"אליאנס" והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

facebook Share on Facebook

 

אמנון אלקבץ

 

 

 

"אליאנס" והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

 

 

 

אשתקד, ביום 17.5.2010, מלאו 150 שנה ליסודה של חברת "כל ישראל חברים", בקיצור כי"ח, או בשמה המוכר יותר "אליאנס" (Alliance Israélite Universelle - AIU). הורתה בפאריס ביום 17.5.1860. סִימְלָהּ, שתי כפות ידיים שלובות לשלום מתחת לשני לוחות הברית, עם הסיסמא "כל ישראל ערבים זה לזה"1. הסמל מביע סולידריות ואחריות הדדית.

 

 

 

במאמר זה מובא מקרה מסוף המאה ה-19, בו עִרבו שועי הקהילה היהודית במוגדור את "אליאנס" במחלוקת פנימית שקמה בינם לבין נשיא הקהילה, ראובן אלמאליח, בהאשימם אותו בתפקוד לקוי ובמעילה בכספי קופת הקהל.

 

 

 

רוחות המהפכה הצרפתית של שנת 1789 טרם נרגעו, פה ושם היו עדיין חיכוכים בין האזרחים לשלטונו של הקיסר נפליאון השלישי. יש לציין בעיקר את המלחמה של שנת 1848 שלאחריה קמו צעירים שביקשו לחדש את רוח המהפכה הגדולה. אל אלה הצטרפו צעירים יהודים רבים שראו לנגד עיניהם את התגשמות דברי נביאי ישראל על "שוויון", "צדק" ו"אחווה" ברוח היהדות, וראו חובה לעצמם לקום ולעשות מעשה כחובה על היותם יהודים, למען עולם של שלום, צדק ויושר לכלל האנושות. הם חשבו שעם סיום המהפכה וקבלת האמניציפציה, הגיע גם סוף לאנטישמיות ולרדיפות היהודים. הצעירים היהודים שביניהם, הקימו וועד פעולה להגנה על זכויותיהם דוגמת "Board of Deputis" באנגליה וה- "Consistoire Central" בצרפת. אחת ממטרותיהם הייתה ההגנה על היהודים באשר הם, כי בתקופה הזו פרצה "פרשת אדגארדו מורטארה", פרשה שהסעירה את העולם היהודי בה נחטף ילד יהודי מבולוניה בשם אדגארדו מורטארה, ע"י משטרת האפיפיור "פיוס ה-9", והוכרז כי הוטבל לנצרות. גם רבו עלילות הדם, דוגמת "עלילת דמשק" ועוד. מכאן עלתה גם השאלה המרכזית, מה יהא גורלו של המיעוט היהודי במרחב המוסלמי. עיקר הדגש של וועד הפעולה הושם על השאלה היהודית הכלל עולמית שעלתה בסמוך להקמתה של כי"ח, עוד טרם הופעתו של תיאודור הרצל על בימת ההיסטוריה היהודית.2

 

על וועד הפעולה שהתארגן, כאמור, נמנו 17 צעירים שהתכנסו בשנת 1860 לפגישה בפאריס, בביתו של אחד מהם בשם קרל נטר3. ביניהם היו רופאים, עורכי-דין, מחנכים, עתונאים ואנשי עסקים, חתך של הבורגנות היהודית הליברלית של שלהי המאה ה-19. בפגישה זו ניסחו את אמנת הייסוד של כי"ח, והפיצוה ככרוז ברחבי צרפת ולקהילות יהודיות בכמה מדינות. תפיסתם הייתה: "אל אחד וגאולה אוניברסאלית, ליהודים ולכלל העולם". הפתיחות כלפי "התרבות הצרפתית", היה כלל בל יעבור בתהליך ההתחדשות. מטרתו הייתה להפוך את היהודים לאזרחים מודרניים ונאורים בכל קצווי תבל, תוך טיפוח הדת היהודית ע"י הדגשת התבונה האינטלקטואלית שבטכסטים המסורתיים, מבלי להזניח את חשיבות ההווה. בין היתר, הם ראו בדאגה רבה את המצב החברתי של היהודים בארצות האיסלאם, ואת הסולידאריות הביעו על דרך המקרא: "עזוב תעזוב עמו"4. במרוקו במיוחד, הבחינו בפערים עמוקים ביותר בתחום החינוך וההשכלה בין קבוצות העשירים לעניים. בשל כך ראו צורך להעמיד בראש סדר העדיפויות את נושא החינוך, שרק על פיו, יצומצמו הפערים. החלטתם הראשונה שנתקבלה בתחום זה הייתה להתחיל בהקמת בתי-ספר במרוקו, ואכן, בית הספר הראשון של "אליאנס" בעולם נפתח בעיר תיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862, שנתיים בלבד אחר הקמת הארגון.

 

אחרי תיטואן, יפתחו במרוקו ובעוד מדינות נוספות, בעיקר איסלאמיות, בתי ספר רבים של הרשת. פתיחת בתי ספר אלה לא עברה ללא התנגדות של המוסדות התורניים המסורתיים5. הרבנים, חברת "תלמוד תורה" ומקצת הקהל, התנגדו לפעילותה של כי"ח ולאופן בו היא ניהלה את חינוך הילדים.6 ברם, למרות התנגדותם של חלק מהרבנים, הייתה לרשת "אליאנס" במרוקו הצלחה מעל למשוער. עם תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי, נמנו בה 14 בתי ספר של הרשת. אלה פעלו לא רק בהפצת החינוך היהודי, אלא גם בחינוך האוניברסאלי. מרבית הכסף לפעילות ההתחלתית של כי"ח הגיע מהברון הירש ומהברון רוטשילד7.

