תאומים בירושלים

 

הרצל ובלפור חקק

תאומים בירושלים

 

 

פתיח עצמאות תש"ח

נולדנו שבועיים לפני הולדת המדינה ב-1948, ואבינו שהיה פעיל במחתרת הציונית, בחר לקרוא לנו בשמות שביטאו את החלום הציוני: הרצל ובלפור. הרצל חלם לקבל את הצ'ארטר, ובלפור נתן אותו: נו, כמובן: הצהרת בלפור. אך לרוע המזל הרצל ובלפור לא נפגשו, למרות שעמדו להיפגש ב-1903 סמוך לקונגרס הציוני הששי, כיוון שבלפור הציע אז להרצל את "הצעת אוגנדה", ומעטים יודעים שבלפור היה אז רה"מ של בריטניה. הרצל ביומנו מספר שהוא לא פגש את בלפור אלא רק את שר המושבות צ'מברלין. אבא שלי החליט לתקן את "המעוות" והוא הפגיש את הרצל ובלפור כתאומים זהים. הוא העניק לנו שמות אלה, עקב היותו פעיל במחתרת הציונית בבגדאד, אך הסבא העניק לנו שמות עבריים: אלדד ומידד.

 

עלינו ארצה ב-1950, כיוון שאבינו נעצר "בעוון פעילות ציונית". לאחר שהמשפחה הצליחה לשחררו תמורת בקשיש לחגוג את הפסח בביתו, נמלטה משפחתנו בפסח תש"י (1950) לפרס ומשם לישראל. לאחר חודשי קליטה במעברה עברנו לגור בירושלים. גרנו שנתיים בשכונת זיכרון יוסף בדירת חדר קטנה ברחוב הירקון ואחר כך עברנו לגור בשכונת בתי סיידוף, שם בילינו את ילדותנו עד גיל שתים עשרה.

 

בתי סיידוף בירושלים

 

השכונה נבנתה ב-1911 על ידי יהודי מבוכרה והיא עומדת ברחוב יפו סמוך לתחנת דלק "הטורים" מול שכונת "אבו בסל" (שנוסדה על ידי יצחק ליפקין, סבו של אמנון ליפקין שחק). "בתי סיידוף" הייתה בנויה כפטיו. השכונה הייתה דו-קומתית ובנויה כחצי קשת, ולמעלה הייתה מרפסת המשכית שהקיפה את כל השכונה. אנו גרנו בקומה התחתונה סמוך לחצר הגדולה, ובה היו שני בורות-מים ועץ ערבה שופע ענפים ועלים. על השכונה סיפרנו בסיפורי ילדים שהופיע בשנים האחרונות בעיתוני ילדים, והיא גם איזור ההתרחשות של מרבית סיפורי הקובץ "תאומים זה סיפור מצחיק לפעמים" שפרסמנו בהוצאת ירון גולן, 1994.

ההווי בשכונתנו היה מאד קהילתי. כולם חוו בשכונה בחצר הגדולה את חוויותיהם, תחת העין הפתוחה של "המשפחה הגדולה": יחד ראינו שעות של שמחה ושעות של עצב. כל השמחות המשפחתיות נעשו בתוך היחד, בתוך הקהילה. וגם כשהייתה הלוויה, לא עלינו, היא יצאה מחצר השכונה, ושמענו יחד הן את גבאי בית הכנסת מספיד את המת והן את שירתן של המקוננות.

 

עץ הערבה שלנו

בלב השכונה עמד עץ ערבה, וסמוך לו היה מבנה השירותים של השכונה. בבתים לא היו בתי שימוש, ולכל משפחה היה תא שירותים. אך מה שחשוב יותר: עץ הערבה היה עבורנו, הילדים, אוצר בלום, כיוון שלא בכל שכונה צמח לו עץ ערבה. טיפסנו על העץ והקמנו שם "מחנה" שאפשר להיסתר בו מעין רואים. ובסוכות? סוכות היה החג הגדול של עץ הערבה, וגם שלנו - הילדים. היינו סוגרים את שני שערי השכונה, שלא יבואו ילדים מ"אבו בסל" ומ"בית יעקב" ויזנבו בעץ היקר שלנו. אנו הילדים היינו פושטים על העץ, ומאגדים אלומות של עלי ערבה. הלכנו לשוק מחנה יהודה והתפזרנו שם ברחבי השוק, מנסים להתחרות מי ירוויח יותר ממכירת עלי-ערבה לחג. זו הייתה חוויה שקשה לשכוח: ישבנו על רצפת השוק, ואלומות ערבה קשורות בגומי למרגלותינו. "ערבה, ערבה" צעקנו, "ערבה לחג הסוכות". אספנו את הפרוטות שהצטברו, ובערב התאספנו, כל ילדי השכונה, ובדקנו מי היה "העשיר" של אותו יום.

 

חדר המגורים

באותן שנים בשנות החמישים כולם היו עניים. בשכונה גרו רק בני עדות המזרח וספרדים. השכונה הייתה מקום מגורים למשפחות עניות. בשום בית לא היה מקרר או תנור. האמבטיה שלנו הייתה פיילה (גיגית). את שיעורי הבית הכנו על אדן החלון, כיוון שלא היה לנו שולחן כתיבה. ובלילה היה הבית כולו חסום במיטות ( במשך היום היו המיטות מקופלות, כמובן).

גרנו כולנו: זוג הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות בדירת חדר. במרכז החדר היה שולחן אחד, והוא שימש לכל הצרכים: גם שולחן-בישול עבור אמא, גם שולחן-אוכל משפחתי, ולפעמים גם שולחן משחקים וכתיבה.

בבוקר היה מגיע החלבן ומוזג לאמא לסירים את החלב, לפי המידה שרצינו. אחר כך היה רושם בעיפרון קופי בפנקס, ואמא שילמה בהקפה בסוף החודש. כך היו מגיעים לשכונה בעלי מקצוע שונים: משחיז הסכינים, מלבין הכלים (וייסן קסלאך), הזגג, מנפץ הכותנה וכיו"ב.

קבוצת נש"ר

בהיותנו בני עשר הקמנו קבוצת ילדים בשם "נשר". למה "נשר"? (בעצם, למה לא?) הסיבה לשם "נשר" נעוצה הייתה בהערצתנו כילדים לקבוצת חסמב"ה. השם חסמב"ה, הוא כידוע ראשי תיבות: חבורת סוד מוחלט בהחלט. הערצנו אז את הסופר יגאל מוסינזון ז"ל ואת החבורה שיצר, ורצינו להידמות להם. לקבוצה שהקמנו קראנו נש"ר: נערים שומרי רז. חילקנו את הקבוצה לשתי פלוגות, וכל אחד פיקד על פלוגה. הדפסנו להם כרטיסי חבר, הענקנו דרגות וגם קיימנו פעילות חברתית מדי ערב. לבלפור היה תפקיד מיוחד: הוא היה "מספר הסיפורים" של הקבוצה. כל ערב היה עליו לספר סיפור. יצאנו יחד לטיולים רגליים, וגם ביימנו עבורם הרפתקאות מדומות. כך יצאנו בשבת אחת לליפתא וסיפרנו לילדי השכונה שאנו יוצאים אל מעבר לגבול לכפר ערבי. הילדים זחלו לעבר המעיין על קוצים ועשבים והסתתרו מאחורי סלעים.

בפעם אחרת יצאנו לעבר הכניסה לירושלים וראינו שם בית בודד בלב השדה. סיפרנו להם, שזה בסיס של מרגלים, והערב עומד להגיע לכאת מרגל ולמסור חומר לערבים. חילקנו אותם למשמרות, וכל כמה שעות התחלפו השומרים. הם היו צריכים להסתתר מאחורי סלע ולהודיע מתי מגיע המרגל. מובן שלא הגיע שום מרגל, אך הילדים רעדו מפחד וצפו אל עבר הבית.

כשהיינו בני שלוש עשרה פרסמנו את הסיפור "קבוצת נש"ר לוכדת מרגלים" והוא פורסם ב"דבר לילדים", בעריכתו של אוריאל אופק. לאחר שהסיפור פורסם, רצינו מאד שהוא ישודר ברדיו. הלכנו למשרדי "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה וביקשנו מהשוער להיפגש עם מר יוסי גודארד, שהיה אז מנהל התכניות לנוער. השוער לא הסכים אך אמר לגודארד באינטרקום: "יש כאן תאומים שרוצים להיפגש איתך". להפתעתנו, גודארד ענה לו: "תכניס אותם". הגענו לאולפן אל יוסי גודארד והראינו לו את גיליון "דבר לילדים" שבו פורסם הסיפור. גודארד התרגש מאד ואמר: "תביאו את כל ילדי השכונה והם יופיעו ברדיו בתסכית על סיפורכם".

ואכן כך היה: הגענו לאולפן הרדיו של "קול ישראל" עם ילדי השכונה האותנטיים, שעליהם נכתב הסיפור, ואכן התסכית כולו בוצע, כשאנו עצמנו וילדי השכונה משחקים את התפקידים הראשיים. בין פרק לפרק של סיפורנו שודר קטע ראיון עם שנינו, והמראיין היה כתב צעיר של הרדיו בשם: איתמר אלבוחר. הפרסום החניף לנו מאד בעיני כל הילדים בכיתה ובבית הספר וזו בעצם הייתה הופעת הבכורה שלנו ב"קול ישראל".

מכונת הדפוס עובדת

סמוך לשכונתנו, במקום שבו עומד היום שוק אגריפס החדש (שוקניון), עמד בית דפוס קטן. מדי בוקר היינו עוברים במקום בדרכנו לבית הספר ומביטים בפועלי הדפוס בקנאה. חשבנו אז בתמימות של ילדים, שפועלי הדפוס הם הסופרים והמשוררים, והם פשוט עומדים ליד המכונות, מושכים בידית ומתוך המכונה האדירה נפלטות יריעות נייר מודפסות. כמה שקינאנו בהם בפועלים: הם עמדו בבגדים שחורים ומפויחים והביטו ביריעות המודפסות של יצירות שזה עתה כתבו! התפללנו אז שיום יבוא וגם אנו נוכל לעבוד בדפוס, ולראות את יצירותינו נפלטות מיד מן המכונה. וכך מדי יום באנו לדפוס, והם לא הבינו מה מעשינו שם.

יום אחד שאלו אותנו: "תגידו, מה אתם עושים כאן כל הזמן? מה אתם רוצים?" בבושה אמרנו: "אנחנו רוצים להיות סופרים כאן בדפוס כשנגדל". הפועלים צחקו ואמרו: "טוב, נשמור לכם מקום כאן. ובינתיים עד אז, הנה לכם מטריצות מן הדפוס". והם נתנו לנו מטריצות של דפוס בלט, שבקושי ניתן לראות כאלה היום בעידן המחשב. כה גאים היינו במטריצות שקיבלנו, וגם למדנו מהם עיקרון חשוב. כל האותיות במטריצות היו הפוכות! א' הפוכה , ב' הפוכה וכו'. אחרי מספר ימים, עלה בראשנו רעיון גאוני: לבנות מכונת דפוס פרטית משלנו. הכיצד? קנינו עשרים ושבעה מחקים, וגילפנו מהם את כל אותיות האלפבית. בעזרתן ובעזרת כרית חותמות הטבולה בדיו שחורה הדפסנו עיתון שכונתי. פשוט הדפסנו את העיתון אות אות, וכל עותק מחדש הודפס אות אחר אות. שערו בנפשכם כמה עמל צריך להדפיס עיתון שכונתי, כלומר להדפיס כל עותק בנפרד!

הייתה זו עבודה מפרכת וקשה, אך משתלמת בהחלט. כל עיתון שיצא תחת ידינו, נמכר במחיר של שילינג אחד. ילדי השכונה רכשו אותו, וכולם היו סקרנים לדעת מנין לנו מכונת הדפוס. לא יכולנו לעמוד בלחץ וסיפרנו שיש לנו מכונה שקיבלנו מהדוד באמריקה. הלחץ גבר, והחבר'ה רצו לראות את המכונה. ואז אמרנו: "חבר'ה, את המכונה אי אפשר לראות, אבל אפשר לשמוע אותה". וכך, על פי בקשתנו, התאספו כל ילדי השכונה ועמדו מעבר לחלון הבית שלנו. כמו חלונות בבתים רבים בירושלים, כן גם חלון ביתנו התברך באדן רחב - שם עמד הרצל. בלפור עמד בתוך הבית - הכה בחוזקה, במזלג על סיר, פעם אחר פעם, והרצל קרא מעבר לחלון: "מכונת דפוס עובדת! מכונת דפוס עובדת! מכונת דפוס עובדת!"

