רשמי מסע שורשים למרוקו

 

מיכאל (מיקי) כהן

 

רשמי מסע שורשים למרוקו

פרק תפילאלת1 יוני – יולי 2012

 

שנים רבות תהיתי על שורשיה של משפחתי (שְלוּש). בפולקלור המשפחתי נשתמרה מסורת שראשון העולים לארץ ישראל, אברהם שלוש [סב – סבי], הגיע עם משפחתו מאוראן [אלג'יריה] במחצית הראשונה של המאה ה-19. סבי, יוסף אליהו כתב בפתח ספרו האוטוביוגרפי2: ..."נולדתי...להורי, המנוח רבי אהרון שְלוּש יליד אוראן במדינת אלג'יר והמנוחה שרה לבית ברוך מצליח" לפיכך, נודעה המשפחה כאלג'יראית. בהמשך ספרו, י.א. שלוש כותב גרסה סותרת שמשום מה לא נשתקעה במסורת המשפחתית3 על פי אותה מסורת משפחתית, הגיעו אבות אבותיה של המשפחה לאוראן בעקבות גירוש ספרד במאה ה-15. במרוצת השנים נתגלו בקיעים בסיפור המשפחתי.

 

התברר כי מקורו של שם המשפחה הוא בֶּרבֶּרִי והוא נפוץ מאד באלג'יריה ובמרוקו בעיקר בקרב משפחות מוסלמיות. חוקר מוסלמי על תולדות הבֶּרבֶּרִים, היפנה את תשומת ליבי לדמיון האטימולוגי בין שם משפחתי -Chelouche לשבט הברברי Chleuh, שהתגורר בעמק ה- Sous ובמורדות הרי האטלס ובני השבט כונו Shilha . במהלך המסע תכננתי לאתר גם את שורשיהן של המשפחות המשולבות בקשרי נשואים במשפחת שלוּש, ושמוצאן ממרוקו. התוצאות היו מפתיעות; מצאנו את שמותיהן במספר רב של בתי עלמין ובתי כנסת, מקצתן, במעמד מכובד באותה קהילה.4 עד עצם היום הזה, אין הסכמה בקרב חוקרים על מוצאם ותיארוך הגעתם של יהודים למָגרֶבּ. הראייה לנוכחותם של יהודים רבים במגרב מלפני מאות רבות של שנים , היא 'העדות האילמת' לארכן ורוחבן של ארצות צפון אפריקה של היום; מאות שרידי קהילות יהודים; בתי עלמין ובתי כנסת עתיקי יומין. ההתחקות אחר מקורה של משפחתי, חיברה אותי לנושא רחב יותר המוגדר על ידי חוקרים והיסטוריונים בכינוי Judo-Berbers או יהודים בֶּרבֶּרִים. מטבע הדברים, התרכזה תוכנית המסע בדרום מרוקו עד לגבולה הדרומי הנושק למדבר סהרה. לצורך זה איתרנו מדריך/נהג דובר אנגלית, ממוצא ברברי, יליד העירRissani . לאחר מכן המתנו לקבלת אישור לאשרת כניסה קבוצתית שכללה את רעייתי, נכדי בן ה-31 , נכדתי בת ה-26 ואותי. למשימת הנצחת המסע, הצטיידו הנכדים במכשירי טלפון חדישים המשמשים גם כמצלמות.

 

 

 

Skouraסְקוּרָה

 

אנו ממשיכים5 במסע על כביש N10 לכיוון צפון- מזרח בתוך עמק ה- Dades ולרגלי האנטי- אטלס. האזור זכה לכינוי ארץ "1000 הקסבות" בשל ריבוי המבנים והיישובים המוגנים במתכונת והארכיטקטורה הברברית השלטת במרחבי דרום מרוקו. העיירה סְקוּרָה, היא מעין אואזיס גדול ממדים, מכוסה במטעי פירות נשירים, עצי זית ועצי דקל שבולטים מעל השטח מפאת גובהם. דומה שענף הזית [כולל ייצור שמן] הוא מקור ההכנסה העיקרי. המקומיים משתמשים בענפי עץ הדקלים לקליעת כלי בית ורהיטים. פרי התמר אינו משובח מאחר שעץ זה דורש הפרייה וטיפול מתמיד כדי להשביחו. דומה שתושבי המקום לא שדרגו את שיטות הגידול של עצי הדקל כפי שמקובל בארצות רבות. לצד העיירה ניצבת הקסבה בה התגוררו כמה עשרות משפחות יהודים. המקומיים קוראים למקום "הקסבה היהודית". לאחר נסיעה פתלתלה בין הבוסתנים ובסיוע תושבים מקומיים, הצלחנו לאתר את בית העלמין. צעירה ברברית שחורת עור פתחה לנו את השער. שטח בית העלמין גדול מאד. רק 15 מצבות נותרו וללא כיתובים. בשטח פזורים שברי אבן ושייש שעל חלקם מצאנו שאריות כיתוב בשפה העברית. ביתרת השטח תלוליות אבנים המציינים את מקום קבורתם של אנשים אך ללא זיהוי כלשהו. ליד החומה המקיפה את בית העלמין, ניצב מבנה מהודר שהוקם לפני מספר שנים על ידי קהילת יהודי קזבלנקה. בביתן ניצבים שלוש מצבות של רבי מסעוד עראמה, ר' דוד עראמה ור' מאיר עראמה. המשכנו את המסע מזרחה עד ל- Boumaine Dades עיירת נופש בפִּתחו של קניון גדול אליו מתנקזים מעיינות הדָדֶס המזרימים כמויות גדולות של מים בכל ימות השנה. בשנים האחרונות, בגלל מיעוט השלגים והגשמים, זרימת המים מתונה. נסענו לעומק הקניון, עד שלא ניתן היה להמשיך בנסיעה במכונית. לצידי הכביש צמחיה סבוכה ובתי מלון קטנים לתיירות חוץ ולנופשים מקומיים. הטמפרטורה בקניון נמוכה בכ- 10 מעלות מהטמפרטורה מחוצה לו. טבלנו את רגלינו במים הצוננים וראינו איך מקררים אבטיחים על ידי השקעתם במים לזמן מה. יצאנו מהקניון ועשינו דרכנו לעבר העיירה הבאה.

 

Tinghirטִינרִיר

 

העיירה טינריר נמצאת לצד כביש N10 בפיתחת קניון Todra שהוא, כמו ה- Dades נהנה מזרימה מתמדת של מי גשמים ושלגים מהרי האטלס. אוכלוסיית העיר מונה כ – 40,000, ברובם ממוצא ברברי. בעיר וסביבתה ניתן לראות אלפי עצי דקל וצמחיה ירוקה המעניקה למקום את התחושה של אואזיס. עיקר ההכנסה של האוכלוסייה היא מחקלאות ותיירות. הקהילה היהודית באזור [שכלל את טינריר, טַאוֹרִיט ואָספָאלוֹ הייתה מהקהילות העתיקות ביותר באזור הדרומי לרגלי הרי האטלס. יש סברה שהגעתם של יהודים לחבל ארץ זה קשור עם גילויים של מחצבי כסף [ג'בל Saghro]. יהודים עסקו, כידוע, בעבודות צורפות כסף והטבעת מטבעות. בשנת 1919 שודרגה טינריר והייתה למרכז האדמיניסטרטיבי של האזור לאחר שהשבט הברברי החזק, Glaoui השתלט על האזור כולו תוך שיתוף פעולה עם הנציג הצרפתי במרקש. בעקבות זאת, הצליחו יהודים רבים לפתח קשרי מסחר ענפים והעיר התפתחה למעין מרכז מסחרי של יישובי הסביבה. הימצאותה בטינריר של הגדה של פסח הכתובה בשפה הברברית, מחזקת את הסברה על הקשר האמיץ בין היהודים לכלל האוכלוסיה. היהודים השתמשו בחיי היום- יום, בשתי השפות ; הערבית וברברית. במקורות שונים, נקשרים שמות משפחות אלה עם היהודים שהתגוררו בטנריר; אילוז, סבאג, חדד, בן- נעים ואסולין. בין הרבנים המובילים היו הרב יצחק בנעים והרב יאהא אילוז. בית העלמין מוקף חומה ונעול. לא ניתן היה למצוא את השומר. נכדתי עלתה על גג המכונית לצפות לתוך השטח. מנקודת תצפית זו לא נראו מצבות. נראו תלוליות של אבנים המורים על מקומות קבורה.

 

Erfoudארפוד

 

לאחר יום ארוך עמוס בחוויות, הגענו למלון Kasbah Tzimi. מלון המוקף בחומה כדוגמת הקסבות הפזורים בעמק התָאפִילָאלת. ארפוד היא השער למדבר. עיר שוקקת שאוכלוסייתה מונה כ- 40,000. זהו אואזיס רחב ידיים בלב שטחים נרחבים של חמדות. עיקר הכנסתה של האוכלוסייה היא מתנועת התיירות המתמקדת בחודשים ספטמבר – יוני. הקהילה היהודית בעיר הייתה גדולה וישנן ראיות שהייתה קיימת אלף שנים או יותר. הכנסתה הייתה ממסחר וממשלוח ידם של בעלי מלאכה זעירים. עד למאה ה-8 לספירה הייתה העיר צומת חשובה למעבר שיירות מדרום לסהרה. תושבי העיר מספרים שבעת העתיקה, סוחרים יהודים שלטו בצומת והיו גובים "מס מעבר" מהשיירות. הראו לנו שטח בתחומי העיר בו, לפי דברים אלה, היו השיירות חונות ליום – יומיים לפני שהמשיכו דרכן צפונה ומערבה.

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך. פתחנו בביקור מעניין במפעל לעיבוד מאוּבָּנִים [Fossils]. באזור נמצאים מחצבות שהגישה אליהן קלה יחסית, שם חוצבים בעזרת ציוד מכני כבד את הסלעים שבתוכם חושפים את המאובנים [אומרים לנו שגילם מ- 300 מיליון שנה ויותר... ] במפעל מנקים, מחליקים, מלטשים ומעצבים מוצרים שונים שנשלחים לכל קצווי תבל. המשכנו לבית העלמין המשתרע על שטח גדול מאד. כ- 300 מצבות שרק מקצתן מזוהות. המצבות המזוהות הן משנות ה- 50 וה- 60 של המאה שעברה [מספר שמות משפחה שראינו כגון: שיטרית, אילוז, שמחון, פרץ, נזרי ותורג'מן] מוקף חומה ומשפחה ברברית - מוסלמית מתגוררת במקום לצורך שמירה ותחזוקת המקום. בעת הביקור ראינו עובד מקומי העוסק בתיקון הכיתוב ע"ג מצבות שהזמן והחול טשטשו. באחת מפינות בית העלמין ניצב מבנה מהודר שהוקם על ידי אליהו אבוחצירה לזכרו של אביו הרב שמואל אביחצירה שבאחד האולמות ניצבת . רימונים מתפילאלת.

 

בית העלמין בארפוד - בת המשפחה הברברית המופקדת על השמירה על בית העלמין

 

Rissani - ריסאני

ריסאני היא העיר הדרומית ביותר של המסע שלנו. הגענו לעיר ביום חמישי שהוא אחד מימי השוק; רוכלים, חקלאים ובעלי מלאכה מגיעים מהסביבה כדי למכור את מוצריהם. השוק משתרע על שטח גדול. לידו שוק בעלי החיים; צאן ובקר חמורים וסוסים. בריסאני נולד וחי הבאבא סאלי עד שעלה לישראל בשנת 1950. באחד מרובעי העיר היה המלאח שהיום הוא ריק מיהודים. גם בית הכנסת עדיין עומד על תילו. הגענו לבית העלמין. השער היה נעול אך ליד השער רשום מספר הטלפון [הנייד] של השומר. תוך עשר דקות הגיע השומר ופתח את שערי בית העלמין. שטחו של בית העלמין גדול; האומדן שקבורים במקום כ-1000 בני אדם אך רק כ-300 מצבות הוקמו על מקום הקבורה. ע"ג מקצתן יש כיתוב הניתן לזיהוי. במרכז בית העלמין מבנה עם שתי מצבות; אביחצירה ושלמה חיון.

 

 

 

השוק ברִיסָאנִי למכירה וקניית חמורים [נכדי - עידו מזרחי]

 

 

המדריך יוּסוּף הזמין אותנו להתארח בבית משפחתו לארוחת "פיצה ברברית". עברנו בשוק וקנינו אבטיחים ומלונים לקינוח. משפחת עָזרוּאֶל מתגוררת בריסאני ממחצית המאה הקודמת. סבתו וסבו [מצד אביו] סרבו לעזוב את משכנם בלב מדבר סהרה, מרחק 40 ק"מ מריסאני. אחת לשבועיים נוסעים בני המשפחה לבקר את הסבתא והסבא ובהזדמנות זו מביאים איתם חפצים שונים לשיפור תנאי המחייה. הפיצה הענקית מוגשת על ידי המארחת, אחותו של יוּסוּף בחדר הארחה. הישיבה על כרים. הוריו לא יוצאים לפגוש אותנו [כמנהג המקום]. לאחר הקינוח בפלחי אבטיח ומלון ותה ברברי יצאנו לדרכנו.

 

Merzougaמֶרזוּגָה

 

המטייל המגיע לריסאני "חובה" עליו לנסוע למרזוגה כדי לראות את הדיוּנָה המכונה Erg Chebbi, שנוצרה על ידי רוחות המדבר. שטחה של הדיונה 25 קילומטרים רבועים ובשיא גובהה היא מגיעה ל – 150 מטר. מרזוגה נמצאת 40 ק"מ מזרחה מריסאני. החל במאה ה-8 ואילך הייתה זו ממלכה עצמאית [Sijilmassa] שהייתה צומת חשובה של שיירות שחצו את הסהרה מדרום. כיום, מרזוגה היא מקור משיכה לתיירים המבקשים לקבל טעימה של מדבר סהרה. מעיירה זו יוצאים אל הדיונה גדולת הממדים סיורים רגליים, ע"ג ג'יפים, וברכיבה על גמלים. אחת האטרקציות בעיירה זו, הוא מופע של להקת ריקוד ברברית משבט ה- Tuareg [שחורי העור] בליווית כלי נגינה אתניים. משם נסענו למלון קטן הניצב על שולי הדיונה. כששני הנכדים עשו דרכם יחפים לתוך הדיונה הגדולה, ואנו צפינו בהם, ממרפסת המלון, תוך כדי שתיית קפה כשהם הולכים ונעלמים מעבר לפסגת הדיונה.

הדיונה Erg Chebbi בפאתי העיירה מרזוגה [ נכדתי – שי מזרחי]

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, עזבנו את ארפוּד כשמחוז חפצנו איפראן, סֶפרוּ ובסופו של יום, העיר פאס. ציפה לנו יום ארוך ונסיעה לאורך 460 ק"מ. חלפנו על פני העיר ArRachidia, חצינו את שרשרת הרי האטלס הגבוה [2800 מ' מעל פני הים] והמישור הגבוה המפריד בין הרי האטלס הגבוה לאטלס הבינוני. לארוחת צהריים קלה עצרנו ליד העיירה Midelt.

ביבליוגרפיה

  1. ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך ראשון ושני, מוסד ביאליק, ירושלים 1963

  2. טובי יוסף, ברנאי יעקב, בר אשר שלום – אטינגר שמואל, עורך. תולדות היהודים בארצות האיסלאם, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים תשמ"א

  3. Jewish Culture and Society in North Africa, Edited by: Emily Benichou Gottreich and Daniel J. Schroeter, Indiana University Pree, 2011

  4. שוראקי נתן א. קורות היהודים בצפון אפריקה, עם עובד, 1975

1 מאמר זה הוא חלק מרשמי מסע למרוקו- החלק המוקדש לתפילאלת. חלקו השני של המאמר יתפרסם אי"ה באחד הגיליונות הבאים. (העורך)

 

2פרשת חיי, יוסף אליהו שלוש, 1930 

3שם, פרק ג':" ...זְקֶנתִי אם אבי שאהבתני מאד... משום שנקראתי על שם שני בניה שטבעו בים חיפה בעלותם עמנו ממרוקו..." 

4 משפחות אלבז, מויאל, חיון, כרסנטי

5 ראה הערה מס' 1.

הדפסהדואל

החצר של דוד אְל-חִיָאנִי סיפור מתפילאלת

 

אשר כנפו

 

החצר של דוד אְל-חִיָאנִי

סיפור מתפילאלת

מוקדש בהוקרה לגברת עליזה חיון שסיפרה לי מעשים שעליהם ביססתי את סיפורי זה.

 

 

 

כאשר נפחה את נשמתה עַיְישָׁה הערבייה שבאה מוֶוהְרָאן לגור בגּוּרָמָה, סרבו אנשי הדת של גּוּרָמָה לקברה בבית הקברות המוסלמי. בקשו מהיהודים לקברה, גם הם סרבו. מה עשו? הטילו מכוש, המכוש נחת בחצרו של דוִד אְל-חִיָאנִי. על כן קבורה שם עַיְישָׁה עד היום הזה.

כאשר הלך אבו-סאלם לעולמו, סרבו אנשי הדת של גּוּרָמָה לקברו בבית הקברות המוסלמי. בקשו מהיהודים לקברו, גם הם סרבו. מה עשו? הטילו מכוש, המכוש נחת בחצרו של דוִד אְל-חִיָאנִי. על כן קבור שם אבו-סאלם עד היום הזה.

 

עַיְישָׁה הייתה אישה אמידה מאוד. היא התגוררה לבדה בבית גדול מידות אותו ציוותה לבנות כאשר הגיעה לגּוּרָמָה. הבנאים שבנו את ביתה סבלו ממנה הרבה. כי זאת יש לדעת, עַיְישָׁה, אישה קשה הייתה שלא נתנה כבוד לאנשים העמלים בשבילה והמשתדלים בכל כוחם להיענות לכל גחמה שלה. היום ציוותה לבנות קיר שיפריד בין הגזוזטרא לחדר האורחים ולמחרת כאשר עמד הקיר בכל הדרו פרצה בצעקות:

"מה עושה קיר מכוער זה בתוך ביתי? הורידוהו מיד!"

ראש הבנאים היה מנסה להניא אותה מלהרוס את הקיר:

"אבל גברתי, את ציווית לבנות אותו, וחוץ מזה, זה בדיוק מה שנחוץ לך פה!"

"תורידו את הקיר תיכף ומיד או שאוריד לכם מהשכר שהוסכם עליו!"

בלב כבד היו הפועלים מורידים את הקיר.

לא היו עוברים אלא מספר ימים ועַיְישָׁה הייתה קוראת לראש הבנאים:

"אין מנוס מלבנות קיר שיפריד בין הגזוזטרא לבין חדר האורחים!"

"אבל..."

"אין אבל, אני מתפלאת עליך, אתה איש מקצוע, איך הסכמת להניף את מכושך על הקיר היפה שבניתם כאן?"

ככל שהתקדמה הבנייה היא הטילה את אימתה על הפועלים. כאשר משהו לא היה לרוחה הייתה מרימה את קולה לגבהים צורמים שלא נעמו לאוזן. הבנאים התנחמו בכך שהשכר ששילמה להם היה גבוה ממה שרגילים היו לשלם בעיר גּוּרָמָה.

יום אחד, אחד הפועלים הביא אתו עריסה ובה תינוק. הוא הסביר לאחראי עליו שאשתו מאושפזת ואין מי שישמור על התינוק. בשקט, יצאה עיישה מהבית והביאה עמה חלב בשביל התינוק וכשתם יום העבודה והפועל חזר עם בנו לביתו, מצא בעריסה סכום נכבד של כסף. הוא נבהל מאוד שמא יאשימו אותו בגניבה. למחרת הביא עמו את הכסף והושיט אותו לעיישה.

"כסף זה אינו שלי!" אמרה ביובש.

כשעמד על כך שהכסף אינו שלו, גערה בו:

"במקום לעמוד כאן ולהתווכח, לך לביתך וטפל בילדך ובאשתך!"

אובד עצות, הביט האיש באחראי עליו שסימן לו בראשו לעשות כדברי עיישה.

כשהבית עמד על תלו, החלה לרהט אותו. היא רצתה את הרהיטים היקרים ביותר והנגרים הרגישו גם הם עד כמה קפדנית הייתה ועד כמה לא נעים לסחור אתה.

בני העיר גּוּרָמָה למדו עד מהרה כמה מתנשאת היא עליהם וכמה מעט הערכה הייתה לה כלפיהם.

"בעירי וֶוהְראָן האנשים מקצועיים יותר, שם השגתי מהם כל מה שרציתי במחיר הרבה יותר נמוך!" הייתה מצהירה.

לא עברו ימים רבים ושִמְעָהּ הגיע לכל בתי גּוּרָמָה. נשים שרצו בהתחלה להתקרב אליה ולקרב אותה אליהם הדירו רגליהם מסביבתה. הסוחרים בשוק היו אורזים לה במהירות את מה שבקשה ובלבד לא להגיע אתה לעימותים. לפעמים גם זה לא הספיק, וצריחותיה היו נשמעות למרחקים.

"אישה קשה ומרת נפש!" אמרו עליה.

הילדים ששמעו את הוריהם מדברים אודותיה החלו להציק לה. 'שׂוֹנִיָּה' )שונאת, קשה וקפדנית) קראו לה.

באורח מוזר, לראשונה בגּוּרָמָה, שיתפו פעולה ילדי הערבים וילדי היהודים, וכשהיו חוזרים אלה מהז'מאע או אלה מה'סלא' היו קוראים תוך כדי צעידה חיילית:

"שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה!"

בשומעה את קריאות הילדים, הייתה עַיְישָׁה מניפה אגרוף כלפיהם ומכנה אותם בכל מיני שמות.

ופעם, כאשר צעדו מתחת לחלונה תוך כדי קריאת:

"שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה, שׂוֹנִיָּה!"

שפכה עליהם עַיְישָׁה דליי מים שהכינה מבעוד מועד.

