חמישים שנות פעילות מוסיקלית

 

מוסיקה

ד"ר דינה צבע 1

חמישים שנות פעילות מוסיקלית

 

בהתרגשות עמוקה עומדת אני לשחזר חמישים שנה של חיים מוסיקליים בקרב הקהילה היהודית.

התרגשותי הראשונה: כבר חמישים שנה של נוכחות יהודית במונטריאול? הסיבה השנייה להתרגשותי טמונה ברגעים הרבים שחלפו במוחי לזכר כל אותם אירועים מוסיקליים, אשר להם היינו עדים.

צפיתי במופעים רבים במהלך "השבועיים הספרדיים" כאחת מתוך הקהל. עם זאת, גם הזדמן לי להפיק מספר אירועים מוסיקליים, הן במסגרת "השבועיים הספרדיים" הן מחוץ למסגרת זו. בראש ובראשונה, עליי להבליט את רצונם הכן של המארגנים להציל ולשמר את אשר מייצג את התרבות הספרדית. כל אותם "שבועיים ספרדיים" הצטיינו באירועים תרבותיים שונים ומגוונים, אשר בהם גם קונצרטים בידוריים בהפקה המונית. הכלל הבסיסי היה הצורך להיענות למירב הטעמים של הקהל, ככל שהדבר ניתן. אולם, הדבר שנגע ביותר ללבי היו השבתונים. לאלה אשר לא התמזל מזלם ולא חוו עדיין סוג זה של חגיגה, הרי עיקר המעשה: להזמין אורח בעל שם ולהטיל עליו את הנחיית תפילות השבת בבית הכנסת של המרכז הקהילתי. לאחר מכן, בצאת השבת, התקיים קונצרט של פיוטים, אשר משך אליו חובבי מוסיקה אנדלוסית ופיוטים.

לדעתי, סוג זה של אירוע מוסיקלי מבטא את רצונם הכן של המארגנים לשמר את המורשת המוסיקלית הזו כדבר חי וקיים.

הייתי חברה בוועד המנהל פעמים רבות במהלך שנות ה-80 וה-90, וזכורים לי דיונים ערים באשר לתקציבים שהופנו לפעילות זו. השאלה שעלתה שוב ושוב באותם ימים הייתה: "האם עלותו של אותו אירוע מוסיקלי מצדיק את ההיקף העצום של התקציב שנדרש להשקיע בו?" והנה, היום אני חשה רגש של סיפוק, משום שבמרבית המקרים של "השבועיים הספרדיים" ההחלטה הסופית הייתה להמשיך בפעילות זו בשל חשיבותה ובשל הערך שהיא ייצגה למורשת שלנו.

אני זוכרת כי בראשית שנות ה-80 ארגנתי ערבי פיוטים אשר כונו "נעים זמירות", בביצועם של פייטנים מקומיים. הייתה זו ראשיתה של הפצת המסורת המוסיקלית הזאת במונטריאול. למרבה המזל, התקיימו לא מעט קונצרטים של פיוטים לאחר מכן בביצועם של אמנים רבים.

אחד הגורמים המוסיקליים, אשר הטביעו את חותמם בחייה של הקהילה היהודית, היה הקמתה של מקהלת "כינור" בשנת 1969. כל אחד ממנהליה בחר רפרטואר מוסיקלי שונה, אך כולם תרמו, איש-איש לפי דרכו, לפריחתה של הקהילה היהודית. המקהלה ביצעה מספר מסעות לחו"ל, בין היתר לישראל, שם השתתפה באירוע "הזמרייה" (כינוס המפגיש מקהלות יהודיות מכל קצוות העולם). כמו כן, היו נסיעות לארצות נוספות, למרוקו למשל, מסע שהשאיר בנו את חותמו העמוק.

בחודש יולי 1993, אליאס מלכא הגשים חלום יקר לו: להעלות את מקהלת "כינור" לבמה עם רפרטואר מתאים ומחזה לתיאטרון. הוא קרא לפרויקט: "חזרה לשורשים". ניצחתי על המקהלה בקזבלנקה ואני עדיין זוכרת את גלי ההתרגשות שעברו בקהל בשעה ששרנו בצרפתית, בערבית ובעברית. כותרתו של המופע היה "המוסיקה שבלב" ואילו המחזה אשר בויים על ידי סולי לוי נקרא "הבג'אדי, הב'סלט המדומה". כל אלה שנטלו חלק במסע זה זוכרים בוודאי את החוויה הבלתי נשכחת הזאת.

