו להנהלה הרשת בפריז דוחו"ת דו-חודשיים44 (ופעמים בתדירות גבוהה יותר לכשהדבר נדרש) סדירים על פעילות בית הספר ועל תלמידיו ואף על ההתרחשויות שונות בקהילה שאינן נוגעות לבית הספר.

 

מר לוי הגיע לוואזן בתחילת ספטמבר 1926, קיים פגישות היכרות עם מנהיגי הקהילה ועם ראשי הממשל הצרפתי המקומי. ביצע חפיפה עם קודמו בתפקיד, שכר בית למגורי משפחתו. מר לוי פתח את ההרשמה לילדי הקהילה לפני תחילת שנת הלימודים, בסיומה התקבלו שלושים ושישה תלמידים חדשים לשנת הלימודים 1926 מתוך כ-240. שישית מכלל הילדים בגיל לימודי חובה. בית הספר פעל בבית פרטי בין שלושה חדרים גדולים סביב פטיו שנקרא "דאר דלכרפאס". הבית הושכר ע"י מחלקת החינוך הצרפתית המקומית מקאיד של אחד מיישובי הלווין של וואזן. תוכנית הלימודים כללה שעת לימוד יומית בעברית. בשנים הראשונות שיעורי העברית ניתנו על ידי הרב משה סבג, לאחריו ירשו אותו בתפקיד הרב דוד אלבו ולאחריו בנו שמעון, בוגר המחזור הראשון של בית הספר העברי בקזה בלנקה.

 

י . הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

 

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גוֹמֶל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העות'מנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני. סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי"ס אליאנס בטנג'יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי"ס אליאנס בוואזן.45 מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי"ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ- rabbin délégué באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

 

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי ( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו ( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח עם מנהלים ומורים דוברי לדינו יליד האימפריה העות'מנית, אף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך להסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם ההשכלה החילונית, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור. אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון VIGIE MAROCAINE – CASABLANCA מאמר קצר על ביה"ס אליאנס בוואזן.

 

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה"ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה"כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ- 2000 נפש על פי הסטטיסטיקה אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה' השנה את מבחני הסיום – [Certificat d'études] תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים."

 

דוד גומל ורעייתו סיימו את כהונתם בוואזן בתום שנה"ל 1929 בהמשך, מר גומל ניהל את בי"ס אליאנס באזמור. מפברואר 1935 מילא תפקיד של סגן מנהל בי"ס אליאנס במרקש. מר גומל נפטר ממחלה נגיפית במרקש בשנת 1936. בשנות קיומו הראשונות רק 25% מכלל ילדי הקהילה בגיל לימודי חובה למדו בבי"ס אליאנס בקרב הבנות רמת הסקולריזציה עמדה בממוצע על 15% (מעט יותר ממחצית התלמידים ב"אליאנס") ובקרב הבנים כ 10% למדו באליאנס והיתר למדו בתלמוד תורה. נתונים אלה השתפרו ככל שנוספו כיתות ומורים, הגדלת כושר הקליטה והתאמתו לצרכים הדמוגרפיים של הקהילה נמשכו ללא הפסק עד שנת 1950, שנה שבה רמת הסקולאריזציה הגיעה ל100%.

 

יא. המעבר לבית ספר החדש בתקופת ניהולו של מר נסים לוי.

 