הילדים ראו בכך הכרזת מלחמה והחליטו להתקדם בעוד צעד. מיד עם צאתם מלימודיהם, היו ממלאים את כיסיהם באבנים קטנות אותן השליכו על ביתה.

האישה התלוננה בפני הקאדי ובפני החכם ואלה נזפו בילדים ובקשו מהם לחדול ממעשיהם. עברו כמה ימים שקטים ויום אחד קרא אחד הילדים לשתי החבורות וגילה להם שהמציא שיר על עַיְישָׁה.

למחרת עברו הילדים בסך מתחת לביתה ושרו:

"עַיְישָׁה, עַיְישָׁה

מרוב צעקות, צרודה

את לא אהודה

ותמיד תהיי בודדה!"

 

בביתה, ישבה עַיְישָׁה על מיטתה והתייפחה.

 

אבו-סאלם היה סוחר ידוע בגּוּרָמָה. היו לו למעלה מארבעים גמלים שהובילו את סחורותיו לשווקים השונים של הסביבה הקרובה ולפעמים הרחוקה. הוא לא מכר סחורות ליחידים. היו לו בכל שוק ושוק סוחרים שהיו קונים אצלו סחורה בסיטונות כדי לספקה לבעלי החנויות.

אבו-סאלם סחר כל ימיו באמונה. הוא קבע לעצמו סף של רווח שהוא רוצה להפיק מכל סחורה, כמובן אחרי ניכיון ההוצאות, והיה דבק במחיר שקבע לסחורתו. לפעמים, כאשר היה חוסר של סחורה מסוימת בשוק, חבריו הסוחרים היו מיד מעלים את מחירה. לא כן אבו-סאלם. הוא המשיך למכור את סחורתו על פי אמות המידה שקבע לעצמו.

לחבריו הסוחרים היו טענות כלפיו:

"אתה שובר לנו את השוק! למה לא תמכור לפי הערך שהולך עכשיו בשוק?"

"כי הסחורה הזאת הייתה אצלי לפני שעלו המחירים!"

אז היה ניגש אחד הסוחרים ומפציר בו:

"מכור לי את כל הסחורה שברשותך!"

"לא!"

"מה איכפת לך? במקום להתרוצץ בשווקים קח קצת מנוחה וקבל עבור סחורתך את מלוא המחיר שרצית לקבל עבורה!"

"לא אעשה את זה כי אני מחויב לכל הסוחרים שקונים בנאמנות ממני את סחורותיהם מזה עשרות שנים!"

כאשר היה ניגש אליו אדם, ואפילו הוא חבר, ומבקש ממנו למכור לו סחורה לצרכיו הפרטיים, היה מניד ראשו אנא ואנא לאות סירוב:

"אסור לי לעשות זאת, זה יהיה בבחינת מעילה באמון של הסוחרים המפיצים את סחורתי!"

"אני לא מבין!" היה מתפלא החבר.

"תבין, כמו שאני סומך על הסוחרים שקונים ממני את סחורותיהם שיקנו ממני ויספקו לי את פרנסתי, כך הם מצפים למכור את הסחורות ליחידים שיספקו להם את פרנסתם. אם אני מוכר לך את הסחורה במחיר שאני מוכר אותה ללקוחות שלי, אני גורע אותך מרשימת אלה שיקנו אצלם!"

לרוב, גם אחרי ההסבר הזה החבר היה נפרד מאבו-סאלם בלי להבין.

כל הסוחרים הספקים רחשו לו כבוד והערכה. לרוב, הם היו מפקידים בידיו את סחורתם בלי לדרוש את תמורתה, והוא היה מוביל את הסחורה ומוכר אותה וכשהיה בידו פדיון הסחורות היה משלם את חובותיו לספקים שלו.

כל בני העיר ידעו שאבו-סאלם הוא אדם שמוכן תמיד לעזור. ספרו עליו שהוא תומך באופן קבוע בעשרות משפחות עניות.

חבריו הסוחרים המוסלמים של גּוּרָמָה, לקחו להם נשים אחדות - לפעמים עד ארבע נשים. במיוחד אלה שכמו אבו-סאלם היו נאלצים לעבור ממקום למקום לרגל מסחרם. בכל מקום מרכזי שהגיעו אליו היה להם בית, אישה וילדים. אבו-סאלם נישא לאישה אחת בלבד וכשחבריו היו מעירים לו:

"יש לך אמצעים, למה לך לחיות כך במרחקי מרחקים מביתך? למה לא תחזיק בית עם אישה צעירה גם במקומות אחרים? אישה שתרחץ את רגליך כאשר תיכנס לבית אחרי יום עבודה מפרך, שתכין לך ארוחה חמה, שתדאג לכל הצרכים שלך?"

אבו-סאלם היה מבטל את הערתם במחי יד.

"המצב הטבעי הוא שאדם יישא אישה אהובה אחת וישמור לה אמונים כל חייו, בעוני כמו בעושר, בבריאות כמו בחולי!"

לאבו-סאלם נולדו ארבעה בנים ושתי בנות. כאשר גדלו הנערים לא דחק אבו-סאלם בהם להיות מאלה שמתפללים חמש פעמים ביום בז'אמע.

הקאדי שרחש כבוד רב לאבו-סאלם העיר לו על כך כמה וכמה פעמים.

"למה בניך אינם מהמתמידים בז'אמע? אתה צריך להפעיל את הסמכות שלך! עליך לייסר אותם בשוטים עד שילמדו שביקור בז'אמע הוא הכרחי ובעל חשיבות עליונה."

לרוב הצליח אבו-סאלם להתחמק בתירוצים כי אין לו זמן, כי רוב הזמן אינו נמצא במקום כדי לדחוק בילדיו...

וכשהיה נפרד מהקאדי, אבו-סאלם היה משפשף את שתי ידיו בהנאה מרובה.

'את ילדיי לא תקבלו בקלות הבלתי נסבלת שקבלתם אותי!' היה מסנן בין שיניו.

 

כאשר עַיְישָׁה עברה ברחוב, האנשים שראו אותה צועדת בצעדיה הגאים כשידיה מכוסות בצמידי זהב ולאוזניה עגילים כבדים, משובצים ביהלומים, היו נועצים בה מבטים כועסים כלשהו כאילו רוצים הם להגיד לה:

"את לא מתאימה למקום הזה!"

היא, אולי כדי להתגרות בהם, הייתה אומרת בקול שהתגנבה לתוכו אירוניה מסוימת 'סאלאם עלייכום!' והם, תמיד מופתעים מהקריאה הזאת שלא התאימה לתמונה שציירו לעצמם על אישיותההיו עונים לה בדיבור מובלע: 'סאלם על...' ואפילו לא היו מסיימים את אמירת השלום ומאיצים את צעדיהם כאילו חוששים הם שיקרה להם משהו אם יגררו לשיחה עמה.

כאשר הייתה נכנסת לאחת החנויות בעיר, היה מיד משתרר שקט במקום וכל הלקוחות היו מגניבים לעברה מבטים סקרניים או מתלחשים אודותיה בינם לבין עצמם. בעצם כל אחד מהנוכחים ששמע דברים אודותיה חיכה לאיזה התפרצות מצידה. עַיְישָׁה שהייתה ערה לאווירה שנוצרה מאז כניסתה לחנות, הייתה מחייכת במרירות ומצהירה בקולה המתגרה: 'סאלם עליכום!' ושוב, התגובות, אם היו, נשמעו בקושי נשמעו.

אז הייתה עַיְישָׁה מגביהה כתף בזלזול, פונה אל הזבן ומבקשת בקול רם פריט זה או אחר ממרכולתו. הזבן היה מוריד מן המדף את המוצר המבוקש, מושיט אותו לה, אומר כמעט בלחישה את מחירו תוך כדי הרכנת ראש כאילו קד הוא איזו קידה מוזרה בפניה.

עַיְישָׁה הייתה מניחה את הכסף על הדלפק, מישרת את מבטה אל פני הזבן המסכן וחוקרת אותו ללא רחם:

"אתה בטוח שנתת לי את הטוב ביותר שיש לך?" או: "הסחורה הזאת טרייה?" או: "מי ערב לי שהמוצר הזה ראוי?"

לפעמים הייתה מוסיפה איום גלוי:

"אוי ואבוי לך אם המוצר הזה שמכרת לי לא ימצא חן בעיניי, אבוא לכאן ואמרר לך את החיים... "

כאשר הייתה עוזבת את החנות, היה הזבן מנגב את מצחו ומודה לאללה שנפטר סוף-סוף מהלקוחה הקשה הזאת.

 

אבו-סאלם היה שבע רצון מכך שבניו לא נדבקו בחיידק של הז'אמע. הוא ראה איך בניהם של ידידיו הטובים התקרבו אל הז'אמע והיו לאדוקים יותר מהוריהם. אבו-סאלם ראה איך נהגו עתה להתגודד מסביב לקאדי כשהם בולעים בצמא ובלהיטות כל מילה ומילה שיצאה מפיו. וכשהקאדי היה דורש בימי ששי ומשמיע בהתלהמות דברי גנאי כלפי כל מי שלפי טעמו לא פעל על פי האסלאם, הנערים היו משמיעים קולות הזדהות עם דבריו או איומים על אלה שהיו נשואי דרשתו. כעסו של אבו סאלם היה גובר עוד יותר כאשר היה שומע את הקאדי מגדף ומחרף את היהודים ומאשים אותם בכל הצרות הבאות על העולם. גם אז היו הנערים, נערי הקאדי כפי שכינה אותם בלבו, מקמצים אגרופים ומשמיעים קולות רמים ומוכנות 'לפעול' ככל אשר יתבקשו.

ההמשך הטבעי של דרשות הקאדי הייתה התארגנות הנערים למעין 'מיליציות מוסר' שהחלו לפעול ברחבי העיר. בהתחלה, מיליציות אלו נטפלו במלים בוטות וחריפות לעבר כל מי שהתנהגותו לא נשאה חן בעיניהם: לבוש לא הולם של נערה, אישה או נערה שלא כיסו בצעיף את ראשן. אישה שנראתה בחברת גבר זר, זכתה מיד לקיטונות של ביקורת. כאשר נראה היה להם שנערה עלולה לעבור עבירה על המוסר של בינו לבינה, ניגשו מיד אל בית הוריה ובלי לחסוך במילים הטיחו בהם אשמות כבדות. אישה נשואה שהעזה להראות פניה מחוץ לביתה ללא רעלה, הייתה זוכה מיד לקריאות גנאי ולאיומים על שריפתה באש הגיהינום.

לימים, כאשר ראו שפחדם נפל על האנשים, החלו אף לנקוט באמצעים אלימים כלפי אלה שנראו להם כלא נוהגים על פי המוסר של ה'נביא'.

בצד 'שמירה על המוסר' לא שכחו את דרשות הקאדי בגנות היהודים. לפעמים, כאשר יצריהם היו לגמרי משולחים, היו נטפלים ליהודי או ליהודיה ללא הגנה או לנערים קטנים מהם שפגשו בדרכם.

"איני רוצה שתתחברו לנערים אלה!" היה חוזר ומשנן אבו-סאלם לבניו.

הדבר לא היה קל מפני שחבריהם שהשתייכו לחבורות האלה, הציקו להם בדרישה שיצטרפו אליהם.

הוא עצמו הלך לז'אמע רק כדי להישמר מפני הביקורת של הקאדי על אלה שלא הופיעו לתפילת יום ששי.

ככל שהתקדם בגיל, התרחק מדרכי המוסלמים, מדבוריהם, מאופן מחשבתם. במיוחד הרגיז אותו יחסם אל היהודים. אם פעם אהב את התפילות בז'אמע, עתה הם גרמו לו לשעמום מַשמים ומן הרגע שהיה נכנס אל הז'אמע היה חש הרגשת ריחוק. לאמִיתו של דבר, הוא תעב את התפילות של ימי ששי, ומעל הכל תעב את הדרשות של הקאדי.

יום אחד כאשר אשתו הגישה קדירת כבש אל השולחן דחה את הקדירה מעל פניו.

אשתו הביטה בו בדאגה:

"מה קרה, אבו-סאלם? הן זהו הטאז'ין האהוב ביותר עליך!"

"איני רוצה לאכול בשר!" ענה אבו-סאלם.

"אינך רעב? אשמור לך ממנו לארוחה הבאה!"

"לא תודה."

"אולי הכבש מעט כבד בשבילך? יש לי גם בשר עגל מצויין... "

"איני רוצה לאכול בשר בכלל, לא היום ולא בעתיד!"

 

כאשר נכנסה עַיְישָׁה, כמידי יום, לחנותו של מחמוד הושלך הס בכל החנות.

מבטה טייל בין כל הנוכחים. לאחר שהתבוננה בפני הנוכחים, הפטירה בקול מקניט:

"סבאח אל כיר!"1

כמידי יום נשמעו מפה ומשם כמה מלמולים יוצאי חובה.

עַיְישָׁה ניגשה לזבן שניסה להקטין את עצמו ככל האפשר. היא עמדה לפנות אליו כאשר לפתע נשמע קול צלול מאחרי עַיְישָׁה:

"סבאח אל כיר יא לאלא!"2

עַיְישָׁה הסתובבה ובחנה את האיש שממנו יצאה באופן חריג ברכה רהוטה וראויה. היא ראתה לפניה יהודי, גבר חסון והדור שהביט בה בעיניים טובות ואוהדות ואשר לא השפיל בפניה את מבטו כפי שעשו כולם עד עתה.

עַיְישָׁה הייתה כל כך מופתעת, שלא יכלה אלא לענות בקול רפה: "סבאח אל כיר יא סידי"3. אחר, השפילה את עיניה ומיהרה לסיים את קניותיה ונשארה לעמוד ליד הדוכן כאילו כדי לראות מה יקרה עתה.

האיש שברך אותה בחגיגיות כה מפתיעה, הגיש רשימת קניות לזבן ויצא מן החנות לא לפני שנפרד מכל הנוכחים בברכת:

"לה יעטיקום סחא, רחה ולבראקה!"4

"מיהו האיש הזה?" שאלה עַיְישָׁה את הזבן.

"זהו טאז'ר דוד אְל-חִיָאנִי!" ענה הזבן.

"ומיהו טאז'ר דוד אְל-חִיָאנִי זה?" הוסיפה ושאלה.

"הוא יהודי אמיד מאוד, מראשי הקהילה היהודית בגּוּרָמָה. הוא זוכה לכבוד רב לא רק אצל בני קהילתו אלא גם בקרב שכבות רחבות של האוכלוסייה המוסלמית בגּוּרָמָה ובאזור התפילאלת. רבים הם משתי הקהילות הבאים אליו לשמוע את עצותיו הנבונות בתחומים שונים ורבים הבאים אליו כדי ליישב ביניהם סכסוכים."

 

כאשר פגש הקאדי את אבו-סאלם ברחוב, משך אותו אל מקום מוצל, הניח יד על כתפו ושאל בקול קפדן למדי:

"אבו-סאלם, אני רוצה ממך תשובה כנה: למה בניך מדירים רגליהם מהז'אמע?"

זיעה הקרה הציפה את כל חלקי גופו של אבו-סאלם: 'זהו, חשב, הגענו לזה...'

"איני יודע, ענה, ראשם נתון ללימודיהם ואין הם מרשים לשום דבר אחר לחצוץ בינם לבין הישגיהם בלימודים."

"אני חושב שמקומם עם בני הנוער הטובים שלי שהקימו חבורות לשמירה על המוסר בעיר."

"לא, לא, קרא אבו-סאלם, איני רוצה לראות אותם בין הנערים האלה!"

"למה? אתה חושב שלא מכבוד בניך לקחת חלק בגוף הזה שהקמתי בהרבה יזע?"

"אני חושב, קאדי נכבד, שהדרך שהתווית לבני הנוער האלה אינה דרך האסלאם."

"שכחת שאני הוא הקאדי ולא אתה?"

"אתה אמנם הקאדי, אבל גם קאדי יכול לטעות..."

פני הקאדי התאדמו, פיו התכווץ והתעוות עד כדי כיעור. אבו-סאלם ראה את הרגע שהקאדי מתחיל לחרף ולגדף אותו, אלא שזה נרגע לפתע פתאום, נשם עמוקות ועצם את עיניו לרגע. לאחר שהות קצרה, פתחם שוב ואמר כמעט בלחישה:

"ידידי אבו-סאלם, כמו תמיד אתה אדם הגון ואיש תושייה ואולי דרכך היא הצודקת. ראה, אני מוכן ללכת לקראת עמדתך, אולי עניין המוסר צריך להיות בידי המבוגרים ולא בידי בני הנוער. בד בבד עם ארגון הנוער למען המוסר בגּוּרָמָה, הקמתי מועצה שיפוטית שמתפקידה יהיה לדון את כל האנשים שמתרחקים מהז'אמע וחורגים מדרכי האסלאם."

"תבורך, קאדי נכבד." אמר אבו-סאלם בקול מריר.

הקאדי הגביה את קולו ואמר בקול עולץ:

"אתה יודע מה? אבו-סאלם יקר, יש לי דעה טובה מאוד עליך וחשבתי עליך כאחד מחברי המועצה הזאת..."

"סלח לי קאדי נכבד, ענה אבו-סאלם, לא קבלתי הכשרה של שופט, איני מתאים... "

"גם האחרים לא קבלו כל הכשרה, אני אדריך אתכם."

"איני חושב שמתפקידנו לשפוט את האנשים האלה, בבוא העת כאשר אללה ייקח אותם אליו הם יתנו לפניו את הדין."

שוב התכרכמו פניו של הקאדי ושוב עלה אותו עיוות בפיו שכיער כל כך את פניו.

"אני חושש, אמר, שבאמת אינך מתאים לשבת בכס המשפט, אולי יתאים לך יותר לשבת על כס הנאשמים?"

בלי לענות דבר, נפרד אבו-סאלם מהקאדי. הוא הרגיש איך עיני הקאדי ננעצות בו והן כחרבות המדקרות אותו בכל גופו.

 

 

עַיְישָׁה הגיעה לביתו של דוד אְל-חִיָאנִי ונקשה קלות על דלתו. משרתת פתחה את הדלת ושאלה לרצונה.

"אני מבקשת לדבר עם אדון דוד אְל-חִיָאנִי." ענתה עַיְישָׁה.

המשרתת שהכירה את עַיְישָׁה ואת השם שיצא לה כאישה רעה ומזיקה, בקשה להיפטר ממנה.

"טאז'ר אְל-חִיָאנִי עסוק מאד כעת." אמרה בנסותה לסגור את הדלת.

בשתי ידיה, החזיקה עַיְישָׁה את הדלת פתוחה. תוך כדי הפעלת לחץ על הדלת סננה בין שיניה:

"לכי לאדונך ואמרי לו שעַיְישָׁה באה לדבר אתו. אם לא תעשי זאת, יבולע לך!"

המשרתת נרתעה מקולה של עַיְישָׁה וככפוית-שד הלכה, כמעט רצה, לחדרו של דוד אְל-חִיָאנִי.

"עַיְישָׁה, אמרה, האישה הרעה מווהראן באה לכאן ומבקשת לדבר עמך, איך אפטר ממנה?"

"בזה שתזמיני אותה להיכנס פנימה." ענה דוד.

כאשר עמדה עַיְישָׁה מול דוד אְל-חִיָאנִי, אמרה בקול נמוך, שונה לחלוטין מאותו קול צעקני שכולם הורגלו אליו:

"אדון דוד אְל-חִיָאנִי, באתי לשאול אותך שאלה אחת, שאלה אחת בלבד כי איני רוצה להפריע לך בעיסוקי יומך."

דוד אְל-חִיָאנִי הביט בעַיְישָׁה בנועם וענה לה:

"לאלא עַיְישָׁה, ברוך בואך לביתי. אינך מפריעה לי כלל. שאלי את שאלתך ועוד שאלות אחרות ככל שתחפצי ולוואי שאדע לענות לשאלותיך."

רעדה גדולה עברה בגופה של עַיְישָׁה כאשר שמעה את דוד אְל-חִיָאנִי קורא לה 'לאלא עַיְישָׁה'. היא הוציאה ממחטה ושמה אותה על פיה כדי לעצור את הבכי שאיים לפרוץ ממנו. דוד שהבחין בסערת רוחה, הושיט לה כוס מים.

"שתי לאלא עַיְישָׁה, שתי."

עַיְישָׁה גמעה מעט מן המים, מחתה דמעה מעיניה ואמרה:

"כל האנשים בגּוּרָמָה, מוסלמים כיהודים אומרים לי שלום בקושי רב. הם מתחילים את הברכה ואפילו לא מסיימים אותה. אתה, לא רק שאמרת לי שלום בפה מלא, אלא אף הרחקת לכת וקראת לי לאלא, מדוע?"

"לאלא עַיְישָׁה, זאת היא שאלתך?"

"אכן. באתי עד כאן כדי לקבל תשובה לשאלה החשובה הזאת."

"המסורת היהודית שעליה גדלתי, מצווה אותנו להתייחס אל כל אדם באשר הוא, בכבוד."

"מעניין מאוד, וכי הקוראן שלנו אינו מצווה זאת גם כן?"

"איני מתמצא בקוראן, אבל אני משער שגם שם תמצאי משהו דומה."

"והמצווה הזאת כתובה בתורה שלכם?"

"היא מצויה בתורה שבעל פה שגם היא מחייבת אותנו."

"האם תרשה לי לשאול אותך מה הן המלים המדויקות של המצווה הזאת?

"אבותינו הורישו לנו ספר קטן ובו חכמת חיים רבה. קוראים לספר הזה: פרקי אבות."

"פרקי אבות." חזרה עַיְישָׁה על דברי דוד בקול רועד.

"וכך נאמר בפרקי אבות, המשיך דוד כאילו לא שמע את לאלא עַיְישָׁה: 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'."

שוב חזרה עַיְישָׁה על דברי מארחה:

"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך."

"זהו אחד העקרונות הגדולים של היהדות." אמר דוד.

"הדברים טובים ונכונים לגבי חבריך, אבל אני, הרי איני חברה שלך?"