כמו כן, ברצוני לציין את רוח הפתיחות ממנה נהניתי לכל אורך עבודתי הקהילתית. מאז ומתמיד רציתי לשלב מוסיקאים מקצועיים בפעילות של המרכז. בראש ובראשונה, היה בשילוב זה כדי להקנות מימד מקצועי, אך מטרתה הייתה גם להפיץ את קיומו של המרכז מעבר לגבולות הקהילה. כך הופיעה להקת "קונסטנטינופול" במספר קונצרטים. אזכיר גם את הלהקה הקוויבקית "קלוד ג'רבז", המתמחה במוסיקה מימי הרנסנס, אשר נטלה חלק במספר מופעים שאורגנו על ידי המרכז. שיתוף הפעולה בין להקה זו לבין הכנר צ'רלי אדרי היה מוצלח במיוחד, והוא זכה למחמאות מכל מאזיניו.

זאת ועוד, אזכיר כאן בסיפוק רב את הפקתה של "הקנטאטה מספר 3" מאת אן לאובר, יצירה המבוססת על נושאים מוסיקליים משלוש הדתות המונותיאיסטיות, ואשר חלקה היהודי מבוסס על קטעים ליטורגיים ספרדיים. הקנטאטה נוגנה באולם פיאר מרקור בחודש נובמבר 1996, בביצועה של תזמורת I musici ממונטריאול ובניצוחו של יולי טורובסקי. המקהלה, אשר שרה את החלק היהודי-ספרדי, הייתה "קול זמרה", אותה הרכבתי לכבוד אירוע זה. סבורני כי היה זה רגע מכונן בחיים האמנותיים של העיר מונטריאול, כאשר הופעתה של מקהלה יהודית באותו אירוע הוסיפה לכבודנו. גם במקרה זה חברו מוסיקאים מקצועיים ומקצועיים למחצה, והתוצאה הייתה מפליאה.

אלא שתפקידו של המרכז איננו מוגבל להפקת מופעים מוסיקליים. הוא גם ידע לשחק תפקיד של מוציא לאור ושל מפיץ. במשך שנים לא מעטות, עבדתי על שני ספרי מוסיקה בליווי תקליטור וטקסטים: "נעים זמירות" (1990) ו-"עת הזמיר" (2000). היו אלה ספרי מוסיקה של המוסיקה הליטורגית והפָּרָה-ליטורגית של יהודי מרוקו. במונטריאול, כל הפרסומים של מוסיקה לבתי כנסת הופצו אך ורק באמצעות קלטות אודיו, אשר הופקו על ידי חזנים מקומיים. שני הפרסומים הללו העלו בדרגה את המוסיקה שנמסרה עד אז בעל פה. הם הקנו לה תקופת זוהר חדשה ובמקביל לכך, תרמו לחיזוק המוניטין של המרכז הקהילתי.

והנה כי כן, בשנת 1981 קלט המרכז להקה, אשר הקדישה את עצמה להפצת הרפרטואר המוסיקלי המסורתי היהודי-ספרדי: להקת "גרינלדו". במהלך הקונצרטים הרבים שלה הביאה עמה להקה זו שוֹנוּת ברוכה למוסיקה היהודית.

לבסוף, הייתי רוצה לציין את שמם של מספר דמויות, המייצגות מגזרים שונים של מוסיקאים שתרמו ותורמים למוסיקה היהודית במונטריאול: הכנר המוכשר צ'רלי אדרי, מורה המתמסר להפצתו של הרפרטואר הליטורגי, דניאל לסרי, החזן דניאל בנלולו, הפועל בחוגים של אשכנזים, ואחרון, המלחין אייל ביטון, אשר סיים את חוק לימודיו במונטריאול.

צ'רלי אדרי הוא כנר מוכשר, הנוטל חלק בכל הקונצרטים של פיוטים ובקונצרטים של מוסיקה ערבית בכל הסגנונות. כמו כן, הוא מנגן בתזמורות ערביות, במונטריאול ובערים אחרות. צ'רלי אדרי למד בישראל עם סלים שוואקי וניגן בתזמורת של רשות השידור הישראלית בניצוחו של זוזו מוזה. ייחודו של צ'רלי אדרי הוא חוש הקצב שלו, כושר האילתור וכמובן, שליטתו בכל "המאקמים" שבמוסיקה הערבית, המרוקאית, האלג'ירית והסורית. בזכות הידע הרב שלו, הוא מנחה את כל הנגנים האחרים שבלהקה. הוא ציין לפניי כי הרבה ללמוד עם שלמה אמזלג, וכי הוא ליווה פייטנים נוספים בעלי מוניטין, כמו חיים לוק ואמיל זריהן. למעשה, הוא התגלמותו של האוטודידקט, שאינו חדל מלהשתכלל. הוא גם ניגן בלהקת גרינלדו והשתתף בהקלטה של ספרי המוזיקה "נעים זמירות" ו-"עת הזמיר".

