אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לַדַעַת אֲצִילות מַהִי

 

אשר כנפו

 

אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לַדַעַת אֲצִילות מַהִי

ביום גילוי המצבה של צציליה מרכוס ז" ל ד' תמוז תשס"ח

 

אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לַדַּעַת אֲצִילוּת מַהִי

הַבֵּט כָּאן לְמַטָּה מִתַּחַת לְזוֹ הָאֶבֶן

כָּאן הַלֵּיְדִּי, כָּאן טְמוּנָה צציליה

כָּאן מְנוּחַת עוֹלָם שֶׁל אִשָּׁה אֲצִילָה.

 

וְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ עָבְרָה בְּחַיֶּיהָּ צציליה?

מִי יְסַפֵּר עַל עוֹלָמָהּ, עוֹלָם הָעֲשִׂיָּה?

בְּאֵלּוּ מִלִּים נוּכַל לְהַסְבִּיר וּלְתָאֵר?

אֶת הָעֹז וְהַגְּבוּרָה אֵיךְ נוּכַל לְבָאֵר?

 

אֵיךְ נְגוֹלֵל אֶת הַסֵּבֶל וְהַתְּלָאוֹת

עֲלֵיהֶם הִתְגַּבְּרָה בִּדְרָכִים מֻפְלָאוֹת?

אֵיךְ נוּכַל לְהָבִין מְקוֹר הַנְּחִישׁוּת

הַסַּבְלָנוּת, הַמְּסִירוֹת וְהָעִקְּשׁוּת ?!

 

אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לַדַּעַת אֲצִילוּת מַהִי

הַבֵּט כָּאן לְמַטָּה מִתַּחַת לְזוֹ הָאֶבֶן

כָּאן טְמוּנָה אִשָּׁה שֶׁמִּשַּׁחַר יַלְדוּתָהּ

נִלְחֲמָה כְּדֵי לְחַיּוֹת אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ

 

הַיַּתְמוּת הַמֻּקְדֶּמֶת חִזְּקָה אֶת רוּחָהּ

נָתְנָה לָהּ תַּעֲצוּמוֹת וְהִגְבִּירָה כֹּחָהּ

אֶת הַחַיִּים אָחֲזָה בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

וְזֶהוּ הַמְּאַפְיֵן הַגָּדוֹל שֶׁל קוֹרוֹתֶיהָ.

 

אֶת מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה הָאֲיֻמָּה

עָבְרָה בְּמַאֲבָקִים מֵרֵאשִׁיתָהּ עַד סִיּוּמָהּ

עַל שִׁלְטוֹן הַקּוֹמוּנִיזְם הָאַכְזָר וְהַדּוֹרְסָנִי

גָּבְרָה לַמְרוֹת הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת, הַפַּחַד וְהָעֹנִי!

 

אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֲצִילוּת מַהִי

הַבֵּט כָּאן לְמַטָּה מִתַּחַת לְזוֹ הָאֶבֶן

כָּאן טְמוּנָה אִשָּׁה שֶׁבְּכֹחוֹת נַפְשָׁהּ

לַמְרוֹת הַטְּלַאי הַצָּהֹב זָקְפָה רֹאשָׁהּ!

 

חֲדוּרַת בְּצִיּוֹנוּת לוֹהֶטֶת, עָלְתָה אַרְצָה

כָּאן לֹא נֶעֶצְרָה וְלֹא הָלְכָה, אֶלָּא רָצָה!

הִתְגַּיְּסָה בְּכָל כֹּחָהּ לִפְעֹל וּלְהַפְעִיל,

לֹא נָחָה לְרֶגַע. אָמְרָה: אָדָם צָרִיךְ לְהוֹעִיל.

 

הִיא בַּת חֲמִשִּׁים, לַמְרוֹת הַחַיִּים הַקַּשִּׁים

מוֹצֵאת אֶת דַּרְכָּהּ אֶל סַפְסָל הַלִּמּוּדִים

כִּי אִשָּׁה כָּמוֹהָ לֹא מְקַבֶּלֶת בֵּינוֹנִיּוּת

אִם לְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל, אָז בְּכָל הַחִיּוּנִיּוּת!

 

אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לַדַּעַת אֲצִילוּת מַהִי

הַבֵּט כָּאן לְמַטָּה מִתַּחַת לְזוֹ הָאֶבֶן

כָּאן טְמוּנָה מוֹרָה וּמְחַנֶּכֶת דְּגוּלָה

שֶׁהָפְכָה אֶת הַחִנּוּךְ לְיִעוּד וְלִסְגוּלָה.

 

לֹא הִסְתַּפְּקָה בְּהַנְחָלַת כְּתִיבָה וּקְרִיאָה

הָיְתָה מוֹפֵת לַמּוֹרִים כִּמְעַט פְּלִיאָה!

הִיא הִרְחִיקָה יְלָדִים מֵהַשְׁפָּעַת הָרְחוֹב

אָסְפָה אוֹתָם אֶצְלָהּ לְלַמְּדָם קְרֹא וּכְתֹב.

 

לֹא הִצְהִירָה זֶהוּ זֶה כְּשֶׁהִגִּיעָה לְגִמְלָאוֹת

אֶלָּא הִמְשִׁיכָה לְלַמֵּד בְּהִתְנַדְּבוּת עוֹד וְעוֹד

וּכְשֶׁהִיא בַּת שִׁבְעִים הִיא שׁוּב מִתְחַדֶּשֶׁת

וּכְמוֹ תָּמִיד יוֹתֵר מִכֻּלָּם מֵעַצְמָהּ דּוֹרֶשֶׁת!

 

אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לַדַּעַת אֲצִילוּת מַהִי

הַבֵּט כָּאן לְמַטָּה מִתַּחַת לְזוֹ הָאֶבֶן

כָּאן טְמוּנָה לֵיְדִּי שֶׁרָצָה מִבַּיִת לְבַיִת

כְּדֵי לִסְעֹד קָשִׁישׁ וּלְהַאֲכִילוֹ כַּזַּיִת

 

כְּדֵי לְהָפִיחַ בּוֹ רוּחַ שֶׁל אוֹפְּטִימִיּוּת

כִּי הַזִּקְנָה אֵינָהּ בְּהֶכְרֵחַ סֶנִילִיּוּת

אֶפְשָׁר לִלְמֹד וְלִיצֹר וְלִבְנוֹת תָּמִיד

וַאֲפִלּוּ, לָמָּה לֹא, לַחְלֹם עַל הֶעָתִיד!

 

בַּת תִּשְׁעִים הִיא סוֹעֶדֶת צְעִירִים מִמֶּנָּה

קוֹמָתָהּ זְקוּפָה וְרַבִּים נֶהֱנִים מִמֶּנָּה

וּכְשֶׁהִיא עוֹבֶרֶת בָּרְחוֹב בַּצַּעַד בָּטוּחַ

יוֹדְעִים הַכֹּל זֶהוּ סֵמֶל נִצְחוֹן הָרוּחַ!

 

אִם חֲפֵצָה נַפְשְׁךָ לַדַּעַת אֲצִילוּת מַהִי

הַבֵּט כָּאן לְמַטָּה מִתַּחַת לְזוֹ הָאֶבֶן

כָּאן הַלֵּיְדִּי, כָּאן הַגְּבֶרֶת מרכוס צציליה

אוּלַי מְחַפֶּשֶׂת גַּם כָּאן מִי יָחוּס בְּצִלָּהּ.

 

הדפסהדואל

נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב!

 

אשר כנפו

נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב!

 

דָּוִד הָאָדָם הַיָּקָר מִכָּל אֵינֶנּוּ

אֶת הַיְּדִיעָה אִי אֶפְשָׁר לִבְלֹעַ

הָעֵינַיִם מְסָרְבוֹת לִרְאוֹת

הָאָזְנַיִם מְמָאֲנוֹת לִשְׁמעַ

 

 

דָּוִד הַמֶּלֶךְ בִּתְהִלִּים כַּף דַּלֶת

שְׁאֵלָה שֶׁעַד הַיּוֹם נִשְׁאֶלֶת שָׁאַל

מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה'?

וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?

:וּתְשׁוּבָתוֹ הִיא לְלֹא רְבָב

נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב!