"המילה 'חבר' מתייחסת לַ'אחר'. כל אדם אחר שאיננו אני, הוא חברי."

שוב מצאה עַיְישָׁה את עצמה חוזרת על דברי אל-לחייאני:

"כל אדם אחר שאיננו אני, הוא חברי."

דוד היה מופתע מאופן התנהלות השיחה הזאת בינו לבין אישה מיוחדת זו. הוא הביט בה בעיניו החודרות.

"לאלא עַיְישָׁה, אני מרגיש שאת אישה הזקוקה לתמיכה. אני מבקש ממך לראות בי ידיד אמיתי המוכן לעזור לך בכל עת שתזדקקי לכך."

"יש לכם דברים נפלאים בתורה שלכם!" מלמלה עַיְישָׁה במקום לענות.

"על כן אנו קוראים לתורתנו 'תורת חיים'. תורה המאפשרת לנו לחיות בצורה נאותה לכבד ואפילו לאהוב זה את זה. לתור שלמו קוראים 'תורת חיים' כי היא מורה לנו איך לחיות את חיינו בצורה נאותה."

"האם תרשה לי לקחת עוד קצת מזמנך?" שאלה עַיְישָׁה.

"בבקשה לאלא עַיְישָׁה, הרגישי עצמך בביתך."

"למה היהודים האחרים אינם מתייחסים אלי על פי אמות המידה של התורה הנפלאה שלכם?"

"לצערי הרב, לא כולם נוהגים על פי המצוות שבין אדם לחברו שאנו מצווים עליהן, אם משום שהם נסחפים על ידי החיים ואם משום שלא למדו..."

"ועוד שאלה לי אליך טאז'ר דוד: אולי איני ראויה שיאמרו לי שלום כהלכה ועל כן הם נוהגים כפי שהם נוהגים, אבל אתה נוהג כלפי על פי המצוות שאתה אמון עליהן אף על פי שאני איני ראויה לכך?"

"חלילה לאלא עַיְישָׁה, את ראויה ביותר לכל כבוד, אף על פי שאיני מכיר אותך מספיק אני חש שאת אישה טובה וראוייה."

"אז איך אתה מסביר את יחס האנשים אלי?"

"אני חושב שהם יראים מפנייך."

"יראים מפניי? וכי עשיתי להם משהו רע?"

"אינך חייבת לעשות משהו רע כדי להבהיל את האנשים. מספיקים המבטים שלך, קולך הגבוה, הזלזול שאת מפגינה כלפיהם... "

"ואתה, אינך ירא מפניי?"

"לא איני ירא ממך."

"וממי אתה ירא?"

"אני ירא מאלהים וירא מאלה שאינם יראי אלהים."

"ואתה חושב שאני איני יראת אלהים?"

"כבר אמרתי לך שאיני מכיר אותך מספיק על כן איני יכול לענות על השאלה הזו."

"והרי אמרת שאינך ירא מפניי?"

"זה נכון. אני חושב שאת יראת אלהים שאם לא כן, לא היינו מקיימים את השיחה הזאת, העניין הוא שהאנשים בעיר יראים ממך וזה אינו מדבר לטובתך."

עַיְישָׁה הצטמצמה בכסא שישבה עליו ושמה שוב את הממחטה על פיה, אלא שהפעם לא הצליחה לעצור בעד הבכי שפרץ מגרונה.

דוד אְל-חִיָאנִי הביט באישה הבוכה ולבו נתמלא רחמים עליה. 'כמה בודדה היא וכמה מתייסרת, אין זאת כי נשמה טובה יש בה.' חשב.

עַיְישָׁה הצליחה להירגע, מחתה את עיניה ולאחר מאמץ ניכר הצליחה לשאול את דוד.

"מה עלי לעשות כדי לגרום לאנשים שלא לפחד ממני?"

"איני מוסמך לענות לך על השאלה הזאת, עליך למצוא תשובה בתוכך, ואת יכולה לעשות זאת."

"ואם לא אמצא תשובה?"

"תפני לקאדי שהוא ידריך אותך איך לנהוג."

"איני רוצה שום עסק עם הקאדי, אני רוצה למצוא את התשובה אצלך."

"אבל... "

עַיְישָׁה לא נתנה לו לסיים את המשפט.

"בעצם כבר עזרת לי ואפילו ענית לי על כל שאלותיי ואפילו על אלו שלא שאלתי! נשאר לי רק לתרגם את תשובותיך לשפת המעשה."

"אני שמח מאוד על כך." אמר דוד אְל-חִיָאנִי בחשבו שתמה הפגישה בינו לבין האישה.

עַיְישָׁה לא חשבה כך. באופן בלתי צפוי לחלוטין, החלה להוריד את הצמידים שעל ידיה ולהניחם על השולחן של דוד אְל-חִיָאנִי.

"מה את עושה?" הצטעק דוד.

עַיְישָׁה לא ענתה אך המשיכה להוריד מעליה את הצמידים. כאשר הורידה את כל צמידיה וטבעותיה, הורידה את השרשרות והענקים שעל צווארה. כאשר סיימה להוריד את כל אלה, הורידה גם את עגילי היהלומים שהיו לאוזניה. עתה הצטבר על שולחנו של דוד הר קטן של תכשיטים יקרים. עַיְישָׁה לא הסתפקה בכך, היא הכניסה את ידה אל תוך חזה ושלפה ממנו שני צרורות. היא פתחה את האחד והוציאה ממנו עשרות שטרות של כסף. מהצרור השני הוציאה תכשיטים נוספים וקופסא קטנטנה שבה היו כמה יהלומים נוצצים. כאשר סיימה להניח את כל העדיים שלה על השולחן, הביטה בדוד שישב על מקומו כמשתאה.

"הנה לפניך כל רכושי אדון דוד, אמרה האישה, קח אותו..."

דוד אְל-חִיָאנִי התחלחל:

"אָאוּדִי יָא לָאלָא5 ענדי בחזרה את עדייך והחזירי את הצרורות לחיקך!"

"אָנָא דְכְלְת עְלִיק בְּלָּאהּ!6 אמרה, קח את כל התכשיטים ומכור אותם, הִרי אתה סוחר, ואת הפדיון תצרף לכסף שהנחתי עתה לפניך, אחר כך תחלק את הכל לשלושה חלקים: חלק אחד, חלק בין עניי העיר, יהודים כמוסלמים, חלק שני תן לבית הכנסת שלך ואת החלק השלישי תן לי כדי שאוכל לחיות בו במשך הזמן שנותר לי לחיות."

דוד ניסה עוד ועוד להניא אותה מהחלטתה המפתיעה, אבל עַיְישָׁה הייתה איתנה כסלע.

"אולי תשאירי את כל זה אצלי, תשובי לביתך, תהרהרי בדבר ונדבר על כך בעוד כמה ימים."

"לא טאז'ר דוד זאת היא החלטתי הסופית והרי השבעתי אותך."

"יהי כן, אבל מדוע את מוסרת שליש אחד לבית הכנסת?"

"ראיתי שהוא במצב ירוד מאוד, צריך לשפץ אותו מן הטפחות עד המסד."

"אבל גם הז'אמע זקוק לשיפוץ באופן דחוף, למה לא תתני להם את הכסף?"

"אני נותנת את הכסף למי שאמר: 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'."

עַיְישָׁה קמה ללכת ודוד קרא לה בחזרה:

"האם ברצונך לשמוע את חלקה השני של האִמְרָה הזאת שכבשה את לבך?"

"אשמח מאוד."

"אולי הדברים לא ינעמו לאוזנייך... "

"בכל זאת ארצה לשמוע."

"החלק הבא אחרי 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך' הוא... "

דוד השתתק ונראה כמי שחושש להגיד את ההמשך.

"טאז'ר דוד, אמרה בהגביהה מעט את קולה: מהו חלקה השני של אִמרה זו?"

דוד כעכע מעט בגרונו והפטיר:

"חלקה השני של האִמרה הוא: 'ואל תהי נוח לכעוס'."

עַיְישָׁה הביטה בו ארוכות, חככה בגרונה ולבסוף הפטירה:

"אני מודה לך על כנותך ומבינה למה מכוונים דבריך. החלק השני של האמרה אולי חשוב עוד יותר מבחינתי. איני יודעת כלום בתחום הזה של היהדות אך ההצמדה הזאת בין הכבוד ההדדי והנטייה לכעוס מפתיעה ומופלאה ממש. אדם הנוח לכעוס אינו צריך להתפלא מכך שלא מכבדים אותו."

עַיְישָׁה שוב פנתה ללכת, כשעמדה ליד הדלת אמרה למארחה:

"היום למדתי רבות על האחרים ובעיקר על עצמי. אני יודעת שאני מתחילה דרך ארוכה של למידה נוספת, ללמוד לשלוט על עצמי ולהתנהג בכבוד לכל האחרים, ובאשר לתכשיטים הרי השבעתי אותך..."

"בעניין זה, אענה לך באִמְרָה נוספת גם היא מפרקי אבות: 'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך... ' "

 

 

9

 

לאחר שנפרד אבו-סאלם מהקאדי הסתובב ברחובות העיר בחוסר מעש. משימות רבות היו לו לפני שנפגש עם הקאדי, היה צריך להזמין סחורות, ללכת אל המכלאה בה היה עדר הגמלים שלו כדי לראות אם מטפלים בהם כראוי, לשלם לכמה ספקים. הלאות שהציפה את גופו לא נתנה לו לעשות שום דבר מכל אלה.

אל הלאות נוספה סערה גדולה ברוחו.

'שאני אשפוט אנשים שמתרחקים מהז'מאע, רק זה חסר לי! אצטרך אם כן לשפוט את עצמי כי כל כמיהתי בימים אלה היא להתרחק מהז'אמע.' חזר ושנן בין שניו.

כך הסתובב שעות רבות. עייפותו הלכה וגברה. צימאונו היה רב וגרונו יבש אך למרות שעבר על יד כמה מוכרי מים, לא בקש מים להרוות את צימאונו. כאשר רגליו כבר כמעט סרבו להיענות לו הוא הגביה את עיניו השמימה:

"אלוהים! האם לא הגיע זמן שתיקח אותי מכאן?" התחנן.

בקושי רב המשיך לצעוד כאילו הוא מונע על ידי רצון שאינו תלוי בו, וכך מצא את עצמו לפתע מול ביתו של ידידו הטוב דוד אְל-חִיָאנִי.

'דוד אְל-חִיָאנִי הוא ידיד אמיתי, אדם יקר שיודע תמיד לתת תשובות נכונות ועצות מועילות. אולי רגליי הביאו אותי אליו מבלי שהוריתי להן על כך כי כך ציווה עליהם האלוהים כאשר פניתי אליו בבקשה שייקח ממני את החיים האלה שמאסתי בהם?'

כאשר ביקש להקיש על הדלת, זאת נפתחה כאילו מאליה ואישה יצאה דרכה. אבו-סאלם הכיר אותה, זאת הייתה עַיְישָׁה, האישה הרעה השנואה על כולם. אבו-סאלם נסוג אחור כדי לא להימצא אתה פנים אל פנים, אבל עַיְישָׁה נתנה בו עיניים טובות:

"סאלאם עליק, אדוני, שיהיה לך יום טוב!"

אבו-סאלם הביט בה בתימהון כלא מאמין למשמע אוזניו.

"סאלאם עליק!" ענה בקול רפה.

הוא הביט בה כאשר היא מתרחקת מהבית בהליכה קלילה.

למרות שהדלת הייתה פתוחה, הקיש עליה עד שבאה המשרתת.

"אני רוצה לדבר עם ידידי דוד אְל-חִיָאנִי." אמר.

המשרתת שהכירה את אבו-סאלם ואת הידידות שהייתה בינו לבין דוד, הכניסה אותו וליוותה אותו עד שעמד מולו. מה רבה הייתה הפתעת האורח כאשר ראה את ערימת התכשיטים שהייתה עדיין מונחת על שולחנו של דוד.

דוד שישב והתבונן בתכשיטים כאחד שאינו יודע מה לעשות בהם, הגביה את עיניו וראה את אבו-סאלם. הוא חייך אליו:

"מרחבה ביק7 ידידי אבו-סאלם, איזה רוח טובה הביאה אותך לביתי"?

"רוח טובה? אתה רוצה להגיד רוח רעה!"

"רוח רעה? נרתע דוד, על מה אתה מדבר?"

בהתרגשות רבה סיפר אבו-סאלם על פגישתו עם הקאדי ועל השיחה שהתנהלה ביניהם.

"ולמה כל זה מפריע לך?"

"כי איני רוצה כל קשר לא לקאדי ולא לז'אמע!" ענה אבו-סאלם.

"או-הו, אני רואה שכבד לך מאוד על הלב, 'דאגה בלב איש ישיחנה' אומרים אצלנו".

"דוד ידידי, אנחנו מכירים זה זמן רב, ואני מעריך ומוקיר אותך!" אמר אבו-סאלם.

"גם אני מכיר ומוקיר אותך." ענה דוד.

"אני חושב שהגעתי לסוף דרכי בעולם הזה וברצוני לגלות לך סוד כמוס שעד עכשיו לא סיפרתי אותו לאיש."

"אבל למה אתה מדבר על סוף דרכך, אתה אדם בריא ובשיא כוחך."

"יכול להיות, אבל אני מרגיש שלא אאריך ימים. האם אוכל לגלות לך את סודי?"

"עשה מה שלבך מרגיש."

"אני... איני מוסלמי מלידה."

אבו-סאלם הביט בדוד ונסה לראות איך הוא מגיב לידיעה הזאת. פני דוד נשארו חתומות ובסימן קל שבראשו הורה לו להמשיך.

"נחטפתי ממשפחתי!" אמר אבו-סאלם.

"נחטפת ממשפחתך? קרא דוד, על מה אתה מדבר? הנה אתה פה, חי, קיים וחופשי ובני ביתך מחכים שתחזור הביתה כדי לאכול ארוחת ערב... אני חושב שהשיחה הזאת שהייתה לך עם הקאדי קצת בלבלה אותך... "

"דוד, איני מדבר על משפחתי זאת, אני מתכוון למשפחה בה נולדתי!"

"אבו-סאלם! על מה אתה מדבר?"

"מה שאמרתי, דוד, נחטפתי מהוריי היהודים כאשר הייתי בן שש!"

דוד הביט בו בתימהון רב:

"אתה גבר בן 70 לערך, ועד עכשיו שמרת זאת בסוד?"

"לא יכולתי לעשות אחרת!"

"מי היו הוריך?"

"איני זוכר. אני זוכר במעומעם את פני אימא."

"אתה יודע את שם הוריך?"

"איני זוכר."

"באיזו עיר גרתם?"

"איני זוכר."

"אם כן, חיית כל חייך כמוסלמי, התחתנת עם מוסלמית, הקמת משפחה מוסלמית, מה השתנה עכשיו?"

"השנים הראשונות שלי, הבחרות, הנשואים, לידת הילדים שלי, עברו עלי כמוסלמי מושלם. לא היה לי כל הרהור על עברי. מזמן לזמן חשבתי על חטיפתי אך מיד מחקתי את המחשבה מתודעתי. כאשר עברתי את גיל החמישים, העניין הזה של חטיפתי החל לצוץ מידי פעם במחשבתי. מחשבות החלו להתרוצץ במוחי. מי היו הוריי? למה חטפו אותי? מה היה אם לא היו חוטפים אותי? ידעתי, אני אמנם מוסלמי המתפלל חמש תפילות ביום ומקיים אורח חיים מוסלמי, אך חיי אינם שלמים. התפילות בז'אמע התחילו להפריע לי. לא אהבתי דברים מסוימים שנאמרו שם. במיוחד אלה שנאמרו על היהודים. לפני כמה חודשים, עברתי ליד בית הכנסת שלכם ביום ששי בערב ושמעתי את השירה הבוקעת ממנו, עמדתי מתחת לאחד החלונות והקשבתי. זיכרונות עמומים עלו וצצו. לא ידעתי בדיוק מה קורה לי. עבר שבוע וחזרתי ביום ששי אל בית הכנסת והקשבתי. הפעם המנגינות גרמו לי להתרגשות כה רבה שכמעט לא יכולתי לנשום. מאז לא עבר יום ששי שלא התקרבתי לבית הכנסת על מנת להקשיב. שאלתי מתי חלים החגים שלכם ובסיוע החושך באתי אל בית הכנסת והקשבתי... והקשבתי... התפילות שלכם ממש נכנסו לעצמותי. ביום הכיפורים שעבר לא יצאתי למסחרי ולא אכלתי דבר. כשאשתי שאלה אותי לפשר הדבר, אמרתי לה שאינני חש בטוב. לאחרונה הפסקתי לאכול בשר. מה שהציק לי מעל הכל היו התפילות של הז'אמע. התפילות בז'אמע עם הדרשות הנואלות של הקאדי שהיו לי לזרה... "

אבו-סאלם עשה אתנחתא. הוא התכנס לתוך עצמו בשקט. דוד לא דבר ולא ניסה לדובב אותו להמשיך, לבסוף זקף אבו-סאלם את ראשו וקבע:

"לא יעבור זמן רב עד שהקאדי יגלה את האמת עלי, ואני מפחד!"

"חזור אל היהדות!"

"הן תדע שאם אחזור ליהדות, לא יהססו להרוג אותי ואת כל משפחתי!"

"עזוב את העיר, גלה למקום רחוק, למקום שאיש אינו מכיר אותך ושם חיה כמו יהודי."

"איני יכול... המשפחה שלי, אשתי-מוסלמית אדוקה, ילדי... "

"הבנתי, אמר דוד, אבו-סאלם ידידי, מה אני יכול לעשות בשבילך? או אולי מוטב שאשאל: למה אתה מצפה ממני?"

"כבר אמרתי לך שאיני חושב שאאריך ימים. או שהאל ייקח חזרה את נפשי או שהקאדי ידאג שייקחו אותה ממני... "

"ועל כן?" הקשה דוד.

"ועל כן אני בא אליך כידיד, כחבר אמיתי, כאחד שידאג לי אחרי מותי!"

"אתה לא תמות כל כך מהר, ומי בכלל תוקע לידך שלא אמות לפניך?"

"אני יודע שאתה תאריך ימים אחרי! האם אתה מוכן לעשות משהו בשבילי אחרי מותי?"

"אני מאחל לך שתאריך ימים ותמצא פתרון לבעיותיך. יחד עם זאת איני מתעלם מבקשתך ושואל אותך שוב למה אתה מצפה ממני?"

"אני מבקש שתבטיח לי, דוד ידידי, שתעשה למעני שלושה דברים אחרי מותי: אל תיתן למוסלמים לטפל בגופתי אחרי מותי - רצוני הוא שיהודים ירחצו את גופי. דבר שני, אני מבקש שכשיעטפו אותי בתכריכים, שישאירו את שתי ידיי מחוץ לתכריכים."

בין השנים השתרר שקט מעיק. אחרי זמן מה שבר דוד את השתיקה:

"אמרת שני דברים, מהו הדבר השלישי?"

"לפני כמה שנים, סיפר לי ידיד יהודי שבשעת מותו של אדם קוראים עליו את ה'שמע'. הוא אף הסביר לי מהו אותו 'שמע'. ידידי דוד, אני מבקש שתלחש באוזניי בשעת יציאת נשמתי את ה'שמע'."

דוד חיבק את ידידו.

"אני שוב מאחל לך אריכות ימים אבל היות ואתה מבקש את הדברים האלה ברצינות כה גדולה, אתייחס אליהם גם אני ברצינות: אני מבטיח לך שאשתדל בכל כוחי לעשות כל מה שבקשת אם אכן אחיה אחריך. אבל שאלה לי אליך: מדוע אתה רוצה להשאיר את ידיך מחוץ לתכריכים"?

"זאת האמירה שלי גם במותי: ידי אלה אמנם לא הניחו תפילין כפי שנדרש מיהודים, אבל מעולם לא לקחו גזל, מעולם לא פגעו באיש ומעולם לא סרבו להיות מושטות לעזרת הנזקקים או למתן לעניים."

לפני צאתו מבית ידידו אמר אבו-סאלם ליד הדלת:

"ויש לכך עוד סיבה שתדע אותה רק אחרי מותי... "

 

 

10

 

התכשיטים והכסף שהשאירה עַיְישָׁה לדוד אְל-חִיָאנִי הדאיגו אותו מאוד. 'האם מותר לי לעשות מה שבקשה האישה הזאת?' חזר ושאל את עצמו. ואם וכאשר יממש את רצונה, האם היא תמשיך לתת בו את אותו אמון שנתנה בו כאשר הייתה בלב לבה של סערה נפשית? ואולי תחשוד בו שלקח לעצמו חלק מן הפדיון? שאלות רבות התרוצצו במוחו. האם ידע להפיק מהתכשיטים את המחיר הטוב היותר? אולי הוא לא האיש המתאים לבצע את העסקה הזאת? הרי אין לו אפילו שמץ של מושג על ערכם האמיתי של התכשיטים. ומה מבין הוא ביהלומים?

שאלה נוספת הטרידה אותו ביותר: אולי יש לה יורשים שנשארו בווהראן שעלולים לבוא ולחקור מה קרה לעושר שלה, והרי עַיְישָׁה מתכוונת לחלק אותו?

דוד נזכר במילותיה של עַיְישָׁה: "אָנָא דְכְלְת עְלִיק בְּלָּאהּ!" - מעין השבעה נקוטה בדרך כלל בידי הערבים שאחריה לא נשאר מקום לויכוחים. דבר זה לא היה לרוחו של דוד כי חזקה עליו המצווה 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא' אשר חכמים מצרפים אותה ומזהים אותה עם המצווה 'לא תשבעו בשמי לשקר'.

'אולי הייתי צריך לגרש אותה אחרי ההשבעה הזאת שכפתה עלי? מצד שני, הרי אמרתי לה בסיום פגישתנו 'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך', ובכך התחייבתי לטפל בממונה בצורה הראויה ביותר'.