דניאל לסרי מלמד בבי"ס רמב"ם זה שנים רבות. בשנת 2004, הוא ייסד את עמותת החזנים בקנדה. מטרתו היא להפיץ את המוסיקה המסורתית הספרדית וללמד את קטעי הליטורגיה הזרים לחזנים הצעירים. על כן, דניאל לסרי היה למחנך בקרב המבוגרים. למשל, הוא לימד אותם לקרוא את "הטעמים" של "מגילת אסתר" ואת תפילות תשעה באב. תודות לו, אותם חזנים צעירים מסוגלים להנחות את התפילות בבתי הכנסת בהם הם משרתים. בניהולו, העמותה הפיקה קונצרטים של פיוטים. הכנות מייגעות נדרשו כדי להשיג את המטרה. העמותה גם ארגנה ערבי סליחות במהלך חודש אלול, אשר התקבלו באהבה רבה על ידי באי בתי הכנסת. לסיכום, לזכותו של דניאל לסרי תיזקף הצלחתו בחינוך ובהעברת המורשת.

לדניאל בנלולו מסלול חיים יוצא דופן. מדובר בחזן ממוצא מרוקאי, אשר סיים את חוק לימודיו המוסיקליים בנושא חזנות אשכנזית, תימנית וסורית בניו-יורק, בביה"ס ללימודי מוסיקה יהודית של "ישיבה יוניברסיטי". כיום, הוא פעיל בבית כנסת "בית שלמה" (לעדת אשכנז) בעיר אוטווה. על כן, הוא מבצע בעיקר פיוטים מתוך הליטורגיה האשכנזית, אם כי הוא מבצע לא פעם את קטעי התפילה בשני הסגנונות - הספרדי והאשכנזי - בכישרון ובקלילות. פוקדי בית הכנסת חשים עצמם בעלי זכות יתר על כי ניתן להם ליהנות מעושר זה. תכונה מיוחדת לדניאל בנלולו היא רצונו לחלוק את התרבות הספרדית עם בני הקהילה היהודית באוטווה. הדבר מתבטא בקונצרטים של מוסיקה ספרדית, במסעות למרוקו אותם הוא מארגן מדי שנה, וכן בסדנאות אותן הוא מנחה במוזיאון התרבויות הקנדי. כמו כן, הוא הקים מקהלה, אשר זמריה הם אנשים נכים. זאת ועוד, בנוסף לפעילותו בתחום החינוכי, דניאל בנלולו נוטל חלק בקונצרטים רבים במונטריאול, באוטווה, בטורונטו, בארה"ב ובישראל. הוא גם השתתף בהקלטת התקליטורים של ספר השירה שלי "עת הזמיר".

חזנים נוספים פועלים בבתי הכנסת שבעיר מונטריאול. הרב יהודה אביטן, שהוא גם מוהל וגם חובב פיוטים, פעיל בקהילה הספרדית-פורטוגזית זה שנים רבות. הוא חיבר ספר פיוטים, שיצא בישראל בהוצאת מוסד הרב קוק בירושלים. לאברהם סולטן מסלול דומה לזה של דניאל בנלולו. מרוקאי במוצאו, הוא למד חזנות אשכנזית ופועל בבית כנסת אשכנזי בטורונטו. גם הוא חש בנוח בשני סגנונות התפילה, הספרדי והאשכנזי.

אייל ביטון הינו מלחין, משורר ומנהל מוסיקלי. הוא התחיל את הקריירה שלו במונטריאול, במספר "שבועיים מוסיקליים", וכיום עובד בטורונטו כמנהל מוסיקלי של בית הכנסת "בית תקווה". יצירתו מורכבת מקטעים ליטורגיים שנכתבו עבור בית הכנסת וכן מאורטוריות, אשר הועלו על במותיהן של ערים רבות, כגון מונטריאול, טורונטו, ניו-יורק והונג-קונג.

האורטוריה הראשונה שלו, "המלך דוד, המחזמר", בוצעה על ידי צוות מקצועי בליווי מקהלת "כינור", במרכז סעידי ברונפמן (כיום מרכז סגל) בשנת 2002. האורטוריה עוררה סקרנות רבה בשל תעוזתה ומקוריותה. הקהילה היהודית הספרדית, שלא הורגלה לצפות בקונצרטים מעין זה, הופתעה ובאותה מידה הוקסמה. אחר קונצרט זה, נוספו עוד יצירות מוסיקליות בנושאים תנ"כיים, כגון: "משה: אגדה מוסיקלית". ביצירה זו מסופר על הגיבור התנ"כי הגדול. אציין גם יצירות נוספות: "העלמה מפרס", המגוללת את קורותיה של אסתר המלכה, ו-"חופש", מחזה המתאר את הדימיון שבין משה ומרטין לותר קינג הבן. בשל מקוריותו, אייל ביטון מקנה מימד נוסף למוסיקה היהודית.

לא אוכל לסיים בלי להביע את תקוותי שהקהילה היהודית תדע פריחה מוסיקלית חדשה, כמו זו של שנות ה-80 וה-90. אנו צמאים לשמוע להקות מוסיקליות חדשות וכיוונים חדשים. כמו כן, רצוי שניזום מיזמים מוסיקליים משותפים עם הקהילה היהודית האשכנזית. במקביל, עלינו ללמוד לאזן בבתי הכנסת שלנו בין הישן לחדש. אנחנו חייבים להיות מסוגלים להקשיב לזמירות הישנות ולקדם את המורשת, שהיא יקרה לנו כל כך.