עלילות הקולנוע

בילדותנו היינו לא רק סופרים ועיתונאים, היינו גם קולנוענים. מגיל צעיר ייצרנו סרטי קולנוע. מובן, שאין מדובר בסרט קולנוע אמיתי שרואים על מסך. זה היה קולנוע שיוצר בבוטיק לנעליים: פשוט, לקחנו קופסת-נעליים, ניקבנו פתח במכסה הקופסה. השחלנו שני גלילי עץ בקופסה, ולגלילים אלה הדבקנו ניירות ארוכים. אמא הייתה מייצרת עבורנו דבק מיוחד מקמח ומים להדביק את הניירות. כל בוקר היינו קמים מוקדם ומתמסרים לחיבור עלילות הקולנוע שלנו. הרצל היה מצייר ובלפור מחבר העלילות, וכך ציירנו וכתבנו יחד סרט קומיקס שלם. כשהיצירה הראשונה נשלמה, פרסמנו בכל השכונה מודעות בזו הלשון:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכך נקבעו יום ושעה והילדים ישבו בכיסאות ליד חצר ביתנו. כל ילד שילם עבור כרטיס (שהוכן גם הוא במכונת-ההדפסה שלנו), ואנו העמדנו את סרט-הקולנוע על שולחן קטן. גלגלנו את גלילי העץ, ואז סיפרנו את שטף העלילה, תוך שאנו משמיעים את כל הפעלולים: קול של ג'יפ, קול של מטוס, קול של רכבת, קול של פגז וכיו"ב.

מיד אחר-כך ציירנו את הסרט: טרזן ובנו. וכך משנה לשנה ייצרנו סרטים, והשנים חלפו, ואיננו מבינים עד היום הזה מדוע לא הוזכרנו בין יוצרי הסרט העברי. גם לנו יש חלק ונחלה בהולדת הסרט העברי, לא פחות מיעקב בן דב וברוך אגדתי...

 

הספר השכונתי

אחד הסיפורים בספרנו "תאומים זה סיפור מצחיק לפעמים" הוא על הביקור במספרה השכונתית. בשכונה שלנו "בתי סיידוף", היה ספר בשם יצחק כהן והמספרה שלו עמדה (למעשה, עדיין עומדת) ברחוב יפו סמוך לשכונה. הוא היה תימהוני ולא הבחין בינינו כתאומים.

יום אחד הרצל נכנס למספרה והסתפר, וכעבור שעה הגיע בלפור. הוא נחרד ממש: "מה קרה? כבר צמח לך השיער?" סצנה משעשעת זו זכתה לפיתוח בסיוע דמיוננו הפורה. בסיפור הכתוב הספר מספר את מידד (כלומר,בלפור) וזה פונה לדרכו. וכאשר מגיע אלדד (כלומר, הרצל) הספר זועם עליו: הוא חושב שעשו לו כישוף וכבר צמח לו השיער ולכן מסרב לספר אותו. כאשר רואה הספר את התאומים סמוך למספרה הוא מנסה למשוך את אלדד חזרה למספרה, אך שניהם נמלטים.

היום כשאנו עוברים לא פעם סמוך למספרה של יצחק כהן איננו נמלטים עוד. להיפך. אנו נעצרים ומתבוננים מבעד לחלון הראווה בספר הזקן שעיניו עייפות והוא מחכה בכיליון עיניים ללקוחות שבקושי מגיעים. לפעמים אנו נכנסים דרך שערי הברזל הפתוחים אל השכונה, והשערים - כידוע - פתוחים למי ששב. תמיד בשיבה מאוחרת רואים את הדברים אחרת. תמיד חוזרים הגעגועים אל הימים שהיינו ילדים, אל מראות הילדות. וכבר כתב ביאליק בסיפורו "ספיח":

"באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי, לא ניזונו אלא מכוח ראייה ראשונה".

 

 

הדפסהדואל

שני שירים לאימא

 

שני שירים לאימא, הרצל ובלפור חקק

 

 

 

בַּלְפוּר חַקָק

 

 

 

הַשִּׁיר עַל אִמִּי

 

 

 

אִמִּי אוֹמֶרֶת וְקוֹלָהּ נִשְׁבָּר:

 

אוֹמְרִים לִי שֶׁשִּׁירִים אַתָּה כּוֹתֵב

 

וְאֵינִי יוֹדַעַת לִקְרֹא דָּבָר.

 

וְלוֹחֶשֶׁת לִי בְּבוּשָׁה וְאוּלַי מְבוּכָה:

 

עֲשֵׂה עִמָּדִי חֶסֶד

 

וּכְתֹב הַשִּׁיר עַל אִמְּךָ.

 

 

 

אֲנִי יוֹשֵׁב לְיַד אִמִּי בַּמִּטְבָּח

 

לִכְתֹּב לָהּ שִׁיר

 

לִכְתֹּב לָה הַלֵּל וּשְׁבָחָה

 

לִנְשֹׁם הָרֵיחַאן הַפּוֹרֵחַ בְּמִטְבָּחָהּ

 

בְּקֻפְסָאוֹת שֶׁל פַּח.

 

בִּקְדֻשָּה זוֹרָה הִיא מֶלַח רַךְ

 

עַל הַלֶּחֶם שֶׁהִיא אוֹפָה בְּיָדֶיהָ.

 

בְּיַלְדוּתִי פִּזְּרָה מֶלַח עַל בְּגָדַי

 

פֵּרוּרֵי מֶלַח לִשְׁמִירָה וְלִסְגֻלָּה

 

בְּיַלְדוּתִי קָשְׁרָה אִמָּא לְרַגְלַי מְצִלּוֹת

 

כְּדֵי לְהַרְחִיק שֵׁדִים וּבֶהָלָה.

 

 

 

יָפָה אִמִּי כְּשֶׁהִיא כּוֹתֶשֶׁת

 

עִשְׂבֵי נַעְנָע וְרֵיחַאן בַּמַּכְתֵּשׁ.

 

כּוֹתֶשֶׁת בָּעֱלִי שֶׁבְּיָדֶיהָ

 

יָדֶיהָ לוֹהֲטוֹת כָּאֵש

 

כּוֹתֶשֶׁת הִיא עַד כָּלָה

 

אֶת הָרֹעַ, מְפִיקָה מִמֶּנּוּ אִשֶּה

 

רֵיחַ נִיחוֹחַ.

 

וְהִיא אֲצִילָה וְהִיא בַּת נְדִיבִים, קְדוֹשָׁה

 

בְּשִׂמְלָתָהּ שִׂמְלַת אַטְלָס זוֹהֲרָה

 

וְסֶרֶט תַּחֲרָה אָדֹם בְּשׁוּלֵי סִינָרָהּ.

 

יָפָה אִמָּא כְּשֶׁיָּדֶיהָ מַבְהִיקוֹ

 

מֵיטִיבוֹת אֶת הַנֵּרוֹת:

 

מִטְפַּחַת אֲדֻמָּה קְשׁוּרָה אָז לְרֹאשָׁהּ

 

לְהַרְחִיק מַזִּיקִים, לְגָרֵשׁ מְאֵרָה.

 

 

 

הִנֵּה זֶה הַשִּׁיר אֲשֶׁר לְאִמִּי.

 

בְּיַלְדוּתִי הָיְתָה שָׁרָה לִי שִׁירִים

 

וְכַף יָדָהּ הַחַמָּה רֹאשִׁי לוֹטֶפֶת.

 

הִנֵּה זֶה הַשִּׁיר אֲשֶׁר לְאִמִּי

 

שֶׁבִּזְמַן חֹשֶׁךְ הִיא מְאִירָה הַבַּיִת

 

בְּכוֹס שֶׁמֶן זַיִת

 

עִם פִּסַּת צֶמֶר גֶּפֶן.

 

וְהִיא מְסִירָה הַקְּלִפּוֹת מִן הַכֵּלִים

 

בְּמַיִם וְחוֹל

 

וְלוֹחֶשֶׁת קוֹלָהּ בְּלִי מִלִּים:

 

כָּךְ הַמָּקוֹם חַטֹאתֵינוּ יִמְחֹל.

 

הִנֵּה זֶה הַשִּׁיר אֲשֶׁר לְאִמִּי.

 

שֶׁהִיא שָׁרָה שִׁירִים יָפִים

 

וְאֵינִי מֵבִין מַה הִיא שָׁרָה.

 

וְיָפִים הֵם שִׁירֶיהָ, יָפִים בֶּאֱמֶת

 

טַעֲמָם עָנֹג

 

טַעֲמָם עָנֹג וְתָם.

 

וַאֲנִי נִרְדַּם אָז, נִרְדַּם עַד כְּלוֹת

 

וְאֵינִי יָרֵא וְאֵינִי יָרֵא מִן הָרָעוֹת.

 

וְהָרֵיחַאן פּוֹרֵחַ בְּשִׁירֶיהָ

 

וַאֲנִי שִׁכּוֹר נִרְדָּם.

 

וְאֵינִי מֵבִין

 

וְאֵינִי מֵבִין אוֹתָם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הֶרְצְל חַקָק

 

מִטְבָּח כְּלוּלוֹתֶיהָ

 

 

 

כְּמוֹ בְּכָל הַסִּפּוּרִים

 

צָרִיךְ לְהָכִין אֶת הַחֹמֶר מִמֶּנּוּ הַחַיִּים בְּנוּיִים.

 

לְאִמָּא הֲרֵי בָּרוּר שֶׁהַבַּיִת חַי אִתָּהּ וְהַמִּטְבָּח נוֹשֵׁם

 

וְאִם אֵין סֹלֶת וְשֶׁמֶן זַיִת וּמֶלַח

 

נִשְׁאָרִים מֵהַחַיִּים רַק פֵּרוּרִים.

 

 

 

בַּחַיִּים הַקּוֹדְמִים הָאֲרֻבּוֹת הִתְנַשְּׂאוּ מֵעַל הַגַּג

 

וּבַבֹּקֶר הִתְמַתְּקוּ כֻּלָּם בִּדְבַשׁ תְּמָרִים.

 

עַכְשָׁו הִיא מְכִינָה אֶת הַקּוּבֶּה לַיְּלָדִים וְלַנְּכָדִים

 

וְדוֹאֶגֶת שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ לָהּ מַיִם קָרִים.

 

 

 

מִלְּמַעְלָה יֵשׁ שֶׁקֶט,הַשָּׁמַיִם אֲחֵרִים

 

הַבֻּרְגּוּל נִשְׁטָף בַּמַּיִם וְנִסְחָט בַּיָּד פַּעַם אַחַר פַּעַם

 

הַסֹּלֶת עֲדַיִן לְבַדָּהּ בַּקְּעָרָה, קְצָת מֶלַח וּמַיִם

 

זֶה יָבוֹא, זֶה יִקְרַב, זֶה יָשׁוּב, הַטַּעַם.

 

 

 

בְּיוֹם כְּלוּלוֹתֶיהָ חָלְמָה גָּבוֹהַּ,

 

חָשָׁה כְּמוֹ נָלוֹשָׁה, כְּמוֹ עוֹבֶרֶת חַיִּים

 

וְהַבָּצֵק בַּיָּדַיִם

 

הַלִּישָׁה מְעַרְבֶּבֶת הַכֹּל, הַכֹּל מִתְחַבֵּר

 

זוֹכֶרֶת הַכֹּל ,שָׁרָה שִׁיר, וּבְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת

 

מְכַסָּה הַסִּיר.

 

 

 

אִלּוּ רַק יָדַע הַדּוֹר הַבָּא לָתֵת לַבָּצֵק לִנְשֹׁם, לִתְפֹּחַ

 

אִלּוּ רַק יָדְעָה הֵיכָן חֲלוֹמוֹתֶיהָ שֶׁהָיוּ רַבִּים

 

וְאֵין גַּם בּוֹדְדִים

 

הֲרֵי פִּלְחֵי הַקּוּבֶּה הִתְחַמְּמוּ וְהִיא פָּתְחָה הַסִּיר

 

שֶׁלֹּא יִתְפָּרְקוּ מֵהָאֵדִים.

 

 

 

כְּמוֹ בְּכָל הַסִּפּוּרִים צָרִיךְ לְהָבִין אֶת הַחֹמֶר

 

מִמֶּנּוּ נִבְנִים הַחַיִּים. וּמִתְפָּרְקִים. לִבְלִי דַּעַת.

 

לִבְלִי טַעַם.

 

הדפסהדואל

שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן

 

דן אלבו

 

שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן

 

א. רבי עמרם בן דיוואן והאילם היהודי.

 

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ"ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ"ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל"ח 1878], את הסיפור הבא:

פעם אחת נשאל רבי משה ביבאס על ידי איש דת מוסלמי מפאס שבא לבקר את הזאוויה1 של וואזן, אם רבי עמרם בן דיוואן יכול להתגלות בעולם הזה וללבוש דמות אדם, ענה לו ר' משה ביבאס:

"איני יודע! תפקידי הוא להנהיג את קהילתי ואיני עוסק בענייני העולמות העליונים!"

אותו איש דת מוסלמי-סופי2 המשיך להציק לרב:

"אתם מאמינים שה'סייד3' (אדונכם הצדיק) שלכם רב כוח וגיבור גדול, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק."

"כיצד תעשה זאת אדוני?" שאל רבי משה ביבאס בנימוס.

האיש הצביע על שער הסמטה שהייתה מולם ואמר:

"אעליל עלילת שווא על היהודי העשירי שיצא מהסמטה הזו. אומר שהוא קילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות שהוא חף מפשע הסייד שלכם לא יוכל להצילו!"

"ראה אדוני, אני לא מציע לך לעשות מעשה פשע רק כדי להוכיח לי שהעולם הזה פגום ושאין בו צדק! אני ואתה יודעים שכל זמן שלא בא המשיח, אין שלמות אין שלום ואין שלוות נפש."

