וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ

 

דר' גאולה צרויה

 

וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ בראשית לב כה-כו

 

לזכרו של דוד כנפו ז"ל

 

"כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, כנגד חלונו, וכיוון שהגיעה חצות לילה, היתה מנשבת ורוח צפונית ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו, מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר." (ברכות ג' ד' וירושלמי, שם א' ע'י')

 

 

 

 

 

בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה לִירוּשָׁלַיִם,

 

בּוֹאֲךָ עִיר-דָּוִד,

 

בַּעֲבָרְךָ לְיַד גֶּשֶׁר-הַמֵּיתָרִים,

 

כִּנּוֹר-דָּוִד-בְּעִיר-דָּוִד,

 

בִּפְנוֹתְךָ יְמִינָה לְגִבְעַת שָׁאוּל

 

בִּדְמָמָה וְיִרְאַת כָּבוֹד

 

בַּצַּעַר וּבַיָּגוֹן

 

תִּרְאֶה עוֹלִים בַּהֲמוֹנִים

 

רְבָבוֹתרְבָבוֹת,

 

חֲבֵרִים וְאוֹהֲבִים

 

שֶׁבָּאוּ מִמֶּרְחַקִּים

 

לְלַוּוֹת לְדַרְכּוֹ

 

אֶת דָּוִד, נֵצֶר לְבֵית כְּנָאפוֹ.

 

הֵיאַךְ דָּוִד בָּא לְשָׁאוּל?

 

הַאִם לְנַגֵּן נִגּוּן עַתִּיק בָּא?

 

הַאִם לְתַקֵּן תִּקּוּן-עָלוּם

 

מֵרֵאשִׁית הַמְּלוּכָה בְּיִשְׂרָאֵל, בָּא?

 

וְאוּלַי לְהָשִׁיב כְּנַף-בֶּגֶד-מַלְכוּת קְרוּעָה

 

בָּא דָוִד אֶל שָׁאוּל הַנָּם בַּמְּעָרָה?

 

בְּאוֹתוֹ יוֹם עָמַד עוֹלָמִי מִלֶּכֶת.

 

עֵת דִּמְדּוּמִים הָיְתָה

 

אֶתְמוֹל יוֹם כִּפּוּר וּכְבָר סֻכּוֹת

 

נָטַשְׁתִּי הַמִּטְבָּח וְהָאוֹרְחִים

 

וְחָבַרְתִּי לַנַּחְשׁוֹל הַמִּתְפַּתֵּל

 

שֶׁל הַפְּקָק הַמְּטַפֵּס אֶל גִּבְעַת שָׁאוּל.

 

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי

 

רָאִיתִי מַה טוֹב בִּפְקָק

 

הַפְּקָק הֶהָזוּי הַהוּא

 

כְּאִלּוּ אָמַר לִי

 

אֵין לְמַהֵר,

 

צָרִיךְ כָּבוֹד וּפֵאֵר

 

הָדָר וָהוֹד

 

כִּי מְלַוִּים הַיּוֹם נֵצֶר לְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד.

 



 

וְאַתָּה דָּוִד כְּנָאפוֹ

 

בָּחַרְתָּ לָלֶכֶת לְלֹא גִּנּוּנִים

 

סְתָם כָּךְ, כְּאִלּוּ לֹא קָרָה דָּבָר

 

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט כְּהֶרְגֵּלְךָ בַּקֹּדֶשׁ

 

שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ הַבְּרִיּוֹת

 

שֶׁלֹּא יֵשְׁבוּ עָלֶיךָ שִׁבְעָה

 

וְשֶׁלֹּא יַשְׁמִיעוּ הֶסְפֵּדִים לִכְבוֹדְךָ

 

וְאַתָּה דָּוִד כְּנָאפוֹ הָלַכְתָּ לְךָ

 

אַךְ אָנוּ הַמִּשְׁפָּחָה-הַחֲבֵרִים-אוֹהֲבֶיךָ

 

לְהזִִּיל דִּמְעָה לֹא הִסְפַּקְנוּ

 

אָז אָנָּא, רֶגַע קָט הַב לָנוּ.

 

וְאִם חָשַׁבְתָּ לָלֶכֶת סְתָם כָּךְ,

 

דַּע לְךָ דָּוִד כְּנָאפוֹ:

 

לְרִבּוֹן עוֹלָם תָּכְנִיּוֹת מִשֶּׁלּוֹ

 

וְהַבּוֹרֵחַ מֵהַכָּבוֹדהַכָּבוֹד מַשִּׂיגוֹ

 

עַל כֵּן רָאוּ עֵינַי בַּיּוֹם הַהוּא

 

פֵּאֵר וְהָדָר מְלַוִּים אוֹתְךָ

 

כְּאִלּוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ הָיָה שָׁם

 



 

וְשָׁם בַּהַלְוָיָה הַמַּלְכוּתִית

 

שָׁמַעְתִּי עַל הַסֵּפֶר שֶׁל סַבָּא רַבָּא רַבִּי יוֹסֵף כְּנָאפוֹ זיע"א

 

שֶׁעָרַכְתָּ וְשֶׁעָמַדְתָּ לְהוֹצִיא לָאוֹר

 

וּלְעֵינֵי רוּחִי הִתְרַחֲשָׁה עֲלִילַת-סְתָרִים

 

וּבְעֵינֵי רוּחִי

 

רָאִיתִי הַקֶּשֶׁר הַנִּסְתָּר

 

בֵּין הַיּוֹם הַנּוֹרָא וְהַנִּשְׂגָּב

 

בּוֹ הֶחְלַטְתָּ לְהָבִיא לְאוֹר הָעוֹלָם

 

אֶת הַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ

 

לְבֵין מַחֲלָתְךָ הַנּוֹרָאָה.

 



 

בַּיּוֹם הַנִּשְׂגָּב וְהַנּוֹרָא הַהוּא

 

אָמַר רִבּוֹן-עוֹלָם לַפָּמַלְיָה שֶׁל מַעְלָה

 

"צַדִּיק וְיָשָׁר יֵשׁ לִי בֵּין דָּרֵי מַטָּה

 

שֶׁאֵין דּוֹפִי בוֹ

 

וּשְׁמוֹ דָּוִד כְּנָאפוֹ

 

וְהוּא עוֹמֵד לְקַדֵּשׁ שְׁמִי בָּרַבִּים".

 



 

מִיַּד קָפַץ רָגְזוֹ שֶׁל סַמָּאֵל הָרָשָׁע

 

וְהוּא אָמַר לְדָוִד כְּמִתְחַנֵּף

 

"הַנָּח לְסֵפֶר זֶה

 

אֵין בּוֹ מַמָּשׁ... "

 

וְדָוִד מַבִּיט בּוֹ בְּבִטּוּל

 

וּמַמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ, וְעוֹבֵד בְּיֶתֶר עֹז

 

כִּי הַזְּמַן קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה

 

וְהָרָשָׁע שָׁב אֵלָיו יוֹם-יוֹם וְשָׁעָה שָׁעָה

 

לְהָנִיאוֹ מִמְּלֶאכֶת קָדְשׁוֹ,

 

וְאֵינוֹ יָכֹל לוֹ.

 

אָז בָּא שׁוּב אֵלָיו בְּזַעַם וּמְאַיֵּם:

 

"אֶפְגַּע בְּךָ וּבְכָל אֲשֶׁר לְךָ!"

 

וְדָוִד אֵיתָן-ְנָחוּשׁ בְּדַעְתּוֹ

 

עוֹבֵד בִּמְסִירוּת וְעוֹשֶׂה מְלַאכְתוֹ

 

וְהָרָשָׁע הַהוּא אֵינוֹ מַרְפֶּה

 

וּפוֹגֵעַ הוּא בְּכָל חֶלְקֵי גּוּפוֹ

 

אַךְ אֵינוֹ יָכֹל לְרוּחוֹ

 

דָּוִד מְהַדֵּק שְׂפָתָיו וּמַחְרִישׁ

 

כִּי עָלָיו לְסַיֵּם הַמְּלָאכָה

 

וּלְהָבִיא בְּאַהֲבָה רַבָּה

 

 

 

אֶת סֵפֶר סַבָּא-רַבָּא

 

אֶל אֲוִיר הָעוֹלָם

 

תְמוּרָה לִכְנָף-בֶּגֶד-מַלְכוּת נֶעֶלָמָה

 

מִזֶּה יָמִים יָמִימָה,

 

כִּי חוֹבוֹת יֵשׁ לְהָשִׁיב...

 

וּלְאַחַר מִלְחֶמֶת אֵיתָנִים מַתִּישָׁה

 

וּלְאַחַר מַחֲלָה מָרָה וְקָשָׁה

 

וְיִסּוּרִים רַבִּים וְטִפּוּלִים כּוֹאֲבִים

 

וּמְסִירוּת נֶפֶשׁ מֻפְלָאָה

 

שֶׁלּוֹ, שֶׁל הַיְּלָדִים וְהָרַעְיָה,

 

בָּא סַמָּאֵל הָרָשָׁע

 

שְׂטוּם עַיִן וּמְרוּט כְּנָפַיִם

 

הוֹפִיעַ אֵצֶל דָּוִד כְּגַנָּב-בַּלַּיְלָה

 

וְהִצִּיעַ לוֹ עִסְקָה

 

וְכָךְ אָמַר הוּא: "הַשָּׁלוֹם לְךָ?"

 

וְדָוִד עוֹנֶה: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים, בְּרַח לְךָ !"

 

 

 

אָז יֹאמַר סַמָּאֵל בִּלְחִישָׁה:

 

"הַסֵּפֶר תְּמוּרַת חַיֶּיךָ!"

 

וְדָוִד, נֵצֶר-לְבֵית-כְּנָאפוֹ

 

צוֹחֵק וְצוֹחֵק וְצוֹחֵק

 

וּצְחוֹקוֹ הָרָם מִתְגַּלְגֵּל

 

מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ...