 

 

 

בד בבד עם תחילת פעילותה של "אליאנס", התחילה נסיגה בהשפעתם של הרבנים על הנוער. בל נשכח כי הממלכה אצלה מכוחה על הקהילה ועדת הרבנים, והעניקה להם את כל הסמכויות "לרדות בעם", לענוש או לנקוט נגדם בחרם. אלה שנשארו נאמנים למסורת, השתייכו על פי רוב, למעמדות החלשים בחברה מן הבחינה הכלכלית. מולם עמדו ידידי כי"ח, שוחרי ההשכלה והעשירים, זה גרם לעתים למחלוקות בקרב הקהילה היהודית המקומית. אין זה אומר ש"אליאנס" זנחה את החינוך היהודי, נהפוך הוא, היא שמרה בקנאות על הזהות היהודית. אלא שהארגון רצה להוכיח עד כמה בסיס כוחו של העם היהודי טמון בהשכלה, ולא בכוח. לא היה עוד ארגון יהודי בעולם שהצטיין בדרך החינוך של השכלה רחבת אופקים, תוך הדגשת ערכי הפלורליזם, הומניזם, סובלנות ופתיחות לזהות האחרת, ואת זה העניקו בבתי הספר שלו. כאמור, אחד מבתי הספר האלה יפתח מחוץ לחומות המלאח של מוגדור בשנת 1888, והוא יהיה הרביעי ברשת כי"ח. (קדמו לפניו תיטואן בשנת 1862, טנגי'יר 1865 ופאס 1883. עוד בי"ס נוסף של הרשת נפתח בשנת 1905 בתוך המלאח של מוגדור ונקרא Ecole Franco-Arabe, אולם תוכנית הלימודים בו הייתה קרובה יותר למתכונת של "תלמוד תורה"). גם במוגדור קמה קבוצת רבנים שהביעה התנגדות לחדירתה של "אליאנס" לעיר, לעומתם קמו קבוצות תמיכה חזקות שנעזרו באיומים מרומזים מצד "אליאנס" לערב את השגריר הצרפתי, בכך הוסרו ההתנגדויות, ואין זה המקום להעלות את נושא המאבק שתוצאותיו ידועות לנו. כאשר מאבקם של הרבנים שכך, קמו מתנגדים מבני אצולת העיר נגד נשיא הקהילה ראובן בן יוסף אלמאליח, שמתוקף תפקידו, הועמד להיות איש הקשר מטעם "אליאנס" עם מרכזו העולמי בפאריס. ההתנגדות תבוא לביטויה, מאוחר יותר, בדרך בוטה באמצעות מכתב שטנה חריף בתוכנו, לנשיא "אליאנס" העולמי היושב בפאריס, כפי שיובא בהמשך. לא ברור מה הייתה סיבת ההתנגדות, יתכן ומתוך אינטרסים אישיים של כל אחד ואחד מהחותמים, או מהרצון לרשת עוד עמדת כוח בעלת השפעה בקרב הקהילה במוגדור.

 

ראובן, נשיא הקהילה בעת הזאת, הוא בנו בכורו מ-7 ילדיו של ר' יוסף בן אהרן אלמאליח שנולדו לו מאשתו שמחה. שמחה הייתה ממשפחת סוחרים אמידה שהורישה לו את נכסיה. ר' יוסף עצמו נולד בשנת 1809 בעיר רבאט (אז עדיין לא שימשה כבירת מרוקו). עוד בנעוריו עברו הוריו למוגדור ששימשה אבן שואבת לסוחרים ומשכילים. בגיל 30 נתמנה לדיין בבית הדין המקומי, ופנה גם למסחר בו הצליח מאוד והיה מגדולי סוחרי מוגדור ומהאישים החשובים ביותר של הקהילה באותם ימים. בשל עושרו המופלג ובשל מעמדו כרב וכדיין8, נעשה לאיש ציבור וכנשיא כבוד של הקהילה. הוא שימש כדוברם של סוחרי העיר בפני השלטונות, ובשנת 1869 נתמנה כסגן הקונסול של הממלכה האוסטרו-הונגרית במוגדור. על נייר המכתבים הרשמי של משרדו, התנוסס שמו בתוספת תואר הכבוד "De", בזו הלשון: J. de A. Elmaleh. בהיותו איש ציבור אמיד ומשכיל, נקרא להימנות על "סוחרי המלך"9. סוחרים אלה שימשו כסוחרים עצמאיים של "הַמְכְזן" (שלטונות האוצר), ואת כספו ניהלו בעסקיהם עם כל העולם, אם כבעלי מונופולין על ענפי ייבוא וייצוא ואם כשותפים עם בית המלוכה. אלה שוכנו ברובע "הקאסבא"10, הרובע האדמיניסטראטיבי שבסמוך לנמל הדייג והמסחר, יחד עם פקידי השלטון הרשמיים והנציגויות הדיפלומטיות השונות, נהנו מפטור של "הגֵ'זִיָה"11 ומפריביליגיות אחרות. בגלל מעמדו הרם, זכה ר' יוסף אלמאליח ללוות את משה מונטיפיורי בפגישתו עם הסולטאן בשנת 1864 במראקש, על מנת למסור לו את אגרת ממשלת הוד מלכותו האנגלי, ובה בקשה לנהוג בחסד ביהודי הממלכה.