מר נסים לוי מנהלו השלישי של ביה"ס אליאנס בוואזן, נולד בשנת 1906 באדרינופול שבאימפריה העות'מנית. בסיום לימודיו בפריז נשלח למרוקו. מאוקטובר 1924 כיהן כסגן מנהל בביה"ס במרקש ובמקנס. בתחילת שנת הלימודים 1929 החל את כהונתו כמנהל בי"ס אליאנס בוואזן. מר לוי התחתן מיד עם הגעתו ב-17 בנובמבר 1929 בפאס עם רחל נייאגו, ששירתה כמורה בבית הספר לצדו. במהלך שירותו בוואזן מר נסים לוי שלח מספר כתבות לעיתון היהודי L'Avenir Illustré על חיי הקהילה ותרם בכך לתיעוד הווייתה ותולדותיה.46 בתחילת שנת הלימודים 2-1931 מר לוי מדווח להנהלה בפריז, כי שם-טוב לוי בן העיר בוגר בית הספר, שובץ כמורה בכיתה השלישית. (כיתות ה, ו). בתאריך 27 במרץ 1931 נפתחה כיתה נוספת בבית הספר והתקבלו עוד 53 תלמידים חדשים. גב' נהון-איסו נולדה בטהרן באיראן באפריל 1904. לאחר סיום לימודיה בפריז, נשלחה לסוריה בשנת 1923 שבה מילאה תפקיד, סגנית מנהלת בבית ספר אליאנס בדמשק, בתום שירותה החינוכי בסוריה, הגיעה למרוקו בשנה"ל 1926 מילאה תפקיד סגנית מנהלת בביה"ס בלאראש, נישאה להנרי נהון בן משה נהון, בשנת 1931 הגיעה עם בעלה לוואזן. הנרי נהון פתח בית מסחר למוצרי דלק בעיר בעוד היא ממלאת תפקיד של סגן מנהל בבי"ס אליאנס. בספטמבר 1932 קבלה גב' הלן נהון מינוי כסגנית מנהלת.47

 

בשלוש שנות כהונתו הראשונות של מר לוי, הלימודים התקיימו עדיין במבנה הראשון בקצה מעלה הרובע היהודי מצד ימין בבית שנקרא "דאר דְלוּדִיאיִּּין". בדו"ח פיקוח משנת 1930 כותב י.ד. צמח:

"בבית הספר לומדים 76 תלמידים. מחציתם בנות. בקהילה יש בין 350 ל 400 ילדים בגיל בית ספר. מאז ביקורי האחרון לפני שנתיים התלמידים התקדמו יפה. שני חדרים מלבניים וארוכים משמשים ככיתות. הצפיפות בהן גדולה ובכל כיתה יש מספר מחלקות [Divisions] אשר מסבכים את המטלה מבחינת המורה. בחנתי את התלמידים של הכיתה הגבוהה בקריאה, דקדוק חשבון, גיאוגרפיה, והיסטוריה יהודית. התשובות היו טובות...הכיתה השניה מוחזקת על ידי גב' לוי, צעירה מאוד הנראית כתלמידה בין תלמידותיה. היא הוכשרה היטב בבית הספר שלכם באנדרינופול היא עובדת בשום שכל ותלמידיה נהנים מההוראה שלה. וועד הקהילה ביקשני לקבל החלטה לגבי פתיחת כיתה שלישית המתוכננת מזה זמן רב. ביקשתי ממר לוי לפתוח כיתה שלישית לאחר פסח בהשגחת מדריך. ביקרתי אצל ראש העיר ואצל מפקד האזור סגן אלוף פאבר במטרה לאתר קרקע לבניין בית הספר החדש. המנהלת הכללית העמידה לרשות הפרוייקט הזה 200.000 פרנק".

 

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי.48 בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה.49 חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידיםבשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר

כיתה בשנת 1935 בבית ספר אליאנס בוואזן במשכנו החדש. משמאל המנהל מר חיים ואקנין. (באדיבות משפחת ואקנין)

בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי - תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.

 

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול.50 למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל הצרפתי המקומי. בפתיחת שנה"ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-165.51 בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסקולירזציה52 בקהילה הגיעה לכ 60%. בשנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה"ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי הפקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל.53 תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

 

1 Eugène Aubin, Le Maroc d’Aujourd’hui, Paris 1904. p. 488

2 "Quatre petites écoles talmudiques donnent aux enfants une instruction rudimentaire." Ibidem.