כך ישב דוד , הפך והפך בשאלות שנבעו מבקשתה של עַיְישָׁה. בסופו של דבר החליט להניח לשאלות ולהיסוסים ולהפוך את רצונה למציאות.

הוא שלח שליח לקרוא אליו את ידידו אבו-סאלם שגם הוא בא אליו בדרישות שונות ומשונות. הוא נזכר איך אבו-סאלם ראה את האוצר המונח לפניו ולא שאל אפילו שאלה אחת.

"איש טוב אבו-סאלם, חבל ששנותיו האחרונות עלי אדמות עוברות עליו בצורה כל כך קשה." חשב.

"אבו-סאלם, אמר כאשר זה התיישב לפניו, יש לי עבורך תפקיד חשוב ביותר. העברתי לנגד עיניי את כל הסוחרים שאני מכיר, יהודים או ערבים, והגעתי למסקנה נחרצת שאתה האיש המתאים ביותר לתפקיד הזה."

אבו-סאלם שחשש שמא דוד קרא לו כדי להתנער מההבטחות שהבטיח לו, נרגע מעט.

"בשבילך, ידידי דוד, אמלא כל תפקיד שתרצה, אפילו אם הוא כרוך בזמן רב ואפילו אם הוא כרוך בהוצאת כספים מצדי."

"אינך עושה זאת בשבילי אלא בשביל מישהי שכמוך נמצאת על פרשת דרכים. ובאשר לכסף, זה לא יעלה לך דבר, ההיפך הוא הנכון אתה תקבל אחוזים מהעסקה הזאת כפי שמקובל בעולם המסחר."

"מה עלי לעשות?" שאל אבו-סאלם.

"הבקשה שלך להשאיר את ידיך מחוץ לתכריכים לימדה אותי עד כמה אתה מוכן להושיט יד לעזרה, וזה מה שאני מבקש ממך עתה."

"מה עלי לעשות?" שאל שוב אבו-סאלם.

במקום לענות הוציא דוד אְל-חִיָאנִי ממגירת שולחנו צרור מבד קטיפה, פתח אותו בזהירות ושפך את תכנו על השולחן. אבו סאלם הכיר מיד כמה מהתכשיטים שראה על שולחנו של דוד כאשר בא אליו אחרי פגישתו עם הקאדי. הוא נדהם מכמות התכשיטים שהיא כאן ומערכם הגבוה.

"יש כאן אוצר גדול, אמר כאשר ראה גם את היהלומים שהיו בקופסא הקטנה, לא ידעתי עד כמה אתה עשיר! אך אל תחשוד בי בחמדנות, אני שמח בחלקך..."

"שום דבר ממה שאתה רואה פה אינו שייך לי, ענה דוד. התכשיטים, היהלומים וגם סכום כסף נכבד שייכים לאישה שעברה גם היא סערת רוחות גדולה ומהפך עבר על נפשה. היא מבקשת למכור את כל התכשיטים האלה שהם כל הונה על מנת לעשות בכסף מעשים טובים מאין כמוהם. אני יודע שאתה סוחר מעולה והגון ביותר, ישר דרך ששום רבב לא דבק בידיו. רק אתה תדע לקבל עבור תכשיטים ויהלומים אלה את ערכם האמיתי. קח את כל הזמן שתצטרך אבל עשה את המצווה הגדולה הזו. כאשר תמכור את הכול, נקרא לגברת ההיא כדי שתיווכח שהשגנו עבור האוצר שלה את המחיר הגבוה ביותר. נמסור לידיה את הכסף לאחר שנפריש בנוכחותה את האחוזים המקובלים המגיעים לך."

"האם באמת ובתמים מאמין אתה שלא אקח מן הכסף לעצמי? הן מדובר כאן בסכום גבוה ביותר ולעולם לא תוכל לדעת כמה כסף באמת קבלתי עבור הסחורה הזאת."

"גם אני שואל אותך: מנין לך שלא לקחתי לעצמי כמה יהלומים?"

"אני יודע בוודאות שאתה לא תעשה דבר כזה!"

"גם אני יודע בוודאות שאתה לא תעשה דבר כזה!"

 

 

11

 

לאחר כמה חודשים, התייצב אבו-סאלם בפני דוד אְל-חִיָאנִי עם פדיון המכירה של התכשיטים שהופקדו בידו. דוד נדהם מסכום העתק שהונח לפניו. מיד שלח לקרוא לעַיְישָׁה. עד אז לא גילה דוד לאבו-סאלם במי מדובר, כאשר זה ראה את עַיְישָׁה 'האישה הרעה השנואה על כולם', נשאר פעור פה.

"לאלא עַיְישָׁה, אמר דוד, תודי לאדון אבו-סאלם שעמל וטרח רבות בשביל למכור את התכשיטים שלך. הוא כתת במשך חודשים רבים את רגליו בין השווקים והחנויות בערים שונות כדי להשיג עבורך את הסכום הגבוה ביותר."

עַיְישָׁה שנראתה נרגשת ביותר התייפחה קלות, נטלה את ידיו של אבו-סאלם והעטירה עליו נשיקות.

"תודה, תודה לך אדון אבו-סאלם. תודה גם לך אדון דוד, שניכם נתתם משמעות לחיי. עתה אוכל להשלים את המהלך החשוב כל כך שנדרתי לעשות אותו."

דוד הניח לפניה את הכסף שהביא אבו-סאלם, אחר כך הוציא מהמגירה את סכום הכסף שנתנה לו יחד עם התכשיטים.

"הנה הכסף שלך לאלא עַיְישָׁה. הואילי לספור אותו בפנינו".

"לא, לא, אין צורך לספור. אדון דוד, חלק נא את הכסף לשלושה חלקים כפי שאמרתי לך בזמנו. אני אקח בשבילי רק חלק אחד כדי לחיות בו את שארית ימיי. בפני העד המכובד הזה, אדון אבו-סאלם, אני ממנה אותך כנאמן על שני החלקים האחרים. אתה תחלק אותם לפי ראות עיניך ובלבד שחלק אחד ילך לעניי גּוּרָמָה והחלק השני לבית הכנסת שלכם."

"אני מודה לך לאלא עַיְישָׁה, בשמי, בשם העניים ובשם בית הכנסת, אבל עלינו בכל זאת לספור את הכסף."

"למה?" שאלה לאלא עַיְישָׁה בתמיהה.

"כדי לתת לאדון אבו-סאלם את האחוזים המגיעים לו על העסקות שהוא עשה למענך."

"בודאי, אמרה עַיְישָׁה, איך לא חשבתי על זה? וגם לך אדון דוד מגיעים אחוזים."

"איני רוצה בשום אחוזים." מיהר דוד לענות.

"אין צורך לספור, אמר אבו-סאלם, אני מוותר על האחוזים שלי."

"מדוע?" שאלו יחדיו לאלא עַיְישָׁה ודוד אְל-חִיָאנִי.

"עמלת בשביל זה במשך חודשים רבים!" הוסיף דוד.

"יש לי רב משלי, אמר אבו-סאלם, אם לאלא עַיְישָׁה הנכבדה מוותרת על שני שליש מעושרה לצרכי צדקה, גם אני יכול להרשות לעצמי לוותר על האחוזים האלה על מנת שילכו לצדקה ולשיקום בית הכנסת."

לאלא עַיְישָׁה צררה בקפדנות את השליש שלה בתוך הממחטה שלה, אחר כך הסתירה את הצרור בחיקה.

"וממה תחיי כאשר יאזל הכסף הזה?" שאל דוד.

"כאשר ייתם הכסף יבוא גם הקץ על חיי." ענתה בפשטות.

לאלא עַיְישָׁה עמדה לצאת ודוד קרא לה שוב:

"את בטוחה באשר לחלק של בית הכנסת?"

"אני בטוחה לחלוטין."

"הרי בסופו של דבר יוודעו הדברים. איך תסבירי לאחיך המוסלמים שנתת את הכסף לבית הכנסת ולא לז'אמע?"

"על השאלה הזאת אענה לבורא עולם כאשר אתייצב לפניו."

 

 

12

 

כמה ימים אחרי המאורע הזה בא אבו-סאלם לביתו של דוד אְל-חִיָאנִי. הוא היה חיוור ופניו היו נפולות.

"מה קרה? שאל דוד, אני רואה שפניך אינן כתמול שלשום."

"הקאדי אינו נותן לי מנוחה. הוא מרגיש שמשהו לא כשורה אצלי לגבי הז'אמע. לאחר שסירבתי לקחת על עצמי תפקיד של שופט, הוא מבקש ממני לקחת על עצמי כל מיני תפקידים אותם אני דוחה בזה אחר זה."

"ומדוע לדעתך הוא עושה את זה?"

"ברור לי כשמש בצהרי היום שהוא בוחן אותי."

"ומה אתה עושה בשביל זה?"

"איני יודע, הגרוע ביותר הוא שהוא מאבד את סבלנותו. היום הוא התנפל עלי בצעקות ולחץ עלי להודות בכך שאני כופר בדת האסלאם."

"הוא איים עליך?"

"גרוע מזה, הוא איים על משפחתי. הוא יודע שאני איני ירא מפניו, אבל הוא הבחין בכך שנקודת התורפה שלי היא משפחתי."

"הרגע ידידי אבו-סאלם. הקאדי אינו יחידי בעולם. אתה אדם ידוע ומכובד בעיר הזאת. אולי אפילו האדם המכובד ביותר, כי כולם יודעים מי אתה. הם גם אינם עיוורים והם יודעים מיהו הקאדי."

"אינך יודע מה שנאה יכולה לעולל... הנה ביום השישי האחרון הוא דבר בשעת דרשתו על אדם מן הקהילה שמסרב לקבל על עצמו את כל התפקידים שהציע לו, והוא סיים במילים: האם לאדם כזה ייקרא מוסלמי? וכל קהל המתפללים ענו יחדיו: לא!"

"לכל הפחות הוא אינו אומר למי הוא מתכוון!"

"בפעם הבאה הוא יספר שוב את הסיפור הזה ובסופו של דבר הוא ישאל: 'אתם יודעים מיהו האיש המסרב לסייע לי במטרותיי הקדושות?' ואז יצביע עלי ויאמר 'הנה האיש!' ואז יגולל את אשמותיי, יספר על כך שבניי אינם מבאי המסגד ועוד כל מיני המצאות זדוניות שלו."

דוד הביט באיש המסכן שעמד מולו כשהוא פורך את עשר אצבעותיו ולבו התמלא רחמים עליו.

"אולי הגיע זמן שתיקח את משפחתך ותעזוב את המקום הזה כפי שיעצתי לך בזמנו? אמר, קבע את מגוריך בעיר אחרת ובנה לך חיים חדשים."

"מאוחר מדי, ענה אבו-סאלם, אני אדם זקן ולא אוכל לעמוד בהרפתקה הזאת, מה גם שיד הקאדי ארוכה והוא ישיג אותי באשר אלך... "

אבו-סאלם השתתק לרגע הביט בדוד שגם הוא שמר על שתיקה, לבסוף אמר אבו-סאלם:

"דוד יקר, די לדבר על הקאדי המרושע הזה ועל תכניותיו הטיפשיות, העיקר בשבילי הוא שתעשה בשבילי, בבוא העת, מה שבקשתי ממך."

 

 

13

 

בגּוּרָמָה, בתפר שבין אזור מגורי המוסלמים והמלאח היהודי, היה ממוקם ה'פראן' – המאפייה שהיו לה כמה תפקידים. תפקידה העיקרי היה לייצר ולאפות לחם עבור תושבי העיר. תפקידה השני היה לאפות את הלחם שעקרות הבית הכינו בביתן, תפקידה השלישי היה לבשל את הסכינה8 של המשפחות היהודיות בעיר ועל כן, מיום ששי בצהריים עד מוצאי שבת, היה הפראן סגור בפני המוסלמים ושרת רק את היהודים שהביאו אליו את סירי הסכינה שלהם.

ביום שישי, כל משפחה הייתה שולחת סיר מחימר גדוש ב'סכינה' העתידה להתבשל כל הלילה ולמחרתו, עד שיבואו לקחת אותו.

בעל הפראן שרת נאמנה את יהודי גוראמה. גם אביו ,סבו ואבי סבו שרתו באמונה את הצבור היהודי. כמוהם, ידע בדיוק למי שייך כל סיר וסיר. כאשר בעל הפראן היה מקבל לידיו את הסיר היה מניח אותו על מגש עץ שטוח וחלָק המחובר למוט ארוך מאוד. בעזרת המוט הזה, היה יכול להכניס ולכוון את הסירים עד למעמקי התנור. המגש הזה היה משופשף עד דק בקצהו, דבר שאפשר לבעל הפראן להכניס אותו מתחת לסיר כדי להוציא אותו לאחר שהתבשל.

כחצי שעה לפני כניסת השבת, היה בעל הפראן נועל את דלתות המאפייה ומוסר את המפתח לגבאי בית הכנסת בעיר. ליתר ביטחון, ולמרות האמון שרחש לבעל הפראן, היה הגבאי מוסיף מנעול משלו. מאותו רגע, איש לא יכול היה להתקרב אל המקום ולהיכנס אליו. רק למחרת, אחרי תפילת המוסף של שבת, היו מתייצבים השניים מול דלת הפראן, היהודי עם המפתחות והערבי עם הכפפות המיוחדות שאפשרו לו להחזיק בסירים הלוהטים. לפני שפתחו את הדלתות, היו בודקים אם לא נעשתה פריצה אל תוך הפראן כי פריצה כזאת הייתה יכולה לעורר בעיות הלכתיות מסובכות. אבל תמיד הכל היה בא על מקומו בשלום, כל נציג משפחה היה מקבל את הסיר שלו וממהר אִתו לביתו כדי לשמח את בני הבית שזאת הייתה הארוחה האהובה ביותר עליהם.

והנה באחת משבתות החורף, פתחו הגבאי ובעל הפראן את דלת הפראן לאחר שבדקו שאיש לא נכנס אליו לפניהם. הם התקרבו אל פתח התנור ומה נדהמו לראות אישה ערביה שוכבת לידו. בדיקה קצרה העלתה שהאישה מתה.

בעל הפראן והגבאי הכירו את האישה ושניהם פלטו ביחד:

"עַיְישָׁה המרשעת!"

האירוע הזה היה לשיחת היום הן בקרב האוכלוסייה הערבית והן בקרב האוכלוסייה היהודית.

הדבר שסקרן את כולם הייתה תעלומת כניסתה של עַיְישָׁה אל הפראן. איך נכנסה? הרי הדלת הייתה סגורה על מנעול ובריח!

מסקרנת יותר הייתה השאלה: מדוע? מדוע נכנסה עַיְישָׁה אל הפראן ביום הקדוש ביותר ליהודים? מדוע בחרה למות ליד התנור שהכיל את החמין של כל משפחות היהודים?

הקאדי כינס את מועצת הז'אמע, והודיע:

"אפנה אל המושל כדי שכל רכושה יהיה הקדש לז'אמע!"

המושל הגיע בעצמו אל ביתה של עיישה וערך בו חיפושים אחר כסף ותכשיטים. הוא מצא רק צוואה בה הודיעה האישה שתם כל כספה ושהיא ממנה את דוד אל-חיאני, אפוטרופוס על ביתה כדי שימכור אותו ויחלק את פדיונו בין עניי העיר, יהודים וערבים.

הקאדי כינס שוב את מועצתו ושאל:

"מה האישה הזאת עשתה בשבת בפראן, ליד סירי החמין של היהודים? האם זה לא מצביע על משהו? חוץ מזה היא הייתה אישה רעה שלא תרמה מעולם לז'אמע למרות עושרה! ומי היא בכלל? אין לה לא אח ולא אחות לא בן ולא בת! איננו יודעים דבר על עברה. ולמה מינתה יהודי שימכור את ביתה ויחלק את פדיונו גם לעניים היהודים? האם אין זה אומר משהו? היות ואין לי תשובות לכל השאלות האלה הנני מודיע שאיני חושב שהיא ראויה להיקבר בבית עלמין מוסלמי."

העובדה שלא היה לה שום קרוב בעיר הקלה על המועצה לקבל פה אחד החלטה לא לקבור את האישה בבית העלמין המוסלמי.

"היהודים מצאו אותה בפראן בשבת שהם יקברו אותה!" אמרו.

דוד אְל-חִיָאנִי ששמע כמו כולם על מותה של לאלא עַיְישָׁה ניגש אל בית החכם.

"לאישה הזאת הייתה נשמה יהודית, אמר, היא הקדישה שליש מכספה לבית הכנסת! אולי נוכל לקבור אותה בבית העלמין שלנו?"

החכם שקל ושקל בבעיה לבסוף פסק שהיות ואפילו לא בקשה להתגייר אי אפשר להחשיב אותה כיהודיה.

בלית ברירה, החליטו לקיים מנהג עתיק יומין. המנהג הזה התייחס למקרים שמצאו גופה בלתי מזוהה ולא ידעו היכן לקוברה, או אז היו משליכים מכוש וקוברים את הגופה במקום שנחת המכוש. לכן, עם מותה של עַיְישָׁה, השליכו מכוש והוא נפל בחצרו של דוד אְל-חִיָאנִי.

 

 

14

 

באותה שנה ביום הכפורים, התאספו היהודים כהרגלם בבית הכנסת והתפללו בדבקות רבה. כאשר הגיעו אל הקטע האחרון של "אל נורא עלילה" הגביהו את קולם עוד יותר וחשו הרגשה נעלה של אנשים שהתקרבו במשך יממה שלימה אל בוראם, התנקו והתמרקו ומוכנים לפתוח דף חדש בחייהם.

בתום תפילת הנעילה ולאחר ששמעו את השופר והתפללו ערבית, יצאו כמידי שנה לברך את ברכת הלבנה, כאילו כדי לקיים מצווה ראשונה אחרי שנמחקו עוונותיהם בתפילות יום הכיפורים. קיום מצווה ראשונה זו דרשה תעצומות נפש, כי במקום לרוץ לבית על מנת לפתוח את הצום, נדרשים הם להתעכב, להביט בשלווה בלבנה, לרקוד לפניה ולברך ברכה ארוכה למדי - ברכת הלבנה.

החצר שמאחרי בית הכנסת הייתה המקום הטוב ביותר שממנו אפשר לראות את הלבנה. המתפללים מיהרו לשם ומה הופתעו לראות אדם יושב מכורבל על אדן החלום האחורי של בית הכנסת.

"מוסלמי הוא זה!" קרא המתפלל שהגיע אליו ראשון.

המתפללים נבהלו מאוד. מה עושה מוסלמי על חלון בית הכנסת? האם בא לרגל אחריהם? האם הערבים זוממים משהו נגד הקהילה בגורמה?

החזן פילס את דרכו אל החלון וקרא:

"יָא לְמְעָאלֵם,9 מה אתה עושה כאן?"

האיש לא זז ממקומו ופניו שהיו מכוונים אל פנים בית הכנסת לא זעו.

החזן שם את ידו על כתפו של האיש וקרא לאחד המתפללים לעזור לו להורידו מאדן החלון. מיד השכיבו את האיש על הרצפה ואחד המתפללים שם את אוזנו על לבו.

"לבו פועם, הוא רק מעולף." אמר.

דוד אל-חיאני שהיה קרוב, הביט בפני האיש וקרא בתדהמה:

"הרי זהו אבו-סאלם!"

רחש עבר בין המתפללים. כמעט כולם הכירו את האיש הטוב אבו-סאלם שהיה סמל ליושר ולנדיבות.

"מה הוא עשה כאן על אדן חלון בית הכנסת?" שאל החזן.

התעלומה הייתה כל כך גדולה שכולם שכחו שהם אחרי צום. דוד בקש שקט מן המתפללים ואמר:

"רבותי, אני יודע מה הוא עשה כאן."

שקט מוחלט השתרר.

דוד עמד לספר את סיפורו של אבו-סאלם אך זה השמיע גניחה עמוקה. פניו המיוסרות כאילו החווירו עוד יותר. הוא פתח את עיניו וסגר אותן כמה פעמים. אחד המתפללים שנחשב על ידי בני הקהילה כ'חצי רופא' קרב שוב את אוזניו לחזהו וקרא:

"האיש הזה גוסס!"

מיד קרב דוד אְל-חִיָאנִי לאוזני אבו-סאלם והחזיק בידיו.

אבו-סאלם פקח את עיניו ובמאמץ נכר חייך אליו.

"דוד ידידי, אמר, אני שמח שאתה כאן."

"כמה זמן אתה כך על אדן החלון"? שאל דוד.

"מאתמול, כאשר התכנסתם לתפילה."

"אתה רוצה להגיד שלא זזת מאדן החלון במשך היממה כולה?"

"אכן, לחש אבו-סאלם, התאוויתי לשמוע את תפילת יום הכפורים שלכם."

"איך ישבת כך כל הלילה, הרי היה כאן קור מקפיא!"

"לא הרגשתי בקור, התפילה חיממה את לבי וכנראה גם את גופי."

אבו-סאלם השתתק והשמיע עוד גניחה עמוקה.

"א... תה זו... כר..." אמר כשקולו הולך ונחלש.

מיד שם דוד את פיו בין שתי ידיו, קרבם אל אזני הגוסס ולחש:

"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד."

"מה אתה עושה? שאלו המתפללים, הוא מוסלמי!"

"הבטחתי לו, ענה דוד, וחוץ מזה, הוא בבחינת 'תינוק שנשבה'!"

 

מישהו שידע היכן מתגורר אבו-סאלם רץ אל ביתו. ילדיו ואשתו מיהרו אל החצר האחורית של בית הכנסת ועוד הספיקו לנשקו לפני שנפח את נשמתו.

סיפור נסיבות מותו של אבו-סאלם הגיע לאוזניו של הקאדי שכינס מיד את המועצה שלו.

"האיש שסיפרתי עליו בדרשותיי המסרב בקביעות לשתף פעולה עם הז'אמע אינו אלא אבו-סאלם שמצא את מותו על אדן חלון בית הכנסת!" אמר.