 

 

דינה צבע בקונצרט של הזמריה

1 מוסיקאית ואתנולוגית

 

הדפסהדואל

הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

 

הארגון הקהילתי 1

ג'ו אסֶדו

הרגליים בימי הביניים והראש במאה העשרים

בשנות השישים, היו החיים במרוקו מלאי הבטחות עבור בן מרקש, אשר זה עתה הגיע לקזבלנקה, בה היו החיים נוחים וטובים. בבתי הקולנוע, הסרט "ווסט סייד סטורי" מילא אולמות עד אפס מקום וכך גם "אורפיאו נגרו". מודעות הפרסום של פאריד אל עטרש, אלה של ג'אן גאבין וטוני קורטיס מילאו את הקירות של שכונת "מאחורי הקרשים". בגלי האתר נשמעו קולותיהם של הוג אופרי, הפלאטרס ופאטס דומינו. הטוויסט של צ'ובי צ'קר הלהיב את הרוקדים והרייטינג של דלידה היה בשיאו. בתוך ההמולה הזאת, מוכר המים היה נושא את זעקתו עד לב השמים, כשסביבו מתגודדים קבוצות של תיירים צרפתיים. לאורך השדרות הרחבות צלמי הרחוב ארבו לנו כדי לצלם אותנו ללא רשותנו, תמונות אותן תלו על הקירות בתקווה שימצאו חן בעינינו. ברצותנו להימנע מהם וכדי לייאשם, היינו מעוותים את פנינו, אלא שהתמונות יצאו כה מצחיקות, שבסופו של דבר היינו קונים אותן.

נוכחותה של צרפת הורגשה בכל מקום במרוקו, אשר בה הישן והחדש דרו בכפיפה אחת. אכן, על אותה הדרך, חמור עמוס בצמחי נענע ובעשבי תיבול דחק עצמו מאחורי מכונית יגואר מהמודל האחרון, ומעבר לשניהם יכולת להבחין באורחת גמלים ועדר כבשים הפוסעים לאיטם על רקע עצי תמר ושמיים כתומים זרועי עננים קטיפתיים.

יחד עם חברינו הספרדיים, הצרפתיים והפורטוגזים, נהגנו לשחק במשחק הכדורת בכובד ראש התואם את המעמד, כשאנו מוקפים בריח של סרדינים ושל נקניקיות מֶרגֶז צלויים ומתובלים בעריסה. במרחקים, אדית פיאף הנעימה את קולה בשירה הידוע "מילורד".

הצעירים בני גילי חשו בחוזקה את הניגוד הזה. רגלינו היו שרויות בימי הביניים ואילו ראשינו במאה העשרים. אירופה משכה אותנו, ואילו השורשים שלנו עצרו בעדנו. חווינו זאת מדי יום בבית וברחוב. בבית הספר שלנו, בי"ס אורט שברובע אנפה, בחורים ובחורות למדו יחד, באווירה חברית. מקצועות הלימוד היו ספּרות, ניהול חשבונות, עיצוב חלונות ראווה, כימיה, מעבדה ועוד כאלה ששכחתי. המורים באו משבדיה, מבלגיה, מפולין ומצרפת, גברים כנשים מכאן ומהעולם הגדול, והם העניקו לנו הרבה. הם הזניקו אותנו אל העתיד, כשבידינו מטען גדול, והם השרישו בנו ביטחון עצמי.

בתום לימודיי באורט-אנפה, עזבתי את מרוקו לטובת שוויץ, במטרה להשלים את לימודיי כפי שהמליץ זאת מורי. עם הגעתי, נוכחתי לדעת במהרה כי בחפזוני לא ביצעתי את כל ההליכים המנהליים הנדרשים על ידי שלטונות שוויץ, והללו ביקשו ממני לעזוב את הארץ ללא שהות. למרבה המזל, נזכרתי כי משרדה הראשי של רשת אורט שוכן בג'נבה ובזכותה עלה בידי להישאר בשוויץ ולהשלים את לימודיי.

זמן-מה לאחר הגעתי למונטריאול, ידידי סטאנלי סאטוב הזמין אותי לאסיפה של אורט-מונטריאול. היה זה עבורי גילוי משמעותי וסוף-סוף ניתנה לי ההזדמנות להודות לרשת אורט, על כן נרשמתי כחבר בה באופן מיידי. זה יותר מעשרים וארבע שנים אני פעיל ברשת זו, ומילאתי בה בהדרגה את כל המשרות שבארגון. הייתי לראשון התלמידים לשעבר של אורט שמונה לתפקיד נשיא, במשותף עם ידידי ועמיתי לורן ויזמן. אני מתגאה בהשתייכותי לאותה קבוצה של גברים ונשים המיטיבים לסביבתם ולעולם, כשהם ממשיכים לממש חלום שהתחיל לפני יותר ממאה ושלושים שנה.