 

עָלֶיךָ דָּוִד עַמְרָם

בֵּן חַנָּה ומכלוף אטיאס

יַגִּידוּ כָּל בְּנֵי חוֹבָב:

הָיִּיתָ נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

דַּרְכְּךָ בַּחַיִּים

הָיְתָה מֻפְלָאָה

אִישׁ כָּמוֹךָ הֵא-ל יֹאהַב

אִיש נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

 

מִשַּׁחַר יַלְדוּתְךָ

דֶּרֶךְ פִּלַּסְתָּ לְעַצְמְךָ

בִּצְנִיעוּת וּבְלִי רַהַב

כִּנְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

בָּנִיתָ מִפְעָלִים מְפֹאָרִים

פִּרְנַסְתָּ מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת

שִׂמַּחְתָּ אֵם וַאַב

כנְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

הֵקַמְתָּ מִשְׁפָּחָה לְתִפְאֶרֶת

הָיִיתָ לָהֶם לְאַב וְלַעֲטֶרֶת

הֶעֱנַקְתָּ חֹם בְּלֵב רָחָב

תָּמִיד נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

הָיִיתָ דֻּגְמָא וּמוֹפֵת

אִישׁ דָּבֵק בָּאֱמֶת

,הַשֶּׁקֶר בְּעֵינֶיךָ נִתְעָב

נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

בְּעוֹז נִלְחַמְתָּ עַל דֵּעוֹתֵיךָ

בְּנוֹעָם הִצַגְתָּ רַעְיוֹנוֹתֵיךַ

הִשָּׂגַת אֶמְצָעִים וּמַשְׁאָב

נִשְאַרְתָּ נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

יָדַעְתָּ לָתֵת וּלְהַעֲנִיק

אָהַבְתָּ לִצְחֹק וּלְהַצְחִיק

הָיִיתָ אָח, בַּעַל, אָב וְסָב

מֵעַל הַכּל נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

הָלַכְתָּ מֵאִתָּנוּ דָּוִד אָהוּב

לֹא נִשְׂמַח וְנִצְחַק אִתְּךָ שׁוּב

אַךְ נִזְכּוֹרְךָ כְּאִישׁ נִלְבָּב

נְקִי כַּפַּיִם וּבָר לֵבָב

 

 

יג' באלול תשס"ז

 

 

 

 

 

 

 

הדפסהדואל

דברים לזכרה של רחל כנפו ע"ה

 

דוד כנפו

 

דברים לזכרה של רחל כנפו ע"ה

רחובות ב' בכסלו תשס"ח

 

כבוד מעלת הרבנים, כל אחד לפי כבודו ומעלתו!

אחי כרעי, ר' יוסף ה' ישמרהו ויחייהו, הבנים היקרים: אלדד, יעקב, יצחק, הבנות רותי, דנת, שירה, ומורן. האחים והאחיות היקרים לבית אבוחצירא.

אחי ואחיותיי, ערב טוב! קרובים, ידידים ומוקירים!

התבקשתי לשאת דברים היום לזכרה של רחל היקרה, אשר היום פקידת חודשה, אתם יודעים שלא איש דברים אנוכי, ובמצבי יקשה עלי לדבר, ובוודאי ובוודאי, בנוכחות הרבנים החשובים והקהל הקדוש.

אך כדי לציין את זכרו של מורנו ורבנו רבי יוסף כנאפו זצ"ל, אשר פקידת שנתו היה אתמול, ר"ח כסליו שנת התרס"א (שנת 1901) לפני מאה ושש שנים, הסכמתי לומר דברים לעילוי נשמתה של רחל ז"ל, שאהבנו כל כך והיינו איתה בסבלה ובמחלתה. יהי רצון שתגן עלינו מלמעלה ובזה יסייע מור אבי זקני שנביא מדבריו היקרים מפז.

ידוע כי אחי היקר יוסף ואשתו המנוחה הקפידו מזה שנים רבות לקיים את ההילולא לרבי יוסף מדי שנה בשנה, קודם בלוד ומאז שהם ברחובות, כאן בעיר. ואך בשנה שעברה, רחל שכבה בבית החולים לטיפול, והיא דרשה שלא נבטל את האזכרה, וקיימנו אותה, כאן ברחובות. ואנחנו שוב מעלים את זכרו של רבי יוסף זצ"ל בערב זה, חודש לפטירתה של רחל ז"ל, כאן ברחובות. יהי רצון ששניהם יגנו עלינו ועל כל ישראל.

רחל ז"ל, כמו רחל אימנו, הייתה ללא ספק, עקרת הבית. היא דאגה לקיומו של הבית הזה, לבניית המשפחה היקרה הזו, ולאחדותה. היא פעלה ללא ליאות לתחזק את הבית, לתמוך בילדיה ובנכדיה, שימשיכו במסורת האבות, ובטיפוח המורשה החשובה לנו כל כך. כמו רחל אימנו, היא בבחינת "עלמא דאיתגליא" - העולם הגלוי, היא עשתה ככל יכולתה כדי לקיים את ההווה שהוא הבסיס לעתיד של כולנו.

והנה, כבר בפרשת השבת שעברה קראנו כי יצחק חפר את הבארות אשר סתמום הפלשתים, הראשונה נקראה עשק, על שהתעשקו איתו, ולא נתנו לא לעשות בה שימוש, השניה קרא לה שטנה, אך לשלישית קרא רחובות, ואמר:"כי הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".

כבר חז"ל ציינו כי שתי הבארות הראשונות משולות לשני בתי המקדש, הראשון והשני, והבאר השלישית משולה לבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן. אם כן, נמצא שאנו בעיר רחובות במקום שמרמז על תחילת התקומה והבניה של הבית השלישי, יכונן במהרה בימינו, אמן.

הרב ברוך טולדנו זצ"ל שחי במאה שעברה, מצא רמז לשלושת הבתים גם בפתיחת פרשתנו, פרשת "ויצא". בספרו "ברוך טעם" הוא אומר, כתוב שלוש פעמים "מקום": "ויפגע במקום", ויקח מאבני המקום", "וישכב במקום", יכול היה לכתוב: "ויפגע במקום, ויקח אבנים וישכב שם", אלא הוא אומר:

  1. מקדש ראשון של שלמה שנחרב בעוונותינו – זהו כי בא השמש- נהיה חושך.

  2. מקדש שני של עזרא, שבנה אותו מאבני המקום ולא כל אבני, שהיה חסר בו הרבה לעומת הראשון.

  3. מקדש שלישי, שיבנה במהרה בימינו, מלשון "וישכב" שנאמר: "ושכבתם ואין מחריד".(ויקרא כו')

במדרש בראשית רבא נחלקו אם לקח שלוש אבנים, או י"ב אבנים לקח, כנגד שבטי ישראל. אומר רבי יוסף כנאפו זיע"א, שלוש אבנים כנגד אבותיו: אברהם יצחק ונגד עצמו, שהם כנגד שלשה בתי מקדש, א' בזכות אברהם, ב' בזכות יצחק והג' בזכותו הוא.

"והנה פשוט שידוע ששני מקדשות הראשונים מוכרחים הם ליחרב, ודווקא השלישית שבזכותן, שנקראת 'בית אלקים' היא שתשאר קיימת לעולמים, ועל כן מעיקרא קראם בכללותם 'אבני המקום', אבל כשרצה להקים המצבה , לרמז לבית ג' שיקרא ,'בית אלוקים', וכמו שכתב:"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים", שפיר קראה ה- אבן"... שהייתה מיוחדת, היא – השלשית האחת תהיה בית ה'.

ומוסיף רמז מהזוהר הקדוש, שבחינת הבית א' ובחינת בית ב' יתגלו בבית השלישי, במהרה בימינו כן יהי רצון, ויהיו אחת באתכסיא ואחת באתגליא".

והנה זה מעניין שאנו מדברים על רחל ז"ל, בימים שאנו קוראים בפרשת השבוע על יעקב שהולך במצוות אביו ואמו לחרן כדי לשאת שם אישה, ובלבד שלא תהיה מבנות חת וכנען. יעקב אבינו מגיע לחרן. בדרך, כידוע שוכב יעקב לישון, אחרי שהוא שם כמה אבנים מראשותיו, ואז הוא חולם את החלום על הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, ואז כתוב: "ויקץ יעקב משנתו" אומרים חז"ל בבראשית רבה: משנתו, ממשנתו. לא ברור מה השבח שחז"ל מוסיפים בזה ששנתו הופכת למשנתו. אומר רבי יוסף כנאפו זצ"ל, הוא קם משנתו כדי לשנן את משנתו. שכן אדם חייב לישון, אין ברירה, אך כמה הוא ישן? זאת השאלה. הצדיקים מקצרים את שנתם, כדי להקדיש יותר זמן ללימוד תורה.