 

כִּי יָדַע דָּוִד שֶׁבְּעֶזְרַת הָאֵל

 

יֵצֵא הַסֵּפֶר עַל אַף וְחַמַּת סַמָּאֵל

 

וְיָדַע דָּוִד כִּי עֵת-לִחְיוֹת

 

וְעֵת לְקַדֵּשׁ-שֵׁם-שָׁמַיִם

 

וְעוֹד יָדַע דָּוִד כִּי מְסִירוּת-נֶפֶשׁ

 

מְזָמַנְתוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא

 

וְעוֹד יָדַע דָּוִד

 

כִּי צַדִּיקִים-בְּמִיתָתָם-נִקְרָאִים-חַיִּים

 

וְעַל-כֵּן

 

דָּוִד-כְּנָאפוֹ-חַי-בְּלִבֵּנוּ-וְקַיָּם-לָעַד

 

וְזוֹ נֶחָמָתִי לִבְנֵי בֵּיתוֹ, לְמִשְׁפַּחְתּוֹ וּלְכָל אוֹהֲבָיו.

 



 

 

 

 

 

הדפסהדואל

מרסדס 1889

 

שירה אוחיון

 

מרסדס 1889

 

 

 

סַבְתָּא שֶׁלִּי

מרסדס 1889

כְּבָר לֹא נוֹסַעַת.

 

סַבְתָּא שֶׁלִּי מרסדס

לֹא תִּסַּע עוֹד פַּעַם

מהחודריה בטטואן

לַבְּלוֹק בְּדִימוֹנָה.

 

רַק אַחֲרֵי מוֹתָהּ

נָסְעָה גּוּפָתָהּ

בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

מֵהַמָּכוֹן הַפָּתוֹלוֹגִי בסורוקה

לִירוֹחָם אוֹ לְאֵיזֶה מוֹשָׁב

בַּדָּרוֹם

 

טִיּוּל אַחֲרוֹן

לִפְנֵי שֶׁמַּשָּׂאִית הַדֹּאַר הָאֲדֻמָּה

שֶׁל מֵאִיר הַשָּׁכֵן

הוֹבִילָה אוֹתָהּ אַחַר כָּבוֹד

אֶל בֵּית הַקְּבָרוֹת

שֶׁל דִּימוֹנָה

בְּחוֹלוֹת הַמִּדְבָּר,

 

 

 

לִצְלִילֵי פְּסוּקֵי תְּהִלִּים

שֶׁל הַזָּקֵן שֶׁעַל הַגּוּפָה בִּקֵּשׁ לִשְׁמֹר

שֶׁלֹּא תִּטַּלְטֵל

וּבִכְלָל הִתְבַּלְבֵּל

וְחָשַׁב שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל

עַל אֵיזֶה יְהוּדִי אַחֵר...

 

סַבְתָּא שֶׁלִּי מרסדס

תָּמִיד הִתְלוֹנְנָה

שֶׁחוּץ מטטואן לְדִימוֹנָה,

וְאוּלַי פַּעַם לַבָּר-מִצְוָה

שֶׁל אֲחִי בַּכֹּתֶל

בִּירוּשָׁלַיִם,

הִיא אַף פַּעַם לֹא נוֹסַעַת.

 

הָיִיתִי לוֹקַחַת אוֹתָהּ לְטִיּוּל

לְבֵית הַקְּבָרוֹת הַיְּהוּדִי שֶׁל טטואן

שֶׁתָּנוּחַ בְּשָׁלוֹם

לְצַד כֹּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ

וּלְצַד הַצַּדִּיק אֶבֶן אלוליד

שֶׁכֹּה אַהֲבָה...

 

 

 

הדפסהדואל

שירים

 

 

 

 

פנינה אליאני-שורוק

 

שירים

"לתפישתו של רבי נחמן, על האדם לנסות לתקן את מוקד הבעייתיות, את הניצוץ הראשון של הדיבור האלוהי שממנו נברא העולם, על-ידי "כיבוש" תחום אחר תחום בעולם המחשבה ("בחינת החוכמה")- החלל הפנוי. כך מתאפשר לאדם לעשות את החלל הפנוי שבתוכו הוויה יצירתית של נפשו הבשלה. רק על-ידי הרחבת הדיבור היוצא מהחלל הפנוי יכול אדם לפעול את פעולתו- לתקן את נשמתו, לבטל את האפיקורסיות ואת עולם המבוכה שנוצר בעטיו של קושי תודעתי עקרוני זה." (מתוך: "מסע בחלל פנוי"/ דב אלבוים)

 

תַּשְׁלִיךְ

 

עֶבְרָה וְזָעַם וְחָרוֹן - כֻּלָּם

מִשְׁלַחַת מַלְאָכִים רָעִים

עוֹמְדִים מֵעָלַי

מְקַנְּנִים

לַכַּלּוֹת.

רָצָה לַנָּהָר שֶׁלְּךָ, סַבָּא,

לִקְשֹׁר לָהֶם מִשְׁקוֹלוֹת כְּאֵב

מִיְּמֵי הָאִישׁ הַהוּא. פַּרְעֹה.

לְהַשְׁלִיךְ לַמְּצוּלוֹת

לְהַאֲבִיד וּלְאַכֵּל

בָּאֵשׁ

ובתמרות

עָשָׁן.

 

אֵשֵׁב שִׁבְעָה וְאֶטְבֹּל וְאֶעֱלֶה זַכָּה וּבָרָה. ראש השנה תשס"ט 1.10.2008

 

אִישׁ וְאִשָּׁה בֶּחָלָל הַפָּנוּי

לָשֶׁבֶת בְּיַעַר מָלֵא עֵצִים

וּצְלָלִים. לַחְשֹׁב עַל אָדָם

שֶׁלֹּא יָכֹל לִהְיוֹת לְבַדּוֹ.

כִּמְעַט הִשְׁתַּגֵּעַ

לְבַדּוֹ.

הָפַךְ בְּדַעְתּוֹ, מִתְגָּרֶה

בְּנַפְשׁוֹ, מְחַפֵּשׂ לִבְרֹא

הַטּוֹב מֵרֵעַ

לְצַמְצֵם

וְלִגְדֹּר

שֶׁטַח לְחָלָל הַפָּנוּי לַבְּרִיאָה

בְּמִלָּה

בְּמִשְׁפָּט

בִּדְבָרִים.

 

וְהָאִשָּׁה הוֹפֶכֶת בַּדְּבָרִים

מְחַלֶּלֶת הִבְרִיאָה לַחְדֹּר וּלְפַתּוֹת

לִהְיוֹת עֲרוּמָה בַּחֲלַל הַמֻּפְקָר.

לִהְיוֹת. 19.10.2008

כַּמָּה קָטָן

 

") ומבשרי אֶחֱזֶה אֱלֹהַּ." ) איוב,י"ט,26

 

כַּמָּה קָטָן.

אָדָם קָטָן. קָטָן. קָטָן.

כְּמוֹ הָאֵל שֶׁבָּרָא יֵשׁ מֵאַיִן

וְנָסוֹג לְאִי מְצֻמְצָם וְגָדוּר.

 

כַּמָּה יִסּוּרִים בַּיְּצִירָה.

לִבְחֹר.

לְוַתֵּר. לְבַתֵּר בַּבָּשָׂר

לְמַעַן הָאַחֵר.

 

לִבְחֹר

אַהֲבָה עַל אַהֲבָה

וּלְהִשָּׁאֵר

שָׁלֵם?

 

לְהִכָּשֵׁל וְלִמְעֹד

וְלִשְׁבֹּר הַכֵּלִים עוֹד

וְעוֹד

עַד יְהִי אוֹר.

 

לִנְשֹׁם הַנִּיצוֹץ

בְּשָׂרִי מִבְּשָׂרוֹ אֶחְיֶה. 13.10.2008

 

לֹא לִשְׁכֹּחַ לְתַקֵּן אֶת הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים

 

בַּתְּהוֹם אֲנִי סוֹלֶלֶת דֶּרֶךְ לָרֶחֶם

לַחְזֹר לִהְיוֹת עוֹבֵר יוֹנֵק

מֵחֶבֶל הַטַּבּוּר. לְהַתְחִיל

מְחַדֵּשׁ לְהַעֲרוֹת מְזוֹנוֹת

לֶאֱגֹר כֹּחוֹת

לִבְנוֹת הֵיכָלוֹת

לִיצֹר כֵּלִים חֲדָשִׁים

לֹא לִשְׁכֹּחַ לְתַקֵּן הַשְּׁבוּרִים.

לִבְקֹעַ מֵהַשְּׁלִיָּה

לְנַתֵּק הַחוּט

לַצֵּאת לָאוֹר

לִזְחֹל עַל הַבֶּטֶן וּלְהָרִים רֹאשׁ

לְהִסְתַּכֵּל לְכֻלָּם בָּעֵינַיִם

לְסַדֵּר שׁוּב אֶת הַכֵּלִים

מִבְּרֵאשִׁית. .22.10.2008

 

 

 

 

 

 

לִבְרֹא טוֹב

 

פַּעַם הָיִיתִי חֶרֶב נִשְׁלֶפֶת

בּוּעָה לְהִתְפַּקֵּעַ

יוֹרָה מִלִּים בָּלִיסְטְרָאוֹת

לִשְׁמֹר עַל סֵדֶר הָעוֹלָם

לְתַקֵּן תַּקָּנוֹת חֲלַל

הַיּוֹם אֲנִי בַּקָּצֶה

מְשֻׁגַּעַת

בַּיַּעַר

מְנוֹפֶפֶת

בַּחֶרֶב

בֵּין סִבְכֵי הָעֵצִים וְהַשָּׁנִים

מְבַתֶּקֶת שְׁבִילִים וּתְלָמִים

חוֹתֶרֶת בַּתֹּהוּ מֵאָז

לִהְיוֹת עֻבָּר

לִצְרֹחַ

שַׁלְוָה.

 

מְעָרָה מַיִם מִמַּעֲמַקִּים לִרְחֹץ

בַּדֶּרֶךְ חוֹצָה אֶת הַנָּהָר הָרַע

לִבְרֹא

טוֹב.