במשך שעה ארוכה דבר סרה במנוח, בילדיו שאינם באים אל הז'אמע. הקאדי התעלם לחלוטין ממעשיו הטובים של האיש, על זה שהיה מוכן להושיט עזרה לכל מי שהיה צריך את עזרתו, על זה שהוא החזיק מכספו משפחות נצרכות רבות. אחד מחברי המועצה שהיה מיודד עם המנוח והכיר את מעשיו הטובים, ניסה להעלות על נס מעשים אלה אך הושתק מיד על ידי הקאדי:

"אבו-סאלם העדיף את בית הכנסת על פני הז'אמע, אינו ראוי להיקבר בבית הקברות שלנו, שהיהודים יקברו אותו!"

 

כאשר בקש דוד מהרב רשות לקבור את ידידו בבית העלמין היהודי, סרב:

"הוא חי כל חייו כמוסלמי ומעולם לא בקש לחזור אל היהדות. לא נוכל לסמוך על זה שהוא אהב לשמוע את התפילות שלנו... "

בלית ברירה, החליטו לזרוק מכוש וזה נפל בחצרו של דוד אְל-חִיָאנִי.

 

 

15

 

כאשר רחצו את גופו של אבו-סאלם, מצאו את ידו קמוצה. הם פתחו אותה ומצאו בה פתק מקופל על ארבע שעליו היה כתוב: 'לידידי דוד אְל-חִיָאנִי'.

דוד פתח את הפתק ומצא שם כתוב:

"דוד יקירי, אתה זוכר שאמרתי לך שיש עוד סיבה שבגללה אני רוצה שישאירו את ידיי מחוץ לתכריכים? אם כן הסיבה היא, כי אני רוצה שידיי תהיינה חופשיות, אולי במקום שאני הולך אליו מישהו יצטרך את עזרתי, ואיך אעזור לו כשידיי כפותות?"

החכם שהיה במקום, קרא אף הוא את הפתק והתפעל:

"הייסורים שלו בחייו כמוסלמי יביאו אותו ישירות אל גן העדן!"

"זה לא הפתק היחידי שמצאתי, אמר, גם כאשר רחצו את גופה של לאלא עַיְישָׁה, מצאו בידה פתק מקופל על ארבעה שעליו היה כתוב 'לאדון דוד אְל-חִיָאנִי'."

דוד הוציא מכיסו את הפתק וקרא אותו בפני החכם:

"אדון דוד אְל-חִיָאנִי היקר: אתה למדת אותי את האִמרה מפרקי אבות: 'יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ! לאחר מכן הוספת ולמדת אותי את חלקה השני: 'וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס'. לאחר ששיניתי את דרכי בעולם למדתי בעצמי את חלקה השלישי של האִמרה:

'וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ'".

1 בוקר טוב

2 בוקר טוב גבירתי

3 בוקר טוב אדוני

4 אללה יתן לכם בריאות, שלווה וברכה

5 אנא ממך גברת

6 אני משביעה אותך בשם אללה

7 ברוך הבא

8 חמין

9 אדוני המלומד

הדפסהדואל

הומור מתפילאלת

 

אשר כנפו

 

הומור מתפילאלת

 

בקרוב אי"ה יצא לאור ספרי: 'ספר החידוד והבדיחה של יהודי מרוקו'. מתוך ספר זה, דליתי סיפורים שבאו מתפילאלת. להלן הסיפורים ולידם שמות האנשים שמהם שמעתי אותם.

 

גְּזְדֵּר עְלִיָיא. ד"ר מאיר נזרי

 

אישה מזְרְף (כפר על יד ארפוד) באה לארפוד ובקשה מִבָּא-יָהוֹ שיכתוב לה ספר תורה. הם סכמו על סך 1000 דורו. בָּא-יָהוֹ כתב את הספר והאישה נתנה לו את מחצית הסכום שסוכם עליו.

"את השאר אשלם לך בקרוב!" הבטיחה.

לאחר שבוע בא בָּא-יָהוֹ לזְרְף והלך לקבל את כספו מהאישה. כאשר ראתה אותו החלה להשמיע זג'אריט (צהלולים) ולקרוא לעברו:

"עְסְלָאמָה בִבָּא-יָהוֹ! עְסְלָאמָה בִבָּא-יָהוֹ!" (ברוך הבא, בָּא-יָהוֹ)

הדבר כל כך החמיא לבָּא-יָהוֹ שחזר לארפוד בלי לבקש את המגיע לו. לאחר שבוע בא שוב לזְרְף ושוב קבלה אותו בשמחה ובזג'אריט. והמסכן חזר שוב לארפוד בידים ריקות. לאחר שהתרגיל חזר על עצמו כמה פעמים אמר בָּא-יָהוֹ לאישה:

בפעם הבאה שאבוא אליך, במקום להשמיע לי זג'אריט, השמיעי אַגְזְדור עלי (יללות של צער על מת) ובלבד שתשלמי לי את כספי!

 

אישה מהודרת בארפוד צילום שולמן אוסף פול דהן

 

 

תענית דבור ד"ר מאיר נזרי

 

בָּא יִסּוֹ בא פעם מזְרְף לבקר את ידידו בארפוד. הלה אמר לו:

"אני מזמין אותך אלי בשבוע הבא."

"לכבוד מה?" שאל בָּא יִסּוֹ.

"נהיה כל היום בבית הכנסת, תשתתף אתי בתענית דבור."

"מה עושים בתענית דבור?" התמם בָּא יִסּוֹ.

"לא אוכלים, לא שותים, ולא מדברים". ענה לו ידידו.

"חְרָאם עְלִיק (חלילה לך!) ענה בָּא יִסּוֹ, אני חי לבד בזְרְף ועד שאני בא פעם לארפוד לחפש לי חֶברה, אתה רוצה להרעיב אותי ולהפוך אותי לאילם?"

 

באמת ראית אותי? ד"ר מאיר נזרי

 

בעיירה זְרְף, לא הרחק מארפוד, בָּא יִגּוֹ היה כותב קמעות לכל דורש ולכל מטרה. אישה אינה מצליחה להרות? היא באה אצל בָּא יִגּוֹ והוא כותב לה קמיע ולא עוברים תשעה חודשים וכבר היא מניקה את הולד שלה. בחור לא מוצא לו אישה? הוא הולך אצל בָּא יִגּוֹ הכותב לו קמיע שמועיל לו למצוא אישה שתיאות להתחתן אתו.

יום אחד בא בַּבָּא סוֹ אל בָּא יִגּוֹ ואמר לו כך:

"בָּא יִגּוֹ, אומרים עליך שאתה כותב קמעות בכל עניין ועניין ואתה מצליח!"

ענה לו בָּא יִגּוֹ בצניעות אופיינית:

"בלי עין הרע, בלי עין הרע!"

אמר בַּבָּא סוֹ:

"אני מבקש שתכתוב לי קמיע שאוכל לראות כל אחד ואיש לא יוכל לראות אותי!"

כתב בָּא יִגּוֹ לבַּבָּא סוֹ קמיע, הכניס אותו לתוך כיס שחור קטנטן וציווה עליוֹ:

"תקפיד לתלות אותו תמיד על צווארך, אחרת איני אחראי לתוצאות!"

ענד בַּבָּא סוֹ את הקמיע על צווארו ויצא מאצל בָּא יִגּוֹ שמח וצוהל.

למחרת ניגש לחנותו של ידידו בַּבָּא מְכְלוֹף, לקח בבטחה חולצה ויצא מן החנות. בַּבָּא מְכְלוֹף היה המום אבל העדיף לחכות להסבריו של חברו.

למחרת, בַּבָּא סוֹ בא שוב לחנות ולקח מכנסים. גם הפעם החליט בַּבָּא מכלוף להבליג.

עבר יום, ובַּבָּא סוֹ הגיע לחנות ידידו והכניס את ידו אל תוך הקופה. כאן פקעה סבלנותו של בַּבָּא מְכְלוֹף שאחז בחוזקה את ידו של בַּבָּא סוֹ.

זה הביט בחברו בתימהון רב:

"בַּבָּא מְכְלוֹף, אמר, דָּאכְלְת עְלִיק בְּלָהְּ (אני משביע אותך באלהים) האם ראית אותי או במקרה שמת את ידך על ידי?"

 

תשעה באב (ישראל אביחצירא)

 

במפגש של רבי מכלוף אביחצירא, איש ארפוד וחריף המוח עם רבי דוד בוזגלו, עלו נושאים רבים הקשורים במנהגים השונים בין איזור תפילאלת לבין קזבלנקה עירו של רבי דוד. לפתע זרק רבי דוד:

"רבי מכלוף, אשאל אותך שאלה, אם תבטיח לי שלא תכעס!"

אמר לו רבי מכלוף:

"שאל, רבי דוד!"

"למה אצלכם בארפוד כל השירים והפיוטים דומים לקינות של תשעה באב?"

ענה לו רבי מכלוף מניה וביה:

"כך אנו מתאבלים עליכם!"

 

אברהם או רבי אברהם? (ישראל אביחצירא)

 

רבי מכלוף אביחצירא זצ"ל שאל פעם דרשן צעיר: "מה שמך?"

"רבי אברהם."

אמר לו רבי מכלוף:

"כשתרצה להגיד את שמך, תגיד: אברהם, ואם צריך לקרוא לך 'רבי', תן לי אני לקרוא לך 'רבי'."

אחר כך הניח אצבע על חזהו של הצעיר ושאל:

"מה יש לך כאן?" (כלומר: האם למדת תורה?)

"לא למדתי הרבה." ענה הבחור

"אם כך, אמר רבי מכלוף, אפילו 'אברהם', זה הרבה מדי בשבילך!"

 

הילולא (ישראל אביחצירא)

 

בדרכו להילולא של בבא סאלי, ישראל חושב על הצדיק הנערץ שעל שמו הוא נקרא.

'אשתה לכבודו כמה כוסיות עארק, אדליק כמה נרות לעילוי נשמתו ואתפלל שיתן קצת נחת רוח לאשתי שמוציאה לי כל יום את הנשמה.'

ואכן, ישראל שתה כמה וכמה כוסות עארק, הדליק נרות והתפלל על אשתו. הוא כבר חשב לחזור לביתו כאשר הודיעו שעומדים להתחיל במכירה הפומבית של תמונות הצדיקים.

'חבל שאין לי כסף, חשב, הייתי קונה את התמונה של בבא סאלי, יש לי אמנם אחת בבית, אבל היא ללא מסגרת."

ישראל הביט בקנאה מסויימת בויכוח על התמונות.

המנחה הצביע על תמונתו של רבי מאיר אביחצירא והודיע:

"רבותי, הצדיק רבי מאיר אביחצירא! תארו לעצמכם את כל הקדושה שלו תלויה בסלון שלכם! אני מתחיל ב-300 דולר מי אומר יותר?"

לאחר מקח וממכר נמכרה התמונה ב-1000 דולר.

המנחה הגביה את תמונת רבי יעקב אביחצירא:

"הצדיק הנערץ, מורנו ורבנו, זכותו תגן עלינו ועליכם ובמיוחד על זה שירכוש את תמונתו! מי מתחיל?"

התמונה נמכרה ב-2000 דולר. הרגע המיוחל של הערב הגיע כאשר הגביה המנחה את תמונתו של בבא סאלי.

"בבא סאלי, קרא המנחה בקולי קולות והחל לשיר: 'זְכוּתוֹ תְּכּוֹן מְעָאנָא, חְנָא וִישראל כוּאָנָה הודו לה' כי טוב! (זכותו תהיה אתנו, אנו וישראל אחינו...)

לאחר מאבק מר, נמכרה התמונה ב-5000 דולר.

ישראל נאנח עמוקות. לפתע הבחין במסגרת ריקה שעמדה ליד המנחה.

'המסגרת הזאת תתאים בדיוק לתמונה שיש לי בבית, אבקש מהמנחה למכור לי אותה.'

הוא ניגש אל המנחה ושאל:

"בכמה תמכור לי את המסגרת הזאת?"

"זאת? שאל המנחה, לא פחות מ-10,000 דולר!"

"10,000 דולר בשביל מסגרת ריקה?"

"זה הענין, היא לא ריקה, זו תמונתו של צדיק נסתר!"

 

בָּא-אִגּוֹ (אבי בן חמו)

 

בָּא-אִגּוֹ מארפוד מטופל בשמונה ילדים ואין לו פרנסה. הוא מחליט ללכת לריסאני אצל ידידו חאקי כדי לאסוף מעט כסף. חאקי וסעדה אשתו מכינים לו חדר בעלייה שלהם ומשם הוא הולך כל יום אצל בעלי הבתים ואוסף כסף. הכסף נערם בכיסיו ויש לו כבר מספיק כדי לחזור לביתו אבל טוב לו אצל ידידו, כי יש לו מיטה חמה ואוכל בשפע. כאשר מתארך ביקורו יתר על המידה, דברו ביניהם חאקי וסעדה במטבחם.

"עד מתי הוא ישב כאן? הוא לא חושב על אשתו המטפלת לבד בשמונה ילדים? ומה יהיה על ילדיו? למה הוא לא הולך? הרי אסף מספיק כסף."

בָּא-אִגּוֹ שישב ליד המטבח שמע את הדברים, עלה מיד לחדרו והחל לבכות בקולי קולות. סעדה וחאקי ששמעו את הבכי נבהלו. מי בוכה? חאקי עלה לחדרי הילדים ומצא אותם ישנים. הוא עלה עוד קצת והגיע לעליה שם שִׁכְּנוּ את בָּא-אִגּוֹ . מכאן בא הבכי! חאקי חזר לאשתו וסיפר לה שבָּא-אִגּוֹ הוא הבוכה. הם החלו להתחבט: למה בָּא-אִגּוֹ בוכה? לבסוף עלו אליו ושאלו אותו:

"בָּא-אִגּוֹ , למה אתה בוכה וכי חסר לך משהו? המיטה לא בסדר? נגנב לך הכסף?"

בָּא-אִגּוֹ ממרר בבכי ענה:

"אני דואג לילדיי, אולי קרה משהו? אולי אשתי חולה? אולי נשרף הבית ואני לא שם כדי לעזור... "

חאקי וסעדה ניסו לשוא להרגיע אותו, לבסוף הלכו אל החכם וספרו לו. אמר החכם:

"הבה נתחכמה לו! נשלח לו מכתב בשם אשתו... "

ואכן, חאקי הביא מכתב לבָּא-אִגּוֹ האומר:

"בעלי היקר, שלום. מה שלומך? אל תדאג לנו, אני בסדר והילדים בסדר ברוך ה'."

בָּא-אִגּוֹ קרא את המכתב בקול ונתמלא שמחה:

"ברוך ה' כולם בסדר! עתה שנרגעתי אוכל להשאר עוד כמה זמן אצלכם... "

ישבו ביניהם חאקי וסעדה:

"אז מה עשינו? אמרה סעדה, מעתה המצב יותר חמור ומי יודע מתי הוא ילך?"

"אדבר אתו... " אמר חאקי בהחלטיות.

בָּא-אִגּוֹ שהיה בסביבה, שמע גם הפעם את דבריהם, עלה לחדרו ושוב התחיל למרר בבכי. האקי וסעדה עלו במהירות אצלו וקראו:

"בָּא-אִגּוֹ למה אתה בוכה? הרי קבלת מכתב האומר שהכל בסדר בביתך?"

"נכון! אבל אתם יודעים כמה זמן עבר מאז נכתב המכתב עד שהוא הגיע לריסאני? אולי בינתיים אשתי שברה את רגלה במדרגות? אולי נכנסו שודדים לביתי!? אולי אחת הבנות שלי נחטפה? ואתם שואלים למה אני בוכה?"

"שמע נא! אמרה סעדה, אם כך פני הדברים, קום מהר, לך לטפל ברגל אשתך!"

"קנה אקדח בכסף שהרווחת, הוסיף חאקי, ורדוף אחרי השודדים שחטפו את בתך! מהר, מהר..."

"החיפזון מהשטן, אמר בָּא-אִגּוֹ , אשאר עוד קצת עד שאירגע... "

"לא! בָּא-אִגּוֹ , קום עכשיו ורוץ לביתך... "

"עכשיו לילה, נחכה עד מחר... "

"עכשיו... " צעקו יחדיו סעדה וחאקי.

נשים מהודרות בארפוד צילום שולמן אוסף פול דהן

הדפסהדואל

שטר כתובה מסילזיימאסה

 

כתובה עתיקה מתפילאלת. תאריך החופה: יום שלישי, חמישה עשר יום לחודש טבת שנת 5677 (1917). מקום החופה: סיזילמאסה דעל נהר זיו. החתן הוא רבי שמעון בן אברהם בן חמו והכלה אסתר בת יחייא אסולין. הכתובה היא על נייר ומעוטרת בהדבקות נייר צבעוני. באדיבות הנכד, אברהם בן חמו.

 

הדפסהדואל

התיישבות יהודית בתפילאלת

 

נסים קריספיל

 

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת1

 

ביומן שבו תיעדתי את מחקר השדה בנאת התפילאלת, מופיע התאריך: 7.11.98. אף שהעונה הייתה סתווית משהו, השמש עדיין קפחה. מצאתי לי מסתור מפניה כשאני נשען על שרידי חומותיה של העיר הקדומה "סיג'ילמאסה". עיר ואם ששכנה בלב הסהרה בין ובתוך נאות דקלים, צופה על נהר הזיז. אלא שאז רחובותיה שקקו חיים. שיירות טעונות בזהב, מלח ותבלינים, נעו אליה וממנה אל מעבה אפריקה, אל הרי האטלס הגבוהים ואל עבר נמלי הים התיכון. היהודים שחיו בה, הם אלה שניהלו, שינעו, מכרו וקנו והובילו לערי השדה, הים וההר וגם עסקו במלאכות מסורתיות. תלמידי חכמים חיו בה. רבנים ובתי כנסיות ומדרשות. איגרות נשלחו ממנה אל קהילות בני ישראל בבבל, במצרים ובארץ ישראל. מה שנותר מעיר "הרואית" זו הן חומות. ואף שהן היו בנויות מטין האדמה, הן נשתמרו היטב. עוביין מעיד על חוסנה של העיר. יודעי דבר בקורות העיתים מספרים שהיא נהרסה ברעש אדמה. על עושרה של העיר האגדית סיפר לי האינפורמנט אל מדאני בובקיר, בן 80 ומעלה שהיה פעם שומר בשער המלאח של ריצאני. אל מדאני מספר שפעם הגיע שולטאן ששמע על עושרה של העיר וביקש לצור עליה. חומותיה היו בנויות אז מגזעי דקלים. העיר שממגורותיה היו עמוסות לעייפה בגרעיני חיטה, לא נכנעה לשולטאן. השליט של סיג'ילמאסה ביקש להראות לשולטאן שצר על עירו שהוא מכלה את זמנו לריק ושאין לו כל סיכוי להכניע את העיר במצור. הוא ציווה להוציא אל הצרים עליו דרך פרצה שהייתה בחומה, שור. הצרים שחטו את השור ומצאו בבטנו גרגירי חיטה ושעורה. אמרו הצרים זה לזה: "אם זאת העיר שחומותיה בנויים מגזעי דקלים ולא מבוץ ובהמותיה "מאולפים" - מוזנים בשעורה ובחיטה (אילעלף - במרוקאית - המוזנים). הרי שאין סיכוי שבעולם לכבוש אותה. אז החליטו לנטוש את הרעיון ולחזור על עקבותיהם.

עד היום, חומותיה מציינים את עוצם גודלה. מבחינת אורכה, היא השתרעה ממנצוריה לתבועצאמת וברוחבה מע'ורפא אל וואדי ע'ריס. עיר של 4 ק"מ רבועים. על אורכה וגודלה מספרת האגדה המקומית: פעם חיתה בחלק הדרומי של סיג'ילמאסה נערה יפהפיה בשם 'תבוע'. המלך ביקש לשאתה לאישה. יום אחד הגיעו אליו משרתיו ואמרו לו: "תבוע - צמת", תבוע הנערה צמה, היא אינה רוצה לאכול. אמר להם השולטאן: "אם היא צמה, תתפרו לה 'מנצורייה' - כפתאן. לכן, כך אומרת האגדה, אורכה של סיג'ילמאסה הוא ממנצוריה לתבועצאמת.

 

המלאח של ריצאני

מסיג'ילמאסה העיר הקדומה ביותר בחבל התפילאלת, צעדתי לעבר הגרעין הקדום של העיר 'ריצאני', כלומר העיר העתיקה. שער הכניסה אליה, הוא שער המלאח היהודי. השער מסויד בסיד לבן. סמוך לשער, שוכן ביתה של חלימה ובו גרה בעבר משפחה יהודית. חלימה הזמינה אותי להיכנס לביתה. היא סיפרה לי שמיום שנכנסו הערבים לגור במלאח היהודי הם קראו למלאח בשם "קצאר וואד שרפה". נכנסתי לתוך חצר מקורה. שני עמודים מתומנים נושאים עליהם תקרת עץ וחלון קרוע בחלקה העליון. התקרה מקורה במרישי דקלים. מהחצר נכנסים לשלושה חדרים קטנים - כעין כוכים. אל מדאני בובקיר שהיה פעם השומר בשער המלאח היהודי, הצטרף אלינו. בקשתי שיספר לי על היהודים שגרו במלאח והוא מנה לי אותם אחד לאחד. כיוון שהתיעוד הזה חשוב והוא יכול לשרת חוקרים בעתיד. אני מביא את שמות המשפחות כפי ששמעתי מפיו של אל מדאני. האינפורמנטים שפגשתי במרוקו, אינם מציינים את שמות המשפחה, אלא את הכינויים או את הייחוס לבית האב.

שער המלאח של ריצאני

 

אל חזאן אל קוע'לאן - היה כנראה רב במלאח איקוע'לאן, עקר משם ובא לגור במלאח של ריצאני. ילדיו עבדו כחייטים.