"הם מנדדים שינה מעיניהם לעסוק בתורה, ובפרט מן חצות הלילה ואילך, שהוא עיקר גדול, ומתוך הרגלם בדבר זה נעשה הדבר טבע אצלם, ש'לילה ללילה יחוה דעת', וכשמגיע אותו העת שבו רגילים לקום, מתעוררים בזריזות בחיוב גמור, לקיים חובתם. וזהו אומרם: "ויקץ יעקב משנתו"- ממשנתו, כלומר, מרוב הרגל קימת חצות שהרגיל לקום לשנות משנתו, נתעורר לקום, שדבר זה שבח ליעקב לאמר עליו, ובפרט בהליכתו בדרך. ... שכן לא נאמר "מהשינה" או "מן השינה".

עוד מוסיף רבי יוסף ע"פ מה שאמר רבי שלום בוזגלו בעל "מקדש מלך", שיצא לאור בתקופתו ב-1864על דוד המלך שהיה ישן רק שש שעות, "שתין נשמין", לכן נקרא חי וקיים, שלא טעם טעם מיתה. אומר רבי יוסף, אדם רגיל מחלק את יומו לשלושה חלקים, שמונה שעות שכתוב ביהושע א': "אז תשכיל" - ללמוד, "אז תצליח" - שיעסוק במלאכה, ושמונה שעות הנותרות ישן בהם, "שכתוב "ישנתי א"ז" (איוב ג). ודוד המלך שלא נהג כך, ישן רק שש שעות, נשאר לו ח"י שעות לשאר הדברים, ולכן נקרא ח"י וקיים, שכל הח"י שעות מוציא אותם בלימוד תורה וקיום המצוות. וזהו גם הרמז ביעקב: "ויקץ יעקב משנתו, משנת- ו כלומר רק ו' שעות שישן.

מעניין לעשות השוואה בין מחברים שונים של הדורות האחרונים, במיוחד מיוצאי מרוקו, בדרך שפרשו את התורה, את דברי חז"ל, את המדרשים, את התורה שבעל פה ואת הקבלה, כמו רבי שלום בוזגלו ואחרים. רבי יוסף זצ"ל, חי באותה תקופה של "אביר יעקב", זכותו יגן עלינו. רבי יוסף בן ר' משה, נולד וחי במוגדור, נכד לרבי מכלוף, שהיה מנשרפי אופראן, ואשר אשתו השניה, בת מוגדור, חזרה עם בנה התינוק, אשר אך זה נימול, ואחרי מילתו קפצו אביו, רבי מכלוף ובניו, יחד עם עוד חמישים צדיקים מאופראן לאש, כי לא הסכימו להתאסלם.

הוא למד ככל הנראה גם במוגדור וגם במרקש, והיה מתלמידיו של רבי אברהם קוריאט זצ"ל, מחבר ספר "זכור לאברהם".

רבי יעקב אבוחצירא, חי באיזור תפיללת שבדרום מרוקו, בין השנים תקס"ז תר"ם- 1808 - 1879. חיבר בין 10 ל-14 חיבורים. (ע"פ דן מנור). בין חיבוריו פירושים קבליים על התורה וספרי קבלה. בהם פירוש "מחשוף הלובן" ו"פתוחי חותם".

רבי יוסף חיבר לפחות 19 חיבורים. בימיו הדפיס שבעה, 12 נשארו בכתבי יד, ואחדים אבדו. לפני 21 שנה הוצאנו לאור מכתב יד את "זך ונקי", שזכה לעניין רב, וכבר יצא במהדורה שלישית ע"י מוסדות "אהבה ואחוה" של הרב יעקב הלל הי"ו.

לשניהם יש פירוש על הגדה של פסח: "בגדי השרד" לאביר יעקב, ו"יפה עינים" לרבי יוסף.

(ממנו הוצאתי את ההגדה לפסח עם פירושיו של רבי יוסף בשנת תש"ס)

יתכן שלא ידעו האחד על השני. מכל מקום, רבי יוסף בספרו, אשר נמצא בתהליכי הכנה לדפוס "מעט מים", מעין אלפון לפירוש מושגים ביהדות, על דרך הקבלה והרמזים, מביא פירוש למושג "אביר יעקב":

צ"ו. אביר יעקב. כתבו גורי האר"י ז"ל צרוף אביר יעקב רב"י עקיב"א, עד כאן דבריו, ונראה לעניות דעתי לרמוז אם אפשר צרופה אבי"ע קרי"ב, כלומר דעל ידי תורתו וחסידותו קשר ארבע עולמות.

(אני לא יודע להסביר למה הוא מביא דווקא מושג זה לפרשו)

{נכדו של "אביר יעקב" רבי דוד זצוק"ל , המכונה "עטרת ראשנו", אשר נרצח בדמי ימיו ע"י בני עוולה, חיבר חיבור קבלי אף הוא, "פתח האוהל", בעל אופי דומה של רמזים וסודות של הקבלה על פי סדר הפרשיות.

לדוגמא, אצטט את אחד מפרושיו הרבים, על תחילת הפרשה. מאמרו על "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". אמרו רז"ל, אימרה שתמיד שמעתי מפי אבי, רבי שלמה חי כנאפו זצ"ל, "לעולם אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה" ופרשו המפרשים ז"ל, על שם ב"ן, שהוא כביכול שומר הבטחתו לכל הולכי דרכים אשר הם בחזקת סכנה וכו', שזה השם הקדוש ב"ן, בדוק ומנוסה לזה וכו'. והרמז הוא של השם הקדוש באופן זה שהוא כמוס באמצע "דבר הלכה", אותיות בכ"ל העולה בגמטריה שלו ב"ן, וזה גם "וה' ברך את אברהם בכל",שזה היה מתוך דברי הלכה, וכן ביעקב כאן, היוצא בחוסר כל כידוע, "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", כידוע אליפז רדף אחריו. וזהו הצירוף "ויצא יעקב מב"ש", שזה אותיות "בש"ם ארב"ע" שבו בטח ביציאתו זאת, וגם ללבן, היה בטוח ולא הרהר וישמח ליבו. וס"ת של ויצא יעקב מבאר שבע השם ארב"ע, וגם ר"ת ועקב מבאר שבע וילך חרנה וישמח. אבא ז"ל, היה מוסיף שכאשר אתה נפרד משהו תשאל אותו שאלה, ואז כשתפגשו שוב הוא יגיד לך את התשובה, ועליה תשאל עוד שאלה, כל הזמן שבין פרידה לפגישה, החבר חושב על מה לענות לך על השאלה האחרונה, וכך נמצא "שמתוך כך זוכרהו"}

נשאלת השאלה, איך קרה שיעקב כל הזמן היה בחשש ממה שעתיד לבוא לו?

איך כשהוא מתעורר הוא אומר "אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך אשר אני הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום לבית אבי, והיה ה' לי לאלוקים, והאבן הזאת אשר שמתי יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"? וכשהוא חוזר, בפרשת וישלח הוא אומר: "ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות, הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים"?

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו אך אנו נתרכז באלו המובאות ע"י רבי יוסף, בספרו אשר אנו מעבדים עתה לדפוס, "קול זמרה", פירוש על התורה.

הוא מצטט את מחבר "בינה לעיתים", הרב עזריה פיגו, אשר חי בונציה, במחצית הראשונה של המאה ה-17, האומר שיעקב חשש, כי הוא לא היה בטוח אם החלום שחלם הוא בגדר חלום דימיוני או נבואה. הוא ידע כי נבואה שורה רק על מי שהוא חכם, גבור ועשיר, ועוד הוסיפו חז"ל ששורה רק מתוך שמחה. והכתוב מספר לנו שהוא היה רחוק מכל אלו. הוא ראה את עצמו יוצא מבאר שבע הקדושה ומארץ ישראל לחרן, מקום של הטומאה והרמאות- הוא חסר זכות, ההולך בדרך לא טובה. ועוד, יכנס בו מורא, שכן "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", מיד כשבא השמש נכנס פחד בליבו, ולא עצר כח ללכת עוד מעט עד צאת הכוכבים, מיד לן במקום, מתוך לאות או יגיעה. ועוד ראה עצמו עני וחסר כל, עד כדי כך שלא היה לו כלום, לקח מאבני המקום, לא כר ולא כסת או איזה דבר לשים מראשותיו. וכך הוא חולם את החלום הזה, לא נראה לו שהוא במצב לקבל נבואה. ועוד מוסיף לפרט רבי יוסף שהשינה שלו והיקיצה שונה משל פרעה, למשל, אשר ידע שחלם וחזר לישון, ושוב חלם ולכן היה בטוח בנבואת החלום, לכן, שואל את עצמו "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". איך יכול להיות שבמצבי, שאני חסר מכל וכל ידיעה חוכמה וזה מעוצם ענוונותו, נסתפק אם זה יכול להיות נבואה. לכן, כאשר נכנס בו הספק על הנבואה הוא נדר את נדרו, אם אמנם אצא ממצב זה משמע זו היית נבואה ולא חלום סתם. !