 

ר' יוסף היה הראשון שהקים במוגדור בית-ספר לבנות וקרא לו "עוז והדר"12, בכך הוא חסם את המשך התפשטות המיסיון האנגליקני שהיתה לו השפעה רבה על בנות הקהילה היהודית, והעמיק את אחיזתו בה באמצעות חברת Jewish Missionary Intelligence13. על זה הוא כותב ל"אגודת אחים"14 האנגלית: "...אשר ראוי לנו להודיע למעלתם כדי שיהיה לכם ידיעה שכל הנערים והנערות אשר היו נטמעים בבית המסיתים במחננו זה, ברוך ה', כולם הרחיקו מעליהם דרכם, וקהלינו משתדלים להתחיל לייסד להם בית-ספר חדש לנערות, ועזרנו משמים"15. במקביל הוא כותב לאדולף כרמייה16, נשיא "אליאנס" בעת הזאת, ומודה לו על העזרה הכספית בפתיחת בית הספר ותמיכתו באביונים. בהזדמנות זו הוא פונה גם לסולטאן, שלאור מצבם הכלכלי הקשה בה שרויים יהודי הקהילה, הוא מבקש שיחזירו להם 25% מסה"כ המס שנגבה, כצורך תמיכה בעניים, ואכן תשובתו של הסולטאן הייתה חיובית17.

 

לזכותו של ר' יוסף יש לזקוף גם את מיסוד בחירת וועד הקהילה. לצורך זה הוא נעזר בר' חיים בן-שימול, איש בעל נסיון באירגון קהילות, שהוזעק במיוחד מטנג'יר, וביחד כינסו את הקהל וקיבלו מהם את הסכמתם לבחירות בהצבעה. לנשיא ראשון נבחר יעקב בן-יוסף אפריאט ולסגנו נבחר ר' עמרם אלמאליח, אחיו של יוסף. למזכיר נבחר אהרן אלמאליח ולגזבר ישועה בלישה18. בה באותה עת, פעל לביסוסה והרחבת פעילותה של חברת הספנות הצרפתית "Paquet", שהיה אחד מבעלי מניותיה יחד עם משפחות קורקוס, אפריאט ואוחנה.

 

ר' יוסף נפטר בלונדון בשנת 1886 והוא בן 77 שנים, וכל עסקיו עברו לבנו בכורו ראובן שנולד לו בשנת 1835. רעייתו של ר' יוסף, שמחה, נפטרה בנובמבר 1887 במוגדור, שם גם נקברה.

 

בשנת 1870, עשר שנים אחר היווסדה, נקלעה "אליאנס" למשבר כספי שאיים למוטטה, ויחד עמה גם את שאר הקהילות היהודיות. לאור זאת, הועלתה הצעה לאחד כוחות בין החברות שבצרפת ואנגליה, והוקמה חברה זמנית בשם: 19Anglo-Jewish Association in connection with the Alliance Israelite Universelle. החברה פעלה זמן קצר מאוד, ופסקה. אחר התארגנות קצרה, "אליאנס" התאוששה מהמשבר ומייד שלחה למוגדור את מר פיקסיוטו (Fixioto) כשליח מטעמו של הנשיא כרמיה. זה דיווח על מצבם של היהודים כסובלים מדלות, עוני וחרפת רעב. התרופה היחידה שהציע להבראתם הייתה, חינוך באמצעות לימודי חול ומלאכות, בצד לימודי הקודש. הוא ציטט מ"פרקי אבות": "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"20.

 

כאמור, ממשיך דרכו של ר' יוסף היה בנו, ר' ראובן, שירש את מקומו של אביו כסגן הקונסול האוסטרו-הונגרי במרוקו. הקונסול ישב במושבה הדיפלומטית בטנג'יר, וראובן שכן במוגדור, כיתר שאר הנציגויות הדיפלומאטיות. ראובן היה בחור תמיר ויפה מראה, וכדרכם של הדיפלומטים, חבש תמיד לראשו צילינדר ומקל ביד, כדרך האצולה האנגלית. ליד ביתו הוצב שומר חמוש מטעם השלטונות, ובפי יהודי העיר היה נקרא "סניור ראובן". ראובן הרחיב את עסקי המסחר המשפחתיים והיה פעיל בחיי הציבור של הקהילה. בשנת 1865 נבחר לנשיאה במקומו של יעקב בן-יוסף אפריאט, וכיו"ר ה"קונסיסטואר" (מועצת-החכמים או המועצה הדתית) והוא בן קרוב ל-32 שנה בלבד. הוא נודע כרב וכאיש חכם ומשכיל, הבקי מאוד בתורת ישראל. שלט בשפות רבות ביניהן, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, ערבית ועברית. ראובן תרם מכספו למען עניי הקהילה ובעיקר למען ילדיה, והיה מעורב מאוד בחינוכם. דאג לשפר את חזות המללאח, ועמד בקשרים עם "אגודת-אחים" הלונדונית שנוסדה כמקבילה לכי"ח, ואף נבחר בשנת 1892 כנשיאה במוגדור. בגלל פעילותו להרחבת המסחר בין מרוקו לספרד, זכה בשנת 1899 לתואר אבירות ספרדית כ-Caballero de la Real orden de Isabel la Catolica, בעקבותיה זכה בשנת 1905 באזרחות ספרדית.