מעיר (מאיר) חזאן (רב) . סוחר בכתאן (בדים)

הנא אנקיירי - צורף בכסף

אולאד ארפוע - הגיעו ממזגידא, עסקו בצורפות

יחיא אל קוע'לאן סוחר בכתאן

חזאן סאלי- אל פקי- הכוונה ל באבא סאלי

שמעון ווילד נונו - היה מתקין דליים מעור כדי לדלות בהם מים מבורות, מלאכה מסורתית חשובה שהתקיימה בנאות הדראע והתפילאלת.

אישו וילדיו - צורפים

אולאד עטייה - סוחרים

אולאד דודו מהדי - לימים נודע לי שזו משפחת אילוז - סוחרים

עקיקו - או עגיגו - צורף ממשפחת אבוקראט. הם שני אחים: דויד ויחיא. דויד נולד "מע'יוב" וזה בגלל שהוא גילה את הסוד של ר' שלמה חיון שנפטר, אבל היה מגיע לביתו בכל ערב שבת ומקדש לאשתו.

שמעון חזוט - ממזגידה במקור. - סוחר

חאכי מאולאד מח'לוף - סוחר שהיה מביא סחורה ממראכש

ווילד ארווימי - חדאד - חרש ברזל. - בארץ נודע לי שהוא משה אביחצירא

יחיא אישו - היה עמא - עיוור - משפחת אילוז

בוסמטא - חזאן גדול - רב גדול

חאכי באמו ווילד שראט - מוכר יין, סיגריות - משפחת חיון

בח'א אלגזאר - קצב

יחיא חזאן - נטרפה עליו דעתו

מאמאן - נטרפה עליו דעתו

מח'לוף ווילד אשרא - היה מקיז דם מהצוואר באמצעות שני צינורות נחושת

דלאיוויה - עושה הדליים- הם היו גם צורפים, חייטים, חרשי ברזל

בוח'ריס - בנאי שבנה בתים

ווילד נונו - היה קברן

חאכי - משוגע

חמו - התאסלם

אולאד מאמא - התאסלמו עדיין גרים בריצאני

שמחה בארפוד - התאסלמה ונישאה לקאיד באבא

יחיא ואליהו ארפוע - צורפים, האחרונים שעזבו את המלאח.

 

אל מדאני מספר שהיו במלאח ארבעה בתי כנסת. אחד היה ממוקם בפתח המלאח, המוסלמים הפכו אותו היום למסגד. אחד של הבאבא סאלי, אחד לא היה מקורה, בית כנסת של קיץ ואחד היה במלילח, המלאח הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן'. היהודים, מספר אל מדאני עזבו בשלושה גלים, בכל פעם 30 - 40 משפחות. במלאח הקטן הוא זוכר את שלמה שהיה ארבאט - מתקן כלי חומר שנסדקו, בעיקר סירי בישול. כיוון שהיהודים והערבים חיו באותה עת בעניות רבה, לא היה די כסף כדי לקנות סיר בישול מחומר שיהיה חליפת סיר הבישול שנסדק. שלמה היה מיומן בחיבור הסדקים באמצעות חוטי נחושת. העבודה דרשה מיומנות רבה. היה צריך לקדוח בחומר שני חורים משני צידי הקשת, בלי לשבור את הכלי. דרכם הוא היה משחיל את חוטי הנחושת ומהדק. 'ארבאט' - שם המקצוע בערבית, מעיד עליו שהוא היה מאחה, סוגר.

 

פתח ביתו של הבאבא סאלי במלאח של ריצאני

 

 

 

ביתו של הבאבא סאלי - אל חזאן אלכביר

הסמטה היחידה שהייתה בבעלות משפחה יהודית בריצאני הייתה של הבאבא סאלי. הגג המקרה את החצר המוארת נישא על ארבעה עמודים. עוד בהיות הצדיק בריצאני, הוא חצה את החצר לשתיים. ארון הספרים שהכיל את ספריו כמו הספסל שעליו ישב, נותרו בבית לפליטה. מהחצר נכנסים לשלושה חדרים. ח'דיג'א ח'ווא אמינה, מחזיקה עד היום את מפתח ביתו של הצדיק. בבית הכנסת של הבאבא סאלי חיה משפחה שאינה מאפשרת להיכנס אליו. אני הצלחתי לצלם את פתח הכניסה לבית הכנסת כשמעליו עיטור של מגן דויד.

הספסל עליו ישב הבאבא סאלי, נותר בבית כפי שהיה

 

'אלמלילח' - המלאח הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן'

הוא נשען על המלאח של ריצאני. ונקרא בפי היהודים בשם אלמלילח - המלאח הקטן. ישבתי עם אל קורס צדיק אחמד שמתגורר במלאח וזוכר את היהודים שגרו כאן:

 

ווילד אל עווינא - משפחת חרשי ברזל

איגו פרץ - הראשון שעזב את המלאח הקטן. הוא היה עושה יין ומוכר אותו

אולאד ארווימי - חרשי ברזל

אולאד מרדכיי - מוכרי כתאן

ענינא - היה מקיז דם

דודו מהבי - סוחר ואחיו חיט

אולאד ארפוע - צורפים

אולאד באמו - שני אחים עבי גוף שמכרו יין וניהלו קנטינה

בוח'ריס - בונה בתים

דואה - הזאלה (אלמנה)

ברוך מאמן - בעל משאית ותחנת דלק

אישו ניזרי - סוחר

ישראל

בוח'ריס - גוזז צמר

בועווינה - מוכר פח'אר (פחמים)

 

היה כאן בית כנסת אחד, הוא נקנה על-יד אחיו של אל קורס האינפורמנט שלי. דויד בנו של מרעלי מפאס בנה במלאח טחנת קמח ואני עבדתי אצל בנו כ 4 שנים..בפתחו של מלאח אחיאתן היה בית ספר יהודי. נהרס היום והיו גם שני בתי מדרש בהם למדו לימודי קודש.

 

בית הקברות היהודי של ריצאני

משתרע על שטח כולל של כ- 5 דונם. הכניסה אליו היא בדרך המרכזית הנכנסת לעיר ריצאני, מערבה למגדל המים ולמגרש הכדורגל. במערבו בנו היום בית מטבחיים "בטוואר" אל ג'דיד.. בשעה שבקרתי בו, הוא היה מוקף בגדר עמודים ותייל, גדר מאולתרת ורעועה שאינה מונעת חדירה, אלא מציינת את תחום בית הקברות. העסאס - שומר בית הקברות עזוזי עומאר. הוא זה שבנה את הציון על קברי הצדיקים במקום. במהלך חפירת יסודות לבית ההתוועדות, נמצאו כדי חרס אטומים, שהכילו גניזה., אני לא מצאתי בהם חומר שהיה ראוי לתיעוד.

בית הקברות היהודי של ריצאני והציונים של שושלת הרבנים לבית אבוחצירא

 

הציון הראשון הסמוך לבקתת השומר גודלו 3x5 מ', כולל שלושה קברים:

הראשון הסמוך לדלת של רבנו שלמה אוחיון תלמידו של רבנו יעקב אבוחצירא.

המרכזי והקטן יותר העומד בין שני הקברים ועליו כתוב:"ווילד של רבינו דויד אבוחצירא"

השלישי הנשען על הקיר ועליו כתוב:

פה נטמן

רבינו הגדול המקובל האלוקי

חסידא קדישא ופרישא

בנן של קדושים

שושלת היוחסין מר"ן

עטרת ראשינו רבינו

דוד בן מסעוד אבוחצירא

זצוקל

נתבקש בישיבה של מעלה

ביום שבת קודש י"ד כסלו

שנת תר"ץ

עלה בסערה השמימה

בכפרו על הדור

תנצב"ה

 

צפונית למבנה יש שני ציונים נוספים:

הציון הראשון ובו 3 קברים. גודלו 4 x 4.5 מ'

על הימני לא כתוב דבר, על המרכזי כתוב שהוא של רבנו מסעוד אביחצירא

 

פה נטמן

רבינו הגדול המקובל האלוקי

חסידא קדישא ופרישא

בנן של קדושים

שושלת היוחסין

פזר נתן לאביונים

בוצינא קדישא

מוהר"ר רבינו מסעוד

בן רבנו הגדול והקדוש

רבי יעקב אביחצירא זצוקל

עלה בסערה השמימה

י"ב אייר תרס"ח

תנצב"ה

 

ובקבר השמאלי לא כתוב דבר.

בציון השני, מבנה שגודלו: 3.60 x5.40 מ'. יש שני קברים:

על הקבר הראשון כתוב:

 

פה נטמן, הרב הגדול

החסיד וענו

עבד השם מנעוריו

חסידא קדישא ופרישא

הרב רבי

משה טרזמאן

זצוקל

תנצבה

בשני לא כתוב דבר, אבל הוא מיוחס ל ר' שלמה חיון

 

לסיכום:

המלאח של ריצאני היה המלאח הגדול ביותר בחבל תפילאלת. בנוי מקשה אחת וגרו בו רק יהודים. שומר הופקד על השער. מטעמי ביטחון יהודים עברו אליו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי והם אלה שייסדו את הגרעין העירוני - המסחרי של ריצאני וארפוד. משנעשה צפוף, בנו בסמיכות לו את המלאח הקטן - "אלמלילח" או כפי שהוא מכונה היום על ידי המקומיים: 'מלאח אחייאתן'.

הבית הוא בית מרחבי שתקרתו נתמכת על ארבעה עמודים מרכזיים, ביניהם חלון-תקרה, המחדיר אור לחצר ולחדרים. מהחצר המרכזית נכנסים לחדרים. לפעמים, כוכים זעירים שבהם אחסנו זרעים, תמרים, יין, עראק.

רוב היהודים עסקו במסחר, חלקם היו צורפים והמלאכה שאפיינה את האזור הייתה תעשיית דליים מעור שנועדו לדלות מים מבורות מים.

מלאח וויע'לאן

שוכן 3.7 ק"מ דרומית למלאח של ריצאני. כיום, הכניסה למלאח היא דרך חור שנפער בצד הדרומי של הקצאר. מיד עם הכניסה פונים ימינה והולכים עד סוף הסימטה. בפניה שמאלה מתחיל המלאח. את הסיור במלאח ערכתי בהדרכתו של מוחמד בל חוסיין שעבר את גיל הששים וזוכר את היהודים שחיו כאן. הבית הראשון הוא של גנין. הוא שוכן ליד מגדל השמירה - הבורג'. הבית השני של ווילד אישועה שהיה מוכר 'כתאן' - בדים. אח"כ באים אולאד הדו, אולאד עיוש. מיד לאחריה ה'חאסי' - בור המים ששימש את יהודי המלאח. מיד אחריו שלושת הבתים של אולאד הדו - משפחת אמסלם, אולד עיוש ושל יחיא אל ברדעא שהיה מכין מרדעות לחמורים ולפרדות. שורת הבתים הבאה היא של בראהם זרקא עינין - אברהם עם העיניים הכחולות. שמעון ווילד אל חזאן, אחריו בא בית הכנסת. בסמוך לבית הכנסת היה ביתה של מסעודה שטיפלה באביה העיוור שקראו לו 'אישי'. לפרנסתה הייתה תופרת בגדים. ביתו של אליהו, אחריו ווילד יעקוב וביתו של מאיר ווילד אל חזאן. אחריו וויל בוח'ריס, חאכי דלאיווי, דאר רחל שהייתה סוחרת.

חאג' אל חמי שישב בפתח המלאח ערך לי סדר ביחס למלאכתם של תושבי המלאח.

 

הציון על קברו של ר' מסעוד אבוחצירא

 

איצחאק בן אישו - בנאי

יחייא בן אישו - פלאח

איחיא אלהביל - בנאי

אליהו בן הדו - פלאח

יאהו בוח'ריס - צורף

דויד אוחיון - בנאי

מסעוד ווילד רחל - סוחר

איגו ווילד עיוש - בנאיאח'ו אליהו - היה נוסע לוויהראן שבאלג'יר, לא ברור למה

מעיר ווילד אלחזאן - בעל חנות

שמעון אחיו – בעל חנות

אליהו אלנג'אר - נגר

אליהו דליווי - פלאח

בראהם ווילד שלום - פלאח

יאהו ווילד הדו אולאד זוהרה - פלאל

מכלוף ווילד זוהרה - סוחר

איכו ווילד בח'א - גזאז - גוזז צאן

בראהם זרק אלעינין פלאח

משה אוחיון - פלאח

שאשו ח'ייאט דלאווי - מתקין דליים מעור

יוסף ווילד הדו - פלאח

יחיא לירארי - קסאס - גוזז צאן

ווילד אישועה אינקיירי - צורף

בח'א אל מדידי - גוזז צאן

 

בניגוד לדעה הרווחת שיהודים במרוקו לא עסקו כלל בחקלאות, אנחנו פוגשים במלאח של וויע'לאן יהודים שעבדו בחקלאות כשכירים אצל פלאחים מקומיים, ובפעם הראשונה גם יהודים שגזזו צאן.

 

תקרה מצוירת במלאח היהודי של וויע'לאן

 

תבנית הבית במלאח וויע'לאן דומה לזו של מלאח ריצאני. כאן, ארבעת העמודים התומכים את התקרה, עשויים מגזעי דקל מתומנים. ביניהם חלון המחדיר אור לבית. גרם מדרגות מוביל אל הגג. הגג פונה לעבר החדרים ומטבח קטנטן. מהקומה השנייה מטפסים בגרם מדרגות המוביל אל גג נוסף. מלאח וויע'לאן שוכן בתוך קצאר - מצודה ששרתה את האוכלוסייה המקומית ואת היהודים שחיו בקרבה. בניגוד למלאח של ריצאני שיועד אך ורק למגורי יהודים. הקצאר של וויע'לאן מקורה כולו. כשאתה נע בסמטאותיו, אתה הולך באפלה גמורה. לפעמים נזקקים לפנס גם ביום. קירוי הסמטאות נועד להגן על הקצאר מפני השמש הקופחת של הקיץ. הטמפרטורה בקיץ יכולה להגיע במרחב הזה של הסהרה לכדי - 50 מעלות. הסמטאות המקורות משמשות כמנהרות אוויר קר והופכות את השהייה בהן בקיץ לנעימה מאוד.

בית הקברות היהודי של וויע'לאן היה ב'ספאלאת' ובו נקברו גם יהודים שחיו במלאחים של בוזמילה ואירארה.

 

קצאר ארארה

שוכן במרחק של 7 ק"מ מהמלאח של ריצאני. גם כאן, בדומה למלאח של וויע'לאן, היהודים חולקים את הקצאר עם שכניהם הערבים. הקצאר המשותף, העניק ביטחון רב ליהודים. בעיקר בתקופה שבה נעדר שלטון מרכזי מהארץ ואיש הישר בעיניו יעשה. המלחמות הבין שבטיות היו באותה עת נחלת הארץ והיהודים שמצאו את עצמם מעורבים במלחמות הללו, בקשו מחסה. תקרת הבית נשענת על שני עמודים מרכזיים שגובהם כ- 5 מ'. עליהם מניחים קורה מרכזית וממנה מקרים במרישי דקלים הנשענים על הקורה ועל קירות הבית.

המארח שלי היה חאג' חביב בן 84 מקצאר ארארה. הוא כיבד אותי בתמרים מזן בוסליח'אן. וסיפר לי על דו קיום שהתנהל כאן בין יהודים לערבים. חאג' חביב זוכר כאן את כולם, אף שרובם הגדול עברו לוויע'לאן ולריצאני עוד בטרם עלו לארץ.

יחיא - היה החזאן וגם שוחט

בניו של יחיא איגו ושלמה - היו עושים דליים מעור. הערבי היה מביא להם עור מבורסקאי. והם היו מכינים לו דליים. צורתו של הדלי הייתה כעין משפך. צד אחד רחב והשני הולך וצר. בניו של יחיא היו מחברים לשני קצותיו חבלים, אתם היו מעלים את הכלי.

עזרן - היה עטאר

יחיא - מוכר סיגריות

בראהם אלע'ראבלי - היה מוכר תה וסוכר, ילדיו עברו לגור בארפוד

זוהרה- תופרת

רחל - תופרת

חנינה - תופרת

שלושתן היו תופרות ג'אלביות לערבים

דויד מאמן - סוחר. הייתה לו גם תחנת דלק בריצאני

אישו - סוחר

שלמה - היה ח'ראז - סנדלר - מתקין נעליים, רצען.

 

היה כאן בית כנסת אחד.

שיח' בשם חביב בל חסן הגן כאן על יהודים בתקופה שנעדר בה שלטון מרכזי. באזור ריצאני היו ארבעה שבטים: אל ע'ורפא, איית חבאש, תפילאלת, בני מחימד.

פלג מאיית חבאש שנקרא איית עטא היו פושטים עלינו עם כבשיהם, מתנחלים בגנים ובמטעי הדקלים ומשמידים לנו את כל היבול.. בל קאסם העריץ הגיע לכאן מאנגאד שעל יד אוג'דה. הוא הרג את מולאי מוחמד א שיח' שהיה הח'ליפא של מראכש ושלט כאן במקומו. בזמנו הארץ הייתה בוקה ומבולקה. הוא התעמר ביהודים. היה חוטף בעלי ממון או את ילדיהם ודורש כופר עבורם. הוא חטף מכאן את חאג' עבד אלרחמאן בן עבאללה ודרש עבורו 2500 רייאל חסאנייה של אותם ימים. זה היה הרבה מאוד כסף. הפלאחים של וויע'לאן היו מגדלים טבק ומוכרים אותו ליהודים. היהודים היו משביחים אותו, מכינים ממנו טבק ריחני והיו מוכרים אותו בערים הגדולות. בעבר היו מריחים טבק או לועסים אותו. באזור אוג'דה היו מניחים את העלים בין אצבעות הרגליים ומבעירים אותם. זו הייתה תרופה לטיפול בכאבי פרקים ובכאבי ראש.

 

מלאח בוזמילה

נסיעה של קילומטר על דרך עפר קשה מביאה אותי מאירארה לבוזמילה. דומה, ששער הכניסה לקצאר של בוזמילה, הוא היפה ביותר בין שערי הקְצוֹר שפגשתי. ליד השער פגשתי את אל חאג' עלי בן אלחביב, שהיה מעבר לגיל שמונים. הוא סיפר לי על קהילה יהודית קטנה שחיה בבוזמילה בשלום ובאחווה עם שכניה. הוא גם זכר את כולם:

 

התישבות יהודית לאורך נהר הזיז

 

הרנאג - היה מאחה קדרות שנסדקו- 'ארבאט' בערבית. כשחאג' עלי היה מזכיר את בעל המלאכה הזה, הוא היה מסנן בין שיניו את המילה 'חשאק' שפירושה מתקרב ל-'חוץ מכבודך', מסתבר, שמקצוע זה היה בזוי מאוד באותם ימים.

בן מומו - היה סוחר

איגו - גוזז צמר, תמיד עם שק על גבו.

בראהים ובנו אליהו ואחיו יוסף ובנו של יוסף חיים = "לאבאס עליהום" רוצה לומר שמצבם הכלכלי -פינאנסי טוב מאוד. הם היו פלאחים

בוח'ריס - מוכר וקונה עם הערבים

שלום - סוחר

מסעוד ובנו שמעון - חרש ברזל ומתקן קדרות בישול סדוקות

משה מאני - חדאד - חרש ברזל מוצאו מאירארה

 

הוא מציין את הנשים מסעודה הארון אשתו של אליהו, ארחמה, עישא ושמחה עזו, כולן אומר חאג' עלי היו תופרות מכנסיים, 'איזאר' - מעין גלימת בד לבנה או שחורה שנשים היו מתעטפות בה. בגדים, וג'לאביות. הכל בעבודת יד, לא הייתה להן מכונת תפירה.

חאג' עלי מספר: "היה להם בית כנסת אחד. אבא שלי, חביב, וסי מוחמד היו השיח'ים שהעניקו חסות ליהודים אז. זה היה בימיו של השליט העריץ בל-קאסם שהגיע לאיזור ב- 1914 וב-1929 הגיעו הצרפתים למחוז התפילאלת. התותחים של הצרפתים היו יורים מ'אולאד זהרה' לכאן ומטוסים ירדו והפציצו את הקְצוֹר. בל-קאסם היה חוטף יהודים עשירים ומבקש תמורתם כופר. הוא מציין את חיים היהודי מאירארא שנחטף על-ידם לצורך מיקוח. ריצאני הפכה עם הזמן לבירה הדרומית-צרפתית של הסהרה.

איית מרע'אד הייתה 'קבילה' - שבט גדול שהגן עלינו יחד עם איית אזדיג מתיעלאלין. איית עטא היו מתנפלים עלינו יחד עם בני מחמד, אל ע'רפא, וואדי איפלי ותאניזיד, כל אלה תמכו בשבט איית עטא שפשט עלינו. אנחנו, כארבעים עד חמישים קְצוֹר, נקראים 'ספאלאת'. כולנו נלחמנו בעריץ 2בל-קאסם ובשבט איית עטא. רבים מתו בקרבות הללו ולא מעט יהודים שילמו בחייהם. אחרי שבל-קאסם הוציא להורג את ה'חזאן אלכביר' שלכם. הרבה יהודים קמו ועזבו את מחוז התפילאלת ועקרו לוויהראן ולקולומבישאר שבאלג'יר. כבר אז, קצאר בוזמילה החל להתרוקן מתושביו. למן היום שבו בנו את הסכר על נהר הזיז סמוך לעיירה ראשידייה, כדי לווסת את זרימת מימיו במהלך כל השנה, אנחנו במקום להתקדם נסוגונו לאחור. אין מים באפיק הנהר, מפלס מי התהום הולך ויורד. בעבר היית חופר בור מים לעומק 5-8 מ' ומוצא מים. היום חופרים בורות לעומק של 50 מ' ולא מוצאים מים. מטעי הדקל שעליהם פרנסתנו מתייבשים, אי אפשר לקיים גם חקלאות שלחין והתושבים עוקרים מכאן לערים הסמוכות, לכן קצאר בוזמילה נראה היום כמבצר רפאים.