באשר לחזרה מחרן, אומר רבי יוסף, בהמשך לדבריו של רש"י על "קטנתי מכל החסדים", חשש שנתמעטו זכויותיו ע"י החסדים והאמת שכבר נעשו לו, שמא נתלכלך בחטא, ויגרום לו להיכשל לפני עשו. הוא חשב שהבטחת ה' להשיבו בית אביו, היא שיכנס פחד בליבו של עשו, ולא יחפש אותו, לא יחכה לו עם צבא של ארבע מאות איש איתו. לעומת זאת, מה קרה? בקושי ניצל מלבן, שרדף אחריו, רק בנס, שה' סייע לו על ידי שנראה ללבן בלילה, לא נפגע יעקב על ידו. ועכשיו עשו, האם יש לו עדיין זכויות וה' ימשיך להציל אותו? האם לא חטא? ממה הוא חשש?

יעקב חשש מכמה דברים: מהעובדה שלא כל הזרע של אברהם המשיכה הברכה שנא':"ביצחק יקרא לך זרע", שגם אצל יצחק - עשו לא קיבל את הברכה, ולפי זה, הוא, אולי, גם הוא לא כל זרעו יתברך, למשל מי שנולד בחוץ לארץ - אולי לא! אולי מי שנולד לאישה אסורה לפי התורה?

מוסיף רבי יוסף, בחיברו, הנמצא עתה בהכנה לדפוס "קול זמרה": מה זה "ויירא יעקב מאד"?

"מפני שההבטחה הייתה בארץ, בטרם צאתו, קודם שנשא שתי אחיות. אמנם אחר שחטא באיסור שתי אחיות, חשש יעקב אבינו ע"ה, שמא תתבטל ההבטחה, לגודל החטא חס וחלילה. הגם שיש כמה תירוצים על זה, לא סמכה דעתיה דיעקב עלים, לכן כפל ענין היראה ואמר 'ויירא יעקב מאד ויצר לו', לומר שנתיירא מן נשואי לאה ורחל, שנשאם בשתיהם".

חז"ל לימדונו שהאבות קיימו את התורה כולה, גם אם לא היו מצווים. ידוע הפירוש על יעקב שאומר לעשו "עם לבן גרתי" גרתי איתו, אך תרי"ג מצוות שמרתי. אם כן, איך זה שיעקב נושא שתי אחיות, בניגוד לציווי מפורש של התורה: "ואישה אל אחותה לא תקח" (ויקרא יח, יח)???

מנין אנו לומדים שהאבות קיימו את התורה כולה?

בפרשת תולדות אומר ה' ליצחק:"עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצותי חקותי ותורותי".(כו, ה'). רש"י על אתר מפרט:

  • וישמור משמרת- גזירות להרחקה על אזהרות שבתורה כגון שניות לעריות ושבות לשבת

  • מצותי- דברים שאילו נכתבו ראוים הם להצטוות, כגון גזל, ושפיכות דמים.

  • חקותי- דברים שיצה"ר ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז, שאין טעם בדבר אלא גזירת מלך וחוקותיו על עבדין.

  • ותורותי- להביא תורה שבעל פה הלכה למשה מסיני (ב"ר)

הרמב"ן מקשה על רש"י, איך זה שיעקב מקים מצבה? ונושא שתי אחיות (ולדעת רבותינו גם בלהה וזלפה היו אחיות למחצה- ארבע?), ועוד שעמרם נושא את דודתו לאישה? ומתרץ, שאפשר שאברהם הנהיג זאת על עצמו ובני ביתו:

"למד התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד, ויעקב בחוצה לארץ בלבד נשא שתי אחיות, וכן עמרם."

או, מוסיף הרמב"ן, שהכוונה היא ששמרו את השבת בלבד, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עוד מוסיף הרמב"ן בפירושו על הפסוק בויקרא:

"והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחלת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוץ לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות, והיא היתה הנישאת באיסור אחוה".

אור החיים הקדוש חולק על הרמב"ן, מניין לו החלוקה הזו בין בארץ לבין חוצה לארץ? אור החיים מסביר שהאבות קיבלו את התורה כולה במסורת מאדם הראשון, שקיבל מה', דרך חנוך, ונח, שם ועבר. אך אדם הראשון הצטווה רק על שבע מצוות בני נח כחובה, את שאר התורה הוא קיבל, ככל שיעסוק בה ויעשנה יקבל שכר, אך לא חייב, כמו שיש לנו היום מצוות שאנו לא חייבים לעשות אותם. ולכן יעקב

"כשהרגיש בהצלחתו בנשואי ב' האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההיא כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא נתנה תורה. ומה גם אם נאמר שהיו עושים ע"פ הדיבור כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן."

כלומר בימיהם התועלת שתצמח מפעולה מסויימת חשובה מאיסור עתידי שהם לקחו על עצמם.

יש ספק בחז"ל במי האיסור ברחל או בלאה, שכן אמנם לאה נישאה ראשונה, אך יעקב התכוון לרחל. אחת הראיות לקושי, הוא מהציווי "שוב אל ארץ אבותיך" המילה שוב, מלשון תשובה, ולא אמר לו קום, או לך לך, שוב ואזי אהיה עימך. לכן חושש יעקב ואומר: "פן יבוא והיכני אם על בנים" אחת האמהות ובניה שיש בה את האיסור. אולם, יעקב לא ידע שאין בהן איסור, שכן הוא גיירם[ן]

"וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ועוד נקרא אלוה", והותר לו לישאם, ולגבי דידיה ליכא איסור שתי אחיות כלל, כמ"ש רז"ל".

וזה כוונת המלאך, להרגיע אותו, שאמר:"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ותוכל". מוסיף רבי יוסף:

"וברם צריך שנקדים מה שכתב הרב כמוהר"ר "ברית אבות" בפרשת ויצא, משם הרב הגדול פרש"ד, וזתד"ק, אתירוץ זה שגיירם לא יצדק, אלא אם כן אמרין דיצאו מכלל בני נח ונקראו ישראל, אבל אם נאמר דדינם כבני נח, לא יצדק תירוץ זה כלל. ונראה לעניות דעתי לרמוז דר"ת ישראל: ישא שתי אחיות רחל ולאה. וזהו שיעור הכתוב: 'ויאמר לא יעקב יאמר שמך, כי אם ישראל' דווקא, דהיינו שיצאת מכלל בני נח, ודינן כישראל ממש, ואזי יש תירוץ לקושיית שתי האחיות, ואין בידך שום עון. ועוד בר מן דין, 'כי שרית עם אלוקים' דיקא, שנקראת בשם אלקים, ואין בך איסור שתי אחיות."

רבי יוסף מרבה לצטט את ספרו זה של רבי אברהם קוריאט, שאבד בנתיים, ואשר היה כנראה מורו ורבו. איני יודע למי הכוונה בשם הרב פרש"ד.

[תשובה זו גם עונה על השאלה מדוע כשיעקב קורא לנשותיו ולבניו לשדה אצל לבן, הוא לא חוזר על כל מה שאמר לו ה' בחלום:"שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עימך", הוא אומר רק :"ושוב אל ארץ מולדתך" ולא את "ואהיה עמך", כי הוא חושש שנאמר לו עימך ועם החלק של נשותיך ובניך שישארו, עימך.]

כאן מוסיף רבי יוסף רעיון שקשה להבינו אך אנו חייבים לקבלו, אם אמנם אנו מאמינים בחופש בחירה שיש לכל אחד. הוא אומר "בפשטות", שיראתו של יעקב היתה על דרך מה שאמרו בגמרא בענין שאול, שאמר עליו שמואל "ושמע שאול והרגני" (ה' שולח אותו למשוח את דוד למלך ושמואל מפחד?) עונה הגמרא שאדם הוא "בחירי", דהיינו בעל בחירה ורצון, ועל כן הגם שה' הבטיחו, נתיירא מעשו, שגם הוא אדם פשוט ובעל בחירה ורצון. כלומר, למרות הבטחות מפורשות של ה' זה לא אומר שמי שרוצה לפעול בניגוד להן, ה' ימנע ממנו, יש רצון ובחירה לכל בן אדם.

עוד אומר רבי יוסף, כי על פי הסוד, ע"פ האר"י זצ"ל שלאה ורחל הן שתי טיפותיו של אדם הראשון, ויעקב הוא גלגול של אדם הראשון (ע"פ הגמרא בבבא מציעא פד.), ולכן מובן למה לאה ורחל שייכות ליעקב.