 

פעילותו רבת הפנים של ר' ראובן כנשיא הקהילה והצלחותיו בתחום העסקים, היו כנראה לצנינים בעיני מספר משפחות מעשירי העיר. גם טיפולו האגריסיבי בגביית המסים מעשירי הקהילה לטובת העניים, לא היה לטעמם, ולא ראו בעין יפה את התנהלותו בעניין קופת הקהל. מאבקם העיקרי נסב על השליטה בכספים, שכידוע, שכל המחזיק בממון הוא האדון, לכן ראו צורך לפנות בתלונה אל הסולטאן בה החשידו את ראובן במעילה בכספי הקהילה. אולם הסולטאן דחה אותם בתואנה שזה עניין פנימי בתוך הקהילה היהודית. אחרי כן פנו אל הקונסול האוסטרו-הונגרי, ותשובתו הייתה זהה לזו של הסולטאן. משלא צלחו פניותיהם אל שני הראשונים, ובניסיון אחרון, הם פנו במכתב חריף בסגנונו אל נשיא "אליאנס" העולמי מר נָרְסִיס לֶוֶון21 היושב בפאריס, והלינו על המחדלים שלדעתם פוגעים בערכי "אליאנס" ובמוסר היהודי, תוך רמיזות גסות למעילה בקופת הקהילה ובהתעמרות בעניי העיר. מטרתם הייתה לגרום לפרישתו של אלמאליח מנשיאות הקהילה ומראשות "אליאנס" במוגדור, ואף דרשו זאת מנשיאו. הפניות האלה לערכאות הזרות, נעשו בניגוד לתקנות חז"ל ש"כל מי הפונה לערכאות של גויים, שיתן דינר של כסף, ורבים נכשלים בזה..."22

 

נָרְסִיס לֶוֶון היה בן למשפחה יהודית-גרמנית שהיגרה לצרפת, למד משפטים והיה לעורך דין צעיר שהפך לפעיל חברתי. התיידד עם הסופר ויקטור הוגו ועם קבוצת משפטנים, פילוסופים וסופרים, שלימים יהיו חוד החנית בממשל הצרפתי. בקבוצה זו היה יהודי נוסף בשם יצחק-מואיז כרמיה או בשמו המוכר יותר אדולף כרמיה (Adolphe Cremieux). כרמיה שהיה לפרופסור לפילוסופיה ומשפט, שירת כשר המשפטים בממשלת צרפת. בתקופה זו נבחר לנשיא "הבונים החופשיים" בפאריס, תפקיד אותו מילא עד יום פטירתו. מעולם לא שכח את צור מחצבתו היהודית והיה רב פעלים וגומל חסדים עם בני עמו. הוא שימש כנשיא ,אליאנס" משנת 1863 עד שנת 1880 (אחרי תקופת נשיאותו הקצרה של מר גולדשמידט בשנים 1863-1860, אחד מחבורת 17 המייסדים). אחריו נבחר לתפקיד הנשיא השלישי מר נָרְסִיס לֶוֶון. במקביל לנשיאותו, היה תקופה מסוימת סגן ראש עירית פאריס ברובע ה-9 היוקרתי ולאחר מכן מונה כראש לשכתו של כרמיה במשרד המשפטים וכמזכירה הכללי של "ממשלת ההגנה הלאומית", זו שהעניקה ליהודי אלג'יר את שוויון הזכויות המוחלט. דֶּגֶל היהדות המסורתית הלאומית היה בראש מעייניו. משפחת לוון ממשיכה בפעילותה הציבורית-יהודית גם בימינו אלה. נכדו של נרסיס, גוסטאב לוון, היה המייסד של "Perie", חברת המים המניראליים הגדולה בעולם. בשנת 1984 הקים את "קרן רש"י", הקרן הגדולה ביותר הפועלת בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות והתעסוקה ותומך כספית בפעילויותיה החברתיות והחינוכיות בישראל באמצעות 90% ממחזורה. (10% הנוספים מפעילה בצרפת). בראש הקרן העמיד את אחיינו הוּבֶּרְטְ לֶוֶון23. לֶוֶון וכְּרֵמְיֶה היו בין חבורת ה-17 שקמה להגן על זכויות היהודים כמוזכר מעלה.

 

כאמור, מכתבם של המלינים אל מר נָרְסִיס לֶוֶון, נשיא "אליאנס" העולמי, נגד נשיא הקהילה מר ראובן אלמאליח, מעיד על מרכזיותה של "אליאנס" בחיי הקהילה היהודית במוגדור. משום חשיבות העניין ההיסטורי העולה מהמכתב בן 7 העמודים, אני מביא אותו כאן במלואו (בתרגום חופשי שלי מצרפתית):

 

 

 

"מוגדור, ה-29 מאי 189924.

 

למר נָרְסִיס לֶוֶון, נשיא עולמי של אליאנס, פאריס.

 

לאחינו, בני בריתנו היקרים. פעמים רבות פעלו ללא לאות, אחינו מאירופה מול המעצמות האירופיות, ואף השפעתם הייתה רבה וחזקה, והפעילו את כובד משקלם כדי להקל, במידת האפשר, את הסבל מההתנהגויות הבלתי צודקות שנהגו כלפינו אותם קנאים-פאנאטים מוסלמים, ולמזער בכך את אי הצדק שנעשה כלפינו. היום, המוראל גבוה תודות לתמיכה הרוחנית והמוסרית של "אליאנס" הישראלי, והודות למאמצים המתמידים והבלתי פוסקים שלכם מול נציגי בית המלוכה, ובכלל זה השרים. אף השתפרו תנאינו ואנו נהנים מתנאים חומריים ומסובלנות סבירה ומשביעת רצון. ברם מאידך, ההתנהגות העריצית והרודנית של אחד מקהילתנו ומבני בריתנו, מאלצים אותנו לפנות אליכם שתפנו את עיניכם אלינו על מנת שתסירו מעלינו את הנטל הכבד והלחץ אותו מפעיל עלינו אותו אחד משלנו.