"אתם מתפללים לצדיק וטוענים שהוא מחולל נפלאות נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."

"ראה אדוני, אדם נבון שוקל את מעשיו בקפידה, שווה בנפשך שהצדיק שלנו רבי עמרם בן דיוואן יפתיע אותך ויופיע בכל זאת! שווה בנפשך מה תהא תגובתו, הוא לא יחוס על מי שנכון לעולל כדבר הזה, עונשך יהיה כבד מנשוא!" נסה להניאו ממעשהו רבי משה ביבאס.

בעודם מדברים חלפו על פניהם יהודים וערבים, לפתע הגיע זקן גבה קומה, צנום בעל שיער מאפיר ופנים כחושות. זה היה יונה פריינטה. הוא קרב וחלף על פניהם, לפתע עצר אותו איש הדת המוסלמי, דחף אותו, הפיל אותו ארצה ופתח בצעקות:

"שמעוני אנשים, היהודי הזה קילל את הנביא! היהודי הזה קילל את הנביא!"

הוא הניח את כף רגלו על גבו של יונה פריינטה וכאחוז דיבוק חזר על דבריו שוב ושוב סקרנים. נקבצו ובתוך רגעים הגיע מספרם לעשרות רבות. נאקותיו וגניחותיו של יונה פריינטה שהיה כל אותם רגעים שרוע על הקרקע על בטנו זעזעו את הרב. תחילה חשב רבי משה ביבאס להסתלק כדי להזעיק לעזרתו את הנגיד רבי יעקב אזולאי שמתפקידו לטפל בעניינים ממין זה, אך בהרהור שני, חשב כי לאור מעשיו הנואלים של הישמעאלי, מוטב שישגיח על מה שקורה ויישאר עם יונה פריינטה עד שיילקח על ידי השוטרים ויושם במעצר תחת הגנתו של הפאשה.

שני שוטרים הגיעו למקום ולקחו לבית המעצר מבלי אומר ודברים את יונה פריינטה שכל פניו זבו דם מהנפילה. בשלב זה, ידע רבי משה ביבאס שרבי עמרם בן דיוואן כבר התגלה, שהרי אותו יונה פריינטה שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. ובכל זאת לא עצר בעד עצמו לשאול את הישמעאלי.

"הרשה נא לי אדוני לשאול אותך: למה אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יטען שנפגע פגיעה כלשהי ולו הקלה ביותר מצד יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפני שנים?"

"אף יהודי לא עשה לי כל רע, ההיפך הוא הנכון, אני פגעתי ביהודים יותר מפעם אחת, ולא קרה לי דבר! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם ועשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי בניגוד לאמונתנו שאין צדק, אין מידת מוסר, הכל מותר, ואם אין צדק אני בספק אם יש חיי נצח, ואם אין חיי נצח, אין גן עדן ואין גיהינום אזי הכל תוהו ובוהו."

"אם כבר הגעת למסקנה שהכל תוהו ובוהו אדוני, אז מה יועיל לך אם היהודי הזה יומת, כיצד מותו יכול להועיל לך להבנת טיבו של היש והאין?" תמה ר' משה ביבאס.

"אני רוצה הוכחה גלויה וניצחת לכך שיש אלמוות ויש עולמות עליונים ויש גן עדן ויש גיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד' הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו סוף סוף חטאיי, ספקותיי וייסוריי ואמצא מנוח לנפשי. אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה כדי להאמין בנצחיותה של הנשמה. טרחתי ובאתי מפאס לכאן כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי סופך לא יהיה טוב משלו. אעליל גם עליך שדברת סרה בדתנו." סיים באיום.

יונה פריינטה היה מוכר היטב בוואזן, בקרב יהודים וישמעאלים כאחד בגלל עיסוקו ומסירותו בעבודה. הוא היה תופר מזרונים בעל מוניטין. ה'שורפה'4 של וואזן העריכו את מקצועיותו ולפיכך הזמינו אותו לעתים קרובות, לבתי הפאר שלהם לפרום ולתפור מחדש את מזרוני הצמר הרכים שכה הטיב ליצור. אילמותו לא העלתה ולא הורידה, בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב ביותר, ידיו מלאו עבודה. יהודים כלא יהודים חיזרו אחר שירותיו. ואולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לכך ששיחרו לפתחו, משום שלא בזבז זמנו בשיחות נימוסין ובדברי סרק. מרגע שהגיע לעבודה בבוקר לא הרים עיניו ממלאכתו וידיו לא משו מערמות הצמר, החוטים והמחטים.

למחרת, על פי תביעתו של איש הדת מפאס, הובא יונה פריינטה למשפט לפני הפאשה. ר' משה ביבאס ביקש מהפאשה רשות כניסה לאולם המשפט הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.

"יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס.

"היהודי השפל הזה היושב לפנינו, ענה בהצביעו על יונה פריינטה הנדהם, אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות עוד היום, ושההוצאה להורג תבוצע בפומבי ברחבת השוק לפני אנשי העיר, כדי שכל המאמינים והכופרים, כאן ובכל מקום ישמעו, יראו ויראו!"

"האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע?" שאל הפאשה.

"אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח בעזות את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.

הפאשה המהם, לא הסגיר מיד את עובדת אילמותו של משה פריינטה, ושאל:

"באיזו שפה קלל את הנביא?"

"בערבית, כמובן!"

"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בצחקוק מלא לעג.

לשמע השאלה הבלתי צפויה והצחקוק המוזר שהתלווה אליה, נפל שקט באולם. המוחאזניין-השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, התקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, הביטו באדונם והחרישו. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי בטרבוש האדום והגאלביה הלבנה והמהודרת ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב, כולם המתינו.

חלפו כמה רגעים של שתיקה מדאיגה ומעצבנת, הפאשה עבר ממצב רוח של זחיחות וצחקוקים נטולי פשר לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאס כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, או כאילו לידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע המסוים הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם להתגלות בעולם הזה, לא ידע מה שכולם ידעו: שהוא כבר התגלה.

כדי להציל את איש הדת המוסלמי מביזיון, קנס ומאסר, שאל אותו הפאשה בנדיבות יתרה:

"האם תרצה לחזור בך מהאשמה אדוני?"

"וכי למה אחזור בי מאשמה חמורה כל כך, כיצד אוכל לצדד באויב הנביא ובמי שקללו?"

"אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך למה: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהנאשם שלפנינו, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, לא גידף ולא צעק! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע שהנאשם היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך, לא החמיא, לא שר, ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר כי האיש שהנך טוען שקלל את הנביא, אילם הוא! מרגע שיצא לאוויר העולם!"

המאשים חש לפתע כמי שנלכד בצבת ברזל. עיניו קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות.

לאחר שתיקה המשיך הפאשה

"אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שיתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו."

הפאשה חייך מתוך התמוגגות, הרכין ראשו לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר:

"שחררו את היהודי לביתו! וקחו את השטן החצוף הזה לנקות את תעלות הביוב של העיר, עד שנגזור את דינו."

אחר כך הפטיר לעבר המאשים שהפך באחת לנאשם:

"האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי לעולם אילו פסקתי אחרת."

הפאשה שהיה ידוע כרודף בצע ושלמונים, שענש, עשק וגזל יהודים ללא רחם, קם בסיום דבריו, כשעל פניו חיוך דק של הקלה... זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שעשה משפט צדק.

למחרת סיפר הפאשה לרבי משה ביבאס זצ"ל על הרגעים שעברו עליו לפני שגזר את הדין "סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום, בלבי רתחו המלים, שמעתי את קולו של סייד עמרן אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק כמו ילד, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים. יונה ואני בני גיל אחד, בהיותנו ילדים בני שש- שבע שיחקנו באותו רחוב, ביחד, ואילמותו עמדה תמיד לזכותו, כי הוא לא פגע באף ילד!"

"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאס את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאס ששום דיבור נוסף לא יוכל להפיג את הנס. שני נסים נעשו. פעם כאשר היהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר האילם האחד והיחיד בקהילה ופעם כאשר הפאשה הרשע נהג שלא כמנהגו ושפט משפט צדק. שׂוֹש נָשִׂישׂ כִּי אֱלהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים, בַּכּוֹשָׁרוֹת; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן" סיים רבי משה ביבאס את סיפורו.

 

ב. רבי עמרם בן דיוואן וחלות השבת מגן עדן.

 

מימון אזולאי מסתחר5 היה לפרנסתו מחוץ לוואזן, בכפרים של ישמעאלים. ביום חמישי מימון לא חזר מהטמפוראדה6 ומעותיה של שרה רעייתו התמעטו וביום שישי אזלו לגמרי. היא ידעה כי אם רק תפנה לאחד מרבני הקהילה, ר' משה אלבאז, ר' יוסף אלבו, ר' רפאל פימיינטה, ר' יעקב טולילה או ראב"ד הקהילה ר' רפאל בירדוגו לבקש סיוע, מיד ישלח אליה גבאי הקהילה עם מעות לשבת די לצרכה ולצרכי ילדיה. ואף על פי כן לא עשתה כן, לפי שלא רצתה חס ושלום להטיל דופי באשהּ שהיה מסכן את נפשו בדרכים, כדי לזון את בני ביתו. הלכה שרה לבית הכנסת הגדול בפונדק סלא7 רכנה על הפרוכת ואמרה לצדיק רבי עמרם בן דיוואן "יא רבי עמרם, הנה באתי אליךהנך עֵדִי שאיני רוצה נדבה מאיש ואיני רוצה להלבין את פני בעלי שלא יחשוב איש, חס וחלילה שאינו עושה די לפרנסתי ולפרנסת ילדינו ואיני רוצה לקטרג כלפי השם יתברך על רעבוני ושאינו משגיח עלי ועל ילדיי חס ושלום, דע כי לא נותר לי דבר בבית, אפילו זית לשבת אין לי, הנה שפכתי בפניך את לבי אם תרצה תאכיל אותנו! ואם תרצה תרעיב אותנו! מרגע זה אני, בניי ובנותיי בידיך!"

באותו רגע, בעודה לשה את חלות השבת התגלה רבי עמרם בן דיוואן לפני הרמנה8 זוהרה רעיית החכם השלם ר' יוסף אלבו, ואמר לה: "ראי בתי חמדתי, עדת מלאכים תרד השבת לעולם ומלאך אחד יבוא בזכותך לוואזן." וכשסיים ונעלם, נכנס רבי יוסף אלבו ואמר לרעייתו: "הרמנה זוהרה, הוסיפי נא קדרת בשר ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו אנשי מעלה ויחס יתארחו בביתנו, ויסבו בשבת לשולחננו." ולפי שנרמזה שעתיד המלאך שריאל לבוא לוואזן בשבת לבתי היהודים לא שאלה ולא אמרה דבר. נטלה בשר, ירקות ושומים תבלה בתבלינים והכינה תבשיל טוב לעין ולחיך, הניחה את תבשיל השבת על הכירה ונפחה במפוח על הגחלים, ובתוך כך, הבחינה כי הכירה סדוקה בסדק גדול, ותיכף תשתבר כי לא תוכל להחזיק את כובד הקדרה. היא נמלאה דאגה שמא תחמיץ את מצוות הכנסת האורחים ושמא יבוא ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו ולא ימָצֵא תחת ידה מזון די הצורך להאכיל את כולם. על כן ירדה במדרגות, עם הקדרה בידיה ופנתה לבית שרה אזולאי שכנתה לטול ממנה רשות לבשל על הכירה שלה, אך זו לא הייתה בבית. ולפי שראתה שהכירה פנויה והזמן דוחק הניחה את קדרת הבשר והירקות על הכירה של שרה. אמרה בלבה: כשתבוא שרה אספר לה שנדחקו הרגעים ואזלו לפני כניסת השבת ומיד לקחתי רשות לעצמי להניח את הבישול שלי על הכירה שלה. הדליקה הרמנה זוהרה את הגחלים, נפחה בהם במפוח עד שעלה סומק ברמץ, הניחה את הסיר ועלתה לביתה. ובדרכה חשבה כמה גדולים רחמי שמיים שסבבו את הדברים כך ששרה סיימה כבר לבשל את תבשיליה לשבת וכירתה עומדת ריקה.

כשסיימו המתפללים את התפילה במלים: "תורת משה אמת ונבואתו. ברוך עדי עד שם תהילתו", יצאה מבית הכנסת של ר' עמרם בן דיוואן ופנתה לביתה שרה אזולאי והיא בוכייה עם שלושת ילדיה הקטנים. מה רבה הייתה הפתעתה כשמצאה על הכירה שלה קדרה מבעבעת, מלאה עד שפתיה בתבשיל בשר וירקות. "נס עשה לי בן דיוואן, נס עשה עמדי הצדיק רבי עמרם." צעקה ברגשה. נכנסה עם ילדיה פנימה ומצאו שולחן ערוך ועליו חלות. מעיינות השמחה הציפו את לבה. ילדיה הסבו לשולחן כמידי שבת בלי להבחין בנס. פתחו את הקדרה ומיד עלו ממנה אדי התבשיל החם ומלאו את החדר בניחוח של גן עדן. אמרה להם אמם: טלו לכם זהו מאכל של אליהו הנביא.