אני מזמין ומעודד את כל הבוגרים של בתי הספר של רשת אורט במרוקו וברחבי העולם ליצור קשר עם משרדי אורט במונטריאול, כדי להצטרף לקבוצתנו ולהיות חברים בה, אם חפצים הם בכך. כל כך נפלא להחזיר טובה ובתורך לתרום מזמנך כפי יכולתך, כדי שהסיפור היפה הנקרא אורט יוסיף להתקיים.

חנוכיות – אוסף ז'ו כהן

 

הדפסהדואל

הדור הבא של היהדות הספרדית

 

פרספקטיבה של העתיד

איתן סלומון בן שושן

הדור הבא של היהדות הספרדית

 

עת לחגוג ועת לחשוב

יש ליהדות ספרד בקנדה מה לחגוג אחרי הגירתה המוצלחת לצפון אמריקה. יחד עם זאת, עליה לחגוג את העבר תוך כדי מחשבה הן על ההווה הן על העתיד. הקהילה הספרדית אינה יכולה להניח מראש כי המאמצים המוצלחים של דור, אשר ביקש לשמר את סגנון החיים הספרדי בקנדה, יהיו באופן ודאי ערבות לכוח המשיכה ולתקפות השמירה על אורח חיים זה אצל הדורות הבאים. על כן, אם נרצה להבין היטב את הפוטנציאל של המשכיות מעין זו, חשוב כי נבין את הקונטקסט המיוחד והיחיד במינו, אשר בו אמור הדור הבא של יהדות ספרד לחיות ולהתפתח, בהשוואה לזה של דורות העבר.

 

מי הוא היהודי הספרדי של הדור הבא ?

עבור יהודי ספרדי צעיר, החי בצפון אמריקה, איש אינו בעל הבית על הגדרה בלעדית של הספרדיות שהיא כשלעצמה חסרת רציפות היסטורית. במשך דורות, זהותו של האיש הספרדי הייתה מלה נרדפת לזהות יהודית. באופן דומה, הזהות היהודית הייתה מלה נרדפת לזהות האזרחית, בעיקר משום העובדה שבארצות המוסלמיות, לא היה המסגד (הדת) מנותק מהמדינה. כיום, הזהות הספרדית – וכמוה הזהות היהודית - היא גם אופציונאלית וגם נתונה לשינויים.

ההשלכה האפשרית של שינוי יסודי מעין זה בהיווצרות הזהות הספרדית טמונה בכך, שהקהילה עלולה לאבד את ההגמוניות של החוויות שבחיים המשותפים, אשר פעלו לליכודם של דורות העבר סביב זהות משותפת ומיוחדת לספרדים. פרספקטיבה זאת אינה מצערת ואפילו אינה מזיקה להמשכיות הקהילה. היא פשוט בלתי נמנעת. עם זאת, דווקא בתשובה (או בהיעדר תשובה) לאתגר זה שבשינוי חייב להתקיים שיח יסודי בד בבד עם פעולה אסטרטגית.

 

 

הספרדיות בקונטקסט הספרדי לנוכח תמורות חסרות תקדים

שינוי הקונטקסט, אתו נאלצים להתמודד הספרדים בקנדה, משמעותי ביותר. אף אם ניקח בחשבון רק היבטים מסוימים של הקונטקסט החדש הזה, נוכל לקבל מושג על היקפן של התמורות, אשר נאלצים הספרדים להתמודד בקנדה.

ברמה הבסיסית, החורף הקנדי מהווה ניגוד קיצוני לעומת חוויותיהם של ההורים והסבים ולעומת הסיפורים הספוגים בנוף מזרחי: חוף ים, שווקים וכדומה. הבדל זה יוצר פער בין-דורי. הספרדים הקנדים של היום, אשר נולדו במקומות מכוסי שלג ועצי מחט, אינם יכולים לחוש את ההמשכיות, שהדורות שקדמו להם חלקו יחדיו בשל העובדה הפשוטה, שהם פסעו באותן הסמטאות וחיו באותם הבתים שבהם גרו אבותיהם. עבור הספרדים הקנדים, ההמשכיות עם הדורות הקודמים היא יותר מעשה של רצון (טוב) מאשר תהליך טבעי.

ברמה הגיאוגרפית, קנדה (ובשל הסמיכות, גם ארה"ב) מציעה אפשרויות של קריירה מקצועית על פני אלפי קילומטרים. יש בעובדה זו שינוי משמעותי עבור המשפחות הספרדיות המסורתיות, המלוכדות מאוד, אשר חיו במרחק של מספר דקות הליכה זו מזו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. ליכודה של האחדות המשפחתית, שהיא הגרעין של התרבות ושל המסורת הספרדיות, הרבה יותר קשה לשימור. כתוצאה מכך, סבים וסבתות ממוצא ספרדי, החיים בפלורידה במשך מחצית השנה, עלולים להיות חייבים לנסוע לבוסטון, לוונקובר או לדאלאס כדי לפגוש את נכדיהם. האפשרות, כי דור יכול להשפיע על משמעות זהותו של הדור הבא אחריו על ידי ארוחות משותפות בערבי שבתות או לכבוד חגיגות משפחתיות, קשה ליישום בתנאים שכאלה.