ואין בזה איסור "ואישה אל אחותה לא תקח" (ויקרא יח, יח), כי יעקב לא שייך בו עריות בכלל, הוא השיג מידת אברהם אבינו ע"ה, שנאמר בו :"ומצאת את לבבו נאמן לפניך", ביצר הרע וביצר הטוב, "שהרי רז"ל, קראוהו ליעקב 'בחיר האבות' ומאחר שזכה להיות יצר הרע מסור בידו, ואדרבה החזירו לצד הטוב, אי אפשר לחטוא חלילה בהנה, אלא כדי לתקן שתי טיפותיו."

יהי רצון שיהיו דברים אלו לעילוי נשמתה הזכה והיקרה של המעונית ביסורים, רחל בת מרים, ושזכותו של רבי יוסף כנאפו זצ"ל תגן עלינו ועל כל בית ישראל, ויבוא משיח בית יוסף לבשרנו על בוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

 

 

 

הדפסהדואל

מַה נוֹרָא הַיוֹם הַזֶּה עם פטירתה ללא עת של רחל כנפו ז"ל ב מר חשון תשס"ח

 

אשר כנפו

 

מַה נוֹרָא הַיוֹם הַזֶּה

עם פטירתה ללא עת של רחל כנפו ז"ל ב מר חשון תשס"ח

מַה נוֹרָא הַיּוֹם הַזֶּה

רָחֵל שֶׁלָּנוּ אֵינֶנָּה עוֹד

עֵינֵינוּ מִדְּמָעוֹת נְפוּחוֹת

וְאָנוּ שׁוֹאֲלִים, עַל מַה וְלָמָּה?

 

וְאָנוּ שׁוֹאֲלִים, עַל מַה וְלָמָּה

הָלְכָה מִמֶּנּוּ צַדֶּקֶת

אֵשֶׁת חַיִל מֻבְהֶקֶת

לֵב כֻּלָּנוּ מְסָרֵב לְהַאֲמִין

 

לֵב כֻּלָּנוּ מְסָרֵב לְהַאֲמִין

אִם הַבָּנִים הַמְּבֹרֶכֶת

עָמַד לִבָּהּ מִלֶּכֶת

וְאָנוּ עוֹמְדִים כָּאן הֲמוּמִים

 

אָנוּ עוֹמְדִים כָּאן הֲמוּמִים

מוּל אֲרוֹנָהּ שֶׁל רָחֵל

וְנָפַשְׁנוּ בְּכָל מְאוֹדָהּ תְּיַחֵל

אוּלַי חוֹלְמִים אָנוּ וְהַדָּבָר לֹא קָרָה

 

אוּלַי חוֹלְמִים אָנוּ וְהַדָּבָר לֹא קָרָה

וְרָחֵל עוֹד תְּחַיֵּךְ אֵלֵינוּ

תִּתְעַנְיֵן וְתִשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵנוּ

וְתַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ כְּהֶרְגֵּלָהּ חֵן וְחֶסֶד

 

תַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ כְּהֶרְגֵּלָהּ חֵן וְחֶסֶד

כָּךְ נָהֲגָה מִיָּמִים יָמִימָה

בִּרְכָּתָהּ הָיְתָה שְׁלֵמָה וְתַמָּה

וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת הָיְתָה עוֹלָמָהּ.

 

אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת הָיְתָה עוֹלָמָהּ

מִידֵי יוֹם מַתָּן בַּסֵּתֶר

עַל כְּגוֹן זֶה לֹא תְּוַתֵּר

כִּי אַסְפָנִית מִצְווֹת הָיְתָה

כִּי אַסְפָנִית מִצְווֹת הָיְתָה

לֹא וִתְּרָה מֵעוֹלָם עַל תָּג

רָצְתָה לְקַיֵּם אֶת כֹּל תרי"ג

כְּפִי שֶׁנָּהֲגוּ אֲבוֹתֶיהָ הַקְּדוֹשִׁים

 

 

כְּפִי שֶׁנָּהֲגוּ אֲבוֹתֶיהָ הַקְּדוֹשִׁים

הִנְהִיגָה בֵּיתָהּ בְּיָד רָמָה

נָתְנָה לִילָדֶיהָ כָּל הַנְּשָׁמָה

כְּתָרִים רַבִּים נִקְשְׁרוּ לִשְׁמָהּ.

 

כְּתָרִים רַבִּים נִקְשְׁרוּ לִשְׁמָהּ

מִזֶּרַע קְדוֹשִׁים הוֹרָתָהּ

מִלְּאָה בָּעוֹלָם חוֹבָתָהּ

וִיפִי מַעֲשֶׂיהָ נוֹדְעוּ בָּרַבִּים

 

וִיפִי מַעֲשֶׂיהָ נוֹדְעוּ בָּרַבִּים

יָדְעָה לָתֵת וּלְהַעֲנִיק

וּרְאוּ עֲמָלָהּ לֹא הָיָה לָרִיק

אֵיזֶה מִשְׁפָּחָה נִפְלָאָה הֵקִימָה

 

אֵיזֶה מִשְׁפָּחָה נִפְלָאָה הֵקִימָה

בָּנֶיהָ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה

וּבְנוֹתֶיהָ כְּבוֹדָן בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה

וְכָךְ יִזְכְּרוּ אוֹתָהּ נְכָדֶיהָ וְנִינֶיהָ

 

כָךְ יִזְכְּרוּ אוֹתָהּ נְכָדֶיהָ וְנִינֶיהָ

כָּךְ נִזְכֹּר אוֹתָהּ כֻּלָּנוּ

חַיָּה תִּשָּׁאֵר תָּמִיד בְּלִבֵּנוּ

כִּי אֵשֶׁת חַיִל כָּמוֹהָ מִי יִמְצָא?

 

כִּי אֵשֶׁת חַיִל כָּמוֹהָ מִי יִמְצָא?

נִקְטְפָה מִמֶּנּוּ בְּטֶרֶם זְמַנָּהּ

בַּשָּׁמַיִם רָצוּ לְהִתְבַּשֵּׂם מִמֶּנָּה

עַל כֵּן לָקְחוּ אוֹתָהּ מֵאִתָּנוּ.

 

עַל כֵּן לָקְחוּ אוֹתָהּ מֵאִתָּנוּ

וְאָנוּ פֹּה אוֹמְרִים לָהּ

רָחֵל, הִתְפַּלְּלִי שָׁם בִּפְנֵי י-ה

עַל בַּעֲלֵךְ בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ

עַל הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת, הַנְּכָדִים וְהַנְּכָדוֹת

עַל הָאַחִים שֶׁלָּךְ וְעַל אַחֲיוֹתַיִךְ

עַל הַקְּרוֹבִים וְהַיְּדִידִים

וּבַקְּשִׁי שֶׁיַּשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ

וְיָבִיא מְנוּחָה וְשָׁלוֹם לְאַרְצֵנוּ

 

 

 

הדפסהדואל

אחת מתשובות חכמי מראכש במאה הי"ח, בדבר התחייבויות בני הזוג בשעת שידוכין

 

משה עמאר

אחת מתשובות חכמי מראכש במאה הי"ח, בדבר התחייבויות בני הזוג בשעת שידוכין

 

העיר מראכש וחכמיה

 

העיר מראכש היושבת לרגלי הרי האטלס בתוך יער דקלים, נוסדה במאה הי"א. סמוך לייסודה נמצאה בה קהילה יהודית מסודרת. גורלה של הקהילה היהודית במראכש היה כגורל יהדות מרוקו כולה, גם היא תכופות סבלה מרדיפות הקנאים המוסלמים, והיו תקופות שנאסרה ישיבתם של יהודים בעיר1.

רבי אפרים אנקאווא נמנה על היהודים אשר עזבו את ספרד בגל הפרעות של שנת קנ"א (1391). הוא ביקר במראכש בשנת קנ"ג ורשם בחיבורו את התרשמותו ממצב היהודים בעיר זו2.

וכבר קרה לי אני בעצמי כדמות זה הענין בהיותי בעיר מראכו"ש בתמוז משנת רועה אב"ן ישראל, בקשו ממני הקהל לדרוש להם ביום השבת אחר סעודת הבקר בבית הכנסת. וילכו הקהל עמי כולם לבית הכנסת, ועברנו על שער השר המושל בעיר. והיה שם שוער אחד כושי, ונתקנא מכבוד הקהל אלי. ויצא לקראתי בחמה גדולה ושבט אחד גדול להכות אותי, וכראות הזקנים ההולכים עמי שהיה יוצא לקראתי נשטתחו לפניו ופייסוהו ולא הכה אותי. והלכתי לבית הכנסת ודרשתי להם בענייני הפרשה, ומשכתי את לבם כמים בדברי הגדה, ודברתי על לבם דברי ניחומים. וכאשר נפטרו רוב הקהל אל בתיהם, נשארו עמי הזקנים עשירים, ואמרו שיסעדו עמי סעודה שלישית. ואומר להם שאם יאכלו ואם ישתו הם האוכלים והשותים, כי אני הייתי מתאבל על הגזירה הגדולה אשר נעשתה בספרד בשנת עד מתי יחרף צר ינא"ץ אויב שמך לנצח, אשר כמוה לא נהייתה...