20.10.2008

 

וֶאֱלֹהִים צִיֵּר אוֹר מֵחֹשֶׁךְ

 

וֶאֱלֹהִים צִיֵּר אוֹר מֵחֹשֶׁךְ וְאֶת הָאִשָּׁה

פִּסֵּל מִצֶּלַע

הָאָדָם שֶׁחָשׁ לְבַדּוֹ.

אָז לָמָּה כְּשֶׁהִיא לְצִדּוֹ

הוּא בְּדַרְכּוֹ מַגְבִּיהַּ אֵלֶיהָ גַּבּוֹ?

 

בֶּחָלָל הַפָּנוּי נִדְרָכִים שְׁנֵי שְׁבִילִים

מְחַפְּשִׂים מְחַבֵּר.

תֹּהוּ וּבֹהוּ בּוֹהִים וְתוֹהִים מַה

לַעֲשׂוֹת בַּגַּן? אֵיךְ לֹא לִפֹּל חָלָל?

אֵיךְ?

 

הָרוּחַ בֵּין הָעֵצִים

שׁוֹרֶקֶת בֵּין הַתַּפּוּחִים

לְהַחְזִיר אֶת הַקֶּסֶם וְהַפַּחַד

שֶׁל הַנָּחָשׁ

לְהַשִּׁיל הַנֶּשֶׁל

לִבְרֹא

הָאוֹר

מְחַדֵּשׁ

וּלְהַמְשִׁיךְ

לָלֶכֶת.

28.10.2008

 

הדפסהדואל

שני שירים

 

 

חוה נתן

שני שירים

 

 

הֲוָיָה מִתְרַחֶשֶׁת

 

הֲוָיָה מִתְרַחֶשֶׁת נְקוּדַת אוֹר בָּאֲפֵלָה בּוֹהֶקֶת, קְצֶה לֶהָבָה

נֵר נְשָׁמָה, נְשִׁימָה בְּכֹחַ מָה

בְּחָכְמָה, עוֹלָה לְהָבָה,

כָּחֹל כָּתוּב עַל לָבָן כְּאֵגֶל טַל

נִפְגָּשִׁים מַיִם אֵשׁ,

בְּחֶסֶד וַדִין בְּרַחֲמִים רַבִּים.

מֵרֶחֶם עֶלְיוֹן חַם, יוֹצִיא לַמֶרְחָב

מִמַּר יֶצֱא מָתוֹק עָמֹק בְּלֵב הֲוָיָה מִתְהַוֶּה,

הֹוֶה נְשִׁימָה, קוֹל בְּכִי, דְּמָמָה דַּקָּה

עֵינֵי נֶפֶשׁ נִפְקָחוֹת, לַחוֹת פְּקוּחוֹת זוֹהֲרוֹת,

בְּאוֹר עֶלְיוֹן, מִתְנַגְּנוֹת בְּקוֹל נִגּוּן חֲרִישִׁי

יָגוֹן שִׂמְחָה, מָה שֶׁבֵּינֵיהֶם,

עַל אֶבֶן סַפִּיר חֲקוּקוֹת אוֹתִיּוֹת

לָבָן שַׁחוֹר.

בֵּינֵיהֶם, מִזְדַחֲלִים אוֹר וְחֹשֶׁךְ גִּנְזֵי גְּנָזִים

אוֹר גָּנוּז גָּלוּי נִסְתָּר

חוֹדֵר פְּנִימָה, נִדְחֶה לַחוּץ

שְׁאִיפָתוֹ לְהָאִיר אֶל שֹׁרֶשׁ הַוָיִיָתוֹ,

אוֹר רִאשׁוֹן יָאִיר אֹפֶל בְּנֵר תָּמִיד,

נֵר נְשָׁמָה תָּעִיר נְשִׁימָה,

בְּרוּחַ אַפּוֹ יָשׁוּב, יָשִׁיב נִגּוּן אֵין סוֹף,

קָטַע, נַטַע, נְקוּדַת אוֹר בְּנֶצַח.

קָשׁוּר בַּשֹּׁרֶשׁ, מַזְהִיר כְּכוֹכָב, כֶּתֶם אַחְלָמָה, נִצוֹץ מִמֶרְכַּבְתוֹ

מְרַצֵּד בָּעוֹלָמוֹ חַבוּר לִבְרִיאָתוֹ,

נוֹגֵעַ בְּעֶדְנָה ,בְּפָז חוּטֵי הֲוָיָה.

קוֹל דַּק בְּנִימֵי קְלָרִינֵט, מוֹסֵר צְלִיל נַפְשׁוֹ לְקוֹל הַקּוֹרֵא,

עוֹנֶה כְּהֵד, בִּשְׁלֵמוּת בְּאַהֲבַת אֵין סוֹף.

שׁוֹמֵעַ זְמִירוֹת,

מְעוֹרֵר יְקוּם לִפְעֻלַּת יוֹמוֹ

פּוֹרַט עַל נִימִים דַּקִּים שֶׁבְּדַקִּים,

יַעֲבֹר כְּחוּט שְׂעֲרָה בֵּין שְׁבִילֵי זָהָב,

מַלְאָכוֹ יְלַטֵּף רָאשִׁי חִטָּה נָעִים בִּצְלִיל הָרוּחַ.

יוֹרֵהוּ הַשְּׁבִיל, בּוֹ יֵלֵךְ לְבֶטַח

בֶּחָכְמָה וַחֶסֶד,

רוֹבַדִים רוֹבַדִים בֵּין תַּלְמַי הַשָּׂדֶה

יָאִיר פֶּרַח אִילָן,

יַעֲבִיר בִּנְּשָׁמָה, תֶּדֶר וְעוֹד תֶּדֶר.

יִדֹּר יִשְׁכֹּן, נִסְתָּר נִגְלֶּה

יַעֲלֶה מִגְנַזָיו אוֹצָרוֹת,

נִיצוֹצוֹת אוֹר.

מִתּוֹךְ אֲפֵלָה,

יַעֲלֶה הֶאָרָה.

אוֹתִיּוֹת קָמוֹת

 

אוֹתִיּוֹת קָמוֹת, מְרַחֲפוֹת,מִתְגַּלְגְּלוֹת

מִתְּגַלמוֹת בְּמִלִּים.

מֵעֵינֵי הָרוּחַ, נוֹבְעִים נִיצוֹצוֹת,

חֲרוּטִים בְּלָבָן עַל לוּחַ בַּזֶּלֶת .

עוֹלֶה

מַעְיָן מַיִם חַיִּים

הִשְׁתַּקְּפוּת, זִכָּרוֹן נְשָׁמָה עַתִּיקָה,

לְבוּשָׁה כִּסּוּיִם,

סְבִיבָה מְרַחֲפוֹת מְחוֹלְלוֹת אוֹתִיּוֹת

צֵרוּפֵי מִלִּים נִשְׁכָּחוֹת,

מִתְעוֹרְרוֹת מִתְהַווֹת

סְמוּיוֹת גְּלֻיּוֹת כְּדָגִים בְּמֵי חֶסֶד, עוֹלוֹת יוֹרְדוֹת,

בָּנֶיךָ יוֹסֵף, שֶׁאֵין עַיִן רָעָה שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם

מֻקָּפִים בַּהַשְׁגָּחָה,

הִלָּה עֵליוֹנָה מָּגִנַה, עַתִּיקָה,

בְּרִית עוֹלָם.

 

שָׁקְטוּ מַיִם, מִי קֶצֶף בְּשׁוּלֵי לַבַן

בְּתוֹכָן מִתְהָווֹת אוֹתִיּוֹת, אוֹתוֹת

רָזִי רָזִים,

רְמָזִים מְאַמְּתִים

מְתֲעַתְעִים מְזִּימִים

חִידוּדֵי חִידוּדִים

בְּתוֹכָם נֵעֶטָפוֹת אֱמֶת,

חַי וַמֵת.

 

אָלוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם בּוֹחֵן בְּעָפַעפֲיו

קְלִפַּת אֱגוֹז, צִיּץ נוֹבֵל,

מְפָרֵק מְחַבֵּר מְשָׁבֵּר

יִרְצֶה יְאַחֵד, יִרְצֶה יֵהָרֵס.

יִרְצֶה,

יַעֲלֶה בִּשְׁבָרִים נִיצוֹצוֹת, אוֹרוֹת קְטַנִּים מְרָצְדִים.

מְיַחֲלִים.

חַבֵּר אוֹתִיּוֹת הַקֵם בִּנְיָן עוֹלָם

חַבֵּר אוֹרוֹת- הָאֶר עֲלֵיהֶם בְּזַהֲרוּרִי רֹךְ,

עוֹרֵר נְשָׁמוֹת בַּזִּכָּרוֹן שָׁלֵם

חָבֵר נִיצוֹצוֹת, תַּקֶן, הָכֵן,הַבֵן

גָּלָה אַהֲבָה

הוֹרֵד שֶׁפַע,

אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח יָאִיר,

אוֹתִיּוֹת בְּלָבָן, מִלִּים

מִוּטְבָעִים בְּבַזֶּלֶת,

הַבְטָחָה שְׁבוּעָה, קָיֵּים נָא, זִכָּרוֹן תָּמִיד.

 

 

 

הדפסהדואל

הומור יהודי במרוקו

 

אשר כנפו

 

 

 

הומור יהודי במרוקו

 

 

 

פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כל אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק המריר כלשהו היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.

 

 

 

הפתגם

 

 

 

הפתגמים הם הגילוי הברור ביותר של החשיבה ההומוריסטית של יהודי מרוקו. אלפי פתגמים רוויי אירוניה הסתובבו בין המשפחות של יהודי מרוקו בכל מקום ומקום בו חיו. דודי, מכלוף כנפו ז"ל, אסף וכינס בעזרת אחיו ואחותו למעלה מאלפיים פתגמים. פרופסור יוסף שטרית סיפר לי שהוא אסף חמשת אלפים פתגמים שהיו בשימוש בעיר תרודנט ולמעלה מעשרת אלפים פתגמים למרוקו כולה. האין זה מדהים?