אך, מעל לכול, החילון הסובלני השורר בקנדה מחלק את הזהות הספרדית לשני היבטים בולטים ושולטים. בראש ובראשונה, הוא מציע לספרדים את האפשרות הקלה להיות דתי פחות או יותר ממה שההורים היו, ואף דתי באופן שונה מהם. קיים ספקטרום רחב מאוד, החל ביהודים ספרדיים אשר בחרו בחרדיות בעלת נטייה אשכנזית (חב"ד על פי רוב), וכלה באלה שעברו לחילוניות ואף נהיו אתיאיסטים. נדירות הן הסבתות הספרדיות של היום אשר העלו בדעתן, שביום מן הימים הן תראינה את נכדיהן מוצאים מקלט רוחני בתנועה דתית של מזרח אירופה או, בניגוד גמור, בחיים ללא כל קשר עם היהדות. שנית, טבעה של החברה הקנדית הפתוחה מעודד דעות מנוגדות ומתעמתות בנושאים שהיו בעבר אסורים בתכלית האיסור, כמו שהיא מעודדת מצבים שלא היו מעזים להזכיר את קיומם. דעות חלוקות בנושאים כמו הומוסקסואליות, נשואים מעורבים ותמיכה (בלתי) מתפשרת בישראל הפכו למציאות יומיומית של הדור הבא של היהודים הספרדיים. הערכים והרעיונות הרבים, אשר נחשבו בעבר לנושאים קהילתיים, נוטים להפוך לדעות אישיות, והעמדות לגביהן שונות מאדם לאדם.

אף אם נסכים באשר להנחות המוצגות לעיל, אזי אנו עדיין אמורים לשאול את עצמנו איזה חלק בדרך החיים הספרדית יכול וחייב להימסר בין הדורות בקונטקסט הקנדי. דעתו של כותב מאמר זה הוא כי העימות (המוצלח) עם קשיים אלה בעלי משקל יאפשר לטפח בצורה טובה יותר את עתידה של הקהילה.

 

חזון לעתיד

נוסחת ההמשכיות, אשר אפשרה לדורות של ספרדים לשרוד, צריכה לעבור שינוי ואולי יש להמציאה מחדש. הקהילה תוכל להפיק לקחים מההצלחות ומהכישלונות של הקהילות האחרות (יהודיות כלא יהודיות) שבקנדה. אך, מעל לכול, רצוי לחשוב על גישה ספרדית ייחודית. למרבה המזל ונכון להיום, ההיסטוריה של קהילת יהודי ספרד בקנדה הוכיחה שיש מקום לתקווה, שהקהילה תדע לאגור את האנרגיה, החכמה והנחישות כדי לחגוג את יום הולדתה החמישים הבא.

 

בית השירותים הקהילתיים על שם הנרי אפלאלו ז"ל

 

הדפסהדואל

הפרדת הדת מהמדינה – נוסח קוויבק 2013

 

ענת אוזן

 

הפרדת הדת מהמדינה נוסח קוויבק 2013

 

הנושא החם, בימים אלה, בחבל הקנדי הקר קוויבק, הוא אמנת ערכי קוויבק (La Charte des Valeurs Québécoises) שהוגה ממשלת החבל בהנהגת ראש הממשלה פולין מרואה (Pauline Marois) ובהובלת השר לענייני דמוקרטיה ואזרחות, ברנרד דרנוויל (Bernard Drainville). על פי האמנה, לדוגמה, ייאסרו בשירות הציבורי, כולל במוסדות חינוך, משפט, רפואה ועוד, כל ביטויי הדת החיצוניים, כגון חבישת כיפות, טורבנים או ענידת צלבים.