 

הקהילה היהודית במוגדור שהייתה פעם מפותחת ופורחת, נמצאת כיום בתהליך של נסיגה ובעוני מחריד. קהילה זו מורכבת כיום ממספר קטן של משפחות עשירות, והיתר עניים מרודים, הנתמכים על ידי גמילות חסדים ומוסדות הסעד הקהילתי.

 

אבותינו שהיו מושפעים מרגש הסולידאריות והרחמנות, שרק לב יהודי יכול להרגיש, עשו מאמצים גדולים והשתדלו להבטיח לעניים את האמצעים הבטוחים למחייתם, על כן הם קבעו סדר ותקנות בהטילם מס על הבשר בקצביות, בסדר גודל שבין 300 ל-400 פזטות לשבוע. מס זה איפשר לממן את ההוצאות הרבות להחזקת הנכים, הזקנים, האלמנות והיתומים. מס זה הוטל באופן שרירותי על כלל הקהילה על ידי ראובן אלמאליח. ההתנהלות הכספית של ההכנסה הזו, במשך 13 שנה, הייתה ללא נוהל תקין על ידי מר ראובן אלמאליח, בנצלו את האדישות וחוסר העניין מצד כלל הציבור במוגדור, במה שנעשה בקופה הציבורית.

 

ללא כל יסורי מצפון, עשה ככל העולה על רוחו, ולא נתן דין וחשבון לאף אחד. במשך 13 השנים האלה, עשה בכספים כבתוך שלו, ולא העביר כל דו"חות לתורמים אשר לא פסקו מלדרוש זאת ממנו. גם אל אותם אנשים בעלי השפעה שבתוך הקהילה שפנו אליו להנהיג פיקוח על הכספים שנועדו לעניים, נענו בסירוב. מר אלמאליח, ללא בושה, סירב למנות לידו מבקר כספים, לכן לא הייתה כל אפשרות של בקרה על כספי הקופה. ברור שדרך התנהלות זו, מעוררת חשדות, שאם היה בטוח ביושרו ובצדקתו, ושידיו נקיות, הוא בעצמו היה פונה ומציע שיערכו בקורת לחשבונות, ואף מגיש דו"חות מבלי שיבקשו זאת ממנו. בצער רב נוכחנו לדעת שבתהליכים של רצון טוב מצד האנשים, אין כלל הצלחה, כיוון שהיה להם עסק עם אדם כמו מר אלמאליח, שהייתה לו השפעה רבה על ציבור העניים. כשלונם של אותם אנשים בעלי רצון טוב שרצו לעזור לעניים באמצעות הביקורת, התאכזבו ומשכו את ידם מהעניין, כי לא יכלו לעשות דבר נגד המעשים הבלתי כשרים שנאמרו לעיל.

 

האדון הזה (מר אלמאליח), לאחר שהרגיש כי בולשים אחריו, עשה מאמצים רבים בהשתמשו בכל האמצעים כדי לדחות את כל הניסיונות להדיחו, וכולם כשלו, או אז, התחיל להשתמש בכספי העניים כדי לרכוש לעצמו תומכים שיצדיקו את מעשיו וינהו אחריו. בדרך זו, כספי העניים, הזקנים, היתומים והאלמנות, במקום שיוזרמו אליהם, ניתנו לאלה שמצאו חן בעיניו ושהוא חפץ ביקרם.

 

זה בעצם מה שדחף אותנו והוביל אותנו להתארגנות לצורך הקמת וועד פעולה נבחר בדרך מסודרת, במטרה לבדוק, לנהל ולפקח על הנכסים של העניים. למטרה זו הזמנו את מר אלמאליח לישיבה כללית עמנו, במקום ניטראלי, כדי לדון ברפורמות הנחוצות לצורכי הקהילה. מצורפים בזה רשימת הרפורמות שמר אלמאליח מסרב לקבל. נראה שמר אלמאליח חשש מגילויי התנהלותו המבישה, וסירב בתוקף להופיע בפנינו. סימנים אלה מעלים בהחלט חשד רציני. כל הנאמר כאן, מוכיח מעבר לכל ספק, וחד משמעי, שהתנהגותו נואלת ופושעת ולא ניתנת להסבר. אנו משוכנעים שיש בידינו הזכות לבקש צדק. לפי זה, פנינו במכתב אל הסולטאן, מתשובתו עולה שהכיר בתביעותינו,העתק תרגום תשובתו מצורף בזה. אולם לדעתו, זה עניין פנימי השייך להלכה היהודית שפתרונה בידי הרבנים היהודים. מכיוון שאין בידי הסולטאן כל השפעה על מר אלמאליח, החלטנו לפנות לשר הממונה, אולם גם זה השיב שמדובר בעניין יהודי פנימי, ואל לו להתערב. אחר התשובות האלה, החלטנו לפנות לעזרתכם ולסיוע החשוב שלכם בעניין הנ"ל. על כן אנו זקוקים להתערבותכם ולתמיכתכם. ברור לכם שצעדינו אלה זקוקים לעזרתם של כל היהודים, מכיוון שאין לנו כל מטרה אחרת פרט לעזרה עבור הנדכאים והנזקקים.

 

אין בכוונתנו לִמְנוֹת כאן את כל מעלליו של אלמאליח, ונסתפק בכך שרק לאחרונה, במטרה לשבש את פעילותנו, השתמש בתחבולה שמקוממת אף את השלווים ביותר. הוא חילק לכל קצב יהודי 300 $, לכאורה כהלוואה, כדי שימנעו מלגבות את מס ה"גאבילה"25 מהקונים. מס זה נוהג כבר שנים רבות, בהתאם לתקנות רבותינו. ורבנינו אף הטילו חרם ונידוי על סרבני המס, בהתאם לתקנות שתוקנו26. במקום זאת, אנו התאספנו וערכנו מגבית, והבאנו שוחטים וקצבים מחוץ לעיר למען הקהילה.