 

הפתגמים שמשו את היהודים בכל מצב מחייהם. הם בטאו את המצוקות, הצער, החשדנות, הכעס והלעג שלהם. רציתי לכתוב שהם ביטאו את השמחה, אך ככל שחיפשתי לא מצאתי פתגם שיבטא שמחה אמיתית: שמחה לאיד כן: לְפְדוֹלִי כאי יִכְלְס מְן ְשְכַּרְתוֹ (זה שנכנס לעניין לא לו, משלם את הנזק מכיסו), דִּי זַאב לַעְסָא יִתְכַאלא בִּיהָה (מי שמביא מקל, ילקה בעצמו מאותו מקל). ואם נחשוב על הפתגם כאמצעי חינוכי, נוכל להגיד שהפתגם האחרון נועד בין היתר, ללמד את האדם לקחת אחריות על מעשיו.

 

כאמור, באמצעות הפתגם, היהודי הביע את כעסו, וכך, אולי, נמנע מלהגיע לאלימות: "תְּכְלְנִי נְזְבֵּדְכּ" (הכנס אותי על מנת שאוציא אותך) אומר, למשל, מישהו שהיטיב עם חברו ועזר לו להתקבל באיזה מקום עבודה וזה מיד מתחיל לחתור תחתיו. "סִי מַאי בִּית סִי מַאי סְבָּאח!" (אחד לא יִשן והשני לא יקיץ) יגידו על שני אנשים גרועים באותה מידה.

 

יש פתגמים ששימשו כדי להביע לעג: אישה אומרת על אישה אחרת, זקנה המתאפרת ומתלבשת כמו צעירה כדי למשוך את תשומת לִבּם של הגברים: דְּזָ'אזָ'א פְלְמוּת אוּעִינִיהָ פְדְפְרְפִיש1 (המשמעות: התרנגולת נשחטה והיא עדין תרה בעיניה אחרי המחזרים). יש כמובן הרבה רשעות באנלוגיה הזאת בין התרנגולת השחוטה, התרה בעיניה אחרי המאהב שלה לבין אישה מזדקנת, אבל זו דרכם של פתגמים שככל שהם מוחצים, הם מוצלחים יותר.

 

 

 

הכינויים

 

 

 

לשימוש בכינויים יש מקום גדול בקהילות היהודיות במרוקו. עד היום, למעלה מחמישים שנה אחרי שעזבנו את עירנו, כאשר אני פוגש חבר ילדות, הוא אומר לי: אתה זוכר את פלוני בן פלוני? אני מקמט את מצחי כדי לזכור מיהו אותו פלוני בן פלוני, אז חברי דוחף אותי קלות ואומר: בּוֹ לְכְּלָאב!!! שמתם לב לכך ששמתי אחרי הכינוי בּוֹ לְכְּלָאב שלוש קריאות ביניים? זה מפני שחברי שם אותם שם בכוונה כדי לעורר את זכרוני מתרדמתו.

 

ואכן, כמעט לא הייתה משפחה שלא הודבק לה כינוי כגון: בן טנה, (הבן של סולטנה) בן נגרו, (בן הכושי) בן לוקו (בן המשוגע). והכינוי היה תופס עד כדי כך שלפעמים הוא הפך לשמה של אותה משפחה. משפחת אלמוזנינו עברה בחלקה מתטואן לסְפְרוֹ. מיד זכתה לכינוי 'תטואני', היום תוכלו למצוא באותה משפחה שנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא אלמוזנינו (אלה שנשארו בתטואן) ושנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא תטואני (אלה שעברו לסְפְרוֹ).

 

 

 

ניבים וביטויים

 

 

 

הניבים והביטויים תרמו גם הם את חלקם להומור של יהודי מרוקו. כשמישהו רצה להתפטר ממי שהוא, הוא לא אמר לו בפשטות: 'לך מפה!' אם הוא היה חי עמנו כאן, היה אומר לו קרוב לוודאי: 'תתנדף' או 'תתחפף'. במרוקו העדיפו לשון ציורית: 'זיד כְלְפָה!' - הוסף צעד, המשך לצעוד כדי שלא נצטרך לראות אותך עוד (היום הצעירים אומרים: תן גז!). אם הבעל מבקש מאשתו שתגיש לו בשר ואין בשר בבית היא תגיד לו: "מְנַיְין? מְדָאר זְדִי?" (מאין? מבית סבא?) כלומר: מאיפה אתה רוצה שאביא לך בשר? מבית סבי? (שבוודאי שוכן בבית החיים!) ואם הילד חוזר מבית ספר ושואל: "מה יש לאכול?" היא תענה לו: "דְּזָאז אוּלְפְרָאך!" (תרנגולות ואפרוחים, אוכל מובהק של עשירים) הוא מיד מבין שעליו לאכול פרוסת לחם יבשה, כדי להשקיט את רעבונו.

 

 

 

תכסיס ההקטנה והדיסקרדיטציה

 

 

 

ההתנהגות במסחר הקמעונאי דורשת אף היא שימוש בהומור, כזה שיש בשפע אצל האישה הקונה בשוק. האישה משתמשת באמצעי שאפשר לקרוא לו: "תכסיס ההקטנה" היא לא תגיד: תְּפָחָה (תפוח) אלא: תְּפִיפְחָה - תפוח קטנטן. היא לא תגיד זִיתוֹן (זיתים) אלא תאמר: זְאוִיתְנָאת: זיתים קטנטנים. וכל כך למה? כדי להפחית את ערכם בעיני המוכר ולגרום לו להוריד את המחיר. מאותה סיבה ממש היא תנהג בשיטה שנקרא לה "שיטת הדיסקרדיטציה", היא תצביע על ירק טרי ביותר ותשאל : "כמה עולה הירק הישן הזה?" או תכניס את אצבעה לתוך דג שעדין מפרפר ותגיד: "כמה עולה הדג הזה? נדמה לי שהוא כבר מתחיל להעלות ריח!"

 

 

 

ההומור הכפול

 

 

 

הייתה גם שיטת ההומור הכפול: כדי להגיד על מישהו שהוא שתום-עין היו אומרים: פְרְדִי מעִינוֹ) בתרגום מדויק: בעל עין אחת מתוך זוג עינים– המילה פְרְדִי היא כמו בעברית: פֶּרֶט – [זוג או פרט]) אבל באו הליצנים ולקחו את המובן האחר של המילה פְרְדִי (אקדח) וכשהיו רואים אדם בעל עין אחת, היו אומרים: revolver de son œil - אקדח מעֵינו.

 

 

 

מילה בוטה בטון מרוכך

 

 

 

דרך נוספת של ההומור היא השימוש במילה בוטה בטון מרוכך: למשל אימא הכועסת על בתה, תאמר עליה בנימה אוהבת: אַלְמגוֹנָה (המגונה!) או אותו אדם הקורא לבנו כך: "פָיְין כּוּנְתִּי אַתּוֹעִיבָּה?" (היכן היית, תועבה?) בשני מקרים אלה היה שימוש במילים העבריות. (מגונה, תועבה) ולמה דוקא בעברית? אולי כדי שאיש לא יבין את הקללה.

 

 

 

מלים עבריות

 

 

 

ואמנם, השימוש במילים עבריות היה אחד מביטויי ההומור הנפוצים ביותר: במקום להגיד "עשתה בו שַׁמּוֹת" יגידו: "עשתה לו לְהָתֵם וּלְכַלֵּא " על פי דניאל ט' פס' כד', "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל-עַמְּךָ וְעַל-עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חַטָּאת... " או במקרה של אותה אישה שרבה בקולניות עם שכנתה, מתרברבת בפני חברותיה: "תִּיחְתְ עְלִיהָ בְּאוּאַחְדְ תְּפוֹל!" (נפלתי עליה ב"תִּפּוֹל" הגון) כלומר טיפלתי בה בצורה נחרצת, והכוונה למילה תִּפֹל מתוך שירת הים "תִּפֹל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" ובלי להיות מודעת לכך היא יוצרת, אם אפשר להגיד כך, לשון נופל על לשון: נפלתי -תפול.

 

 

 

הקללות

 

הקללות, לכאורה, הן תופעה של העדר הומור. כך בדרך כלל. אצל יהודי מרוקו, לא. גם בקללות יש לא מעט הומור. לתרנגול המציק בקריאותיו יגידו בחוסר סובלנות: סִיר לָּאהּ אִיעְטִיק סִי חְבָּא פְלְכְנָאקֱ! (שהא-ל יתן לך איזה פצע בגרון). אומרים למישהו: מָאתְקוֹמְס, שלא תקום!) ולא ברור כלל למה מתכוונים.

 

 

 

הקללות ההפוכות

 

 

 

נראים כמקללים אבל בעצם מברכים: לָּאהּ אִיעְטִיק מָא תָּאכֵּל (שהא-ל יתן לך מה לאכול!) סִיר לָּאהּ אִיעְטִיק סִי רְבּחָה כְּבִּירָה (לך, שהא-ל יתן לך זכייה גדולה!)

 

 

 

שיטת ניטרול הקללות

 

:

 

השימוש בקללות היה נפוץ ביותר, לפעמים הקללות הכילו לא מעט סממני הומור, אבל לא ניכנס לסוגיה הזאת, רק נאמר שאימא שבִּתָּהּ מרגיזה אותה, אינה יכולה להתאפק ומקללת אותה קללה נמרצת. אלא מה? ברגע האחרון היא מתחרטת ומחליפה את נוסח הקללה, וכך במקום להגיד "אִיטִיח עְלִיק בַּטְל" (שתפול עלייך אשמת שווא) היא תאמר: "אִיטִיח עְלִיק בְּרְטַל" (שתפול עלייך ציפור קטנטנה), ובמקום לקלל את בנה בקללה הקשה ביותר: "איטיח לו מזלו!" (שיפול לו מזלו [שישאר ללא מזל]) היא תאמר: "אִיטִיח לוֹ סְרוּאָלוֹ!" (שיפלו לו מכנסיו).