אותה שעה הגיע ר' יוסף אלבו מבית הכנסת של הנגיד דניאל אזולאי עצב על כך שרעו ר' יעקב בירדוגו בעל "עדות ביעקב" הראב"ד של מכנסא9 התעכב מפאת הגשמים העזים בדרך. וכיון שלא פגש את מימון שכנו בבית הכנסת, הלך לביתו לשאול לשלומו. וכשנקש על הדלת יצאה מיד הרמנה שרה אזולאי רעיית מימון וסיפרה לו על הנס שעשה לה הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, שהניח חלות שבת על שולחנה וקדירה מלאה תבשיל בטעם גן עדן על הכירה שלה. נפעם מהנס, עלה לביתו שבקומה השנייה. כולו נסער ונרגש סיפר לרעייתו את סיפור הנס שנעשה לשכנתם שרה רעיית מימון אזולאי. אמרה לו הרמנה זוהרה: "הכל משמים, הכל משמים, נרמזתי שר' יעקב בירדוגו יתעכב מפאת בואו של המלאך שריאל, כי אין שני מלאכים יכולים לדור במדור אחד, שידוע שאין מקום בעולם שיכול להכיל באותה עת את להבת אורם של שני מלאכים. ולפי שידוע שבין מלאך בשר ודם ומלאך מרום - מלאך מרום קודם, ירדו גשמי הזלעפות לעכב את רבי יעקב בירדוגו בדרך, מלהגיע לכאן."

לפי שידעה שבאותו רגע ממש, מסב המלאך שריאל לשולחן שבת בבית שכנתה, הודתה לבורא עולם בלבה על שזכתה כמו אברהם אבינו להאכיל מלאך מרום ממעשה ידיה. ממרחק נשמע קול מופלא מלא הדר בוקע מבית שכנתה ומברך "המוציא לחם מן הארץ" בניגון ערב ששמעה פעם במקום כלשהו שלא הצליחה לזכור היכן. מבלי שידע דבר מכל זה, אמר ר' יוסף אלבו: "ניגון זה, נוהגים בו המלאכים ברדתם לעולם הזה, זהו ניגון של עולמות עליונים, שאינו מהעולם הזה כלל, אות הוא שהמלאך שריאל שורה עמנו. שהרי מימון אינו כאן ולפי שאין איש בשר ודם יכול להרים את העולם הזה לעולמות עליונים, ברי, שמלאך מעולמות עליונים ירד לשיר את הניגון הזה." והגם שידעה כיצד הגיעה הקדירה לכירת שכנתה והחרישה, בכל זאת תהתה כיצד הגיעו חלות השבת לשולחנה של שרה אזולאי ומי הצדקת שנפלה בחלקה הזכות ללוש חלות שבת עבור המלאך שריאל. בעודה מהרהרת בדבר שמעה את קולו השמימי של המלאך שריאל אחר שסיים לברך את ברכת המזון, לוחש לאזנה "אשריך, זוהרה שכל העולם נברא למען החסד, תנוח דעתך בעניין החלות, לפי שלא נותר די זמן עד כניסת השבת ללישת בצק ודי זמן לתפיחתו ולאפייתו שלח רבי עמרם בן דיוואן בידי את זוג החלות מגן עדן."

 

 

 

ג. רבי עמרם בן דיוואן ונס העקרה הישמעאלית.

 

עולי רגל נהגו ליטול אבן קטנה מגל האבנים שעל ציון הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, כסגולה לשובם בשלום לביתם. לפני נסיעות ארוכות בני קהילת וואזן נהגו ליטול מעל הקבר אבן זעירה ולהישבע לפני הצדיק שיחזירוה למקומה בשובם בשלום מנסיעתם. מספרים שכל מי שעשה כן, צלחה דרכו וחזר בשלום לבני ביתו. פעם נסע ר' רפאל בירדוגו נכדו של בעל "משפטים ישרים" שכיהן כאב בית דין בוואזן עשרים ואחת שנים משנת תרמ"ב ועד שנת תרס"ג, לטנג'יר עם בנו בן השש, יוסף. בדרכם חנו בבית העלמין באז'ן, התפללו תפילת מנחה, סעדו לבם, ולפני צאתם נטל הרב אבן קטנה בגודל חלוק נחל מגל האבנים שעל ציון צדיק, כסגולה לשובם בשלום, אמר את תפילת הדרך והצטרף עם בנו לשיירה של ישמעאלים שהייתה בדרכה לטנג'יר. לאחר רכיבה של שש שעות, לעת ערב, עצרו לחניית לילה באחד הכפרים, בקרבת ששאוואן.

בעלות האור, והם עוד ישנים הותקף הכפר על ידי שודדים משבטי ההר הסמוכים. הייתה אנדרלמוסיה, הנשים והילדים זעקו מפחד וברחו לקול היריות. כל אנשי השיירה נפוצו לכל עבר. רבי רפאל פנה לצד אחד ובנו לצד אחר. ר' רפאל בירדוגו מצא מחסה מאחרי תלולית עפר ואותת בידיו לבנו להצטרף אליו. הרב חשש להשמיע קול, שמא ישמעוהו הליסטים שדהרו על סוסיהם כמטורפים אנה ואנה תוך ירי באוויר. ויִשְׁבּוּ את בנו או יהרגוהו חס וחלילה. נשימתו נעתקה מפיו כשראה את בנו נלקח על ידי ישמעאלית אחת לפאתי הכפר ונעלם מעיניו. משהסתלקו השודדים עם שללם וחזר השקט לכפר, חיפש הרב את בנו ולא מצאו. היות שחיפושיו עלו בתוהו, החליט להישאר בכפר עד שימצא את בנו. הוא הוציא מנרתיקם את טליתו ותפיליו התפלל תפילת שחרית, נשא עיניו למרום והתפלל למציאת בנו בהקדם. הרב סבר שבנו נבהל ומסתתר באחת הפינות וסופו לצאת מהמסתור כשיחוש שהסכנה חלפה. בינתיים, המשיכה שיירת הישמעאלים בדרכה לטנג'יר ור' רפאל בירדוגו נשאר בכפר.

משמים היה הדבר שאותה אישה ישמעאלית לא נפקדה זמן רב ועלתה לקברה של לָאלָה מְנָאנָה הקדושה הנערצת של העיר לערייס, נשאה לפניה תפילות אין ספור ולא נפקדה. יעצו לה לעלות לקברו של הסייד היהודי הקדוש סייד עמרן באז'ן, והייתה דוחה ודוחה את נסיעתה לשם. כשמלאו עשר שנים לנישואיה ותפילותיה נשארו ללא תוצאות, פנתה לרב היהודים בוואזן ובקשה רשות להיכנס לבית העלמין היהודי. התיר לה הרב להיכנס למתחם הקבר של הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן כדי להתפלל לישועתה. והוסיף: "לא תיוושעי ותפילותיך לא ייענו אם לא תרבי רחמים בעולם! היי רחמנית על מי שכוחו דל משלך ועל מי ששכלו רפה משלך ועל מי שמזונו צר משלך! רחמי על כל נפש וקל וחומר על מי שגורלו מופקד בידיך." לסיום, השביע אותה: "אם תיפקדי החזירי לאלוהים מה ששייך לאלוהים ולצדיק מה ששייך לצדיק, כפי שריחמו עליך, רחמי על אחרים, ישמעאלים ויהודים כאחד, אם תאמצי את מידת הרחמים, רחמך ייפתח!"

 

ומשמים נגזר שאישה זו הבחינה בילד חסר האונים, עומד וממרר בבכי. לפי לבושו זיהתה שיהודי הוא. נכמרו רחמיה על הילד הקט הזה שגורלו הופקד בידיה, עטפה אותו בג'לאביא חומה, כדי להסוותו מעינא בישא ומעינם של חורשי רע, על מנת להחזירו למשפחתו. כך צעדה עמו לוואזן. כל הדרך הרגיעה ולטפה אותו ולמרות שלא הבין את שפתה, חש בכוונותיה הטובות. ובאתנחתאות האכילה אותו בדבלות שייבשה במו ידיה. בהגיעה לוואזן, פנתה לבית הרב שהתיר לה בשעתו לעלות לקבר הצדיק והתפלל למענה. כשפתחה את הדלת וכשראתה את יוסף בנה עטוף בגלימה של גויים ישן בחיקה של ישמעאלית נוכריה, נהפכו פני בעלת הבית כשולי קדרה ויצאה מפיה זעקה שהעידה על סערת רוחה ועל השאלות ששאלה את עצמה: היכן בעלה ואיך הגיע יוסף לרשות אותה ישמעאלית. לשמע קול אמו התעורר הילד ומיהר לספר לאמו את קורותיו ביממה האחרונה. כשראתה את גודל הנס וגודל החסד של הישמעאלית, הזמינה אותה הרבנית להיכנס לביתה, השקתה אותה בחלב טרי והוציאה לכבודה תקרובת פירות, חמאה, דבש ועוגות. ולפי שהישמעאלית לא דברה לא ערבית ולא ספרדית, הזמינה הרבנית גוי, על מנת לתרגם את דברי האישה שהצילה את בנה. וזו, בלשון שבטי הריף, ספרה את הסיפור מתחילתו ועד סופו. "מיום שנישאתי בעודי ילדה לבן דודי, לא הריתי. התפללתי לאללא וללאלה מנאנה שירפאוני מעקרותי. שבעתי אכזבות ומרורים, בפי כל נקראתי "העקרה". איבדתי כל תקווה. עד ששכנתי שכנעה אותי לעלות לקבר ה'סייד' היהודי. לפני חמש שנים באתי לבית זה לפגוש את החכם היהודי, לפי המלצת הקאדי שלנו. בפגישה ההיא התיר לי החכם לעלות לקבר ה'סייד' שלכם ואמר לי: "תהיה רחמנית על בניו של בורא עולם מוסלמים ויהודים. וככל שתהיי רחמנית ונשמתך תמלא יותר ויותר ברחמים על בניו של היושב במרומים, כך יקדים רחמך להיפתח."

עליתי לקבר הצדיק, ביקשתיו שייתן לי פרי בטן, בכיתי והתפללתי מזריחה ועד שקיעה, נשבעתי לפניו לעשות צדקות מידי יום, כמצוות החכם היהודי. תשעה חודשים מיום ה'זיארה' ההיא, נפקדתי וילדתי תאומים, בן ובת.

היום לפנות בוקר, פשטו שודדים מיושבי ההר על הכפר שלנו, ולפתע בתוך כל המהומה והצעקות הבחנתי בילד יהודי ממרר בבכי. משכתי אותו בידו בכוח אלי כדי שלא יירמס תחת פרסות הסוסים, והברחתי אותו בריצה לעבר אסם התבואה שלנו. הסתרתי אותו בין גרעיני החיטה, עד ששככה המהומה. לאחר שהשודדים גנבו את הבקר והסתלקו, ניסיתי לדובב את הילד ללא הצלחה משום שהוא לא מדבר את שפתי ואני לא מדברת את שפתו. נגשתי לראש השיירה והתעניינה מאיפה הגיעו הנוסעים ומה יעדם. מדבריו הבנתי שהיהודי ובנו הצטרפו לשיירה באז'ן, מקום קבורת הצדיק סייד עמרן הקדוש שאליו עליתי לרגל כמה וכמה פעמים. ראיתי בכך אות משמים שזימנו את הילד היהודי הזה לידיי דווקא כדי להצילו ולהחזירו להוריו. קשרתי את הילד על גבי כפי שאני רותמת את ילדיי, ומזריחת השמש, אני צועדת ללא הפסקה עד שהגעתי לביתך."

עודה מספרת את ספורה, והנה נכנס ר' רפאל בירדוגו לביתו, מניף זרועותיו מתייפח ומייבב וצועק שוב ושוב "טָרף טרַף, יוֹסֵף! טָרף טרַף, יוֹסֵף! אבד הילד!" ואז הבחין בבנו הקטן ולא הבין איך הגיע ילד בן שש שנים מהכפר המרוחק לבדו לוואזן. הוא קפץ לעברו, נטל את בנו בידיו, חבק ונשקו בהתרגשות שלא ידע כמוה מימיו. והנה נזכר בפני האישה הזרה שישבה ליד רעייתו ומנבכי נפשו עלה זיכרונה לפניו. הוא לא הבין מה מעשיה בביתו. לבסוף חייך ואמר: "כמעט איבדתי תקווה, אך אף על פי כן לבי ניבא לי שסוף הסיפור יהיה מעין זה. כשנסנו מפני השודדים ויוסף נעלם מעיני, התמלאתי דאגה לשלומו, אך לא הפסקתי להאמין שהיושב במרומים ישעה לתפילתי. ידעתי שבעל הנס ר' עמרם בן דיוואן יופיע. חיפשתי את יוסף בכל פינות הכפר. לא השארתי אבן על אבן, בכיתי, קראתי פרקי תהילים. שלוש שעות אחרי צאת השיירה, בא אחד מחברי השיירה וסיפר שרוב אנשי השיירה נסחפו בשיטפון וטבעו בנהר. הודיתי ליושב במרומים על שעיכב אותי בכפר ועל הנס שנעשה לי בזה שלא הלכתי אתם. עתה קיוויתי לנס שיעשה לבני. כשהגעתי למסקנה שיוסף נחטף ולא אוכל להשיבו בלא עזרת השלטונות, החלטתי לחזור לבית, כדי לערב את הפאשה בעניין חטיפת בני. ועתה כששמעתי את סיפור חייה של האישה האצילה הזו ואת סיפור ההצלה של בני, ברור שנס גלוי היה כאן.