ימי קנדה יודעים לספר על קוויבק כחלק מ"צרפת החדשה", אזור בצפון אמריקה בשליטת צרפת, שבתקופה מסוימת גם נאסר על לא-קתולים להתיישב בו, שעבר לידי בריטניה ב"הסכם פריס" מ- 1763. הבריטים נתנו לאזור את המעמד "חבל קוויבק" ובניסיונם להביא להתערות תושביו הצרפתית באורח החיים הבריטי, אסרו על מינוי קתולים לתפקידים ציבוריים. מגמה זו לא צלחה. האוכלוסייה הצרפתית עמדה על שימור זהותה. מאתיים וחמישים השנים שעברו מאז התאפיינו במאבק מתמיד על הזהות הלאומית של קוויבק: מצד אחד הקמתה של קונפדרציית קנדה והתבססות האוכלוסייה דוברת האנגלית ומצד שני מאבק בלתי פוסק לשימור התרבות הצרפתית של קוויבק כולל קריאות מצד חלקים נרחבים באוכלוסייה דוברת הצרפתית, לנהל אורח חיים עצמאי עד כדי התפלגות מקנדה. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים עוצבו החיים הפוליטיים והתרבותיים של קוויבק כפי שהם היום: בעקבות ה"מהפכה השקטה" (La Revolution tranquille) עברו תחומי החינוך והרווחה מטיפולה הבלעדי של הכנסייה הקתולית לאחריותה של ממשלת קוויבק, ובכך הביאו לחילון הממשל המקומי. פרק משמעותי בהפרדת הדת מהמדינה.

באותה התקופה, עלייתה לשלטון של המפלגה הקוויבקית (Parti Québécois) הובילה לשינויים במעמדה של התרבות הצרפתית והפכה את קוויבק לחבל הארץ היחיד בקנדה בו יש שפה רשמית אחת בלבד והיא הצרפתית. תוצאה נוספת של שלטון המפלגה הבדלנית הייתה עזיבה מסיבית של קוויבקים דוברי אנגלית את האזור.

בבחירות 2012 שוב עלתה לשלטון המפלגה הקוויבקית ולראשונה נבחרה אישה לעמוד בראש ממשלת קוויבק, ממשלה שמובילה היום את מהלך אמנת הערכים.

Les orientations proposées par le gouvernement ont pour objectif de poursuivre la démarche de séparation des religions et de l’État, entamée il y a plus de 50 ans dans le sillage de la Révolution tranquille. Le gouvernement québécois croit qu’il s’agit là de la meilleure façon de répondre au pluralisme religieux dans un État moderne, soucieux de l’égalité de toutes et de tous afin de tisser ensemble, par-delà les différences religieuses, morales ou culturelles de toute personne, un lien civique fort.1

מתוך אתר ממשלת קוויבק: http://www.nosvaleurs.gouv.qc.ca/en

מה המשמעות הנגזרת מהאמנה המוצעת לגבי תושבי קוויבק בני הדתות השונות, לדוגמה, היהודים?

על פי האמנה, נושאי תפקידים ממלכתיים כשופטים, מורים, מרצים, לא יוכלו לחבוש כיפה או לשאת תליון נראה עם מגן דוד בעת מילוי תפקידם. גם רופאים ונותני שירותי רפואה אחרים העובדים בבתי חולים ומרפאות ציבוריים יהיו מנועים מכך. מדברים גם על איסור הגשת אוכל כשר (או חאלאל) במוסדות חינוך ציבוריים. חברת פרלמנט בקוויבק הגישה הצעה להסיר את התואר "יהודי" משם בית החולים הגדול בעיר, בית החולים היהודי (Hopital Général Juif), בית חולים שלמרבה האירוניה, הוקם על ידי הקהילה היהודית ב- 1934 כדי לספק עבודה לרופאים יהודים שלא יכלו להתקבל לעבודה בבתי חולים בעיר וחרת על דיגלו מתן שירותי רפואה לכל, בלי הבדל דת, מוצא, שפה וגזע.

נקודה מעניינת היא גורלו של הצלב המעטר את סמלה של קוויבק. על פי הצעת האמנה, הצלב יישאר, וזאת לאור היותו סמל לתרבות קוויבק ומורשתה, ולא סממן דתי...

האמנה המוצעת עדיין צריכה לעמוד להצבעה בפני הפרלמנט של קוויבק בו מפלגת השלטון היא מפלגת מיעוט. הממשלה הפדרלית של קנדה עוקבת אחר ההתפתחויות מתוך דאגה שאמנה זו תסתור את האמנה הקנדית למען הזכויות והחרויות (Charte canadienne des droits et libertés) ותוך הצהרה של ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר (Steven Harper) שילחם בה בנחישות במידה ותפגע בזכויות האדם ובחופש הדת.

הצגת אמנת הערכים הביאה לשיתופי פעולה מעניינים בין יהודים ומוסלמים בקוויבק שנאבקים ביחד לביטולה. החברה בחבל חצויה בתגובותיה לאמנה ורגשות לאומניים באים לידי ביטוי הן בוויכוחים סוערים בתקשורת ובטוקבקים והן בהפגנות נגד היוזמה הממשלתית.

מה תהיה ההכרעה וכיצד תשפיע על הקהילה היהודית באזור?

נחיה ונראה.