 

 

 

שיטת הברכה שהיא קללה

 

 

 

לפעמים אנשים נראים כמברכים, ובעצם יוצאת מפיהם קללה:

 

אַס כְבָּאר מְחָמֵד? אִיעְבִּיבַּאסְק! מה שלום מְחָמֵד? שיקח את כל הצרות שלך!

 

אבל הבדיחה הטובה ביותר ששמעתי בעניין זה היא זו שסיפר לי הרב ישראל מימרן: רב אחד אמר על איש מזיק ורע ביותר: לָאהּ יִעְטִיהּ קְלְתְ סְחָא וּטוּלָאן לָעְמָאר! (שהא-ל יתן לו ייסורים קשים עם אריכות ימים!)

 

 

 

 

 

הקללה העצמית

 

 

 

רבקה אמנו אמרה ליעקב: "עלי קללתך בני" והנשים שלנו הלכו בעקבותיה. אם המדברת על בנה ומתייחסת לסכנה כלשהי לבריאותו מיד מוסיפה: "מַא נְחְדְרְס" (שלא אהיה נוכחת) כלומר שלא אהיה כבר בעולם הזה.

 

 

 

הקללה הסדיסטית או הטלסקופית

 

 

 

יש ומישהו מקלל, אבל הקללה למרות היותה מוחלטת לא מספקת את אומרה, על כן הוא מכפיל ומשלש אותה. הקללה היא טלסקופית מפני שהיא נובעת מקודמתה. שתי דוגמאות: הקללה הידועה אִינְעַל דִין בּוּכּ, (מקללים את דתו של אבי המקולל) והמקלל אינו מסתפק בכך ומוסיף אוֹדִין בּוּבּוּכּ וּבּוּבּוּבּוּכּ! (אביך ואבי אביך ואבי אבי אביך) או מישהו המקלל את האחר לָּאהּ אִיעְטִיק לַעְמָא (שהא-ל יתן לך עיוורון) ושוב הקללה אינה מספקת את אומרה והוא מוסיף: פְזוֹז דִיעִינִיק.

 

 

 

הקללה על תנאי

 

 

 

כשמישהו רוצה להשיג שקט מוחלט, הוא יכול להשיגו בקללה מותנית: לִיבְּרָא פְשְׂקֵף אוֹלִיִיַהְדַר אִיתְלְקֵף! (המחט בתקרה ומי שידבר יקבל התקף, מה עניין המחט לתקרה? לא אוכל להגיד, אבל העיקר כאן הוא החרוז)

 

 

 

שיטת הסובטיטוציה

 

 

 

כשאם מדברת על סכנה המרחפת על אחד מילדיה, היא לא תגיד את שמו או את שמה אלא תחליף אותו בביטוי, לַבֵּן: לָעְדוֹ דְיָאלוֹ (האוייב שלו), לַבַּת: לָעְדוּאָה דְיָאַלְהָה (האויבת שלה). והכוונה שלה היא שמה שצריך לקרות לבן או לבת שלה יקרה לאויב שלהם.

 

 

 

הומור הכתובים

 

 

 

גם בכתב היה שימוש נרחב בהומור. למעשה, הייתה תגובה לכל אירוע חשוב. תגובה שנכתבה ואחר כך הותאמה לאחת המנגינות כדי שיוכלו לשיר אותה. בעת מכת ארבה על מרוקו, התחברה קצידה בשם: קצידת דְזְרָאד (הבלאדה לארבה) קיימת בלאדה לחמין (קצידה דסכינה) המיוחסת לרבי דוד יפלאח, קצידה דְל כָאווִי (הקצידה של הריקן) קצידה דִי המן (הקצידה של המן) שהייתה מושרת בפורים וקצידת היטלר שנתחברה בימי מלחמת העולם השנייה ועוד רבות אחרות.

 

פרופ' יוסף שטרית סיפר לי על השיר ששר האגויסט כשהוא מזמין אנשים אל ביתו:

 

שִׂמְחָתָךְ יָא כְּרְסִי

 

נְסְרְב אָנָא וּמְנְבְעָאד נְשְׂי

 

(שמחי כרסי, אשתה אני ואחר ישתו אורחי).

 

 

 

 

 

 

 

עיוות פסוקים

 

 

 

אחד האמצעים החביבים ביותר על חומדי לצון היה השימוש בפסוקים או עיוותם, הוספת חריזה בערבית או בצרפתית:

 

לְכָה דוֹדִי יִדְרְבּוֹק בְּלְפְרְדִי (לכה דודי יירו בך באקדח).

 

לִקְרַאת כַּלָה יִדְרְבּוֹק בְּלְמְקֵחְלָה (לקראת כלה יירו בך ברובה).

 

עיוות פסוקים: במקום "וברוב גאונך תהרס קמיך, תשלח חרונך יאכלמו כקש, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (מתוך שירת הים) יאמר: "וברב גרונך תהרס כרמך תשלח חרונך יאכלמו כרפס תביאמו ותטעמו בהר מחלתך".

 

וזאת הזדמנות להדגים באמצעות בדיחה מתוך המדור שבאוסף שלי (אדבר על האוסף להלן) הנקרא: "עלי פסוקים."

 

 

 

שָׂשׂוּהוּ כּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ (מאיר אבן חיים, חביב עמר)

 

 

 

רבי יהודה אבטן זכר צדיק לברכה אהב, כמו כולם, לכבד את חבריו בטבק ההרחה שלו. הוא היה מגיש להם את קופסת הכסף הזעירה שלו והם היו לוקחים מעט טבק בין הבוהן והאמה, מביאים את הטבק לנחיריהם ושואפים בהנאה את הטבק. פעם, אחד מידידיו שאהב להצטעצע בפסוקים, אמר לו:

 

"חְכּוֹ ממתקים (חְכּוֹ=קופסה) משחק מלים עם הביטוי משיר השירים: חִכּוֹ ממתקים.

 

רבי יהודה לא נשאר חייב וגם הוא עונה במליצה תנכי"ת משלו. הוא מראה לו את הקופסה הריקה ואומר:

 

"שָׂשׂוּהוּ כּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ!" (ששוהו=ניערו אותו, במשמעות גמרו אותו) על פי הפסוק מאיכה: ספקו עלייך כפיים, כל-עוברי דרך.

 

 

 

נחזור לשימוש ההיתולי בפסוקים כאשר נדבר על הבדיחה והחידוד בקרב יהודי מרוקו.

 

 

 

עוד אפשר להביא כהנה וכהנה דוגמאות, אבל, אני רוצה להתרכז הפעם בבדיחות והחידודים שהשתמשו בהם במרוקו. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של יהודי מרוקו היא חיבתם למילה הטובה, לבדיחה הנאמרת לא סתם כבדיחה אלא כאילוסטרציה של מציאות מזדמנת. היו אמנם יהודים שהתמחו בסיפורי בדיחות אבל מלבדם, כל יהודי מצוי היה בעל אוצר של בדיחות ששימשו אותו בשלבים שונים של חייו. מספֵּר הבדיחות נקרא בערבית מוגרבית "גְּזָם", ומיד אנו מבחינים בשורש ג.ז.מ כלומר אדם שמגזים, שמקצין סיטואציה מסוימת כדי לעורר את צחוקם של אחרים.

 

אבי, רבי שלמה חי כנאפו עליו השלום, לא היה גְּזָם אבל היה לו חן רב ואוצר עצום של בדיחות וכשישב בחברת אנשים, אפשר היה לשמוע אותו מתחיל משפט בצורה כזאת: "זה כמו אותה אישה ש... " או: "זה דומה לסיפור של ה... ". אימי עליה השלום, ידעה גם היא את כל רפרטואר הבדיחות של אבא אבל היא לא הייתה מסוגלת לספר אותן בעצמה, על כן, כאשר דברו בנוכחותה על נושא שהזכיר לה את אחת הבדיחות, הייתה אומרת לאבא: "שלמה, ספר להם את הסיפור של אותו איש ש... "

 

לעתים קרובות, הבדיחה הייתה לובשת צורה של "מַעְנָה" - מעין אלגוריה קטנה, שבעזרתה האיש המספר מעביר מסר ברור מאין כמוהו לאיש שיחו. הנה למשל בבדיחה הבאה שסופרה לי על ידי משה גבאי, ואשר סיווגתי אותה בתוך המדור "אורחים", האיש מקבל אצל מארחיו אוכל מועט, הוא רוצה לבקש עוד ומתלבט איך לעשות זאת. במקום להגיד בפשטות: אפשר לקבל עוד מהתבשיל הטעים הזה? הוא מחליט למסור את המסר בצורת הלצה ומספר להם את הסיפור הבא:

 

 

 

כשבא האורח לבית מארחיו, לא ידע מה יהיה גורלו. האם הגיע לבית מאותם בתים שמרחיבים את הדעת ונותנים לאכול מלוא הצלחת או שהגיע לבית של קמצנים הממעטים בהגשת כבוד לאורחיהם?

 

הגיעה שעת הארוחה והאורח הבחין בכך שהצלחות המונחות על השולחן גדולות ונאות.

 

האורח צהל בלבו.

 

- אם הצלחות הן כאלה, חשב, אז האוכל שיוגש בהן יהיה בודאי בהתאם!

 

והנה נגשה אליו בעלת הבית והניחה בצלחתו חתיכה קטנטנה של דג.

 

ישב האורח נדהם מול צלחתו. אפילו לא ניסה לגעת במזלג. כשראה בעל הבית שהאורח לא נע ולא זע, שאל אותו:

 

- מה העניין אורח יקר? אינך אוהב דג?

 

- אוהב גם אוהב!

 

- אז למה אינך אוכל?

 

- הייתי רוצה פחות צלחת ויותר דג!