בוכה משמחה על הנס המשולש שנעשה לבנה ולבעלה, שניצלו מפגיעת הליסטים, שלא המשיכו במסע עם השיירה וכך ניצלו מטביעה בנהר ועל הצלת יוסף על ידי הישמעאלית שאלה הרבנית את הישמעאלית:. "במה אוכל להודות לך, גברתי הרחומה?"

"זכיתי כבר לשכר כפול מן הצדיק. זכיתי בתאומים. משמים כתבו שיבואו לסטים לכפר שלנו ושֶׁאמצא ברגע ההוא בקרבת ילדכם כדי להצילו מפרסות הסוסים. ריחמתי על הילד כי מאז שהסייד הקדוש שלכם הציל אותי מעקרותי, שופעים בי רחמיי."

והיה זה נס גלוי בחינת "כִּי עַתָּה, רָאִיתִי בְעֵינָי." נס שסופר מדור לדור בקהילת וואזן עד שהעליתיו על הכתב כאן בירושלים עיה"ק תותב"א. זכות רבי עמרם תגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר.

 

 

 

 

לימור אדרי – המרינה של אשדוד בשעת לילה

 

 

 

 

 

 

1 . אחווה, מסדר דתי.וואזן נחשבת כעיר קדושה לאיסלאם, בוואזן שוכנת הזאוויא וואזאניה.

2 .סופי – תורת הנסתר של האיסלאם.

3 . "קדוש" בערבית מוגרבית.

4 .רבים של שריף בערבית מוגרבית, צאצא של הנביא מוחמד. בוואזן ישבו השורפה מצאצי אידריס הראשון.

5 לשון הנקוטה על ידי רבנים ופוסקים בספרות השו"ת.

6 זמן סבב הרוכלות בכפרים, נקרא טמפוראדא פעמים נמשך שבועות ופעמים חודשים. Temporada בספרדית פירושו: עונה, תקופה, זמן. בפי יהודי צפון מרוקו, המונח ביטא את זמן העבודה של בעלי המלאכה והרוכלים היהודים מחוץ לעיר.

7 שם מקום שבו התגוררו יהודים ובו שכן ביה"כ ע"ש ר' עמרם בן דיוואן.

8 אחות בספרדית דרך רווחת לפניה ולציון שמות נשים קרובות בקהילות הצפון, דוברות יהודית ספרדית.

9 זו הלשון הנקוטה בספרות השו"ת של חכמי מקנס עד תחילת המאה העשרים.

הדפסהדואל

רחש הכבלים על קרקע האוקיאנוס

 

חי כנפו

 

רחש הכבלים על קרקע האוקיאנוס

 

 

צעקת האופנה של העונה הבאה

 

"אין מה לעשות, אני פשוט אופטימיסטית ללא תקנה", אמרה דינה אחותי בטלפון מהארץ. היא גרה בקיבוץ אייל, אני גר בברוקלין. לא פעם כשאנחנו מדברים אני חושב על הכבלים על קרקע האוקיאנוס המוליכים את קולה כאילו היא נמצאת בחדר הסמוך. לפעמים מתלווה לקול שלה איזה רחש בין יבשתי ואז אני משווה לנגד עיני איזה ריגוש או תנועה קלה שלה המרטיטה את הכבלים והם יוצרים גלים באוקיאנוס והרחש שאני שומע הוא התנפצותם בחוף של ברוקלין.

"ואתה יודע," היא אומרת, "אין לי בכלל ספק שאני אצא מזה. לפעמים אני תופסת את עצמי – כאילו מה פתאום? הרי זה אבסורדי במצבי להיות כל כך אופטימיסטי! אבל זה מיד עובר לי."

"זה כמו שאת שוכחת שהשיער נשר לך", אני אומר. "עד שאת פתאום תופסת את הבבואה שלך בראי". "בדיוק ככה, אבל כל עוד הפאה המחורבנת הזאת לא מגרדת. הגירודים מזכירים לי כל הזמן שאני קרחת. אני חושבת להעיף את הפאה לכול הרוחות. שכולם יראו, למי אכפת!"

"ותנפצי גם את הראי?"

"אל תגזים. עם הראי אני כבר אסתדר. אנחנו חברים ותיקים."

צחקנו.

היא הייתה אז בערך באמצע הסיבוב השני של הטיפול הכימי, כשנה לאחר שגילו את הגידול ואחרי הניתוח שבעצם לא בוצע (פתחו, הציצו, ראו שאין טעם וסגרו חזרה), ובנוסף לשער שנשר היו לה גם בחילות.

לאחר שהשליכה את הפאה היא שלחה לי תמונה במייל: היא נראית יפה בתמונה. הגולגולת שלה חלקה וסימטרית, מדגישה את קלסתרה המרובע כלשהו ואת העיניים הגדולות, המלוכסנות קמעה. בהעדר השער, סימני הגיל אומנם בולטים יותר, אך יש משהו ישיר, כנה ומאתגר אפילו במבע שלה. בעגילי חישוק גדולים וסודר צבעוני הזרוק על כתפיה היא מזכירה נסיכה אפריקאית - אבל בהירה, או נזיר טיבטי, או את צעקת האופנה של העונה הבאה.

צלצלתי אליה.

"את נראית כמו מיליון דולר," אמרתי.

"כן, כולם אומרים שמתאים לי; עכשיו נותר לי רק להיפטר מהבחילה." היא אמרה ונניח לרגע שאני שומע את רחש הגלים מתנפצים בחוף של ברוקלין.

 

כתמים

 

הייתי בארץ כאשר ד"ר גוטפריד שלחה את דינה למעבדה בכפר סבא לבדוק שני כתמים לא ברורים שגילתה בכבד. חיכיתי איתה בבית הקפה למטה לתוצאות. הייתה שעת בין ערביים והאור בחוץ החל לדעוך אך אור החשמל בפנים עוד היה עכור משהו, צהוב חולני, ובית הקפה היה כמעט ריק. שני זוגות מבוגרים לבושים כמו לחתונה ישבו בחוץ וצחקו מאיזו בדיחה. בפנים, איש אחר ישב לבדו לאחר שזה שישב איתו קם ואמר, "אשתי תהרוג אותי." המלצרית פלרטטה עם בחור ליד הדלפק ועזבה אותו באי חשק גלוי כדי לשרת אותנו. היו לה שלושה עגילים באוזן אחת ועגיל נוסף בטבור. היא הייתה רזה. "מה אני יכולה לעזור," היא אמרה. כלום, חשבתי. זה לא תלוי בך. הזמנתי קפה. דינה הזמינה תה.

רציתי להגיד משהו מצחיק, או לפחות פיקח – לבדר את דינה, ולא ידעתי מה. הבנתי מגוון קולה של הרופאה שגרורות קרובות זה משהו אחד – גרורות רחוקות זה סיפור אחר. הכוונה הייתה למוח או לכבד. שתינו קפה בשקט מתוח, אם דינה חשבה על משהו, היא לא אמרה ולא ידעתי מה.

אחר כך עלינו למעבדה שעמדה להיסגר אך הטכנאית הטובה נשארה במיוחד, היו לה פנים סלאביות פחוסות קמעא ועורה היה בהיר וקורן. חיוך לבבי שהיה לה גילה שתי גומות חן עמוקות שסגרו עליו כמו סוגריים.

"כל הסיכויים שהכתמים לא רלוונטיים," אמרה במבטא רוסי. "אבל אי אפשר לדעת בטוח בטוח. הם פשוט קטנים מידי. אולי הם שום דבר".

"אז זה טוב?" דינה שאלה בהיסוס קל. מצב רוחה כבר השתפר – היא רק רצתה אישור שזה מוצדק.

"בטח שזה טוב." היה יכול להיות יותר גרוע!"

פתאום הרגשנו צורך לחגוג. "מה דעתך", אמרתי, או לפחות אני חושב שאמרתי, "לקפוץ לפינגווין לגלידה לפני שחוזרים לאייל?" היא הנהנה - איך יכלה לסרב? כאשר אני מבקר בארץ אני עוצר לכל הפחות פעם אחת בפינגווין. את זה היא ידעה.

 

 

גלידה פינגווין

 

ואולי לא חגגנו בגלידה פינגווין? אולי רק הצעתי שנעבור שם אך דינה הייתה סחוטה מכול המתח ורק רצתה לחזור הביתה? אולי רק חשבתי להציע ולא הצעתי ועכשיו מרוב שאני רוצה לכתוב על הקשר שלי לגלידה פינגווין ולכפר סבא ולנוף השרון ולדינה אני מדמיין לעצמי שעצרנו שם?

הזיכרון לפעמים מתעתע.

כשהיינו קטנים בקיבוץ רמת-הכובש, אבא היה לוקח אותנו מידי פעם באוטובוס של אגד "לכייף" בכפר סבא, שיחד עם רמת הכובש וקיבוץ אייל הייתה הקודקוד של משולש פחות או יותר שווה צלעות בלב השרון. שיא הכף היה גביע של גלידה פינגווין בכל הטעמים.

אני אהבתי לאכול את הגלידה במהירות כל עוד היא ממש קפואה, כי אהבתי את תחושת הקיפאון בחיך העליון ומטבעי הייתי יותר להוט. דינה אהבה ללקק אותה לאט, כמה שיותר לאט, להאריך ככל האפשר את התענוג. האתגר היה לסיים את הליקוק בדיוק לפני שהגלידה מתחילה לטפטף על האצבעות, ועל הבגדים ועל המדרכה. אבא היה מדליק סיגריה, נשען על גזע הפיקוס שצמח בסמוך ומחכה בסבלנות,. הוא אהב תחרות. אהב איך דינה עם הגלידה שלה מאתגרת את איתני הטבעת אבל החזיק ממחטה בידו ליתר בטחון.

 

התורים בעץ הברוש

 

אחרי שאבא נפטר, דינה תפשה את מקומו בקשר שלי לארץ. היא הייתה העוגן. אצלה גרנו כשבאנו לביקור, איתה נסענו לטיולים ולביקור קרובים. יש לנו עוד אחות, צופיה, אך צופיה התחתנה ועברה לגור בקיבוץ מגן בנגב - אזור שאין לי אליו קשר רגשי מיוחד. דינה עברה לגור בקיבוץ אייל ששדותיו נושקים לרמת הכובש. הנוף הוא אותו הנוף ודינה לגבי הפכה לחלק מהנוף, געגועים אליה היו געגועים לנוף, ולהיפך, געגועי לנוף היו גם אליה.

הרבה השתנה בשלושים השנים שאני בברוקלין, וגם הנוף השתנה, אבל תחושת הנוף נשארה. בביקורים שלי בארץ, תכופים יותר מאז מחלתה, כאשר בגלל הג'ט-לאג אני מתעורר לפני הזריחה, אני אוהב לשבת במרפסת של דינה ולחוש איך הנוף מגיח מתוך האפלה: בתי השכנים, עץ התאנה ליד הדרך, הדשא, הברוש שמול המרפסת בהצטלבות המדרכות. והקולות - פרה גועה, עורב קורע את הבוקר במעופו קרע, קרע והמיתם התמידית, המונוטונית, קורעת הלב של התורים השוכנים בעץ הברוש. כל היופי הזה האם יאבד לי אם דינה לא תהיה.

 

 

 

אופטימיות

 

הסעתי אותה בכסא גלגלים לפי הוראותיה לחדר האוכל לקחת עתון מתא הדואר ואחר כך למרכולית ולמכבסה. פגשנו דורשי שלומה על כל צעד וצעד. אישה אחת ששיחקה עם התינוקת שלה על הדשא קראה לעברה: "הי דינה, מה שלומך? קראתי מה שכתבת בדף המידע – זה היה מאוד מרגש!"

דינה הנידה ראש בברכה.

אותו בוקר הסעתי אותה למזכירות כדי למסור לדפוס את הקטע שסיפר בלקוניות את הקורות אותה בשבועיים שחלפו. כל כך הרבה התרחש – היא הייתה אצלנו בברוקלין כאשר נאלצה לקצר את הביקור מפאת כאבי הגב שלמעשה החלו עוד בארץ. היא לפתע גם נוכחה שהיא שוכחת איך ללכת. משהו השתבש במכאניקה הפשוטה של הנחת רגל אחת לפני השנייה. בטסי, אשתי, ליוותה אותה ארצה ישירות לחדר המיון בבית חולים מאיר, שם נתבשרו שהסרטן חדר למוח. כך סיכמה דינה את מצבה באופטיות מדהימה:

 

חדשות מאגף הסרטן.

(ומה רק לנקלטים מותר דף משלהם?)

לאחר שהייה קצרצרה בניו-יורק – חזרתי הביתה לסדרה קצרה של טיפולים ואני מרגישה צורך לעדכן את החברים המתעניינים בשלומי.

ובכן, מצבי משתפר.

שכבתי לי בחדרי בבית החולים – וראש אדמוני בצבץ לו בדלת.