1 לכיוונים המוצעים ע"י הממשלה יש מטרה והיא להמשיך את התהליך הפרדת הדתות השונות מהמדינה שהוחל בו לפני 50 שנה בעקבות "המהפכה השקטה". הממשל הקוובקי מאמין שזו הדרך הטובה ביותר לתת מענה לפלורליזם הדתי במדינה מודרנית החפצה לתת שוויון מלא לכל אחד ואחת, על מנת לרקום יחדיו – מעבר להבדלים הדתיים, המוסריים או התרבותיים של כל אחד ואחת - קשר אזרחי איתן. (מתוך אתר ממשלת קוויבק: http://www.nosvaleurs.gouv.qc.ca/en

הדפסהדואל

מן המערכת

 

מן המערכת

 

אשר כנפו

 

 

לפני עשור, ביקרתי לראשונה במונטריאול. הגעתי לשם כיושב ראש הנהלת התזמורת האנדלוסית הישראלית. התזמורת הוזמנה להופיע בהרכבה המלא בערב גאלה שנעל את הפסטיבל המקומי שנקרא "קֵנְזֵיין ספרד", ( Quinzaine Sépharade) כלומר "שבועיים של יהדות ספרד".

 

"שבועיים של יהדות ספרד" הם פסטיבל שנערך במונטריאול על ידי הקהילה היהודית-ספרדית אחת לשנתיים. במשך השבועיים האלה מתקיימות מידי יום ביומו עשרות פעולות תרבות. בין הפעולות היו העלאת הצגות שנכתבו על ידי מחזאים מקומיים ובוימו במיוחד לצורך הפסטיבל, ערבים מוסיקליים מכל הסוגים החל בג'אז, דרך קונצרטים של מוסיקה קלאסית וכלה במופעי מוסיקת לדינו או מוסיקה ה'אָלָה'. למוסיקה האנדלוסית היה אז נציג מקומי מן המעלה הראשונה, רבי שלמה אמזלאג ז"ל, הלא הוא סמי אל-מוגרבי האגדי שבחר לגור במונטריאול אחרי שניסה לשווא להתאקלם בארצנו. היו שם הרצאות בנושאים שונים ומגוונים ובמיוחד על יהדות מרוקו. ערב מיוחד התקיים לכבוד תריסר מחברים מקומיים שהציגו את ספריהם החדשים שנכתבו במהלך השנתיים שקדמו לאירוע. תערוכות רבות של אמנים מקומיים ואמן אורח התקיימו במקומות שונים בעיר. ראויה לציון תערוכה גדולה במיוחד שהתקיימה בספרייה של הקהילה הספרדית. זאת הייתה תערוכה מקיפה על מרוקו, ההיסטוריה שלה והתרבות שלה. בתערוכה הוצגו מאות מוצגים עתיקים ממרוקו: כתבי יד, מסמכים, ספרים עתיקים, פרטי לבוש מהודרים, כלי קודש, תכשיטים וחפצי אמנות. כל המוצגים נשמרו היטב במשפחות שעלו ממרוקו והושאלו למארגני התערוכה. בתוך התערוכה הגדולה הייתה תערוכת כתובות מרהיבות ממוגדור שבמרוקו. מצפייה בתערוכה הזאת נולד שיתוף הפעולה שלי עם אחד ממארגני התערוכה, דוד בן שושן, לימים נשיא הקהילה. משיתוף פעולה זה, נולד ספרנו המשותף, אלבום הכתובות: חתונה במוגדור שיצא לאור בירושלים בשנת 2005.

 

כל מה שראיתי מסביבי במסגרת הפסטיבל הזה עורר את התלהבותי ואפילו את קנאתי. כן, קנאתי בשפע העצום של הפעילויות. איך קהילה שמונה רק שלושים אלף נשמות (אני מתכוון לקהילת יוצאי מרוקו) הצליחה במה שמאות אלפי יוצאי מרוקו בישראל לא הצליחו? שאלה זאת הטרידה אותי מאוד. ליהדות מרוקו בישראל יש ללא ספק הצלחות גדולות. יש לנו שרים, חברי כנסת, ראשי ערים, גנרלים, פרופסורים וכן הלאה וכן הלאה... מה שחסר לנו, זו פריצת דרך תרבותית. מה אנו עושים עם כל העושר של עברנו? היכן באה לביטוי התרבות שלנו? מה אנו מורישים לילדינו מתוך אוצרות הרוח של אבותינו? כל אלה הוזנחו בצורה קשה מאז הגיעו גלי העליה השונים מהארץ. הסיבות להזנחה זו הן רבות ולא כאן המקום לפרטן, אבל עבודות רבות כבר הוקדשו להן.

 

קהילת יהודי מרוקו שראיתי במונטריאול במהלך ביקור זה ובביקורים שבאו אחריו, היא קהילת מאוחדת, סולידארית וגאה, המתעקשת לחנך את בניה לכבד את הוריהם ואת מורשתם, לאהוב את עם ישראל ואת ארץ ישראל.

 

 

 

לא ייפלא אפוא שמערכת ברית מצאה לנכון להקדיש גיליון מיוחד לקהילה המופלאה הזאת, הקהילה הספרדית של מונטריאול.

 

אשר כנפו

 

יום העצמאות במונטראול

הדפסהדואל