 

 

 

האוסף

 

לפני מספר שנים התחלתי לרשום את הבדיחות ששמעתי מפי אבא. הדבר הזה מצא חן בעיני, על כן התחלתי לרשום בדיחות ששמעתי גם מפי אנשים אחרים. יש באמתחתי כיום מאות בדיחות וחידודים ואני קורא לכל קוראַי לשלוח אלי בדיחות שמקורן במרוקו. אם וכאשר בע"ה אוציא מעין אנתולוגיה של בדיחות וחידודי יהודי מרוקו, לא אשכח לציין את מי שמסר לי את הבדיחה או את החידוד, בבחינת 'המביא דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם'. אני יודע שאוצר הבדיחות של יהודי מרוקו הוא לאין ערוך יותר גדול מזה שיש לי, על כן אני ממשיך לשמוע אנשים ולרשום מפיהם בדיחות. כאשר אני שומע על מישהו שיודע בדיחות, איני מתעצל ואני הולך אליו כדי לרשום מפיו את בדיחותיו. קרה שנסעתי עד קרית שמונה כדי להיפגש עם אישה בשם סול שושן שאמרו לי עליה שהיא יודעת המון בדיחות. נסעתי אליה והבאתי מאצלה את: הבדיחה של הכובע הגדול:

 

 

 

כובע (סול שושן)

 

 

 

מנחם הזמין למסחרו כובעים, והנה שלחו לו סדרה כובעים מהמספר הקטן עד הגדול. בתוך סדרת הכובעים, היה כובע כל כך גדול שלא היה איש שירצה לקנות אותו.

 

- מה אעשה עם הכובע הזה? אף אחד לא ירצה אותו. בגללו אצטרך להעלות את המחיר של האחרים! חשב.

 

- אמר לו חברו:

 

- שמע! יש לי רעיון! אתה מכיר את טאז'ר רוזיליו? הוא קטן קומה, אבל יש לו ראש גדול. כל כך גדול שכל פעם, לפני החג הוא הולך לקנות כובע חדש ולא מוצא כובע בגודל של ראשו. והוא נאלץ כל פעם למסור את הכובע שלו לניקוי!

 

הלך מנחם אצל רוזיליו. הלה ניסה את הכובע ושמח עליו. בלי להתמרמר, שילם את המחיר המופקע שהציע מנחם.

 

כמה ימים מאוחר יותר הגיע עוד משלוח של כובעים אל מנחם. ושוב שלחו לו כובע במידה לא שגרתית. הלך אל רוזיליו והציע לו את הכובע.

 

חשב רוזיליו:

 

- אמנם כבר קניתי לי כובע, אבל אקנה גם את זה, יהיה לי במה להחליף!

 

כמה ימים אחר כך, שוב קיבל מנחם כובע במידה לא שגרתית. בא להציע אותו לרוזיליו. אמר לו רוזיליו:

 

- תגיד לי! לא מצאת אלא את הראש שלי בשביל להתעשר?!

 

 

איור: חי כנפו

 

 

 

הבדיחות שאני אוסף מסודרות אצלי על פי נושאים, הכנסת אורחים, מפי רבנים , בינו לבינה, בבית הכנסת, קמצנים ועוד מדורים רבים. ברצוני להטעים אתכם בדיחות אחדות מהמדורים השונים אבל קודם כל אספר לכם סיפורים מפי מספרי סיפורים ידועים שפגשתי בשנים האחרונות:

 

 

 

רבי שלמה-חי כנאפו זצ"ל

 

כל בוקר, בגבול בין שתי המדינות, עובר יהודי על אופניו. על האופנים מאחור ומקדימה קשורים שקים גדולים.

 

כל בוקר מתנהל אותו טקס: המוכס מבקש לפתוח את השקים וכל פעם הוא מופתע למצוא בשקים... תבן!

 

כך נמשך הדבר במשך שלושים שנה.

 

ויום אחד אמר היהודי:

 

- אני רוצה להיפרד ממך לשלום כי זו הפעם האחרונה שאני עובר את הגבול!

 

- למה?"

 

- ממחר אני יוצא לגימלאות!

 

- מזל טוב!

 

- אם כן הפעם לא אפתח את השקים שלך, אבל בשם ההיכרות רבת השנים שלנו אולי תגלה לי מה אתה מבריח? כי אני יודע שאתה מריח משהו שלא עליתי עליו עד עכשיו למרות שאני מחפש יום-יום בשקים שלך!

 

אז ענה היהודי למוכס:

 

- אני מבריח אופניים!

 

 

 

 

 

רבי יוסף עזרן, רבה של ראשון לציון, מספר בחן רב אין סוף סיפורים. הנה אחת מהבדיחות שלו שהתלבטתי מאוד לאיזה קטגוריה להכניס אותה: האם למדור "במשפחה"? שהרי מדובר ביחסים בין שני אחים! ואולי במדור השכורים, כי מדובר כאן על אחד ששתה את כל ממונו או אולי בחידודי הרבנים בגלל משחק המלים שבסוף הבדיחה?

 

 

 

אברהם אביצרור היה איש אמיד ולמדן גדול. כאשר לא עסק במסחר למד דף גמרא או עיין בפוסקים אחרונים. היו לו שני בנים, אחד משה שהתמסר ללימוד התורה והשני קוֹקוֹ שהיה בריון המסרב לעבוד והחי כל הזמן על חשבון אביו. כאשר הלך אביצרור לעולמו השתלט קוֹקוֹ על כל הון אביו, על הבית ועל הספרייה העצומה שלו. משה בא אליו ואמר לו:

 

- לקחת את כל הכסף והרכוש, יבושם לך, אבל לכל הפחות תן לי את הספרייה של אבא.

 

קוֹקוֹ דחה אותו בגסות:

 

- יש לך מספיק ספרים משלך, הספרייה של אבא תישאר ברשותי!

 

קוֹקוֹ החל לנהל חיים סוערים ועד מהרה בזבז את כל הון אביו. כאשר לא נותרה לו פרוטה החל למכור את ספרי האב כדי לקנות אוכל ומשקה. לבסוף גם הספרים תמו וקוֹקוֹ נשאר בחוסר כל ולא הייתה לו ברירה אלא להתחיל לקבץ נדבות. הלך אצל אחיו שהפך בינתיים לרב ידוע ודרש:

 

- תן לי מכתב המלצה שבעזרתו אוכל לגשת לאנשים ולקבל מהם תרומות!

 

- ברצון. ענה לו אחיו ומסר בידו מכתב בזו הלשון:

 

- רבי קוֹקוֹ הוא למדן גדול, לאחר שמלא את כרסו בש"ס ובפוסקים החל עתה לעסוק ב'קבלה'! (הושטת יד לקבלת כסף)

 

 

 

אמיל זריהן, הטנור-פייטן בעל השם העולמי, אינו מסתפק בהשמעה וירטואוזית מאין כמוה של שירים הוא גם מטיב לספר בדיחות. בעצם, מי שיושב אתו בשולחן באחד מן האפריטיפים שלאחר התפילה יוצא מן האפריטיף עם כאב בטן רציני לא בגלל המאכלים הנפלאים שהוגשו אלא בגלל הצחוק הרב שצחק לשמע בדיחותיו של אמיל.

 



 

אדם קשה-יום הלך בחוף הים, והוא מלא מחשבות נוגות. לפתע ראה בקבוק שנזרק מן הים. הוא לקח את הבקבוק ופתח את הפקק שלו. לפתע יצא שד גדול מהבקבוק והשתחווה לפניו.

 

- בקש ממני שלושה דברים. אמר.

 

ענה לו האיש.

 

- הייתי רוצה שלושה בתים, אחד בשבילי, אחד בשביל בני והשלישי בשביל בתי!

 

טמבל! ענה השד, אם היו לי שלושה בתים לתת לך, אתה חושב שהייתי גר בבקבוק?

 

 

 

רבי חיים לוק שנחשב לאחד מגדולי הפייטנים של יהודי מרוקו מיטיב גם הוא לספר בדיחות ואני חייב לו כמה מהבדיחות הטובות ביותר השמורות אצלי. אחדות מהן קשורות באישיותו של מורו ורבו רבי דוד בוזגלו עליו השלום שגם הוא שפע חידודים. בדיחות אלו נמצאות בקובץ המיוחד על רבי דוד בוזגלו אותו פרסמנו ב'ברית 26'. שמעו את הבדיחה הזאת השייכת למדור "בינינו לבינם" (יחסים יהודים ערבים, ולמדור "בית הכנסת")

 

 

 

ערבי אחד מסר את שעונו היקר לשען היהודי. היהודי שהיה אז חסר פרוטה לחלוטין מכר את השעון וקנה בו מצרכים לשבת. כל פעם שבא הערבי לקבל את שעונו הוא נתקל בתירוצים מתירוצים שונים. יום אחד השכים הערבי בבוקר והחליט ללכת לבית הכנסת בו התפלל השען ולתבוע את שעונו בנוכחות כל המתפללים. נכנס ומצא את כולם עם התפילין על ראשם.

 

- מה קרה? שאל, כולם נהיו שענים?

 

 

 

יש כנראה נטייה אצל הפייטנים להיות גם מספרי בדיחות. אחד כזה היה הפייטן המהולל נסים שושן עליו השלום. אני זוכר אותו בכמה משבתות הפיוטים שהתקיימו בבתי מלון. האיש סיפר בדיחות אחרי ארוחת הערב ביום ששי, בזמן ארוחת הצהרים ואחריה , בעונג שבת ובסעודה השלישית והוא לא חזר על עצמו אף פעם. נסעתי אליו עד חיפה. הוא סיפר לי שפרש לגמלאות והוסיף את הבדיחה הבאה:

 

 

 

שאלו יהודי שזה עתה יצא לגמלאות אם הוא נהנה מן הפנסיה. ענה להם:

 

- אתם יודעים מהי פנסיה?

 

- ? ? ?

 

- פנסיה, ראשי תיבות: פניו נפלו סוף ימיו הגיע!

 

 

 

לצערי הרב לא ראיתי אותו עוד. כמה ימים אחרי שסיפר לי את הבדיחה העצובה הזאת, הוא החזיר את נשמתו לבוראו.

 

 

 

שמעון רגב, חקיין, זמר, בדרן. המרבה לספר בדיחות מהווי יהודי מרוקו:

 

 

 

תוסיף בטטה (שמעון רגב)

 

 

 

כשהרב נעדר מבית הכנסת, הגבאי משה פרץ מחליף אותו. באותה שבת נעדר הרב והגבאי החליט להגיד במקומו דברי תורה.