מדבריו אנו שומעים, על מעמדם הירוד של היהודים בעיני הסביבה הנוכרית, ועל ההשפלה ממנה סבלו, שבמרכז העיר לאור היום, בתוך קהל ועדה, עבד כושי הרשה לעצמו ללא היסוס, להכות רב יהודי מכובד בלא שהתגרה בו; גם על אי יכולתם של בני הקהילה להגיב ולהגן על עצמם, כי אם בהכנעה ובבקשה תחינה ופיוס.

ואולם קושי השעבוד והגלות לא פגעו בתלמוד תורה ובשגשוגם של תלמידי חכמים במקום. דבר זה משתקף באמרת כנף הנפוצה במרוקו האומרת: "שאין תלמוד כמו התלמוד של חכמי מראכש". ידועים לנו שמותיהם של חכמים ושמות יצירותיהם, שפעלו בכל התקופות בעיר, וחיבוריהם מקיפים כל ענפי פרד"ס התורה.

גלי היהודים המגורשים מספרד שהגיעו למרוקו בשנת רנ"ב (1492), לא פסחו על מראכש, והקהילה היהודית במראכש הפכה מרכז לשיבתם ליהדות של האנוסים. אם כי שלא בדומה לערים אחרות, בהן היו המגורשים רוב מנין ורוב בנין של הקהילה, במראכש המגורשים היו מיעוט ביחס ליהודים המקומיים. ושני קהלים התושבים והמגורשים התקיימו זה בצד זה, וכל קהל שמר על יחודו ומנהגי אבותיו3.

הפריחה הרוחנית שהקיפה את יהדות מרוקו החל מהמחצית השניה של המאה הי"ז ואילך4, לא פסחה על הקהילה במראכש, ובמאה הי"ח התפרסמו חכמים גדולי תורה והוראה בעיר זו. חכמי מראכש גם העמיקו לחקור בתורת הנסתר, והיו מראשי המדברים בחכמת הקבלה, ותרמו תרומה חשובה בתחום זה. ידועים חיבוריהם של הרבנים: ר' אברהם אזולאי, ר' יעקב פינטו, ר' אברהם פינטו, ועוד. רבי שלום בוזאגלו מחבר "מקדש מלך" שהוא הביאור הראשון שנדפס על ספר הזוהר, רכש את ידיעותיו בחכמת הקבלה מחכמי עיר זו. וכה כתב בהקדמתו:

ותורה מחזרת על אכסנייא שלה, ועיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים. ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא קדישא, המקובל האלקי כמוהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה, לרב לי עשיתי, וממנו זאת החכמה למדתי ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי... ותלמידיו הרבנים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי... הלוא הם מעלת החכם השלם המקובל האלקי כמוהר"ר יעקב פינטו יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו...5

כלומר לאחר מאה וחמשים שנה מביקורו של ר' אפרים אנקאווא במראכש, נזדעזע גם ר"ש בוזאגלו ממצוקתם הקשה של יהודי העיר: עניות מרודה, היטלי מס כבדים, ורדיפות בלתי פוסקות על לא עוול בכפם; עד שהוא רואה את יכולתם להתקיים במצב זה לפלא ולנס גלוי. למרות מצבם הקשה לא פסק קול התורה מיהודי העיר, ואף הלך והתחזק. רבי שלום מעיר מסאלי בא למראכש, כדי ללמוד מחכמיה את תורת הנסתר.

ידיעות רבות לנו על עושר יצירותיהם של חכמי מרוקו במגוון, בכמות ובאכות, ובזאת לא נפקד גם מקומם של חכמי מראכש.6 עם זאת רק מעט מיצירה ענקית זו זכה לצאת לאור בדפוס,7 ומאלה מעט מזעיר משל חכמי מראכש. יתירה מכך גם בכתבי-יד רק מעט השתמר מתורתם של חכמי מראכש; בספריות ברחבי תבל ובאוספים פרטיים הידועים, שרדו יחסית הרבה יותר יצירות בדפוס ובכתבי יד משל קהילות אחרות, שהן קטנות מקהילת מראכש בעתיקותן ובגודלן. בהן כאלה ששמע ישיבותיהן ורבניהן לא יצא לתהילה כשמע ישיבותיה ורבניה של מראכש. עובדת אי השתמרותן של יצירות החכמים והטיפול הלקוי בהן בעיר זו, אומרת דרשני, גם במאה העשרים שעה שקמו בתי דפוס במרוקו, וקהילות רבות נתעוררו להדפיס מיצירותותים של חכמיהן, נעדר מקומה של קהילת מראכש8. היום יש אפוא צורך לאתר את הנותר לפליטה מיצירה זו ולהצילה מהכחדה, כדי להציב יד ושם לקהילת עתירת מעש ועתיקת יומין.

מזה ימים שאני עוסק בליקוט פירורים מיצירה מופלאה זו, ומכין קובץ שאלות ותשובות משל חכמי מראכש במאה הי"ח, כדי להציב גלעד לחכמים ואנשי מעשה, אשר חיו ופעלו, הגו ויצרו במקום זה, על אף כל הקשיים, ובל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק ח"ו. וב"ה רואה אני ברכה בעמלי. להלן אני מפרסם תשובה אחת מהתשובות האצורות תחת ידי, העוסקת בענייני שידוכין.

 

מבוא לתשובה

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרוֹוחת אירוסין. חכמים אסרו לקדש אשה ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין יעשו בשיקול דעת ומתינות.9 לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין, כלומר קידושין.

כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם שעה שאוחדו האירוסין [=הקידושין] והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין. ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין".10 השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, בו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם.11 כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.

 

השידוכין ותקפותם המשפטית

השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם על ידי אחד מהם אינה מצריכה גט. כלומר מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר מחייב בין הצדדים, שהרי כל אחד מהם יכול לחזור בכל עת שירצה ללא שום הודעה מוקדמת. ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזו, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת השידוכין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.12 אשר לנזק הנפשי, מתוך התלמוד וספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה.

 

חיובי קנסות בשידוכין

מאחר ולפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה והעגמת נפש הנגרמת עקב הפרת השידוכין, לכן דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות סכום כספי כקנס, בו התחייב כל אחד מהצדדים שיפר את השידוכין או אחד מתנאי ההסכם, לשלם לזה שעומד בהסכם. קנסות בשטרי שידוכין נמצאים מהמאה הי"ב, ואולי גם לפני כן.13

אולם על הסכם זה העוסק בשידוכין, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס והוא אינו דומה ליתר החיובים שאדם מקבל על עצמו, וזה משום שהוא נגוע בפגמי ה'אסמכתא'. כי בשטר השידוכין סמוך ובטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף.

בתלמוד ובספרות הראשונים נאמרו דרכים שונות בצורת ההתחייבות שמהווים גמירת דעת וקונים גם באסמכתא. כגון התחייבות בקנין, התחייבות בלשון 'מעכשיו', התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, וכן אם הצדדים הפקידו משכון לקיום התחייבותם, או אם התחייבות נעשתה לפני בית דין חשוב, ועוד. קיימת פרשנות ומחלוקת בפוסקים, אם מספיק באחת מהדרכים הנזכרים, כולם יחד או צריך לשלב כמה מהן.14

שאלת האסמכתא לגבי הסכמי שידוכין נדונה בהרחבה בספרות ההלכה במגרב בספרד ובצרפת, בפזורה האשכנזית והספרדית מזרחית, החל מסביב ראשית המאה הי"ב ואילך.15 דעת רוב הפוסקים היא שאכן קנס השידוכין הוא אסמכתא, וההצעות שהועלו כדי לתת לו תוקף מחייב, הן ברוח הדברים שהוזכרו לעיל.

בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו, בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי; שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה לחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי, או מסרם לזה שעמד בהסכם אם הצד השני עבר על התנאי.16

במרוקו פשט הנוהג בשטרי שידוכין לחזק את התחייבות הצדדים בשתים מהדרכים שנזכרו לעיל בקנין מעכשיו ובשבועה. אם כי היו כאלה שעשו שני שטרות כמנהג ספרד הנזכר לעיל. כמו כן היו תקנות בנושא.17

בעיר מראכש גם כן היתה קיימת תקנה לענין הפרת שידוכין, אם כי לא השתמר תאריך קבלתה:

עוד תיקנו בעניין השידוכין, אם חזר שום אחד מהם ונתחייב לפרוע לחברו הוצאותיו, המנהג הוא שישבע התובע בתפילין כמה הוציא ויטול פחות שליש. ובענין הקנס, אם היה בקוש"ח חייב, ואם לאו פטור, ע"כ.18

כלומר, מקובל בעיר מראכש לראות בקנס שידוכין כנגוע בפגמי ה'אסמכתא', ורק על ידי קנין ושבועה ישנה גמירות דעת המוציאתו מגדר ה'אסמכתא'. לכאורה משמע שמצריכים שנים קנין ושבועה, אבל אחד מהם לבד לא מועיל.

לגבי החזר ההוצאות של מסיבת השידוכין, התקנה מתחשבת בצד הנפגע ואינה מצריכה הוכחות קבילות על היקף הוצאותיו כפי שנדרש בהלכה, כי הוכחה בעדים כשרים במקרים מעין אלו קשה למצוא, לכן התקנה הסתפקה בשבועה בתפילין לאימות תביעתו.19

ר' שאול אבן דנאן, בהיותו דיין במראכש הסתמך על תקנה זו וחייב החזר הוצאות בניכוי שליש על סמך שבועת תפילין.20

 

תוכן השאלה

השאלה מורכבת מאפשרויות שונות והיא עוסקת בזוג שהתחייבו בשטר לתאריך נשואין, ושני הצדדים לא עמדו בזה. האם בכך פקעה ההתקשרות ביניהם, או כל עוד שאחד הצדדים ידרוש את יישום ההתחייבות, ההתקשרות ביניהם קיימת, והצד השני שלא ירצה לקיים יצטרך לשלם את הקנס. ונפסק שההתחייבות עומדת בתוקפה.

ב. במקרה שהמתחייב בשטר הוא אבי החתן, והחתן שלח סבלונות לכלה. והחתן חזר בו מכוונתו לשאת את הכלה ודורש להחזיר לו סבלונותיו, מאחר שהוא לא התחייב. צד הכלה מחזיקים בסבלונות כבטחונות, עד לקבלת סכומי הקנס.

האב פוטר עצמו מהתחייבותו באומרו שאנוס הוא, כי מה יכול לעשות אם הבן לא רוצה את הכלה.

חכמי מראכש פסקו: טענת האב אינה טענה וחייב לשלם את הקנס. אם אכן הסבלונות ניתנו מכספי החתן, על משפחת הכלה להחזירם לו ולתבוע את האב. השואל ביקש וקיבל הבהרות מהחכמים המשיבים.

מהתשובה שלפנינו אנו שומעים כי באזור מראכש נהגו בחיובי שידוכין גם כפי מה שנהג בספרד.

 

התשובה

שאלה מבעלי ההוראה יושבי על מדין, בחור אחד נשתדך עם בתולה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסי'[מן] טו'[ב] שדך ראובן את הנערה פב"פ [=פלונית בת פלוני] והתנו ביניהם וכו' והעי' ע"ע בקש"מ בח"ה בשית' הבחור ראובן שנתחייב חו"ג21 בשטר, לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה22 סך חמשה ועשרים מתקאלי' יתירה באח"ג וכו' ובנא"ג כשע"ך וכו'23 ובכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס עם הנערה פ' לזמן שבועות הב"ק, ע"כ24 לשון השטר כתוב וחתום כתחז"ל. וג"כ25 כתבו שטר אחר וכתוב בו שנתחייב שמעון לראובן סך חמשה ועשרים מתקאלים וכו' כמ"ש בשט"ח הנז"ל,26 וכל אחד מהם תפס שטרו בידו.

והנה כשהגיע שבועות הנז' לא הכינו צרכי החופה לא החתן ולא קרובי הכלה, ושתקו זה לזה עד שעבר הזמן. ולאחר שעבר הזמן באו קרובי הכלה ותבעו לראובן לעשות נישואין או לתת להם קנס הכתוב עליו כמ"ש לעיל. וטען ראובן שאינו רוצה ליקח את הנערה, וגם כן לא יתן לה קנס מפני שכשעבר הזמן נתחייבו זה לזה ואפוכי מטרתא למה לי, ואח"ך לא נתחייבו חיוב אחר מחדש, וממילא נפטר מהקנס. ושמעון אחי הנערה טען הגם שעבר הזמן מי שירצה לבטל הנישואין לגמרי הוא חייב בשט"ח.

עוד יש לשאול אם תמצי לומר בנדון זה חייב ראובן כיון שרוצה לבטל הנשואין לגמרי, יש להסתפק אם טען ראובן עדין אני רוצה את הנערה אמנם כשיזדמן לי לעשות נשואין אני עושה בשנה זו או בשנה אחרת. ושמעון טען אין לדבר סוף, בכל פעם תאמר שעדין אין אתה רוצה בנשואין עכשיו אלא האמת הוא אם תרצה לעשות נישואין תכך ומיד כיון שעבר הזמן הנה מה טוב, ואם לאו דחוי קא מדחית לה ומרמה אתה עוד בדבר, ע"כ.

שאלה אחרת ראובן נשתדך עם נערה אחת, וכתבו שטר השדוכין בזה הלשון: בסיט"ו שדך הבחור ראובן את הנערה פב"פ והתנו ביניהם וכו' והעי' ע"ע בקש"מ בח"ה בשי"ת הר' יעקב אבי ראובן, שנתחייב חו"ג בשטר לפרוע ולתת להבחור שמעון אחי הנערה סך חמשה ועשרים מתקאלי' באח"ג וכו' ובנא"ג וכו' כשע"ך וכו'27 וכל תיקוני השטר כולם, ולא יפטר מהחוב כי אם נכנס הבחור ראובן בנו לחופה עם הנערה לזמן פסח הב"ק, עכ"ל השטר.

והנה הבחור ראובן שלח לנערה בעת השדוכין סבלונות חפצים טובים כלי כסף וכלי זהב. ולאחר שעבר הזמן לא רצה הבחור ליקח את הנערה לאשה הנז', שלא ישרה בעיניו. ושלח לקרובי הנערה להחזיר לו הסבלונות שלו, ואמר הבחור שאם אביו נתחייב לו קנס, יעשה עמו מה שהדין נותן, כי הוא על כל פנים לא רצה ליקח אותה לו לאשה. וקרובי הנערה טענו שלא נתרצו לכתוב השט"ח על יעקב אלא מכח הסבלונות שבידם, ועל סמך הסבלונות נתרצו לכתוב שטר על יעקב אביהם, ואלו החפצים הם כמו ערב, ואם כן לא יחזירו לו הסבלונות עד שיפרע להם אביו השט"ח הכתוב עליו.

עוד יש לשאול כי הנה קרובי הנערה תבעו את יעקב לשלם להם קנס הכתוב עליו כמ"ש, כיון שלא רצה בנו ליקח את הנערה. וטען יעקב אנוס ופטור, כי לא עלתה על דעתו שיעכב בנו הנישואין ולא ירצה את הנערה. וקרובי הנערה טענו אתה חייב בשט"ח גמור, וכתוב בו שאין לך פטור כי אם נכנס וכו', וכיון שלא נתקיים התנאי חייב אתה לשלם השט"ח.

והמבוקש מכת"ר הוא שישיבו לנו על אלו השאלות, ושכמ"ה.

תשובה על השאלה הראשונה, חייב הבחור לשלם הקנס כשיתבענו אחי הנערה ליכנס לחופה ולא ירצה, דהגם שבזמן שקבעו לא תבעו זה את זה, מכל מקום כיון שכתוב בשטר השדוכין שלא יפטר מהחוב כי אם כשנכנס עם הנערה לחופה בזמן פ', נהי דבזמן ההוא נתרצו זה לזה שלא לעשות נישואין, מ"מ נשאר החיוב על השטר אם לא ירצה הבחור ליכנס עם הבתולה לחופה, וכן עמא דבר.

גם תשובה על השאלה השנית, אם הסבלונות של הבן, לא יעכבו אותם קרובי הכלה. ואם של האב, יכולים לעכבן. וחייב האב בשט"ח הכתוב עליו, זהו מה שנראה להשיב. וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה, כי דעת ממנו פליאה. נאם הח"פ מתא מראכש יע"א ס' וכפר עליה הכהן וטהרה28 מש' לשארו הקרוב אליו,29 והכל שו"ב וקיים. וחתומים על זה החכמים השלמים הדו"מ:

כמוהר"ר אברהם קרקוס נר"ו וכמוהר"ר יצחק חרוש נר"ו וכמוהר"ר אברהם פינטו נר"ו30

וס"ל נמ"כ וז"ל:31

ואם אין עדים שהכלים של הבן, ישבע הבן שהם שלו שהוא שלחם בתורת סבלונות בעת השדוכין, כמ"ש בשאלה. וק"ש וחתום על ענין הכלים כמוהר"ר אברהם הנז'.