את יודעת, היא אומרת לי – את מיליונרית – כמה אהבה יש סביבך – כמה חברים!

אני יודעת, אמרתי.

אני יודעת ורציתי שכולכם תדעו.

.

 

אינטימיות

 

קמתי ממנוחת צהרים של ג'ט-לאג ושמעתי קולות שיחה רכים בסלון, דינה הכירה לי את החברה שבאה לבקרה. היו לה הרבה חברים וחברות ותמיד היה מישהו אצלה. כולם ידעו שאלה ימיה האחרונים ממש ורצו להספיק לראותה. דינה ישבה בכיסא הגלגלים ונראתה רגועה. כאבים לא היו לה. המורפיום – חבר כבוד היא קוראת לו - כבר הפעיל את קסמו עליה.

החברה מסתבר, לא הייתה קרובה במיוחד. הן נפגשו לפני שנים בקורס ניהול והקשר התרופף עד שלפני כמה ימים, כשהבנות של "כוח דינה" לקחו אותה למסעדה בפעם הראשונה מאז צאתה מבית החולים והחברה שהייתה שם במקרה עם בעלה, הופתעה לראות אותה בכסא גלגלים. "מה קרה?" היא שאלה.

עתה, דינה סיפרה לה את קורות המחלה, ושהסרטן חדר למוח, ושהיא עוברת טיפול הקרנות ב"בילינסון".

"אבל זה לא ממש יעזור," הוסיפה בקול כה רגוע כאילו מדובר באספירין נגד כאב ראש פשוט. "תראי, אני יודעת שזה הסוף."

נדהמתי.

באותו רגע, הייתי עסוק במטבחון בהכנת קפה וחשתי שאילו דינה הייתה מודעת לכך שאני מקשיב, לא הייתה אומרת מה שאמרה – הן בכל ביקוריי בארץ ובכל שיחות הנפש היומיות בטלפון מברוקלין, היא לא רמזה מעולם על מודעות לסופה הקרב. לגבי זה היה כאילו פתחה אשנב קטן לנעשה בראשה, והצצתי ללא ידיעתה. תמהתי איך זה שהיא פותחת את סוגרי לבה בפני אישה כמעט זרה ולא בפני, הקרוב יותר אליה לאין ערוך. חשתי קצת פגוע, אך בו בזמן הבנתי שגילוי הלב חשוב לדינה ויצאתי למרפסת שלא להפריע.

האם רצתה להגן עלי או על עצמה מפני איזה פרץ רגשות שלא יהיה לה עליו שליטה? יומיים לפני כן, כאשר בטסי, אשתי, נפרדה ממנה לחזור לארה"ב, שתיהן בכו ובכו. היה ברור לכל מי שהיה שם (הקרובים שלנו יהודית וברי באו להסיע את בטסי לשדה התעופה), שזוהי פרידת עולם, אך אף מילה לא נאמרה, וגם אחרי שבטסי נסעה דינה לא יכלה להירגע. אבל כל מה שאמרה לי היה, "פתאום הרגשתי שהכל קורה בבת אחת, החזרה מניו יורק, בית החולים, כסא הגלגלים... ) ויותר לא הוסיפה.

המרפסת הייתה חמה. הקיבוץ היה שרוי כולו בעילפון של צהרי קיץ. רק המיית התורים בעץ הברוש שבהצטלבות המדרכות הפרה את הדממה. מישהו פתח ממטרה בדשא הקרוב ומטחי המים הקצובים הבליעו את ההמיה. ובתוך הדירה, דינה פתחה את סוגרי לבה בפני חברה רחוקה. חשבתי על נוצרים קתוליים שאינם מהססים להתוודות על סודותיהם הכמוסים ביותר בפני גברים זרים – כמרים שפניהם בתא הוידוי מוסתרות מאחרי פרגוד, עלה על דעתי, שאולי מלבד רצונה של דינה לשמר שליטה כלשהי, אם לא בגורלה לפחות ברגשות הסובבים אותה כלפיה, אולי, מותה ותהליך הפרידה שלה, היו עבורה משהו אישי מאוד, פרטי כל כך ואינטימי, עד שרק בפני זרים יכלה להביא את עצמה להעלותו על דל שפתיה.

 

 

רחש הכבלים

 

תמרי, השכנה שלה וחברתה הטובה היא שבשרה לי את מותה של דינה. שבוע לפני כן הייתי איתה בארץ ומצבה, על אף חומרתו נראה יציב. ההידרדרות הייתה מהירה וקצרה יחסית. בימים האחרונים שלה, אחותנו צופיה וכל החברות הקרובות – כוח דינה הן קראו לעצמן – היו לידה. גם את אימא הביאו מרמת הכובש. כשאופירה, האחות וחברה מן השורה בכוח דינה בישרה לה את הסוף הקרב, אימא הכתה אותה על החזה באגרופים; "מה את אומרת לי," היא יבבה. "מה את אומרת... איך את יכולה להגיד לי!"

הייתי בחדר העבודה שלי בברוקלין כשהטלפון צלצל. רחש עמום, מרוחק נשמע באפרכסת ואיתו הקול של תמרי, חנוק ורוטט ומרטיט את הכבלים על קרקע האוקיאנוס: "צופיה אמרה שביקשת שיודיעו לך ברגע שזה יקרה... זה קרה... היא איננה."

"מתי זה קרה?"

"עכשיו, ממש עכשיו".

הבטתי בשעון. בברוקלין השעה הייתה תשע בלילה. בארץ עוד מעט יאיר הבוקר, חשבתי. והבוקר שיאיר כבר יהיה בלי דינה: השמים יתבהרו לאט – וערפילי הלילה, כמו וילון תחרה יוסטו ביד נעלמה מעל הדשא. והאור הרך יחזיר לממשותם את כל העצמים שמול המרפסת. רק הברוש בהצטלבות המדרכות יישאר כהה כאילו לכד בתוכו פיסת לילה ומסרב לוותר. עוד מעט גם התורים השוכנים בתוכו יתחילו שוב בהמיתם המונוטונית, המרוחקת, קורעת הלב, כמו רחש הכבלים המונחים על קרקע האוקיאנוס.

 

 

מרץ 2006

 

הדפסהדואל

קהילת פאס ומשפחת הצרפתי

 

 

 

ערי מרוקו

פאס

 

קהילת פאס ומשפחת הצרפתי1

דר' וידאל הצרפתי

תקציר ההיסטוריה של יהודים מרוקו וצפון אפריקה

 

אגדות מספרות שהעברים (משנים עשר השבטים) הגיעו לצפון אפריקה בימיו של שלמה המלך כדי להביא מתכות, בעיקר זהב, לבניית בית-המקדש. הם הגיעו כנראה עם הפיניקים כבר במאה ה-10 לפני הספירה ובזמן בניית קרטגו בשנת 814.

אחרי חורבן בית ראשון בשנת 581 לפנה"ס, יהודים עוזבים את ישראל ומגיעים לצפון אפריקה (בעיקר באזור לוב הנוכחית). בסביבות שנת 300 לפנה"ס, יורשו של אלכסנדר הגדול מביא חיילים לאזור הזה הנקרא "סירנָאיקה" (חלק מלוב הנוכחית). בזמן מלחמות הפוניקים, יש עדויות על נוכחות יהודים באזור. השלטון הרומי בהתחלה נראה סבלני. יוספוס פלויוס מספר שאחרי שנת 70, אחרי חורבן בית שני, מגיעים עוד יהודים לאזור צפון אפריקה. בשנת 87 לספירה טיטוס מביא כמה אלפי יהודים לקרטגו. ובשנת 115 פורצות מהומות נגד הרומאים ב"סרֶנָאיקה" עוד לפני המרד של בר-כוכבא בארץ ישראל. בתחילת המאה השלישית מתחילה התפתחות הנצרות בצפון אפריקה.‏ בשנת 430, ה"ונדלים" וה"ויזיגוטים" מתפשטים באזור. בשנת 535 האימפריה ה"ביזנטית", הודפת את "הונדלים" שהיהודים היו בני בריתם. בשנת 642 הערבים מתחילים להשתלט על צפון אפריקה, אבל הם נתקלים בהתנגדות נמרצת מצד הבָרבָרים. שמם המקורי של הבָרבָרים הוא "אָמזיגים" או אִימזיגים (אנשים חופשיים). השם בָרבָרים ניתן להם ע"י הרומאים והוא נובע מהמילה הלטינית barbarus שפירושו הוא "זר". מקורו של העם העתיק הזה אינו ידוע. הוא מתפשט באזורים רחבים ממצרים עד ה"סהרה" (1). לאורך כל התקופה יש עדויות על יחסים טובים בין הבָרבָרים ליהודים. נכתב הרבה מאוד על השפעת היהודים על חלק מהשבטים הבָרבָרים, ואפילו יש דעות שחלקם התגייר. האגדה על המלכה ה"כַהִינא" (2) בזמן פלישת הערבים היא דוגמא לכך אבל למרות שנמצאו עדויות על הגיור, צריך להיות זהירים בקביעת ההיקף שלו מפאת החוסר בהוכחות מדעיות (3).

השאלה היא, מהו היחס הכמותי בין בָרבָרים שקבלו על עצמם את היהדות לבין יהודים שנטמעו בבָרבָרים? שמות המשפחה לא יכולים לתת לנו אינדיקציות מפני שהשימוש בהם הופיע מאוחר יותר בעולם היהודי, ולעיתים קרובות הם נקבעו בהתאם לסביבה. ("אָמוזיג" שהוא שם נעוריה של אימי, מקורו ככל הנראה בָרבָרי).

 

האסלאם, פאס ויהודיה

 

בשנת 683 מתחילה פלישה האסלאם אל מרוקו.

ב-789 מולאי אידריס הראשון מייסד את העיר פאס על גדות נהר פאס. אידריס השני מפתח אותה בשנת 809. היא בצומת דרכים, ובאזור עשיר במתכות החשובות לפיתוח העיר. כבר ב-817 משפחות מוסלמיות שגורשו מ-"קורדובה" שבספרד וממצרים מגיעות לפאס. כנראה הגיעו איתם גם משפחות יהודיות. במאה ה-9, נוסדה מה שאפשר לקרוא האוניברסיטה הראשונה בעולם, עוד לפני ה"סורבון" בפריז ו"אוקספורד" באנגליה, המסגד-אוניברסיטה "אל קראיון". פאס הופכת להיות מרכז דתי חשוב במיוחד לאסלאם. היא גם הפכה להיות מרכז דתי ורוחני ליהדות.

ליהודים היתה שכונה שנקראה "פונדק אֶל יהודי". רבנים מפורסמים חיו בה: בינהם דוד בן אברהם אלפסי, שלמה בן אהודה, והמפורסם ביניהם רבי יצחק אלפסי (הריף). דונש בן לברת ויהודה חיונ' כתבו את ספרי הדקדוק העבריים הראשונים במאה ה-10. תחת ממלכות ה"אידרסים" וה"אלמורבידים" מצב ביהודים משתנה תלוי בשולטן (המלך). ב-987 היהודים גורשו. ב-1035 וב-1068 600 יהודים נרצחים.

ב-1125 השבט הברברי "האלמוחדים" תופס את השלטון. הם קנאים במיוחד, ורוצים להרחיב את השפעתם כשהם מתפזרים עד לוב ועד ספרד. היהודים (וגם הנוצרים) הוצאו להורג.

בספרד רבי מימון ובנו, רבי משה בן מימון (הרמב"ם) שנולד ב-30 במרס 1138, בורחים מקורדובה שנמצא תחת שלטונם של ה"אלמוחדים", ונודדים בין עיר לעיר. כשהם נזכרים שפאס היא מרכז תורני ורוחני, הם מחליטים להגיע לפאס, ומצפים לשלום ולמנוחה. הרמב"ם כבר כתב על "אריסטוטוס" וגם על הלוח העברי. בזמן שהוא נמצא בפאס, הוא מפתח את הידע שלו ברפואה, פילוסופיה ואסטרונומיה אצל הגדולים המוסלמים. זאת "תקופת זהב" בתרבות המוסלמית. באותה תקופה מופיע משיח מדומה בשם משה דרעי. האלמוחדים חוזרים לפאס ויהודים שוב מוצאים להורג. רבי מימון כותב "איגרת נחמה" בערבית בה הוא רוצה להביע עידוד ותקווה, וקובע שההתאסלמות היא לא עבודה זרה (לעומת הנצרות שהיא כן עבודה זרה), ובגלל זה אין חובת מיתה. מאוחר יותר הרמב"ם כותב "איגרת השמד" שבא הוא מתנגד לרב קיצוני, ומגן על האנוסים בתנאי שישמרו בסתר על המצוות כמה שניתן ולחזור ליהדות בהקדם האפשרי, אבל בסביבות 1165 האלמוחדים מכריחים את היהודים להתאסלם או למות. רב יהודה הכוהן אבן שושן, מנהיג ורב הקהילה , מסרב והוא נרצח מול קהל גדול ב-8 באפריל 1165. רבי מימון ומשפחתו מצליחים להגיע לעיר "סאוטה" ולהפליג לא"י ב-18 באפריל 1165 (4-5-6).