אני הקפדתי לצלם את ביתו של אליהו שהיה עושה דליים מעור. ביתו נותר שלם כפי שהיה. חצר ביתו מקורה במרישי דקלים. היא נישאת על 2 עמודי דקל מתומנים. הערבי שנכנס לגור בבית החליף את עמודי הדקל בעמודי בטון, אבל דגם עמודי הבטון שומר בצורתו על עמודי הדקל. בריבוע שנוצר סביב העמודים, קרוע חלון. חדרים קטנטנים נשענים על החצר. הקירות היו מעוטרים בציורים נפלאים, בהם היו גם כוכים לאחסון. במפלס העליון היה חדר שאליו מטפסים באמצעות סולם. חדר זה מכונה בפי המקומיים בשם 'צריר', בו הם מאחסנים זרעים 'צרורים'. בחדרים התחתונים היו מאחסנים תמרים. חדרי השינה נמצאים תמיד בקומה העליונה או על הגג.

קברו של הצדיק ר' שמואל אבוחצירא - ארפוד

 

סיכום הביקור במלאחים של וויע'לאן, ארארא ובוזמילה

הראשון וויע'לאן, קצאר שעדיין מוקף חומה מכל עבריו ושער כניסה מרכזי לו בצד מזרח. מעניין שכל השערים שנצפו בשלושת המלאחים, פנו לכיוון מזרח והם בנויים באותו דגם. כל השערים הובילו לסמטה מזוגזגת שממנה התפצלו סמטאות הקצאר. טכניקה שאמורה לבלום את האויב העתיד לפרוץ לתוך הקצאר. אמצעי בלימה זה ננקט בתקופות הקדומות במהלך תכנון של ערים מוקפות חומה. ראו שער שכם הקרוע בחומה המקיפה את העיר העתיקה ירושלים. הכניסה דרך השער אל הסמטה הראשית יוצרת את צורת האות הלועזית - Z . בקצאר ארארא המוקף בשתי חומות הטכניקה הזו חוזרת על עצמה פעמיים.. בשער הכניסה לשלושת הקצארים נבנו ספסלי ישיבה שעליהם ישבו זקני הקצאר בהתוועדויות, בעת שלום ובעת מלחמה. גם היום משמשים השערים מקום התוועדות וישיבה לזקני הכפר, בעיקר בימות הקיץ. השער מהווה אגן ניקוז למשבים קרירים של רוחות הזורמות מהסמטאות הקרות - חוצה, או מחוץ לחומה פנימה. הסמטאות החשוכות והאטומות לאור משמשות כתעלות איוורור.

בפני המבקר בקצאר הקדום עומדות שאלות רבות: כיצד נבנה הקצאר, בשלבים? בבת אחת?

מי תכנן אותו? מתי נבנתה החומה ההיקפית? מי נשא בעול בניית החומה, השערים? האם היה גיוס של תושבי הקצאר לעבודה? איזה חלק נטלו היהודים בבניית הקצאר, או שהם באו להתגורר במוכן?

המלאח היהודי של וויע'לאן הנחשב לגדול במיוחד, נבנה לאורכה של החומה הדרומית. המלאח נשען על קיר החומה. החדירה של שבטים פושטים לא הייתה אף פעם דרך שערי החומה. במלחמות הבין שבטיות, הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לחדור לתוך הקצאר הייתה דרך בקע אותו פרצו בחומת הבוץ. מכאן יובן שתושבי קצאר וויע'לאן הציבו את היהודים שהיו ניטראלים במלחמות הבין שבטיות, כ'בשר תותחים' בסמוך לחומה. הבקעת החומה מדרום, היתה מובילה את האויב ישר אל בתי היהודים. ואולי בשל התפקיד הניטראלי שמילאו, הם הוצבו בכל הקצארים לצד החומה או בהתפצלות הראשונה היוצאת משער החומה. להערכתי, המיקום המיוחד הזה נועד גם להבדיל את היהודים מהאוכלוסייה המקומית ולאפשר להם ולאוכלוסייה המקומית לנהל אורח חיים עצמאי - דתי. במלאח של וויע'לאן יש שורה עוקבת של בתים, אבל מול שורת הבתים, כלומר, בצד השני של הסימטה, לא נבנו בתים. הבנייה הקיימת היום מול בתי היהודים התבצעה אחרי שיהודי המלאח עזבו אותו. בית הכנסת של המלאח נראה גדול במיוחד, כיאה למלאח שאכלס הרבה יהודים. הוא עדיין עומד על תילו. היום הוא משמש כמחסן עצים. למעט ספסלי בוץ שנותרו בו וגומחת ארון הקודש, לא נותר בו דבר המעיד על עברו כבית כנסת.

לגבי בניית הקצאר: ה'קבילה' - מטה השבט, נושא בנטל של בניית החומה והשערים. כל בית אב מפריש פועלים וימי עבודה. בתקופת ה'סיבה' - באין שלטון מרכזי, לא בנו בתים שנשענו על החומה כי חששו פן יקעקע האויב את החומה ויכנס ישר לבתי הקצאר. בתום בניית החומה, בתי האב בונים את בתיהם בתוכה. את קירוי הסמטאות מבצעים בעלי הבתים, כל אחד מקרה את תחום הבית הנשען על הסמטה.

יהודים שחיו במחוז התפילאלת, הצטיינו במלאכות שהיו אופייניות רק למחוז זה. אחת מהן היא ה-'טלאווה - מלאכת עשיית דליים מעור. סביר להניח שמקור השם 'דלי' בעברית הוא בכלי הקדום שהקדמונים היו מטליאים מפיסות עור ובאמצעותו היו דולים מים מהבאר. האות ט' התחלפה עם השנים באות ד'. צורתו של הדלי שעשו כאן המטליאים הייתה כעין קרן או שופר. צד אחד של הדלי היה מחודד וצידו השני רחב. לצד הרחב הם הכניסו טבעת עץ שחוזקה בצלב כדי שהוא יהיה פתוח לקליטת מים.. לשני הצדדים של הדלי חיברו חבלים שבאמצעותם העלו את המים מהבור. הבורות נחפרו בחצרות הבתים או מחוצה להן. עומק הבור היה תלוי בזמינותם ובעומקם של מי התהום. למרבה הפליאה, לא פגשתי את המלאכה הזו אצל יהודים שחיו בנאת הדראע. שהרי שתי הנאות התפילאלת והדראע, חיו על אפיקי נהרות שהזרימו את מימיהם מהאטלס הגבוה. בשתי הנאות התפרנסו מחקלאות שלחין וניהלו אורח חיים דומה. מדוע בתפילאלת נדרשו לדליי עור בעוד שבדראע לא היו כאלה?

שאלה זו ניקרה בראשי זמן רב, עד שיום אחד פגשתי מלצר שעבד במלון 'אסמה' הסמוך לריצאני. ושטחתי בפניו את שאלתי. המלצר אמר לי ש 'אידר' (ד' דגושה מאוד) בתשלחית פירושו 'חי תמיד' . מכאן גם נובע שמו של עמק הדראע- 'החי תמיד', כי הוא ניזון בדרכו ממעיינות רבים ואפילו כאשר מי הגשמים הזורמים מהאטלס וזרימת מי הפשרת השלגים נפסקים, הוא לא מתייבש, הוא ממשיך לזרום. בעוד שנהר הזיז הזורם בעמק התפילאלת, תלוי בחסדי שמים והוא אינו ניזון ממעיינות. מימיו מתייבשים בקיץ ובשל כך התושבים שחיו לאורכו הסתייעו בבורות מים שחפרו לשכבת מי התהום ונזקקו לדליים כדי להעלות את המים.

ה'בנאי' (בנייה) הייתה המלאכה השנייה שעסקו בה יהודי התפילאלת. היא הייתה נדירה במחוזות אחרים. יהודים על פי רוב, לא בנו את בתיהם. הם קבלו אותם מן המוכן. השייח'ים - מנהיגי הכפרים, הזמינו יהודים לגור בקרבם, ביודעם שמקום שיש בו יהודים, שורה בו הברכה. הם בנו להם את בתיהם ושיכנו אותם בקרבם. ישיבתם במגזרים חקלאיים, הייתה חיונית מאוד עבור האוכלוסייה המקומית. אי אפשר היה בלעדיהם. הם עסקו בכל המלאכות המסורתיות - משרוך נעל ועד ללהב המחרשה - שבן-הארץ נזקק להם.

במחוז התפילאלת אנו פוגשים לראשונה בעל מלאכה שנקרא 'בנאי' שבנה בתים גם ליהודים וגם למקומיים.

'קסאסה' – 'גוזזי צמר'. הייתה מלאכה רווחת באזור זה. יהודים היו עוברים מבית לבית כשהם מצוידים במספרי גז שנעשו מן הסתם על - ידי חרש ברזל יהודי. וגוזזים צמר מן הצאן.

 

מלאח תיע'דווין

נסיעה של 7 ק"מ ממרכז העיירה ריצאני מביאה אותי אל מלאח תיע'דווין השוכן בקבוצת הקצור של אלע'ורפא. תשעה במספר. המלאח שוכן בסמיכות למקום מגוריה של משפחת השורפה העאלווית. המשפחה אוחזת בשלושה רבעים של שטח הקצאר וברבע הנותר, נבנה המלאח. הכניסה הראשית המפוארת לקצאר, הייתה מדרום ונועדה לבני משפחת השורפה. היהודים נכנסו דרך שער שהיה בצד הצפון מערבי של הקצאר. בתי המלאח לא השתמרו. לטענת המקומיים, היהודים בקשו למכור את בתיהם למקומיים לפני שעזבו את המלאח. המקומיים לא היו מעוניינים בבתים אלא רק בעצים שקירו בהם את הבית. ומשעה שפירקו את העצים שנשאו עליהם את התקרה, הבתים החלו להתמוטט. לימים, גם משפחת השורפה נטשה את הקצאר, בשל התמעטות המים ונטישת האדמות החקלאיות. הם עברו לגור בעיירה ריצאני. ברבות השנים, גם בתיהם נהרסו. היום מתגוררת בקצאר רק משפחה אחת. המקומיים טוענים שהיהודים החלו לעזוב את המלאח בסוף שנות ה-40 והאחרונים שנותרו עזבו בתחילת שנות ה-60. חלקם עקר לריצאני, ארפוד וחלקם עבר לאלג'יר.

בית הכנסת של מלאח תיע'דווין, אף שנהרס ברובו, המעט שנותר ממנו מעיד עליו שהיה גדול ומפואר. שטחו 8X10 מ'. בלבו ארבעה עמודים מתומנים שנשאו עליהם שש קשתות. התיקרה התנשאה לגובה של חמישה מטרים. בקירות שנותרו יש גומחות להדלקת נרות. הכניסה לבית הכנסת היא ממזרח וייתכן שארון הקודש היה בגומחה מזרחית ששרדה. התקרה הייתה מקורה במרישי דקלים. מתחת למדרגות שהובילו לבית הכנסת יש חדרון קטן שבו אחסנו את המיטה של הנפטר. למרבה הפלא, היא נותרה שם עד עצם היום הזה.

החלק המרתק של המחקר בתיע'דווין מוביל לקשר הברור שבין המלאח הנוכחי למלאח האם העתיק 'גושן' השוכן כשני ק"מ דרומית לקצאר אלגראווה. שם, סמוך לקצאר, קברו היהודים את מתיהם. כשהחלו בתי הקצאר להתמוטט והייתה סכנה לחיי דייריהם, הקאיד של איית מרע'אד, מולאי עבדל מאלק בן מולאי איסמאעיל ממכנאס, החליט - מטעמי הגנה וביטחון - לאחד את תושבי הקְצוֹר המתמוטטים ולבנות לכולם קצאר גדול. וכך עברו היהודים של 'גושן' לקצאר תיע'דווין. אבל הם המשיכו לשמור אמונים לבית הקברות הישן שבו היו קבורים אבותיהם במרחק של ארבעה ק"מ ממלאח תיע'דווין. המקומיים מכנים אותו בשם 'בית הקברות היהודי של אלגראווה'.

 

בית הכנסת של מלאח תיע'דווין

 

לבית הקברות העתיק-חדש של אלגראווה נוסעים כשני ק"מ עד קולג' אלע'ורפא החדש. הגישה אליו בדרך עפר קשה ולא מסומנת בין גובלי הערוגות. נוסעים עוד שני ק"מ עד קצאר אלגראווה ומשם עוד כקילומטר וחצי דרומה עד לבית הקברות. בהגיעי לבית הקברות, נכונה לי אכזבה. שום דבר לא העיד על כך שהשטח היה פעם בית קברות יהודי, למעט העדות של האינפורמנט מוחמד בן חמד מקצאר גראווה.

במפגש עם שני אינפורמנטים מקומיים: בן עבדאללה קמוני בן 80 מקצאר אל ג'דיד ועם מוחמד בן חמד מקצאר אלגראווה, הם סיפרו לי אודות היהודים שהתגוררו כאן:

 

משה ווילד שלמה - היה סוחר, איש גבוה, עבר לארפוד

איצ'חאק - בורסקאי - מעבד עורות. היה מתקין רסנים ואוכפים לסוסים

אימו - דלאיווי - הזקן שבחבורה, הגיע ממלאח בוזמילה

משה ווילד בואוטידה - היה חייט תופר ג'לאלב ו סילהאם

שלמה נוקרא מוויע'לאן, היה צורף לפי שמו

שיח' - המנהיג היהודי- צורף שמייצר צמידים

יוסף לוי – סוחר, לאישתו קראו עישה

מח'לוף - קסאס- גוזז צמר. ילדיו עברו לאלג'יר

משה - זקן מאוד שהיה ארבאט, מתקן קדרות חומר

באלה- היה ה'חזאן' - שוחט, מלמד

בבית האחרון שנותר כאן לפליטה בקצאר גר מולאי אלע'אלי.

 

בביתו של האינפורמנט עבדאללה קאמוני מקצאר אל ג'דיד, בחדר האירוח שלו שבמפלס העליון יש תקרה מצוירת מדהימה שצוירה על ידי יהודי בשם יהונתן. יהודי שחי באלקנדסה ליד קולומבשאר, בימיו של המלך מולאי חסן הראשון ומקצועו היה צייר תקרות. הוא היה חבר של אביו. הגיע לתיע'דווין לבקר את משפחתו וצייר לאביו של עבדאללה את התקרה.

 

בית הקברות היהודי של תבועצאמת והתיישבות יהודית בתבועצאמת.

בית הקברות היהודי של תבועצאמת שוכן על אם הדרך וויע'לאן תבועצאמת, לימין הדרך. המקומיים קוראים לו 'קבור אליהוד'. נסיעה של שבעה ק"מ ממרכז העיירה ריצאני, עד לקולג' החדש של תבועצאמת. בית הקברות משמש היום כמגרש כדורגל לילדי תבועצאמת. הוא מוקף בעצי איקליפטוס. שטחו כ – 70X 80 מ'. אין שום סימן ואות להיותו בית קברות, למעט שקע באדמה של קבר ששקע בצד הדרום מזרחי של המגרש. במקום זה קברו את מתיהם היהודים של המלאחים בוזמילה, וויע'לאן, ארארא ותושבי תבועצאמת הקדומים. האינפורמנט חאג' עלי מתבועצמת שעבר את גיל ה-90, זוכר מעט יהודים שגרו בתבועצאמת.

 

איגו - חדאד, חרש ברזל הגיע מארארא

דאוד - חדאד

שמעון - ארבאט מתקן קדרות מחימר

חנינה - תופרת בגדים

אליהו - מתקין דליים מעור

חסיבה - תופרת בגדים

אביו של איגו היה החזאן של היהודים

 

הסימטה שבה גרו היהודים נקראה 'אולאד אלח'ייאר', זאת הייתה הסמטה ראשונה ימינה מיד אחרי הכניסה דרך השער הראשי.

כיוון שהם היו מעטים, ולא היה להם מניין, הם היו מתפללים בארארא. הם עזבו את תבועצאמת לפני האיסתיקלאל - (עצמאות מרוקו).

 

מלאח מזגידה

מלאח מזגידה שוכן שישה ק"מ צפונית מזרחית לריצאני. המלאח ממוקם בתוך קצאר אותו בנה מולאי איסמעיל ונחשב לקצאר האחרון שנבנה בחבל התפילאלת. מקור שמו במילה הערבית 'אזגאד' – נולד, נוסד, המציינת שהוא אחרון הקְצוֹר שנבנה בתפילאלת. המלאח עצמו קטנטן. הוא משתרע על שטח רבוע של 40X 40 מ'. האינפורמנט חאפד אל מהדי בן 70 שנה ומעלה ערך לי סיור מקיף במלאח והראה לי בית אחר בית.

 

מעיר (מאיר) - מוכר כתאן

אל חזאן שמעון - שוחט וחזן.

אל חזאן אנקיירי - צורף

אימו - איש פעלתן שהיה מוכר תמרים וגם מכין מהם 'מחייא' - עראק בחצרו. האינפורמנט מציין בערבית ש'לאבאס עְלִיהּ', כלומר, מצבו הכלכלי היה טוב. הוא היה הבעלים של שלושה בתים במלאח.

שלמה - תקרת ביתו הייתה מעוטרת ומצויירת - היה פלאח

אולאד אל חזאן - אביהם מת והותיר שני ילדים שעקרו לאלג'יר

סבינגאת - היה מתקין דליים, בנו נקרא מאיר.

 

אח"כ בא בור המים הנשען על ביתו של סבינגאת. הבור שימש גם כמקווה טהרה. "אם הייתה חתונה" אומר מהדי "היו יורדים במדרגות לבור המים וטובלים". לא יכולתי להיכנס אל הבור כי הירידה אליו הייתה חסומה בדלת נעולה.

 

יחיא ארגאווזי - היו לו גמלים והיה פלאח

סאטור - היה לו בן גבוה ורזה מה שהעניק לו את השם, היה מוכר בביתו סוכר ותה

רחל - אישה זקנה שהייתה תופרת בגדים

שלמה - חייט

שמיען אנקיירי - איש רזה שהיה צורף בכסף.

 

עיטורי המגדל של מלאח מזגידה

 

סמוך לביתו של שמעון (שמיען?) היה בית הכנסת, זקנה יהודיה בשם הבישה הייתה מטפלת בו. בית הכנסת קטן מאוד, מתאים לקהילה הקטנה שחיה במלאח. היום, הוא חצוי לשניים, נותרה בו רק גומחה אחת בפאה הצפון מזרחית שבה היו מאחסנים ספרים.

 

אישו סקאק - אחיו סאלי, היה סנדלר ופלאח

משה אנקיירי - היה צורף היה לו בן בשם הנא

עזו בינת משה - אישה שתפרה ג'לאלב ו תצימיראת

 

יהודי מלאח מזגידה קברו את מתיהם בבית הקברות של מנצוריה. אל מהדי זוכר את הבאבא סאלי מבקר את יהודי המלאח.

 

 

 

בית הקברות היהודי של מנצוריה

הוא נחשב לבית הקברות העתיק ביותר בחבל התפילאלת. בהנחה שמנצוריה הייתה העיר המדברית הקדומה ביותר שנבנתה בחבל זה. הוא שוכן צפונית למלון 'אסמה' מעברו השני של הכביש המוביל מריצאני לארפוד ובמרחק של כחצי קילומטר מהמלון. כדי להגיע אליו עם רכב ארבע על ארבע, יש לנסוע עד למזגידה כשישה ק"מ מריצאני. ומשם להמשיך מערבה לעבר מנצוריה, קצאר קדום שגרו בו יהודים בעבר. משם עוד כשלושה ק"מ עד לבית הספר התיכון החדש השוכן מערבית למנצוריה. משם יורדים לוואדי, חוצים אותו רגלית ומטפסים לבית הקברות. תחומו של בית הקברות הוא מקו בית הספר התיכון בקו מלבני כ- 150X 80 מ' על פני השטח פוגשים במתחמי קברים ובטיח האדמדם שכיסה אותם. רובם נהרסו בצוקי העיתים, גשמים, גאות של הוואדי.ודרך שחצתה את בית הקברות והובילה לעבר בני מחמד וסיפא.

 

עיטור מעל הכניסה לבית יהודי במלאח היהודי של ריצאני

 

המצבות העתיקות ביותר נמצאות בחלק הצפוני של המלבן וגילם נאמד ב-450 עד 500 שנה. בבית הקברות הזה נקברו היהודים שחיו באלמנצוריה. לימים הם עקרו למזגידה, אחיאתן וסיפא. אבל הם שמרו אמונים לבית הקברות הזה והמשיכו לקבור בו את מתיהם. ברבות השנים, יהודי מזגידה המשיכו לקבור במנצוריה, אבל יהודי מלאח אחיאתן והמלאח החדש של ריצאני קיצרו את הדרך וייסדו בית קברות חדש ב'אלעמרה', מרחק של קילומטר מהמלאח. כך שגילו של בית הקברות של אלעמרה אינו צריך לעלות על 200-150 שנה.

בחיפוש קפדני שערכתי בשטח בית הקברות, גיליתי שברי אבנים ועליהם כתב עברי. הציון העתיק ביותר שמצאתי על פני השטח היה בן 375 שנה. כיוון שאבנים לא היו בנמצא באדמת הטין המקיפה את בית הקברות, היהודים לא התפנקו ביחס לגודלן, יופיין או רכותן של האבנים עליהם חרטו. איכות הכתיבה או החריטה הייתה טובה, לעיתים מרושלת ולא ביד אומן. פגשתי נוסחים אחרים של כתיבה שלא היו מוכרים לי. בולטות כאן המילים 'העלוב', 'לבריאת עלמא' ו'ליצירה'.

אני רואה לנכון להביא כאן מעט ממה שמצאתי כתוב על אבני המצבות, כי, להערכתי, גם בית קברות זה ימחק מהעולם אבל התיעוד הזה יישאר אולי לנצח.