 

בנסיבות אלה, אנו זקוקים לעזרתכם, כי אנו מיצינו את כל דרכי הפעולה שהיו בידינו לעשות על מנת לפתור את הבעיה הכאובה הזו בה אין הסולטאן רוצה לקחת בה חלק. גם השגריר האוסטרי אינו רוצה להענות לפניותינו, ואינו רוצה להתערב, מחמת אי התערבותו של הסולטאן. לכן אנו פונים אליכם, אחינו אתם, אתם בעלי כוח והשפעה בחו"ל, כדי שתעזרו לנו. קיימות בידכם אפשרויות רבות להגיע אל השגריר האוסטרי בטנג'יר, ולדרוש ממנו שיכפה על מר אלמאליח, הנתין שלו, לקבל את הרפורמות המוצעות על ידינו, שתועלתם טובה לכלל, או שהאיש הזה יתפטר מתפקידו. אנו כותבים בשם 1200 משפחות, ומבקשים מכם, רבותינו היקרים, שלא להשאר אדישים לפנייתנו זו, ומפצירים בכם שתקבלוה בהבנה.

 

קבלו נא, בני בריתנו היקרים, את ברכותינו ותודותינו, ואת רגשי הערצנו העמוקים".

 

חתומים:

 

Moses Corcos: Jacob H. Corcos: S. Hadida: N. G. Afriat: V. Lumbrozo: J. D. Ohana: S. G. Afriat: Sem Corcos: D. corcos: Meyer Corcos.

 

עד כאן לשון המכתב.

 

 

 

אין בידינו תיעוד לתשובתו של נָרְסִיס לֶוֶון למכתב המתלוננים. נראה שראובן אלמאליח נעלב מתוכן המכתב והתפטר מתפקידו, מרצונו. קופת הקהילה עברה לידיהם של שלמה אפריאט וחיים כהן, חברי וועד הקהילה. לא ארכו הימים ורבני הקהילה התקוממו נגד "אותם מבני עמנו, פרצים המכנים עצמם בשם גדולים, על התועבה שעשו לנו". הם קמו להגן על צדקתו של נשיא הקהילה המתפטר, ראובן אלמאליח. ראוי להביא כאן את מכתבם של רבני הקהילה שנשלח למר נָרְסִיס לֶוֶון, שנתיים אחר ההתפטרות. במכתב החתום ע"י רבני העיר ועוד 530 מאנשי הקהילה, הם מגנים את אותם עשירי העיר שבגלל מכתבם הבוטה, גרמו להתפטרותו של ראובן אלמאליח מנשיאות הקהילה, ומתריסים נגדם שכל ההבטחות שהבטיחו להם שיקבלו הרבה יותר ממה שהיה ראובן מעניק להם, והנה, שוד ושבר, לא דובים ולא יער. זאת הייתה בעינם הונאה שהתפתאו אליה. ועתה, כאשר מצב העוני החמיר בקהילה, הם פנו אל נשיא "אליאנס" בבקשה שיפנה למר ראובן אלמאליח שישוב לתפקידו הקודם, כנשיא וגזבר הקהילה, משום שמאז עזב, חלה התדרדרות במצבם של עניי העיר, והקהילה "נותרה כצאן ללא רועה", ורק הוא, בעזרת כספו וקשריו, יוכל להוציאה ממצבה העגום בו היא נמצאת.

 

אני מביא מטה את מכתבם של הרבנים כלשונו, ללא שינויים כלשהם. ראוי לשים לב לדרך ניסוח המכתב המחורז בחלקו, בלשון עברית רבנית כדלהלן:

 

 

 

"מוגדור, יום שלישי בשבת קודש, ששה ימים לחדש ניסן, שנת "אמרתיך"27

 

"צדיק כתמר יפרח" 28

 

אל מול פני המנורה הטהורה, זכה וברה, השר הטפסר, בר-אבהן ובר-אוריין, לובש צדקה כשריין, דומה לזוהר שמאיר לרום עולם, אדוננו ניכאריס ליבין (הכוונה לנָרְסִיס לֶוֶון), פריזידאן של עם צדק, שומר אמונים עם אלוהי אברהם, מאמינים בני מאמינים, יראי ה' ועל חסדו נשענים.

 

כולם ישאו ברכה, יאריכו ימים ושנים, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, רבנן מניהו, ואפרכי מנייהו (הציבור מינה אותו והוא זה ששבר אותו). עיני העידה מבחר, ברוש ותדהר, העומדים על העבודה, עבודת משא גיא חזיון, כמיטב הגיון, נתונים המה למסור נפשות אדירי איומה, אסיפת הגדולים הרמים אליאנס ישראלית, אשר בעיר הגדולה פאריז יע"א (יכוננה עליון אמן).

 

נחדשו לשלום אין קץ מאהבה רבה, באנו בקיצור נמרץ לפני מעלת כבודו, כדי שנגידו לכתר צערנו שנצערנו זה שתי שנים על התועבה הנעשית לנו בעירנו, עיר מוגדור. קמו מבני עמנו פרצים ומכנים עצמם בשם גדולים. הרסו העניינים אשר היו מיוסדים על ידי בנן של קדושים, אשר שמו הטוב, אדוננו רובין אלמאליח הי"ו, שהיה שר וטפסר עלינו ארבעה ושלושים שנים. מכל צר ומכל, פנה ממנו נהנים. כל מה שיתן מכיסו, יותר מקופת עניים. ועוזר לכל מי שצריך כל עניינים. עכשיו עזב אותנו זה שתי שנים, ונשארנו כצאן האבדות בלא רועים. על הפתאות שפתאו אותנו זה החוטאים, ורדפנו אחריהם. אמרו כל מה שצריכים מאת ראובן, חמש ידות אנחנו נותנים. הטעו אותנו ונלכדנו במצודת ציפורים. מי ביקש מידם ומי התיר להם , עד אשר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל.