3 H. Sutftield , “Four months in Morocco”, BM 132, 1882, pp. 724- 741 ; The NewYork Times: October 21, 1883

4 ראה: הקדמה לשו"ת שופריה דיעקב,

5 Etsi - Revue de Généalogie et d'Histoire Séfarades, n° 47 décembre 2009 p.9

6 פרוטיכידו, בספרדית בני חסות- Protegido

7 אברהם חי חמוי, אביעה חידות, ליוורנו תרמ"א, פרק ד'.

8 Watson, Robert Spence, A visit to Wazan, the sacred city of Morocco, London 1880, p.9

9 ראה: 29jaques Eldan, Lueurs partagées-autobiographie, Paris1999 p.

10 המוסד החינוכי הארופי הראשון la escuela de la Mision Catolica פתח את שעריו בטנג'יר כבר בשנת 1794. לאחר מועד זה, נפתחו גם ביתר עריה הצפוניות של מרוקו בתי-ספר של המיסיון הספרדי הקאתולי. החל מהמחצית השניה של המאה הי"ט פעלו במרוקו בתי ספר אירופים באנגלית ובצרפתית. במוגדור ובטנג'יר פעלו בתי ספר שבהם שפת ההוראה היתה אנגלית. בית הספר הצרפתי הפרטי הראשון בטנג'יר, l’Institution Robinet פתח את שעריו בשנת 1885, אך 23 שנה קודם הוקם בית הספר הצרפתי הראשון בקרב הקהילה היהודית על ידי חברת כי"ח.

11 le Service de l'enseignement

12 La Direction de l'Instruction Publique

13 החוגים הפונדמנטליסטים אשר התנגדו לשלטון החסות ראו בכך הוצאה לפועל של מדיניות "הפרד ומשול".

14 לא מצאנו נתונים על מועד פתיחתו המדוייק.

15 Lettres du colonel Pellegrin des 13 décembre 1918 et 12 janvier 1919 à la Résidence générale, direction des Affaires indigènes et Service des renseignements. (lettre du 12 janvier 1919) 26. ADQO 27, Revue francaise d'histoire d'outre-mer 82.

16 בתקופה זו, הקהילה מנתה כ- 1500 נפש, שהם כ 300 משפחות ויחידים.

17 לימים (לאחר נישואיה עם רבי דוד אלבו) אמו של הרב כה"ר יוסף אלבו רבה הראשי של העיר ערד היום.

18 באופן אישי, שמעתי עדויות על ביקור זה מכלי ראשון ממספר זקנים וזקנות מבני הקהילה לפני כעשור.

19 Le général Lyautey a été élevé à la dignité de maréchal de France par décret du 19 février 1921

20 מכונה במוגרבית בָּרוּד (Baroud), פנטזיה (Fantazia-Fantasia) בלשונות אירופיות.

21 ייתכן והכתיב של השם בתעודה שגוי וצ"ל Bonhomme.

22 La Liberté, 01.04.1921

23 בפני 'קהל היעד' שלו בטרמינולוגיה סוציולוגית בת ימינו.

24 La Liberté – Judéo-Arabie, 25.02.1921

25 הנחיתות וההמראות של מטוסי חיל האויר הצרפתי בבסיס הצבאי הסמוך צפונית לווזאן, היה מחזה יום יומי וחלק בלתי נפרד מהנוף ומהזכרונות של בני הקהילה. אין צורך לומר שהחיילים ששרתו בו באותה מידה היו חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי בוואזן, בבתי הקפה, במרכז הספורט, בכנסיות ובחנויות השונות במרכז העיר.

26 Les autorités coloniales restructurèrent l'enseignement dispensé par l'AIU et le complétèrent par la création d'écoles franco-israélites, conformément aux principes proposés par Lyautey et développés par G. Hardy, Directeur de l'Instruction Publique. Ces principes visaient à orienter les Israélites vers les branches techniques ou professionnelles: "Il faut transformer la mentalité marocaine juive en une mentalité civilisée, tout en respectant la religion et la tradition religieuse israélites ; en ce qui concerne l'enseignement scientifique et technique, il faut dispenser aux Israélites un enseignement technique, telles que la comptabilité commerciale et la gestion administrative ; en général, il faut les préparer pour des secteurs modernes,.. » (G.Hardy cité par El Gharbi, 1992) "