בספרד ה"אלמוחדים" נוצחו, וה"מרידים" תופסים את השלטון. ב-1269 פאס חוזרת להיות עיר בירה "ופאס אל זאדידה" (פאס החדשה) נוסדה. אחרי גירוש ספרד הראשון ב-1391 משפחות יהודיות מגיעות לפאס ומצטרפות לקהילה.

ב-1438 ה"מלח" של פאס נוסד (שכונה יהודית). מספר הסברים ניתנו ל"מלח". למה שכונה כזאת? האם כדי להגן על היהודים או כדי להעניש אותם? האם כדי לאסור עליהם להכנס לעיר הקדושה למוסלמים ("פאס אל באלי, העיר העתיקה) בה נמצאים קברות המייסדים ולשמור על קדושתה? למילה "מלח" כמה הסברים: האם זה היה קודם אזור בו היה מלח, או מכיוון שהשולטנים הכריחו את היהודים להשליך את ראשם של האויבים שנוצחו (7) ולתלות אותם על מקלות כדי להפחיד טוב יותר את האויב שהיה אולי מוכן להלחם עוד? (8-9-10)

במשך כל התקופה הזאת היהודים זכו למעט מנוחה, אבל לא תמיד. לפוגרומים הצטרפו קנסות גבוהים, רעב, מחלות שרפות וכל מיני צרות. למלח היו חומות עם שערים כבדים שהיו נעולים בלילה, והיו קרובים לארמון השולטן.

לאחר 1492, הגירוש השני מספרד, משפחות רבות הגיעו למלח. הם נקראים "מגורשים". המקומיים נקראים "תושבים". במשך זמן רב היו חילוקי דעות רבים בין שתי הקבוצות בתחום פירושי ההלכה. הם לא דיברו אותה שפה, ורמת התרבות היתה שונה. במשך עשרות שנים השחיטה של קבוצה אחת לא היתה מקובלת על השניה. המגורשים קבען החלטות משלהם. ("תקנות יהודים מגורשי קסטיליה")(11).

מאוחר יותר התקנות של המגורשים התקבלו על כל יהודי מרוקו. רבני פאס הופכים להיות הסמכות הדתית בכל מרוקו, והחלטותיהם מועברות לכל העם היהודי בעולם. בית הדין נקרא "בית הדין הגדול". עד לפני מספר שנים היה עדין קיים בפאס בית כנסת של התושבים (אצלא דלפאסיין או אצלא דלתושבים) אפילו עדין עם הסידור המקורי שלהם. לאחר מכן היו הממלכות "ווטיסידים" "וסעידים". מרקש חוזרים להיות עיר הבירה. ב-1659 ממלכות "אלאויים" עוברת לעיר מקכס וחוזר\ת לפאס ב-1720. במאה ה-18 הרעב והמצב הכלכלי הירוד גורמים שיהודים רבים עוזבים את פאס.

ב-1790 עד 1792 מולאי יזיד מחליט להרוס את המלח ואת בתי הכנסת ולגרש את תושביה. כמה מהיהודים מתאסלמים (עד עכשיו קיימות משפחות מוסלמיות בשם אלכהן, סקלי ועוד).

ב-1843 המעשה של סוליקה הצדקת מזעזע את הקהילה (4-5-12).

ב-30 במרס 1912 השלטון והחסות הצרפתי נחתם. ב-17 באפריל 1912 מתפרץ ה-"טריטל" (פוגרום) של המלח של פאס (4-13).

עובדה שנראת מנוגדת גורמת שלאחר 13 מאות, היהודים לא לגמרי "דחימים" ("מאוגנים") ומקבלים יותר חופש (14).

ב-1956, לאחר העצמאות של מרוקו, יתכן שהזיכרון הקולקטיבי הוא שדחף את היהודים לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל (הרוב), לצרפת, או לקנדה.

 

מעט היסטוריה על משפחת הצרפתי-צרפתי

השם בא, כמובן, מהמילה העברית שניתנה לאזור הנקרא עכשיו "צרפת". זאת אומרת שהשם ניתן ליוצאי צרפת, וזאת לאחר הגירוש מצרפת על ידי "פיליפ היפה" ב-1306.

חלק ניכר מהמגורשים מגיע לספרד, ושם בוחרים את שם המשפחה, כנראה לפי דחיפת הספרדים. כמובן שהרבה שמגיעים מצרפת נקראים "צרפתי", או "הצרפתי". לעיתים הנוצרים תרגמו את השם ל"פרנקו" או "פרנסס".

אחרי גירוש ספרד ב-1492 אפשר למצוא את השם סביב כל ים התיכון, אפילו באנגליה ומאוחר יותר בהולנד.

השינוי מהשם "הצרפתי" לשם "צרפתי" serfaty במשפחתנו יכול להיות כתוצאה מהרוח הקולוניאליסטי הצרפתי לאחר 1912. הורדת ה-"ה" קרה כנראה, מכיוון שזה צלצל אצילי מדי, והאות "y" במקום "i" אולי כדי שלא ישמע כשם "קורסיקאי" או "איטלקי"???

אילן היוחסין המצ"ב מגיע בערך עד 1450. מסורת עתיקה ומעניינת למדי שנמסרת בכתובות מדור לדור מאות שנים, מזכירה ייחוס לרבנו תם, נכדו של רש"י. הרב המפורסם "החיד"א", רבי חיים יוסף אזולאי שנולד בירושלים וחי מ-1724 עד 1806, מזכיר את הייחוס הזה.

הבעיה היא שחסרים 7 דורות, ולמרות מחקרים רבים גם בספרד, לא ניתן היה למלא את הריק הזה, אפילו שנמצאו רבנים חשובים עם אותו שם, אבל בלי אפשרות למצוא קשר.

רק משפחת הצרפתי, כמה שידוע לנו, שמקורה בפאס יכולה למסור את המסורת הזאת.

מאיזה אזור באה משפחה זאת?

המסורת אומרת שהם באו מה"קסטיליה". הוכחה לכך היא שהיו רבנים מהמשפחה שהכירו את "תקנות יהודי מגורשי קסטיליה". מצד שני, השם הפרטי "וידאל" או "וידל" שמופיע הרבה באילן היוחסין, היה נפוץ יחסית באזורים "אראגון", ו"קטלוניה". כנראה שבמקור השם הוא תרגום ל"חיים" (15).

מאז שהגיעו לפאס, אחרי גירוש ספרד, למשפחת הצרפתי יש שורה ארוכה ומכובדת של רבנים של המגורשים ולאחר מכן של כל הקהילה.

חלק מיהרבנים החשובים נוכל להזכיר לפי סדר כרונולוגי (4-5-16-17).

  1. רבי וידאל הצרפתי השני הקרוי גם "השני", "הקדמון" או "אל סניור" (1545-1619?). בנו של יצחק ונכדו של וידאל הראשון שהיו בעצמם מפורסמים ודיינים בפאס. החיד"א כתב עליו: "אחד מגאוני המערב". היה לו ידע עצום והוא מזכיר את אפלטון, אריסטוטלס, אוקלידס וגם פילוסופים ערביים וכמובן רמב"ם, יהודה הלוי ועוד הרבה מגדולי התורה. הוא מזכיר לעיתים קרובות את ספרי הקבלה. היה גם רופא. היתה לו ספריה חשובה מאוד וחלק מכתביו עדין בכתבי יד. הוא כתב ספר חשוב בשם "פירוש למדרש רבה" שנדפס בורשה ב-1874. עוד ספר מפורסם שנקראת "צוף דבש" נדפס באמסטרדם ב-1718. ספר זה הוא פירוש של התורה עם צירוף פירושים על המגילות. הספר הופץ בכל העולם היהודי, והוא נכתב צפוף, ונדפס מספר פעמים. רבי וידאל היה ידוע הודות לניסים שעשה (18-19). ב-1884 השולטן מולאי חסן הראשון מחליט להרחיב את חצר ארמונו ומחליט להעביר לשם כך את בית החיים (הקברות) היהודי. רק הקבר של רבי וידאל לא הוזז והוא נמצא על גבעה קטנה, צמוד לחומה של בית החיים. בצד השני היה בית מרחץ יהודי. זקני המלח מספרים שמים מזוהמים זרמו עד לקברו של רבי וידאל ולכלכו אותו. הרבנים ביקשו מבעל בית המרחץ לתקן את זה או לעבור. הוא סירב. יום אחד בחור צעיר שהיה בבית המרחץ רואה את דמותו של רבי וידאל. הבחור מספר להוריו. הוריו לא מתייחסים לזה. לאחר כמה ימים הבחור נפטר. לאחר עוד כמה ימים בעל בית המרחץ פושט רגל והופך להיות עניים.

  2. רבי יצחק השני (1611-1660) בנו של רבי וידאל הקרוי "הנגיד". היה בעל ישיבה. הוא היה גם ראש הקהילה, נבחר הקהילה, שהיה תפקיד חשוב. לפעמים התפקיד נקבע ע"י השלטון המוסלמי. הוא ממלא שני תפקידים: דיין ושייח' (הנגיד בערבית) משנת 1642. הוא נבחר גם ע"י המגורשים וגם ע"י התושבים. החלק הכי קשה בתפקידו היה דרישת השלטון לסכומי כסף גדולים. מולאי מוחמד שרייף, מייסד מממלכת "אלאוים", מנסה לשחד אותו. רבי יצחק מסרב. כל רכושו הוחרם, והוא מנסה לברוח. הוא נתפס ונכלא. הוא משוחרר רק לאחר כופר כבד מאוד. הוא חוזר לתפקידו. הוא היה ידוע בגלל הדרשות והפירושים שלו. כמו רבנים אחרים הוא מנסה להסביר שהמנהג לעלות לקברי צדיקים מוצדק מכיוון ש"הצדיק הוא בסיס העולם". הרב המפורסם יעב"ץ (רבי יעקב אבן צור) מזכיר אותו (ראה בספר "מלכי דרבנן"(5). בנו וידאל השלישי ירש אותו כדיין (20).

  3. רבי שמואל הראשון (1660-1713) נכדו של רבי וידאל השלישי. כתב את ספרו "דברי שמואל" בגיל 39. היה זה דבר נדיר בתקופה זאת לראות ספר מודפס כשהכותב עוד בחיים. הוא כתב עוד יצירות. היה מורו וחברו של יעב"ץ (20). אחיינו שמואל השני, בן אהרון, עבר לאמסטרדם והדפיס את ספרי דודו ואב סבו רבי וידאל השני (18). יתכן שצאצאו הוא ) Samuel Sarphati1813-1866)ׂרופא וכלכלן מפורסם באמסטרדם (22). יש רחוב שקרוי על שמו בעיר זאת.

  4. רבי אליהו (1715-1803) (23) בנו של רבי יוסף (1642-1718) נכדו של רבי יצחק השני. מסביר על חוקי הכשרות של הבשר לפי מנהגי פאס. הוא נחשב כאחד הרבנים הגדולים של העולם היהודי. נקרא "רבנו". לא מזמן חוקרים גילו דפי התכתבויות בין רבנים שלא הצליחו לפתור בעיות בהלכה והציעו להיועד עם ה"מלך". מכך יודעים שרבי אליהו היה נחשב. תרבותו והידע שלו היו עצומים. הוא למד עם המורים הגדולים של תקופתו כמו: רבי יהודה בן עטר, רבי שמואל אלבז. חברו היה יעב"ץ למרות הבדלי הגיל. בעיר טטואן היה תלמידו של רבי מנחם עטיה הקרוי "נסיך הזהר" בסביבות 1740. בזמן צעירותו התכונן לעלות לארץ ישראל עם חברו רבי חיים בן עטר, שיסד את הישיבה המפורסמת "כנסת ישראל" בירושלים. באותה התקופה הבעל שם טוב (1700-1760), מייסד תנועת החסידות ברוסיה. שמע על קיומה של ישיבה זאת ושלח את גיסו ללמוד את תורתו של רבי חיים בן עטר ("אור החיים")(17). מעניין לראות אך יהדות פאס ומרוקו השפיעו על התפתחות החסידות.

  5. רבי אליהו לא הצליח לעלות לארץ ישראל. כשחזר מטטואן לפאס, נפגש שוב עם יעב"ץ שהיה רב ואב בית דין של "הבית דין של חמש" המפורסם שכלל גם את רבי אליהו וגם את בנו של יעב"ץ, רבי רפאל עובד אבן צור. עד עצם היום הזה מתייחסים לפסיקותיהם של בית דין זה. למרות אסונות רבים רבי אליהו המשיך בתפקידו. גם ליעב"ץ היו אסונות רבים כשאיבד 16 מתוך 17 בניו. רבי אליהו היה ידוע כנואם, והשאיר אחריו מאות כתבי יד שרק לפני כמה שנים התחילו להתפרסם. יצירותיו הידועות הם: "קול אליהו", "אדרת אליהו" (פירושים של התורה) ו"נער בוכה" (הספדים שהכין). נפטר בגיל 90. כשבית הכנסת של המשפחה נוסד הוא נקרא בשם "אצלא דלאליהו" או "אצלא דלחכם". אחרי עזיבת המלח ע"י היהודים בית הכנסת הוזנח, ובזמן האחרון נמכר והפך להיות... אולם ביליארד. זקני המלח מספרים שיום אחד בזמן שלמד, העוזרת הביאה לו כוס תה. כשהגיעה ליד הדלת שמעה שיחה בין שני אנשים, ורצתה להביא כוס תה נוסף. כשחזרה ראתה רק את רבי אליהו. היא שאלה עם מי הוא דיבר, ורבי אליהו ענה שדיבר עם אליהו הנביא. המוסלמי שגר עכשיו בבית זה מספר גם את הסיפור הזה ומוסיף שבחדר שבו למד היה וו בתקרה ובו הרבי קשר את שערו כדי שאם יתחיל להירדם וראשו יישמט אז משיכת החבל תעירו. היו לו שלושה בנים, ובניהם רבי ישראל- יעקב ורבי רפאל מנחם שהיו רבני העיר וקרובים לשלטון המוסלמי.