 

לא התבוששו, מצחם כנחושה עז, חץ שחוט לשונם, לשון מדברת גדולות, להתריס נגד רואיהם. ליבנו בוער כאש להבה אשר פשטו בעקור ידיהם. אמרנו נקראו לשלום להם, אולי ישובו ממחשבותיהם. ראינו כי גילו עוונם, נבעו מצפונם, אפקרותא יתירא חזינא כהו (הפקרות רבה ראינו בזה).

 

עתה, בבקשה מכתר, בכוחך הטוב והישר, תשכיר עול ורשע, ולנתק מוסרותימו, כל אשר תמצא יד אדוננו לעשות להם. ה' התאמץ להחזיר העטרה ליושנה, ותכתוב אחד אגרת לאדוננו ראובן, אולי ישוב אל עבודתו, עבודת ה', ולא נאבד.

 

זה אדוננו ראובן, הוא ביס (הכוונה ל-Vice -סגן) קונסול אוסטריא, ועל פני שלא מצינו בו שעת הכושר, כתבנו אחד אגרת, וחתמו בה חמש מאות ושלושים בני אדם של מוגדור, ועשינו אחר כך קיום סופרי העיר, ושלחנו אותה לאמבאסאדור אוסטריא, לעיר טאנכ"יר (טנג'יר) יע"א. אמרנו שמא יפצר אותו ויתבושש ממנו, אולי ישוב לעזרת העניים כמו שהיה מקודם. מפני כך, צריכים נס כן לעזרת אדוננו. אנחנו בוטחים ב"ה ובכתר. לא תאחר אותנו, עינינו לך מצפים אימתי נראו תשובות אדוננו. השם יצליח דרכך בכל אשר תלך, אמן, נצח, סלא ועד.

 

בסיום דברינו, אלה דברי הנאנחים והנאנקים בשברון מותניים ובפיק ברכיים וכליאת ידיים. בזריזות ולא בעצלתיים, עד ירחמנו אל מן השמים. אנחנו אלה פה המצפים לתשועת ה' ותשועת אדוננו בעיר מוגדור יע"א, ותשובת אדוננו תהיה ע"י קונסול ספאניס די מוגדור או ע"י מי שירצה האדון. ושכרך כפול ומכופל מן השמים.

 

עבדיך העניים המצפים לתשובתך".

 

 

 

חתומים: סופרי בית-דין: יאודא בן-עבו, יעקב בן-שבת (?)

 

 

 

La réponse S.V.P. à Monsieur le Consul d'Espagne à Mogador, Maroc, ou à Mr. R. Elmalech, vice Consul d'Autriche ׁ

 

 

 

הלחץ כמובן עזר, וראובן שב לתפקידו כמקודם. הוא מצא קופה ריקה וקהילה שסועה, שבתוך שנתיים מאז התפטרותו, רבו העניים ולא היה מי שיטפל בכלכלתם. גם העזרה שהיו מקבלים מכי"ח, הופסקה משום שהקהילה לא העבירה את דמי החבר השנתיים למרכז העולמי שבפאריס. ראובן כינס את ראשי המשפחות בעיר, ויצא אליהם במנשר בשפה הערבית-יהודית בו הוא מסביר מה חשיבותה של "אליאנס", מה תרמה ליהדות העולם, ובכלל זה לקהילת מוגדור, ומה היתרונות שהקהילה תהנה מהם אם ישובו לשלם את דמי החבר כמקודם. הוא כותב: "מה שווה חצי פראנק לחודש דמי חבר, מול היתרונות שאנו נהנה מהם?". בתיאום עם "אליאנס" הוא הצליח לרתום את הקהילה בחזרה סביבו, ובו במקום עורך מגבית בה נאספו מ-60 ראשי משפחות, 360 פראנק, לפי 6-פראנק עבור כל משפחה לשנה, עם התחייבות לשלם את דמי החבר לשלוש שנים נוספות29. הוכנה רשימת התורמים שנשלחה עם הכסף המזומן, למרכז "אליאנס" בפאריס, בידי חיים נהון, ממשפחת הסוחרים הידועה בטנג'יר, עמו היה מיודד וקשור בקשרי מסחר.

 

ר' ראובן אלמאליח שב במרץ לתפקידו, נקט בהטלת מסים על מוצרי הייבוא והייצוא של מוצרי העור בהם התמחו סוחרי הקהילה. ערך מגביות אגרסיביות אצל שועי העיר לטובת העניים, והשיב את הסדר על כנו. חידש את הקשר עם "אליאנס", ובמיוחד עם מר נָרְסִיס לֶוֶון עמו שמר על קשרי ידידות מיוחדים, עד פטירתו של נָרְסִיס בפאריס בתחילת שנת 1915. בן 82 היה במותו. ראובן נפטר בשיבה טובה במוגדור בשנת 1925, והוא בגיל 90.