 

אבן מצבת א'

עגלגלה, אינה מעובדת ושקע בתוכה, כותרה כ- 13 ס"מ ועליה חרוט:

זה קבר הכשר

העלוב ר' אברהם

בר יעקב נפטר לע (לעולמו)

בשישי בשבת י"ג לירח

תמוז שנת השצ"ח (1618)

לבריאת עלמא

ת נ צ ב ה

 

אבן מצבת ב'

גודלה 7X 12 ס"מ, שבורה ועליה חרוט:

זה קבר משכיל הנבון

הכשר ר' מכלוף בן שמואל

תדעי נפטר לב'ע (לבית עולמו) יום

ה' ט' ימים לחדש

חשון משנת [... ]

 

אבן מצבת ג'

מבזלת שחורה, לא ברור איך הגיעה לכאן 20x10 ס"מ ועליה חרוט בכתב יפה

זה קבר הזקנה

הכשרה רנה בת

משה בן יתאח

נל"ע יום א' ג'

סיון התטל (1670)

נע (נשמתה עדן)

 

אבן מצבת ד'

אבן שבורה מעויינת ועליה חרוט:

של מעלת

מכלוף בן מאמאן

תמ שנת תבא

ה יש' עמהן

 

אבן מצבת ה'

חלוק שטוח, שבור בחלקו העליון, אליפטי במקורו ועליו חרוט:

זה קבר השם

הטוב הכשר

ר' מכלוף ן עסור

ן יתאח ן נע לבע

יום א' בשבת כ (או ב')

ימים לח תמוז

שנת התעו ליצי

תנצבה

 

אבן מצבת ו'

חלוק נחל שטוח ועליו כתוב

זה קבר העלוב

הנפ בקש מסעוד

בן משה בן חיון נע

לבע יום שישי

שנת התקה

לינ' ת נ צ ב ה

 

האינפורמנט עלאל בן עאבד סיפר לי שהוא זוכר את היהודים מבקרים בקבר של צדיק שהיה בבית הקברות של מנצוריה. מתחם הקבר הזה זוהה על ידי, במת הקבר מוגבהת ובולטת על פני השטח. לא ברור מי הוא היה. הוא מספר על יהודים בתקופתו שהיו נושאים את מיטת הנפטר וצועדים כשני קילומטרים מהמלאח, הערבים שנעו על ציר ההליכה שלהם היו חומדים לצון ואומרים את ה'שהאדה' ואז היהודים היו מורידים את המיטה מעל כתפיהם. אסור היה ליהודים לשאת את המיטה כשברקע הערבים היו קוראים את השהאדה. וכך הערבים היו מתעללים ביהודים. בשל הסיבה הזו יהודי המלאח של ריצאני ומזגידה הפסיקו לקבור במנצוריה.

 

חומת העיר האגדית סיג'ילמאסה

 

התיישבות יהודית במנצוריה

כל מה שייכתב כאן מבוסס על ראיון שערכתי עם האינפורמנט עלאל בן עאבד אל רחמאן שהיה בן שמונים שנה ומעלה.

לדבריו, באלמנצוריה התקיימה ההתיישבות העתיקה ביותר בתפילאלת, אחריה באה תבועצאמת ואחריה העיר סיג'ילמאסה. להערכתו ולפי מסורת אבותיו, מנצוריה נהרסה שלוש פעמים. במנצוריה, מספר עלאל, נותרו כמה מבנים עתיקים שקשורים לעיר הקדומה ולסוחרים היהודים שחיו בה כמו 'דאר סרוג' שבו החזיקו את הסוסים, 'דאר זעפראן' שבו מכרו את התבלין ורחבת 'סוק אלעאם' - שוק של פעם בשנה שנערך בעיר. היהודים האחרונים שחיו באלמנצוריה היו:

 

שלמה - בעל זקן, היה מתקין דליים מעור.

ווילד אלעווינה - היה חדאד - חרש ברזל.

בראהים - היה מתקן קדרות בישול שנסדקו, הוא זוכר אותו נושא שק על גבו והולך רגלית מקצאר לקצאר. מעטים היו העטארים שהיו להם חמור או פרד, רובם היו מתנהלים ברגל.

 

ולסיום הוא סיפר לי את האגדה על חורבן העיר מנצוריה: מספרים על סולטאן אחד שמלך במנצוריה שהיה לו בן עריץ וחזק. יום אחד יצאה אישה ממנצוריה יחד עם בנה הקטן כדי להשקות את שדותיה. הוא החל לחזר אחריה, אבל היא לא נענתה לו, ברוב כעסו הוא שיסה את כלבי הסלוגי שהיו ברשותו בבנה הקט והם טרפו אותו לעיניה. המואזין שעלה למינארט המסגד כדי לשאת את תפילתו, צפה מרחוק במעשה הזוועה. הוא התרגש בתפילתו ובמקום לומר: "סבאח ואלילאה אל חמד" אמר: "סבאח ואלילאה ח'לאת", ואז רעידת אדמה קשה הרסה את העיר כליל ולא הותירה בה אבן על אבן.

 

בית הקברות של מלאח אלגלגלה

 

מלאח אלגלגלה ואולאד חוסיין בסיפה

בקצאר סיפה, אני פוגש לראשונה מלאח ועוד מלאח השוכנים זה לצד זה כשחומה מפרידה ביניהם. הם היו פעם מלאח אחד, אלא שהמקומיים מספרים שבימיו של הקאיד בריק בל מכי, בימי הסיבה - כשלא היה שלטון מרכזי והשבטים נלחמו אלה באלה. השליט אשר שלט אז באזור התפילאלת היה חמד זרבה. הוא החליט להפריד בין שתי החמולות שגרו בקצאר סיפה, אולי עקב מחלוקות שנתגלעו ביניהם וגרמו לשפיכות דמים. חמד זרבה העניק לחמולת אולאד חוסיין שלוש חמישיות משטח הקצאר ולחמולת אלגלגלה שתי חמישיות הנותרות. כדי להפריד בין הכוחות נבנתה חומה שהפרידה ביניהם. ומה קרה ליהודים המסכנים שנפלו קרבן לקרבות שהתחוללו בין שתי החמולות? בחלוקת הקצאר החליטו שכל יהודי הולך אחרי נותן החסות שלו, וכך התפצלו יהודי המלאח. מרביתם עברו לחמולת אולאד חוסיין הגדולה ומיעוטם לחמולת אלגלגלה. אני משער שמהלך זה היה קשה ליהודים שחיו כקהילה מגובשת שלפתע נאלצה להתפצל. מצב זה נמשך עד להחלת השלטון הצרפתי בחבל התפילאלת. הם המשיכו להתגורר במלאחים נפרדים, אבל הנגישות ביניהם הייתה קיימת.

היהודים שגרו בשני המלאחים היו:

 

חאכי ושני בניו מאיר ושמעון - סוחרים, 'לבאש עליהום' (מצבם הכלכלי היה טוב)

אולאד חיון - נגרים

אולאד חרורה - סוחרים

אישו- ח'ראז - סנדלר

חאכי ווילד עזאר - חדאד - חרש ברזל

הנא חאכי - קונה עורות, תמרים וסוחר בהם

בח'א - אנקיירי - צורף בכסף

ענינא - פלאח ובנאי

אולאד שראט - מקיזי דם ופלאחים

אולאד איצחק - כתאן - סוחרים בבדים

אולאד משה - סנדלרים וסוחרים.

 

בית הכנסת נמצא סמוך לביתה של רחמה ושל חאכי ווילד עזאר. תקרתו נישאת על שני עמודים מתומנים, הם וגומחת ההיכל נותרו בו לפליטה.

 

בית הקברות של מלאח אלגלגלה ואולאד חוסיין

חוצים את וואדי זיז הזורם במערבו של הקצאר. מרחק הליכה של קילומטר אחד ומטפסים לעבר הגדה השניה. חלק משטח בית הקברות משמש היום כגורן תמרים. הקברים הסמוכים לגדת האפיק נראים כחדשים, והרחוקים כקדומים. גל אבנים בין שלוש-ארבע שורות, יוצר את מסד הקברים. על המסד שכבות של טין. למראשות הנפטר ולצד מערב, נתמכת אבן ציפחה בין שתי אבנים ועליה ציון הנפטר. שטחו של בית הקברות הוא 60 x 80 מ'

בין האבנים שנמצאו כתובות :

1

נלב"ע ר' דוד בן

אברהם הן אתח מאן

יום ראשון בשבת שמונה

ימים לחודש טבת ש'

התריג ליצירה

תנצבה

2

ציון גדול 40x 20 ס"מ. אבן ציפחה הציון לא ברור במיוחד

גל הזה ועדה

מצבה זאת מצבת

קבורת ר' יעקב בן מרדכי

הן אל - ע שנלב"ע חיים לכולנו

ולכל ישראל שבק ביום

חמישי בשק שבעה ימים

לחודש אדר שני

ליצירא תנצבה זללהל

אכי"ר

3

אבן בגודל 15x 35 ס"מ חרוטה יפה ובה כתוב:

נלב"ע ר' אברהם בן

יחיא ה"ן עבו יום רביעי

בשבת חמשה ימים

לחדש שבט שנת

התרכד ליצירה תנצבה

אכיר

4

ליד גל גדול נמצאה אבן משולשת, כנראה של צדיק ועליה כתוב:

זה הקבר של החכם השלם

הותיק החסיד העניו כהה"ר יצחק

...... כה"ר יעקב בן שמחון נע

נלבע לבע ביום שלישי בשבת

ששה ימים לחדש תשרי

שנת התקעו ליצירה

תנצבה

מלאח ג'ביל

למלאח ג'ביל הגעתי לעת ערב. שם פגשתי חבורה של יושבי קרנות נשענים אל הקיר. הנבחרת המובחרת של המבוגרים כשהם אוחזים בידיהם ענפי דקל ומרחיקים מעליהם את עדת הזבובים המרחפת מעליהם. אני מתיישב ביניהם, משוחח ושואל. כמה חשדנות יש במבוגרים הללו! מן חשדנות המהלכת אימים על הקצאר כולו. המבוגרים לא פותחים את הפה שלא לצורך. הם תוהים מה מחפש זר זה בקרבנו. ואולי היהודים מתכוננים לחזור, ומה פתאום שנמסור לו את שמות היהודים שגרו כאן במלאח. עוד יגידו שאנחנו מוכרים את המלאח תמורת בצע כסף. והזקנים הללו, עוד ידברו שנים אודות הזר שבא לרשום, לקנות ולמכור. מכל מקום, יושבי קרנות אלה דחו אותי, נפרדתי לשלום ועם שהלכתי קרא לי מישהו מהחבורה והראה לי זקן שיצא מפתח ביתו כדי להצטרף ל'פרלמנט' יושבי הקרנות. הוא התגלה כזקן חביב ונבון ואני והוא ישבנו ושוחחנו על ההתישבות היהודית בתפילאלת.

ביחס לג'ביל הוא אישר לי את השערותי: "בג'ביל, עברו יהודים, לא ברור מתי, עובדה שסמטה מסמטאות הקצאר נקראת עד היום בשם 'דירב אליהודי' - רחוב היהודים. ומכאן להערכתו עברו היהודים לסיפא ( גלגלא ואולאד חוסיין) למזגידה ולמלאח של ריצאני.

 

השער של מלאח ג'ורף

 

מלאח ג'ורף

הכניסה אל מלאח זה, ממרכז העיירה ג'ורף. המרחק מארפוד עד לכניסה אליו כשמונה עשר קילומטרים. המלאח, להערכתי, בן שבעים או שמונים שנה. טרם נבדק היכן היה מלאח הישן ובית הקברות הקדום.

בפגישה שהייתה לי עם אינפורמנט מקומי, שהוא גם במקרה מלמד דרדקים מקומיים במה שהיה בעבר בית המדרש היהודי - או בית הספר שנשען על בית הכנסת, הוא סיפר לי שהמלאח היהודי הישן של ג'ורף נשטף בשיטפון גדול ונבנה מחדש בתקופת הפרוטקטוראט הצרפתי במקום אחר רחוק ממקום הזרימה של ואדי ג'ורף. המלאח הקודם היה בנוי ליד מקום שנקרא סוויהלה. בית הקברות היהודי העתיק שלהם שכן בבלאד לגארה. השיטפון אירע קצת לפני למעלה משבעים שנה (בסביבות 1928). האינפורמנט זכר שני יהודים שגרו במלאח, האחד משה וואלד לחזן שגר ליד שער המלאח ועסק במכירת כתן (בדים) והשני חאקי, גם הוא סוחר בדים והוא ציין בערבית 'לבאס עילהום'.

בית הכנסת ובית המדרש נותרו שלמים. העמודים שתמכו את תקרת בית הכנסת, מתומנים, מעוטרים בבסיסם ובכותרת התומכת את הקשת.

 

בית הקברות היהודי של ג'ורף

שוכן מתחת לג'אבל מונקרארה או אלקודיה, מערבית ליישוב ג'ורף, מתחת לדיונת החול הנשענת על הקודיה. כשני קילומטרים מזרחית למלאח היהודי. בבית הקברות קבורים להערכתי כמאה נפטרים. בין אבני המצבה הבודדות נמצאה אחת שלימה והיתר היו מנופצות. על אבן צפחה שגונה שחור, מצאתי כתוב:

 

עד הגל הזה

ועדה המצבת הזאת

של הנלב"ע מסעוד

בן שלום... [מחוק]

התרפ"ו לפ"ק

 

הקבר הוא בן 73 שנה (1925) השנה שלהערכתי התרחש השיטפון שבו נמחקו המלאח ובית הקברות היהודי העתיק.

אבן מצבת שנייה שבורה במחציתה ועליה כתוב:

 

עד הגל הזה

ועדה המצבת

הזאת שת' נלב"ע אב [ברהם?]

בן יעקב נ'ע (אביטבול או אביטן)

ש'ק י'ז לח' (שם החודש מחוק)

תרצ"ב (1932)

 

מלאח מעדיד

בקצאר מעדיד, גרו לפי דבריו של עסאס-השוער של קצאר מעדיד היהודים הבאים:

 

איגו - חדאד (חרש ברזל)

בח'א - נג'אר (נגר)

סלימאן - היה מתקין רובים ומעטר אותם.

ברהם וווילד בחָ'א - בנאי,

ברהם בוהלאלא חזן ובנאי,

בריהמון - סוחר שלום - צורף בזהב וכסף,

מכלוף וווילד בי'ח - נגר,

אחיו יעקב - נגר,

אולאד הרון - סוחרים,

מסעוד - פלאח שהיו אדמות בבעלותו.

יעקב - נגר,

מכלוף וןווילד עישא - סוחר,

ברהם ואחיו בחָ'א - בנאים,

הווירין - הרון - ארבאט.

 

בית הכנסת של מלאח ג'ורף

 

האיפורמנט מספר שבשנות השלושים, החלו היהודים לעזוב את המלאח ולעבור לארפוד. אלה שנותו בו, עלו בשנות הששים לארץ. לכל יהודי שגר במלאח, היה 'נותן חסות מקומי', וזו הפעם הראשונה ששמעתי על חמולות שנתנו חסות ליהודים. שלושת החמולות המרכזיות במלאח מעדיד שהעניקו חסות ליהודים היו: אלעבאדלה, אלמקאבר, ויתוע'ייאן.

 

בית הקברות של מעדיד

רובו הרוס בשל שיטפונות. על חלקו הערבים בנו גרנות, אך מזהים היום מתחמי קברים. לא נמצאה בו אף אבן כתובה. שטחו בערך כארבעה דונם. הוא שוכן ליד אלרמלאת בו עאיש על הגדה הצפונית של ואדי זיז.

 

מלאח זריגאת

שוכן כ-26 קילומטרים מזרחית לארפוד וכ-45 קילומטרים דרומית לקצאר אסוק נשטף ב-1965. המוקַּדָּם, סיפר לי שהוא זה שהעיר את התושבים לקול שאון המים והוציא אותם מתוך בתיהם וכך ניצלו. הוא זוכר את היהודים שגרו כאן והוא מונה אותם אחד לאחד:

 

אישו עלו - סקאק (יוצר כלים מכסף) אחרון היהודים שעזב את המלאח.

בראהים בל ח'לה - בעל חנות.

דאוד בן סעדיה - בעל חנות.

יוסף בן יחיא - נגר, יוצר דלתות וארונות.

משה ווילד קריקש - מקיז דם.

עלא - נגר

בראהים מאיית יוסף - סוחר בסוכר ותה.

איגו ווילד מרימה - סוחר.

ווילד ארוויביז - סוחר.

בן שושו - מקיז דם.

יוסף - היה חזן ובנו הנגר.

חזן בו סמטה - היה מגיע מארפוד ושוחט ליהודי המלאח.

ווילד אמסיעד - בנאי.

 

בית הקברות של זריגאת

הוא שוכן סמוך למבנה הרוס אשר שימש כחוות השבחה של פרכות ועגלים. הוא הרוס עד היסוד והמקומיים נוטלים ממנו אדמה לבניית בתיהם ובכך הם חושפים את הקברים עד יסודם ללא כל נקיפת מצפון. ילדים שהתקהלו סביבי הביאו לי אבן מצבה אותה ניפצו יום קודם לכן ובעבודת פאזל הם שבו וחברו את החלקים זה לזה. ועליה היה כתוב:

 

זאת מצבת היקר

משה בן יהודה הן

אליקים שנלס"ע יום ששי

מראות בצדק לפ"ק

בש"ק עשרים לחו' ניסן שנת

תנצב"ה (126 שנה)

 

על אבן שנייה שהובאה על ידי הילדים היה כתוב:

 

זאת מצבת קבורת

היקר יחיא בן יוסף הן

אביטבול נלב"ע ביום

ששי בש"ק יט לחודש

מר חשון שנת התרל"ב תנצב"ה (1872)

 

סיכום

בניגוד לדעות הרווחות אצל חוקרים הטוענים שההתיישבות היהודית במרוקו הייתה לאורך חופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ההתיישבות היהודית במרוקו שהחלה לאחר חורבן הבית הראשון, התבססה להערכתי בנאות המדבר של הסהרה, בוואדי דראע וּוואדי תאפילאלת. עדות לכך מצאתי בבתי קברות יהודיים שהיו פזורים בדראע ובתאפילאלת והתאריך הקדום ביותר המופיע על כמה מצבות שנמצאו בקצאר אסוק היה שנת ט"ל.(1279) ואילו בשאר בתי הקברות הפזורים ברחבי מרוקו, התאריך הקדום ביותר לא עלה על ארבע מאות שנה. היהודים שהגיעו למרוקו אחרי חורבן הבית הראשון היו בעלי מלאכה מסורתיים שמלאכתם נדרשה על ידי פלאחים מקומיים: חרשי ברזל וחרשי עץ שהתקינו מחרשות וכלי עבודה. בנאים - שסייעו בבניית בתיהם של המקומיים, וכן סנדלרים, רצענים, מעבדי עורות וצורפים בזהב, כסף ונחושת. האזור שבו התקיימה החקלאות העתיקה ביותר במרוקו היה וואדי דראע ומאוחר יותר התפתחה חקלאות שלחין לאורך וואדי תאפילאלת. מן הסתם, רוב עובדי האדמה התרכזו לאורך נאות המדבר הללו והיהודים שהגיעו אחרי החורבן, הוזמנו על ידי מנהיגי השבטים הבֵּרְבֵּריים לבוא ולחיות בקרבם ובכך הם מלאו את החלל שהתאפיין בביקוש עז לבעלי מלאכה מסורתיים שסייעו לקידום החקלאות באזורים הללו. כיוון שהיהודים ידעו גם קרוא וכתוב, וגם לחשב חשבונות, הם הפכו לימים לסוחרים ששינעו סחורות אל הערים הגדולות. כיון שנאות המדבר הללו היו סמוכות לליבה של אפריקה, היהודים עסקו גם במסחר בתבלינים, במלח, ובמתכות יקרות. העיר ריצאני הנחשבת לבירת חבל תפילאלת יושבת על שרידיה של העיר האגדית סיג'ילמאסה שהייתה עיר ואם קדומה בלב הסהרה המרוקאית שבה חיו גם סוחרים יהודיים שניהלו את שיירות המסחר הקדומות שנעו ממדינות אפריקה למרוקו. מדרך הטבע, חבלי הסהרה הדרומיים היו מנותקים מהשלטון המרכזי ונוהלו על ידי מנהיגי שבטים שנלחמו אלה באלה והיהודים מצאו את עצמם כמיעוט חסר ישע שלא נקט צד במלחמות האלו. מכיון שכך הם נדרשו לנותני חסות מקומיים שהבטיחו את שלומם וקיומם בעתות מלחמה. באין שלטון מרכזי, כששבטים נהגו לפשוט זה על זה, מנהיגיהם נאלצו לבנות מצודות מבוצרות שנקראו לימים בשם קצאר, או ברבים קְצוֹר. המצודות היו בנויות מלבני בוץ. מנהיגי השבטים בנו ליהודים רובע בתוך הקצאר שהעניק להם שלווה וביטחון. גם בהתנהלות של היהודים במרחב הפתוח ובתנועה שלהם כסוחרים ובעלי מלאכה בין המצודות הם נדרשו להגנה מנותן החסות שלהם. ולא אחת התרחשו מלחמות בין השבטים על הרקע של פגיעה ביהודים שנעו בתום לב לרגל מסחרם. המלחמות שהתנהלו בין השבטים וחסרונו של שלטון מרכזי גרמו ליהודים לחיות בקרב האוכלוסייה המקומית, להתערות בה ולספוג את תרבותה ואורחות חייה. בשמחות ובאירועים משפחתיים שבטיים נטלו היהודים חלק מלא בשירה ובריקודים (אחוואש). יהודים מטעמים כלכליים בחרו להתגורר באזורים חקלאיים וזו הסיבה לכך שההתיישבות היהודית באזורי הדראע והתפילאלת נחשבת לצפופה ביותר בכל רחבי מרוקו.

 

 

חתן וכלה בארפוד 1935 צילום בזנסנו - אוסף פול דהן

1 כל הצילומים הם מאת מחבר המאמר

2 רבי דוד אביחצירא הי"ד

הדפסהדואל