27 L'implantation du français et la politique linguistique des Protectorats, p. 41

28 Vigie Marocaine 01.06.1929

29 ” De vous faire...remarquer que les Israélite d’ouezzan frequentent cette écol depuis quatre ans et demi ou cinq ans sous les direction successives des monssieurs Chauloiseaux, Vervier- Français – Lévy et moi” 15/04/1928 Gomel

30 יעקב סבג נודע כעילוי, סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה, במהלך לימודיו דילג על מספר כיתות, בשנתיים שלוש למד את כל חומר הלימוד של בית הספר היסודי והיה מוכן לבחינות הסיום שאותן סיים בהצטיינות. לימים היה למנהל בכיר בחברה הממשלתית לעבודות ציבוריות תחת הפרוטקטורה הצרפתי. ממקרהו הפרטי אין ללמוד על מספר כיתות הלימוד שפעלו באותה שנה בבית ספר אליאנס.

31 École Normale Israelite Orientale

32 נפטרה צעירה בת 35 בלידת בנה הרביעי חיים כלפון, ביום כיפור שנת 1938. הייתה תופרת מעולה, עסקה בתפירה עלית של מדי הקצונה הצרפתית כולל הכותפות והדרגות המוזהבות.

33 עליונות לשונית, אינטלקטואלית, טכנולוגית ועוד.

34 Cohba Levy, Paix et Droit, 01.04.1937, p 8

35 Jacques Bigart « Le professeur de l’Alliance doit être un éducateur » Revue des écoles de l’Alliance israélite : 1901, p.6

36 Danielle Omer. (2010), Contre l'enseignement religieux : le choix du français. Le combat de Moïse Fresco, directeur de l'école de l'Alliance israélite à Tanger (1885-1888), In: L'enseignement du français en colonies. L'enseignement primaire. Expériences inaugurales, 15-16 juin 2007, Angers (France), p. 157-173, Édité par L'Harmattan, L'enseignement du français en colonies. Expériences inaugurales dans l'enseignement primaire, Morsly D. (ed.), ISBN 978-2-296-11494-4.

37 cité dans Rodrigue 1989 : 115

38 ראה בפירוט בדו"ח פיצ'וטו.

39 Agnès de la Gorce, Wesley, Maître d’un peuple (1703-1791), Paris, Albin Michel, 194 p.337

40 Matthieu Lelièvre, « un coup d'œil sur l’histoire des Écoles du Dimanche », in Journal des Écoles du Dimanche, Paris SED, 1890, p. 408

41 "Il n'y a que deux religions au Maroc. Il fallait à tout prix être de l'une d'elles. Serait-on musulman ou juif ?" Reconnaissance au Maroc, avant-propos

42 שמואל (זיאמה) זליגסון (דיבון), דו"ח על יהדות מרוקו. 1953

43 Levy Cohba , Formulaire de détails “personnel” Moscou 100-1-55/24

44 MAROC LXXIV E 1.2 - u Levy Cohba - f - Ouezzan - 25 octobre 1926 / 06 septembre 1927

45 Alfred Goldenberg, Les Anciens de L'Alliance, Les Gomel Quatre Freres au service de L'Alliance, pp. 36-38

46 L`Avenir Illustré, 01.04.1932, p.16

47 ארכיון כי"ח, דו"ח מיום 20 .09. 1932, מספר 3499

48 25 דונם.

49 מפאת המחסור במקום ובכוח אדם, כל מורה לימד בו זמנית שתי כיתות בחדר לימוד אחד. בסה"כ בבית הספר פעלו שמונה כיתות: א'+ב', ג'+ד', ה'+ו', ז'+ח' בארבעה חדרי לימוד.

50L`Avenir Illustré ,18.02.1932, p.12

51 p.16 ,01.04.1934, Paix et Droit

52 Taux de scolarisation

53 .Jacques Eladan, Lueurs partagées - autobiographie, Paris 1999, p. 51

 

 

 


הדפסהדואל