וס"ל נמ"כ וז"ל:

שאלה וי"ל על ענין הכלים אם הם של הבן, אם צריך להביא עדים שהם שלו או ישבע שהם שלו, ועל ענין האונס לא השיבו כת"ר כלום אם נקרא אונס או לא, ע"כ.

תשובה

על ענין האונס עיקר התשובה היא על זה דלא הוי אונס, ומפני כך כתבנו שחייב האב, ומשם תבין התשובה דלא הוי אונס וא"צ לכתוב זה בשאלה דמכללה אתיא, ע"כ.

 

 

1 . ראה ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ"ה, עמ' 91; דוד קורקוס, 'לאופי יחסם של שליטי האלמווחידון ליהודים', ציון, לב (תשכ"ז), עמ' 160-137.

2 . שער כבוד ה', תונס תרס"ב, דף פח ע"ב. על ר' אפרים, ראה שם בהקדמת המהדיר.

 

3 . ראה תשובתו של ר' יהודה בן עטר, בתוך ספר תקנות פאס, סימן קמב; ד' קורקוס, 'יהודי מרוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה של המאה הט"ז', ספונות, י (תשכ"ו), עמ' נה-קיא, ושם עמ' פו-צג.

4 . ראה מ. עמאר, 'קווים לדמות של ר' יעקב אבן צור', ממזרח וממערב, ג (תשמ"א), עמ' 92, הערה 17.

5 . ר' שלום בוזאגלו, מקדש מלך, אמשטרדם תק"י, בהקדמה. על הרבנים הנזכרים ראה החיד"א, שם הגדולים, בערכם; ר' יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ"א, בערכם.

6 ראה ר' יוסף בן נאיים, כבוד מלכים, ירושלים תרצ"א, רשימה חלקית, של החיבורים; מ' עמאר, 'היצירה הרוחנית של יהודי מרוקו בתקופת הפרוטקטוראט', בתוך מ' אביטבול, עורך: יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ, ירושלים תש"ם, עמ' קכז-קמ.

7 . חוסר בתי דפוס במרוקו עד המאה העשרים וכן רדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי מרוקו, בהן נשדדו ונשרפו ספרים רבים. היו גרמה לאי פרסום חכמינו ותורתם.

8 . למשל בעיר מכנאס ר' שלום משאש, הקים חברת דובב שפתי ישנים, אשר הדפיסה כעשרה ספרים מחכמי העיר. ר' ברוך טולידאנו במכנאס, הדפיס מספר חיבורים בערים פאס, צפרו, תיטוואן ורבאט, הדפיסו בכל אחת מספר חיבורים מחכמי העיר.

9. קידושין יב ע"ב; ירושלמי קידושין פ"ג ה"י; רמב"ם, אישות פ"ג הכ"ב.

10 .על השידוכין, ראה פריימן, סדר קידושין, עמ, לא-לב; פלק, נישואין וגירושין, עמ' 95-73; פרידמן, שידוכין, עמ' 157- 173; מ' בן ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האיסלאם: קירואן 1057-800, ירושלים תשנ"ו, עמ' 111-114; א' גרוסמן, חסידות ומורדות: נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים תשס"א, עמ' 88-111; י' ריבלין, 'התפתחות מוסד השידוכין לאור שטרי הגניזה', ספונות כג (תשס"ד), עמ' 99-115.

11 .דוגמאות משטרי שידוכין פורסמו אצל גולאק, שטרות, עמ' 1-11; קולט סיראט, "שטר שידוכין בצרפת מן המאה הי"ד", תרביץ מג (תשל"ד), עמ' 199-204. ותחת ידי מספר שטרי שידוכין ממרוקו.

12 .ראה בבא בתרא קמו ע"א. למרות שהדיון שם הוא לגבי אירוסין, כלומר קידושין. בכל זאת רוב הראשונים סוברים שהוא הדין לגבי שידוכין. וזה שלא כדעת הריטב"א והנימוקי יוסף, שם, שכתבו שדין החזרות נוהג רק בשקידש, אבל בשידוכין חוזר הכל בשלמות. וראה טור ושו"ע אבה"ע סימן נ.

13 .ראה ר"י אלברצלוני, ספר השטרות, מהדורת שז"ח הלברשטאם, קראקא תרס"ג, שטר עב עמ' 211-220; גולאק, שטרות, עמ' 3-16 שטרות מתקופות שונות.

14. ראה בבא מציעא מח ע"ב וסו ע"א; בבא בתרא קסח ע"א; סנהדרין כד ע"ב; נדרים כז ע"ב, ועוד. וראה שם רש"י, רשב"ם, תוספות, הר"ן, טור ושו"ע אבה"ע סימן נ וחו"מ סימן רז, ועוד. וראה גם במקורות שבהערה הבאה.

15 .ראה לדוגמה: שו"ת ר' יוסף אבן מיגאש, סימן קלה; שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימנים פח-פט; תשובות רש"י, מהדורת י"ש אלפנביין, ניו יורק תש"ג, סימן רלח; ספר הישר לרבנו תם חלק החידושים, מהדורת ש"ש שלזינגר, ירושלים תשי"ט, סימן רכ, ועוד.

16 .רמב"ם הלכות מכירה פי"א, הי"ח; טור ושו"ע חו"מ, סימן רז, טז. לא הוזכר שם השלשת שטרות, אולם באבה"ע, סימן נ, הזכירם. וראה בנושאי כלים להרמב"ם שתמהו שהרי הרמב"ם שם בהלכה ז, כתב שקנין מועיל במעכשיו ואין בו אסמכתא, אם כן למה היה צריך דרך החיוב של חכמי ספרד וכל הטורח הזה של שני שטרות לכל אחד, יתחייבו אחד לשני בקנין מעכשיו ודי. והכסף משנה, תירץ שם שללא דרך החיוב של חכמי ספרד, היה צריך לייחד לו הדבר שממנו יגבה, הא לאו הכי הוי אסמכתא, ולא לכל אחד יש מה לייחד לגביה. ור' יעקב כולי, כתב שם ב'משנה למלך', בשם חכמים אחרים, שחיוב כדרך חכמי ספרד מועיל ומחייב אפילו במקום אונס. וראה ר' פתחיה בירדוגו, נפת צופים, קזבלנקה תרצ"ח, אבה"ע, סימן ו; ר' רפאל בירדוגו, תורות אמת, מכנאס תרצ"ט, אבה"ע סימן נ וחו"מ סימן רז.

17. ראה מוצב"י אני דן בענין זה בהרחבה במקום אחר.

18 .בתוך ר' אברהם קוריאט, ברית אבות, ליוורנו תרכ"ב, דף עט טור א. הכותרת 'תקנת לחו"ר מראקס הראשונים זלה"ה'.

19. בהלכה נדרש עדים להוכחת היקף ההוצאות, ראה רמב"ם, זכיה ומתנה, פ"ו הכ"ד; טור ושו"ע אבהע"ז, סימן נ סעיף ג. ושבועה אינה מזכה את התובע לגבות את הוצאותיו, כי אין אדם נשבע ונוטל. וראה שו"ת ריב"ש, סימן צז; רדב"ז, ח"א, סימן שכט וח"ד סימן רלד.

20. שו"ת הגם שאול, סימן ח.

21. והעידנו על עצמם בקנין שלם מעכשיו בחיוב השבועה בשם יתברך הבחור ראובן שנתחייב חוב גמור.

22 .  כנראה שהנערה היתה יתומה ואחיה טיפל בשידוכיה.

23. באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה כשני עדים כשרים.

24. הבא קרוב, עד כאן.

25. כתיקון חכמים זכרונם לברכה. וגם כן.

26. כמו שכתוב בשטר חוב הנז"ל.

27. מתקאלים באחריות גמורה וכו' ובנאמנות גמורה וכו' כשני עדים כשרים וכו'.

28. פרשת תזריע ויקרא יב, ח.

29. ויקרא כא, ב. ונראה שמלת לשארו מסמת את השנה, דהיינו תקל"ז 1777.

30 . על החכמים הנזכרים ראה בספר מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים, בערכם.

31וסמוך לזה נמצא כתוב וזה לשונו. . 

הדפסהדואל