 

זאת לדעת, "אליאנס" מוגדור היה אחד מבתי הספר המעולים במרוקו, על כך העידה אחת מהמנהלות המוצלחות של הרשת, הגב' אלגרינה בן-שימול-לוי. אלגרינה הגיעה ל"אליאנס" מוגדור מטריפולי, ופגשה במציאות אותה מתארת כמבריקה (Brillante). "התלמידים משכילים ובקיאים מאוד במדעי המתימטיקה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, דבר שמעורר לא מעט קינאה עד אנטישמיות ממש מצד השלטונות".30 זו המציאות עליה דיווחה לנשיאות "אליאנס" בפאריס בהגיעה למוגדור. אכן, בוגרי "אליאנס" ממוגדור היו לעו"ד, רופאים, היסטוריונים, עיתונאים ובעיקר אזרחים הוגנים. הללו שינו את דמותה של החברה היהודית במוגדור. הקהילה הפכה ממסורתית בה שלטו הרבנים ופרנסים עשירים, לקהילה פתוחה ומשכילה בעלת התנהגות עם חשיבה רציונאלית ומעורבת בתרבות המערב. זה אמנם בא על חשבון ניתוק מסויים מן המסורת של בית-אבא, אבל זה היה זמני עד שילובם ההרמוני של לימודי החול והקודש שהניחו את דעת הצדדים. ניתן לסכם ולומר כי תרומתה העיקרית של "אליאנס" במוגדור, כבכל מקום אחר במרוקו, הייתה בבניית הנהגה יהודית מקומית חזקה ומשכילה שהצליחה לנער מעליה את חשכת ימי הביניים.

 

 

 

 

 

 

 

1 סנהדרין, כז/ב.

 

2 לֶוֶון, נארסיס, חמישים שנות היסטוריה, (בתרגומו מצרפתית של הלשונאי אברהם אלמאליח). תל-אביב, 1959. (72).

 

3 ממייסדי כי"ח. נולד בשטרסבורג (14.9.1826 – 2.10.1882), הקים את בית הספר החקלאי מקוה-ישראל, שם הוא קבור.

 

4 שמות, כ"ג 5.

 

5 בר-אשר, שלום (ואחרים), תולדות היהודים בארצות האיסלאם, שז"ר, ירושלים, תשמ"ו, (324).

 

6 הירשברג, חיים, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב', ביאליק, ירושלים, תשכ"ב, (203).

 

7 כתב העת Reflections, Excerpts from wealph &giving forum, Gatherings, 3, 7\2007.

 

8 אלמאליח, ר' יוסף, תוקפו של יוסף, הוצאת המגרב, ירושלים, תשס"ד.

 

9 אביטבול, מיכאל, תאג'ר א-סולטאן, עילית כלכלית יהודית במרוקו, בן-צבי, ירושלים, תשנ"ד, (113).

 

10 קאסבא = מבצר מלכותי, במקרה זה, ניתן לרובע השם "קאסבא" על שום מגוריהם של פקידי הממשל במקום.

 

11 ג'זיה, ע"פ הקוראן, בשורת ההצהרה 29/9, מס גולגולת שהוטל על כל גבר החי תחת שלטון האיסלאם.

 

12 חמישים שנות היסטוריה (81). (ראה "אשת חיל מי ימצא").

 

13 בשן, אליעזר, היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני, בר-אילן, רמת-גן, 1999, (82 והלאה).

 

14 AJA - Anglo-Jewish Association שנוסדה בלונדון בשנת 1871.

 

15 "אליאנס", הארכיון המרכזי לתולדות ישראל, ירושלים, Maroc !!! B-14, Mogador, Bobine 6 (10448-49).

 

16 יצחק-מואיז כרמיה, או בשמו המוכר יותר אדולף כרמיה (Adolph Cremieux - 10.2.1880- 30.4.1796 ).

 

17 שם, (10457-10455).

 

18 שם, שם, (10458).

 

19 חמישים שנות היסטוריה, (70).

 

20 אבות ב/2.

 

21 Narcisse Leven (15.10.1833 – 6.1.1915)

 

22 הירשברג, תולדות, (174).

 

23 מנכ"ל קרן רש"י בישראל כיום, הוא מר אלי אלאלוף. על פעילותו בקרן זכה השנה (2011), בפרס ישראל למפעל חיים.

 

24 ראה "אליאנס", הארכיון המרכזי של תולדות ישראל, ירושלים, מיקרופילם: Maroc !!! B-14 Mogador, Bobine 6 Réforme dans l'admimistration , עמודים: 20-14. (מספרים 10142-10136).

 

25 מס "הגאבילה", הוא הבלו שהוטל על צריכת הבשר. מס זה כידוע, נועד כחלק מתשלומי הג'זיה (מס גולגולת) הכללי היהודי למלכות. אם הקצבים לא יעבירו את כספי המס במועדם ליידי ראשי הקהילה לשם העברתם לייעודם, יבולע לכלל הקהילה. בזכות ההתמדה בתשלום מס זה, זכתה הקהילה לזכויות המיוחדות של ה"ד'ימי", "כאורחים" במדינה המוסלמית.

 

26 ראה: כרם חמר, ספר התקנות לר' אברהם אנקווא כרך ב', ליוורנו 1871, (תקנה קמ"ז ועוד).

 

27 שנת התרס"א, 26.3.1901.

 

28 ראה מכתב מס' 10406, "אליאנס", הארכיון המרכזי של תולדות ישראל, ירושלים, שם.

 

29 ראה מכתבים 10280-10279, "אליאנס", הארכיון המרכזי של תולדות ישראל. שם.

 

30 Andre Kaspi, Histoire de L'Alliance Israelite Universelle, Armand Colin, Paris, 2010 (pp. 284-285).

 


הדפסהדואל