  6. רבי רפאל מנחם (נפטר ב-1843). יום אחד הגיע מספרד שליח שבא לבקר את השולטן. מכיוון שהשולטן לא יכול להזמין גוי נוצרי לביתו, ביקש מהנגיד רבי רפאל מנחם לקבלו, וכך הפכו לידידים. לאחר תקופה מסוימת אחד מבניו כנראה נסע לספרד. כשהבן לא חזר יצא הרבי מודאג לחפש אותו. בזמן הזה היה אסור ליהודים עדין בגלל חוקי הגירוש להיכנס לספרד. (רק ב-1992 בזמן ה"הזכרה" ל-500 שנה לגירוש, הפרלמנט הספרדי ביטל את החוק). רבי רפאל מנחם התחבא והגיע אל חברו שביקש ללוות אותו לבית התפילה (הכנסיה) לכבוד חג מסוים. מכיוון שהיה קהל רב, החבר קשר אותו מחגורתו לחגורת הרבי עם שרשרת שלא יתפזרו. בזמן התפילה הכומר דרש דרשת נאצה נגד היהודים, והוא הכריז שמי שיהרוג יהודי יגיע לעולם הבא. הרבי מרגיש שחברו הושפע ולאט מתיר את הקשר ובורח. בלי ששם לב לבריחת הרבי, צועק החבר שיש לידו יהודי. הקהל תופס את הנוצרי שלידו והורג אותו כי חשבו שהוא הרבי. בינתיים מצליח הרבי להגיע לבית החבר ומספר לאם ה"חברו" את מה שארע. כשהבן חוזר היא יורקת על פניו ומורה לו ללוות את הרבי עד שיוכל להגיע לביתו.

  7. רבי רפאל הראשון בנו של רבי ישראל-יעקב. היה קרוב לבית המלוכה. השתמש בכל אמצעיו כדי להציל את חייה של סוליקה הצדקת. כשלמרות הכול ערפו את ראשה, ניסה להביא את גופתה לקבורה תוך כדי שוחד לחיילים וקצינים וזרק לקהל המוסלמי מטבעות כסף. נזכיר את סיפור סוליקה הצדקת בקצרה או יותר נכון את אחת מגרסותיו. סוליקה היתה בת 14, מדהימה ביופייה. יום אחד לאחר שרבה עם אימה, ברחה אל שכנה מוסלמית בעיר טנגיר מכיוון שהתיידדה איתה. המוסלמית ניסתה להסלים את סוליקה גם מתוך קנאה. כשסוליקה סירבה, המשפחה הודיעה בכל זאת שהיא התאסלמה. לאור עובדה זאת אם סוליקה חוזרת ליהדות גזר דינה מוות. שוב סירבה לקבל את השקר והודיעה שאלוקיה היחיד הוא אלוקי ישראל, ושלעולם לא קיבלה את דת האיסלאם. בגלל שלעדות יהודי אין חשיבות לעומת מוסלמי, נגזר עליה דין מוות. הביאו אותה מול השולטן בפאס, ולמרות מתנות נהדרות, איומים, נאומים, ניסיונות לשכנע אותה על ידי נשים שהתאסלמו היא המשיכה לסרב. ראשה נכרת מול קהל מוסלמי גדול. כשעצמותיה הועברו לבית החיים החדש, היא נקברה על ידי רבי אליהו הצרפתי. כמה שנים מאוחר יותר רבי אבנר ישראל הצרפתי ביקש להיקבר על ידה. האוהל שנבנה על קברה שולט על האזור והוא מוקד עליה לרגל עד היום. (4-5-12)

  8. רבי אבנר ישראל הראשון (1827-1884). אחיינו מדרגה שנייה של רבי רפאל ובנו של רבי וידאל הרביעי (1797-1856), אב בית דין וידוע בגלל פסיקותיו. היה לא רק רב מפורסם, אלא גם מקובל, היסטוריון, ובקיא בפילוסופיה. כתב יד שלו הוא אומנות בפני עצמה. המדענים המוסלמים אהבו לשוחח איתו וללמוד אצלו. היתה לו ספריה מאוד עשירה, והוא קיבל באופן רצוף עיתונים, ספרים מכל העולם היהודי, מאשכנז, בידיש (24). ב-1879 לאחר בקשתם של הארגון כל ישראל חברים בפריז והארגון היהודי שבלונדון הוא כותב "יחס פאס", כנראה המסמך ההיסטורי הראשון הרחב שנכתב על ידי יהודי מרוקו. הוא מתאר את החיים, התרבות , המנהגים והמצב הכלכלי (9). הוא פעל רבות להקמת בית ספר של ה"אליאנס" שנפתח ב-2 במרס 1884. היה ידוע בגלל צניעותו, הוא אכל בשר רק בשבת, והזמין כל הזמן עניים על שולחנו. שרל דה פוקו, שהיה קצין מרגל צרפתי כתב עליו: "אפילו בעיני המוסלמים היה צדיק תקופתו. יהודים ומוסלמים ביקשו את דעתו בכל הזדמנות ולכל סיבה". אחרי מות אביו, אימו החליטה לעלות לארץ ישראל. ביתו שמחה מנישואיו הראשונים החליטה לעלות לירושלים, ואחיה למחצה מנישואים שניים ליווה אותה. ביתה של שמחה נישאה בירושלים לרב יעקב משה טולדנו שהיה שר הדתות במדינת ישראל וכתב ספר בשם "נר המערב" (16). נולד לו ארבע בנות ובן יחיד, רבי וידאל החמישי.

  9. רבי וידאל החמישי (1862-1921). התמנה כדיין ב-1892 ואב בית דין ב-1912 על ידי השלטונות המוסלמים והצרפתיים. כנראה שהיה הראשון שנשא את השם "רב ראשי של פאס" לפי הנוהל הקיים בצרפת. היו לו קשרים טובים עם השלטונות המוסלמים והצרפתיים. הוא קיבל מעמד של חסות צרפתית. פעולתו בזמן ה"טריטל" (פוגרום המלח של פאס ב-1912), בעזרתו של הארגון "כל ישראל חברים" שבפריז, היתה חשובה. הוא דרש מארגון זה לאחר מכן שילמדו אנגלית בבית הספר. זקני המלח מספרים שלפני כניסת השבת, נהג לעבור על סוס לבן ברחובות המלח כדי להעביר דרישת "שבת שלום" לקהילה. כנראה שהוא התחיל עם המנהג הזה לאחר חסות הצרפתים במרוקו כי בזמן המוסלמים היה אסור ליהודי לרכב על סוס.

     

     

     

     

     

    הספרייה של המשפחה

    הספרייה של המשפחה נחשבה כספרייה היהודית החשובה ביותר בצפון אפריקה. היו בה אלפי כתבי יד, ספרים עתיקים ונדירים אפילו מוצאות ייחודיות שנעלמו, כתבי עת, עיתונים מאירופה ומארץ ישראל. הספרייה הוזנחה שנים רבות וכשוידל (נפטר בישראל ב-1976), מורה בפאס ובנו של אליהו, שטיפל זמן רב בניהול בית הכנסת ורחמים צרפתי, בנו של רבי וידל החמישי (ואביו של כותב שורות אלו), הגיעו הם הופתעו לראות שחלק מהספרים "נלקחו", חלק נפלו בעפר אכולים ע"י תולעים. ממה שנשאר חילקו בין היורשים. רחמים הביא לארץ מה שהצליח לאסוף ומסר את הרוב לאוניברסיטת בר אילן. כמה מסמכים או כתבי יד נשארו בידיהם של שלושה יורשים.

    סיפור קצר ומוזר

    אפילו במשפחות הטובות יכולה להיות כבשה שחורה. מוצאים ברומא אחד בשם יוסף הצרפתי שנולד בפאס והתנצר ב-1552, ונקרא בשם אנדראה פיליפו דה מונטי, הנקרא גם "יוסף מורו". הוא ניסה להמיר את דת היהודים. האפיפיור תיקן תקנה ב-1584 ובה הורה ליהודים בקבוצות של לפחות מאה גברים וחמישים נשים לשמוע את דרשותיו. הוא כתב ספרים נגד היהדות בעברית ב-1584, והיה סנגור של כל ההוצאות לאור העבריים וגרם בעיות רבות ליהודים. נפטר ב-1597 (22).

    אילן יוחסין משפחת הצרפתי-צרפתי (פאס)

    יצחק (הקרוי הצרפתי)

    |

    רבי שלמה בן יצחק(רש"י) (1040-1105)

    ________________|_____________________

    מרים-יהודה בן נתן יוכבת-מאיר בן שמואל רחל.בלהסה-אליעזר.ווסלאן

    ______________|___________________________

    רבי שמואל בן מאיר רבי יעקב בן מאיר רבי יצחק בן מאיר שלמה

    (רשב"ם)(1085?-1158) (רבנו תם) (1096-1171) ( ריב"ם)

    ___________|_________

    יצחק שלמה משה יוסף. (4 בנים)

    |

    7 דורות. ב 1306 גירוש מצרפת לספרד (תחתׁשלטונו של פיליפ לבל)

    |
    יצחק הצרפתיׁ (רב בספרד במאה 15)
    |
    וידאל (1) (רב המגורשים בפאס אחרי 1492).
    |
    יצחק (1) (בערך 1550)

    |
    |_________
    וידאל("השני" – "אל סניור")(1545-1619 )__|

    יצחק(2)(1611-1660) אברהם(2)

    ___________________|_____________________ ____________|____________

    וידאל(3)(1631-1704) יוסף(1)(1642-1718) נחמן(??) יעקב(??) אהרון(2)(רב בסלה) שמואל(1660-1713)

    | ________|__________________ | ___|____ אברהם(5) אליהו(1715-1805) אברהם(3) יצחק(5)(נפטר1737) יוסף(2)(מאה 18.רב בסלה) אברהם(4) וידאל

    __|________(נפטר1722)___________________________________

    רפאל-מנחם(נפטר 1843) ישראל-יעקב(1740-1826)

    _____________|______________ _______________|_________________

    וידאל יצחק יעקב רפאל שלמה חיים-אברהם(נפטר1840) שמואל(??)

    | _______________________|____________ |

    | רפאל( 1871-1956). שלמה . אליהו(1874-1967) משה וידאל(4)(1797-1856)

    |___________________________________ |

    שמחה- קלרה-אליהו-אברהם(1887-1977)-רפאל אבנר-ישראל(1)(1827-1884)

    __________ ______________ ______________ |

    | וידאל(הצורף)| | וידאל(1913-1951)| | משה(1898-1948) 3 נשים

    | שלמה | | אסתר(-1920) | | חיים |_______________|_________________|

    | ארבוס | | אליס (-1923) ____| |זהרה אסתר(??)אבן צור סולטנה בן יאון רחמה

    | זהרה | |סול__________ | | |

    | גרציה_____ | | וידאל(5)(1862-1921) חסיבה(1885-1954) גרציה (3 בנות)שמחה(??) חנה בן סימון(נפטרה1936) אליהו בן סימון

    _______________________ ____|_______ _______|______________ ___|__

    |שלמה-רפאל-איבט-אסתר-פורטונה | | בעל:אהרון שלוש | | אבנר-ישראל(2)(1885-1933)| | מרים |

    |_______________________ | |מסעודה: בעל הרב | | שלמה(1887-1945) | | אבנר |

    ________________________________________ |יעקב משה טולדנו | | אליהו(1889-1924) | |רחמה |

    |יוסף(1912)-וידאל(1904-1976)-יצחק-יעקב-ז'ק(-1922)| |שר הדתות בישראל| | חיים (1890-1943) | | אהרון |

    |נפטר בפוגרום | | 2 בנות: | | יוסף(1892-1970) | |אסתר |

    ________________________________________ | בעל:סודרי | | סולטנה(1895-1915) | | (1915 |

    | סולטנה (בעל 1 אבנר-ישראל) | | בעל:כהן | | יצחק(1897-1910) | | 1988) |

    | (בעל 2 :שמואל הצרפתי) | |____________ | | מאיר(1900-1983) | |______|

    |חנה יצחק(1878-1930) אליהו | | רחמים(1903-1972) |

    |(נשוי עם גרציה אחר כך עם תמר) | | מסעוד-פליכס(1911-1974) |

    |פלורט(גרציה) שמואל(סם)(-1928) וידאל(-1930) | | יצחק(1915-1976 |

    |_______________________________________| | מרים(1917-1943) _______ |

     

     

    1 הופיע ב'ברית' 25 – כתב העת של יהודי מרוקו

     

     

     

     

הדפסהדואל