 

- השכינה והחמין זה אותה גימטריא ממש. אמר.

 

הקשה עליו אחד המתפללים:

 

- איך זה יכול להיות? הרי האות הראשונה של המילה שכינה היא ש' והיא שווה 300? הנה אות אחת של שכינה היא יותר מכלל האותיות של חמין שהן ביחד 108?

 

ענה לו הגבאי:

 

- תוסיף את הבטטות, את הבשר, את האורז ואת החיטה... הא?

 

 

 

אחרון אחרון חביב רבי עמרם קסטיאל. רבי עמרם, רבה הראשי של טולוז שבצרפת עשה עליה לפני כמה חודשים. הוא צייר כתובות מחונן ובעל חוש הומור מפותח ביותר. חמיו היה לא אחר מאשר יוסף לוגסי האיש שעל קברו נחרטו המלים: "יוסף לוגסי אמר". להלן ספור ששמעתי מפי רבי עמרם והנוגע, איך לא, לחמיו יוסף לוגסי:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פריגו

 

כשנפטר אביו של יוסף לוגסי, שם בכיסו 50000 פרנק ובא לבית הקברות בקזבלנקה כדי לבקש שיקצו לו מקום לקבור בו את אביו. אמר לו הממונה על בית הקברות.

 

- יש לנו כאן חלקה טובה והיא עולה מיליון וחצי פראנק, אבל היות ומדובר באביך, נוריד את המחיר למיליון פרנק.

 

ענה יוסף לוגסי;

 

- אם היה לי מיליון פרנק, הייתי קונה פריגו (מקרר) שומר בו את אבי ומסתכל בו כל פעם שאתגעגע אליו!

 

 

 

ועתה נתחיל את הטיול שלנו בין מדורי הבדיחות: מפאת קוצר היריעה בחרתי כמה מדורים בלבד.

 

 

 

מדור 'בינינו לבינם'

 

 

 

בימים אלה כשהאנטישמיות גואה בכל מקום בעולם, אנו נזכרים בעצב מר שלאנטישמיות אין גיל. היא הייתה קיימת כבר בימי יצחק אבינו כאשר הפלשתים סתמו את הבארות שהוא חפר. וכי מי מעוניין לסתום בארות בארץ כל כך צחיחה כמו ארצנו? רק אנשים המוכנים למות מצמא ובלבד שיחשבו שהצליחו להזיק ליהודים שנואי נפשם. הנה הקשיבו לתירוץ הנהדר של הנוצרי שונא היהודים הזה:

 

 

 

רק עכשיו (סם אלפסי)

 

 

 

נוצרי ניגש אל יהודי ונתן לו מכת אגרוף. היהודי רץ אל שוטר שתפס את הנוצרי המכה.

 

- למה הרבצת לו? שאל אותו.

 

- כי הוא יהודי! ענה.

 

- אז מה אם הוא יהודי? מותר לך להרביץ לו?

 

-כן!

 

- למה הוא לא כמוך? אין לו ידיים ורגליים כמוך?

 

היהודים הרגו את ישו!

 

- אידיוט! זה סיפור מלפני 2000 שנה!

 

- אבל לי, זה נודע רק הבוקר!

 

 

איור: אלברט אלמוזנינו

 

 

 

 

 

מדור התמימות

 

 

 

תמימותם של יהודים הייתה לפעמים כל כך מופלגת שהיא נושא לבדיחות אין קץ, כמו אותו גבר שהלך לקנות בשר אצל הקצב וקיבל ממנו מרשם כיצד לבשל את הבשר, כשהניח את הבשר במטבח, בא החתול, לקח את הבשר וברח אתו. האישה צעק לעבר בעלה: תפוס את החתול! הוא ברח עם הבשר! אבל הגבר פרץ בצחוק: הוא יכול ךקחת את הבשר, אמר, מה יעשה בו? המרשם אצלי! לתמימות האין סופית הזאת קראו בערבית "נִיָיא אוֹחְדָּה", לאמור התום כל כך מוחלט ששום דבר לא ישנה אותו. קראו את הסיפור הבא ותבינו עד לאן הולך התום...

 

 

 

האם ראית אותי? (מאיר נזרי)

 

 

 

בעיירה זְרְף, לא הרחק מארפוד, בָּא יִגּוֹ היה כותב קמעות לכל דורש ולכל מטרה. אישה אינה מצליחה הרות? היא באה אצל בָּא יִגּוֹ והוא כותב לה קמיע ולא עוברים תשעה חודשים וכבר היא מניקה את הולד שלה. בחור לא מוצא לו אישה? הוא הולך אצל בָּא יִגּוֹ הכותב לו קמיע שמועיל לו למצוא אישה שתיאות להתחתן אתו.

 

יום אחד בא בַּבָּא סוֹ אל בָּא יִגּוֹ ואמר לו כך:

 

- בָּא יִגּוֹ, אומרים עליך שאתה כותב קמעות בכל עניין ועניין ואתה מצליח!

 

ענה לו בָּא יִגּוֹ בצניעות אופיינית:

 

- בלי עין הרע, בלי עין הרע!

 

אמר בַּבָּא סוֹ:

 

- אני מבקש שתכתוב לי קמיע שאוכל לראות כל אחד ואיש לא יוכל לראות אותי!

 

כתב בָּא יִגּוֹ לבַּבָּא סוֹ קמיע, הכניס אותו לתוך כיס שחור קטנטן וציווה על בַּבָּא סוֹ:

 

- הקפד לתלות אותו תמיד על צווארך, אחרת איני אחראי לתוצאות!

 

ענד בַּבָּא סוֹ את הקמיע על צווארו ויצא מאצל בָּא יִגּוֹ שמח וצוהל.

 

למחרת ניגש לחנותו של ידידו בַּבָּא מְכְלוֹף, לקח בבטחה חולצה ויצא מן החנות. בַּבָּא מְכְלוֹף היה המום אבל העדיף לחכות להסבריו של חברו.

 

למחרת בא בַּבָּא סוֹ לחנותו של בַּבָּא מְכְלוֹף ולקח מכנסים לתדהמתו של ידידו. גם הפעם החליט בַּבָּא סוֹ להבליג.

 

עבר יום, ובַּבָּא סוֹ הגיע לחנות ידידו והכניס את ידו אל תוך הקופה. כאן פקעה סבלנותו של בַּבָּא מְכְלוֹף שאחז בחוזקה את ידו של בַּבָּא סוֹ.

 

בַּבָּא סוֹ הביט בחברו בתמהון רב:

 

- בַּבָּא מְכְלוֹף, אמר, דָּאכְלְת עְלִיק בְּלָהְּ (אני משביע אותך באל-הים) האם ראית אותי או שמת את ידך במקרה על ידי?

 

 

 

מדור האורחים

 

 

 

ליהודי מרוקו היה ועדיין יש תחביב אחד העולה על כל התחביבים האחרים: תחביב האירוח. הם אוהבים אורחים, ומוכנים להתחלק אתם בכל מה שיש להם בביתם. אבל מה לעשות ולפעמים אין להם מה לחלק! זה אומר שהם יוותרו על אורחים? איך אתם מעלים זאת על דעתכם? כך נוצרה מציאות משונה במרוקו: מצד אחד אהבת האורחים, ומצד שני עוני וחוסר כל. איך מתווכים בין שני אלה?

 

 

 

תָּא נְחְבּו דִי תָּאי אָקְל (אסתר כנפו)

 

האורח ישב ליד השולחן ונתבקש שוב ושוב על ידי מארחיו לאכול. הוא היה בעל גינונים וכדי "להראות טוב" עשה את עצמו כאילו אינו רוצה לאכול. בלבו חשב:

 

- שיבקשו עוד קצת ואז אסכים לאכול!

 

מה עשתה בעלת הבית? חילקה את כל הארוחה בין כל שאר יושבי השולחן ואמרה לו:

 

- תָּא נְחְבּו דִי תָּאי אָקְל וַואעְסַק דִּי מָא תָּאי אַקְלְס! כלומר: אנו אוהבים את מי שאוכל קל וחומר את מי שאינו אוכל!

 

 

 

קְלְתִּי מָא קְלְתִּי (אסתר כנפו)

 

 

 

בהזדמנות אחרת כאשר האורח העמיד פנים כאילו אינו רוצה לאכול אמרה לו בעלת הבית:

 

-קְלְתִּי מָא קְלְתִּי פְלְמִידָה חְדְרְתִּי כלומר: אין זה משנה אם אכלת או לא אכלת, נוכחת בארוחה וזה נחשב כאילו אכלת !

 

 

 

מדור בעלי המקצוע.

 

 

 

בדיחות רבות קיימות על נגרים, סוחרים, שדכנים, חַמָּרִים. לפעמים יש בלבול בין המקצועות השונים כמו בבדיחה הבאה.

 

 

 

רופא או קוסם? (פרלה שרף)

 

 

 

בימי המלחמה במרוקו, המזון היה בצמצום ועל פי הקצבה. במיוחד היה קשה להשיג סוכר. אישה אחת, הייתה לוקחת את כל הסוכר שקבלה משפחתה בהקצבה ושומרת אותו מתחת למיטתה כדי שהילדים לא יבזבזו אותו. כך הצטבר אצלה מלאי מכובד של סוכר.

 

ופעם היא נפלה למשכב. הביא אותה בעלה אל הרופא. זה בדק אותה, חזר ובדק לבסוף אמר בקול חמור:

 

- אדוני, לאשתך יש סוכר!

 

- יש לך סוכר! תרגם האיש את דברי הרופא לאישה.

 

- מאיפה הוא יודע שיש לי סוכר? אם כך הוא אמר, אז הוא קוסם ולא רופא!

 

 

 

מדור בדחני (גְּזָמָה) מרוקו

 

 

 

בהוואי יהודי מרקו, ישנן דמויות שהשאירו אחריהן סיפורים על מעלליהן. אחד מהם הוא הווירין, אחר, איש מוגדור היה יוסף לוגסי. רבי דוד בוזגלו לא היה מספר בדיחות, אבל תגובותיו למצבים שונים היו חריפות והראו על שנינות רבה. דמות נוספת היא זו של 'בבא זואק' (בבא הצייר, כי הוא היה סייד במקצועו) שפעל במראכש ובמוגדור והשאיר אחריו עשרות סיפורים על מעשי קונדס כמו זה נשכר לצבוע את הבית של אחד העשירים והוא נתבקש לצייר פריזה על הקיר. היה שם ילד קטן עם בטן ערומה שהפריע לו כל כך בעבודתו שהוא נאלץ לתת לו בעיטה כדי להרחיק אותו מן הצבע. מכוח הבעיטה נגעה בטן הילד בקיר והשאירה שם מעין פרח שנוצר מתבורו של הילד. 'איזה פרח יפה!' קרא בבא זואק והחל להדביק את הילד על הקיר, הדבק וחזור, הדבק וחזור...

 

 

 

לָּאהּ אִיזִיבּ!

 

 

 

בָּבָּא זוּאָק עמד במרומי הסולם וסייד את הבית. עברה זקנה קבצנית וקראה לו:

 

- בבא! בבא!

 

-מה ? שאל בָּבָּא זוּאָק.

 

בוא! אמר הזקנה.

 

ירד בָּבָּא זוּאָק מהסולם ושמע את הזקנה אומרת לו:

 

- צדקה, בבקשה!

 

עלה בָּבָּא זוּאָק וישב שוב במרומי הסולם.

 

- בואי, עלי אלי! קרא לה מראש הסולם.

 

בקושי רב עלתה הזקנה עד שהגיעה לבָּבָּא זוּאָק שאמר לה בקול רחמן מאין כמוהו:

 

- לָּאהּ אִיזִיבּ!2

 

אמרה לו הזקנה:

 

- בשביל להגיד לי לָּאהּ אִיזִיבּ! העלית אותי עד כאן!?

 

-ואת? ענה בָּבָּא זוּאָק, בשביל לבקש צדקה הכרחת אותי לרדת מהסולם?

 

 

 

 

 

מדור 'מפי רבנים'

 

 

 

רבנינו היו אנשים צנועים . לרוב הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. שם לא קראו להם אלא חכמים? החכם השלם פלוני... הרב ד"ר משה עמאר אמר פעם שהם נקראו 'חכם שלם' מפני שהיו שלמים בחכמתם, ביראת השמים שלהם ובאורח החיים. מה הפלא אפוא שהחכם שבסיפורנו הבא עבר חוויה כל כך טראומתית?

 

 

 

אוי לה לאותה בּוֹשָׂה (ר' אליהו ביטון)

 

 

 

מה הייתה הפתעתו של החכם כשבאה אישה הדורה ויפה לביתו!

 

- באתי אליך כדי לתרום תרומה גדולה לבית הכנסת !

 

- תרומתך תתקבל ברצון כי בית הכנסת זקוק לבדק בית יסודי !

 

- כן ! כך נאמר לי, אבל יש לי תנאי אחד לפני שאמסור את תרומתי.

 

- ומהו התנאי שלך?

 

- שתתן לי נשיקה !

 

החכם נרתע לאחור.

 

- שאני אתן לך נשיקה? ולמה תבקשי ממני נשיקה?

 

- שמעתי שאתה אדם קדוש, על כן רצוני לזכות בנשיקה מאדם קדוש!

 

לא עזרו כל הסבריו של החכם, האישה בשלה:

 

- 'אתן את התרומה אחרי שאקבל נשיקה ממך!

 

החכם ביקש שהות למחשבה ולהתייעצות, והאישה הסכימה לחזור למחרת. הרב התייעץ עם ידידיו ואחד מהם אמר לו:

 

- זה מעשה של קידוש ה' ! עצום עיניך, ותן לה נשיקה, ובזכות מעשה ההקרבה שלך, נוכל לשפץ ולחדש את בית הכנסת!

 

למחרת, כאשר באה האישה, אמר לה שהוא מוכן לתת לה את הנשיקה, האישה הושיטה את פניה, החכם עצם את עיניו ונתן לה נשיקה. האישה עמדה בדיבורה ומסרה לו סכום גדול של כסף.

 

כאשר הלכה, שאלו אותו, איך עבר את משבר הנשיקה, והחכם ענה להם:

 

- מה אגיד לכם? אוי לה לאותה בּוֹשָׂה ! (בּוֹשָׂה בערבית, נשיקה)

 

 

 

מדור 'עלי פסוקים'

 

בכתבי רבנים אפשר למצוא הרבה הומור התחשבנויות ועקיצות לרוב. רב אחד חותם הרחק מגוף מכתבו וכששואלים אותו לפשר הדבר הוא עונה: מפני שקר תרחק! ראו את תשובתו המוחצת של הרב יוסף משאש זיע"א.

 

 

 

הא לחמא ענייא (אלי משש)

 

 

 

סיפר הגאון רבי יוסף משאש מתלמסן מעשה באחד הרבנים שכתב תשובה ארוכה ומנומקת לשאלה בהלכה שהופנתה אליו. ההוא היה בטוח שנימוקיו ופסק דינו טובים ומדויקים על כן שלח אותו לרבו וסיים את מכתבו בציטטה ממשלי (ט' ה') "ועתה לכו לחמו בלחמי", כלומר, הסכם עמי בפסק דיני. הרב עיין בתשובה וראה שהנימוקים קלושים והראיות חלשות על כן ענהו בקצרה:

 

- הא לחמא ענייא!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למדני חוקיך3 (שלמה אליזרע)

 

 

 

לאחר ש"התחזק בדת" ולמד כמה שנים ב'כולל', החליט ז'וז'ו שדי לו בדת. הכל קשה ומסובך. למה לקום כל בוקר בשעה חמש לתפילה אם אפשר להישאר במיטה עד שמונה?

 

- אני חוזר בשאלה! הצהיר חגיגית לפני כל מכריו.

 

כמה ימים מאוחר יותר ישב עם חברו במסעדה לא כשרה והזמין בחגיגיות מנת בשר טריפה. כאשר הונחה הצלחת מולו, חתך חתיכה מהבשר והביא אותה אל פיו כשהוא מברך מתוך הרגל:

 

- ברוך אתה ה'...

 

- מה אתה מברך, גער בו חברו, שכחת שחזרת בשאלה? ואם לא שכחת הרי אתה אוכל חזיר!

 

- למדני חוקיך! אמר ז'וז'ו בבהלה.

 

 

 

 

 

 

 

מדור בית הכנסת

 

שכבה עמי (איור: חי כנפו)

 

 

 

שכבה עמי

 

ממקומה שבעזרת הנשים נהגה אישה ידענית אחת להטריד את החזן. כל טעות שלו הייתה זוכה לתיקון קולני שלה. במיוחד אהבה "להחזיר" אותו בשעת קריאת התורה. היא עקבה בדריכות אחרי קריאת הפרשה ובשגיאה הקלה ביותר היה נשמע קולה המצלצל המכריז על טעותו. לחזן לא היה נעים: אישה המתקנת אותו מעזרת הנשים! ופעם, כאשר הרבתה להציק לו ממרומי העזרה נשבע לעצמו שכבר בשבת הבאה ילמד אותה לקח שלא תשכחנו במהרה.

 

בשבת הבאה קרא החזן בפרשת "וישב", ובה סיפורו של יוסף ואשת פוטיפר. וכשהגיע לפסוק שבו אוחזת אשת פוטיפר בבגד יוסף, קרא החזן בהדגשה מיוחדת: "ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עִמּוֹ". מיד קראה האישה ממרומי העזרה:

 

- שכבה עִמִּי!

 

אז הגביה החזן את עיניו אל העזרה וצעק:

 

- בחיים לא! את שומעת? בחיים לא!

 

 

 

מדור שכורים

 

 

 

נסיים את סיורנו בשני סיפורי שכורים אשר סופרו לי על ידי שני האחים אלי בן חמו ומשה בן חמו זכרונם לברכה:

 

 

 

 

 

שארבעה ישפכו (משה בן חמו)

 

 

 

הרופא בדק את השכור ואמר לו:

 

- אם לא תפסיק לשתות, אתה תמות!

 

אמר השכור:

 

- רק אם הרב יצווה עלי, אפסיק לשתות!

 

לקחו אותו לרב, והרב ציווה עליו להפסיק לשתות. השכור הפסיק לשתות לחלוטין, אך מצבו הורע, על כן הביאו אותו באופן בהול לרופא שקבע:

 

- הוא לא יכול לחיות בלי שתייה, הוא חייב לשתות, אחרת הוא ימות!

 

אמר השכור:

 

- אשתה רק אם הרב יצווה עלי לחזור לשתייה!

 

רצו לקחת אותו אל הרב, אבל הרב נפטר! האיש עמד בסירובו לחזור לשתייה. הרופא ציווה:

 

"זה פיקוח נפש! השקו אותו בכוח!"

 

באו חמישה אנשים, שניים אחזו בשתי ידיו, שניים בשתי רגליו, החמישי השקה את השכור מחייא.

 

אמר להם השכור:

 

- יותר טוב שאחד יתפוס אותי וארבעת האחרים ישפכו מחייא לגרוני!

 

 

 

נשבע (אלי בן חמו)

 

 

 

איש אחד נכנס על ידיו לבית מרזח. חבריו נדהמים מן הביצוע.

 

"מה קרה? למה על הידיים?" שאלו.

 

"נשבעתי שרגליי לא תדרוכנה יותר בבית המרזח!"

 

 

 

 

 

 

 

1 . נוסח אחר: דזאזא פלמות אועיניה פתכרכיש (התרנגולת שחוטה והיא מנקרת)

 

2 . האל יביא לך! ( ביטוי שאדם היה אומר כאשר לא היה לו כסף לתת לקבצן)

 

3 . כאשר אדם מברך וטועה בברכה, רגיל הוא להגיד את המלים "למדני חוקיך" כאילו מתנצל הוא בפני בורא עולם על הטעות שעשה

 

 

הדפסהדואל