למה הסתירו מאתנו את משמעות המִימוּנָה

 



למה הסתירו מאתנו את משמעות המִימוּנָה

ד"ר יגאל בן־נון,ƒcole Pratiques des Hautes ƒtudes



אנו יכולים לשחזר במידה רבה את מקורם והתפתחותם של חגים ומועדים המוזכרים במקרא. אין כך הדבר לגבי אירוע דוגמת המִימוּנָה, שנחוג רק בקרב יהדות צפון-אפריקה, ושמקורותיו נשכחו לחלוטין. הבלשן אהרון ממן ערך בזמנו סקירה מפורטת של כל הגירסאות הנפוצות לגבי מקורותיו של אירוע זה, ניתח אספקטים לשוניים הקשורים בשמו ואף נקט עמדה אישית לגבי מהותו.i רוב המחקר בנושא זה התמקד באספקטים הפולקלוריים והאתנולוגיים של החג ובצורות שונות של קיומו בקהילות יהודיות אחדות.ii ח"ז הירשברגiii ויששכר בן-עמיiv היו מחלוצי המחקר בתחום. בשנת תשל"ב (1972) פירסם החוקר יצחק איינהורן מאמר ב"תרביץ" בו הציע לראשונה גירסה לגבי מקורותיו בספרות הרבנית על סמך כתבי יד שהיו ברשותו.v המאמר כמעט ולא זכה להתייחסות, אך יש לציין שח"ז הירשברג שינה את עמדתו בעניין, כנראה בעקבות פירסום המאמר.vi מאמר זה מסתמך על מחקרו של איינהורן ומרחיב את היריעה לגבי מקורותיו על פי ניתוח אספקטים אחדים בדרך חגיגתו, ומשווה אותו לתופעות אוניברסליות דומות לו במקרא, ביהדות ובתרבויות זרות, עתיקות וחדשות. מחקרו של איינהורן אינו עוסק בכל האספקטים הפולקלוריים והאנתרופולוגיים של החג שאינם רלוונטיים למקורותיו הראשוניים. הוא חוקר רק את מקורותיו על פי התייחסות דיאכרונית של מהותו, כתופעה אנושית, אוניברסלית ואת היקרויותיו בספרות הדורות.

על מנת להתחקות אחר המִימוּנָה ומקורותיה, עומדים בפנינו מספר מרכיבים שעלינו לנתחם ולהסיק מהם מסקנות. הכוונה בראש ובראשונה לשם החג, לברכות ולשירים הקשורים אליו, לשולחן הערוך בליל החג ולהליכה למקור מים ביום שלמחרת. ניתוח שיטתי של נתונים אלה יוביל אותנו למסקנה שלמסורת זו מקורות עתיקים המתחברים לקטגוריה אחת של אמונות עממיות אוניברסליות, עליהן אעמוד בהמשך. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שלמקור זה נתווספו עם הזמן אספקטים חדשים, לא פחות חשובים, שבחלקם קשורים לסמיכותו של האירוע לחג הפסח. אספקטים נלווים אלה שימשו בידי חוקרים אחדים מקור מוטעה לקביעת מהותו של המנהג ולשוות לו מקור המעוגן במסורות יהודיות נורמטיביות.

אתחיל במנהג שהיה מקובל בקהילות היהודיות במרוקו באסרו חג פסח. ביום זה, יום המִימוּנָה, נהגו ללכת למקור מים (חוף הים, מעיין, נחל, או באר). לפי עדויות רבות, משפחות שלמות נהגו ללכת בשעות הבוקר לים וטבלו בו את רגליהן.vii מנהג זה היה מקובל בקרב קהילות אחדות בשם "בוּ הְרָּאס", מונח המכיל משמעות של שבירה. הטובלים במים היו מפנים את גבם לים, ממלאים ידיהם מים וזורקים את המים מאחורי גבם ואומרים "סיר אַ בוּ הְרָּאס, סיר אַ דּר, סיר אַ לְעלָאיל". משפט שניתן לתרגמו: "לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים". אחדים היו נוטלים חלוקי אבן ששמו בכיסיהם וזרקו אותם מאחורי גבם לים.viii במרכש המשפחות הגיעו למעיין אל מזודי, הגברים טבלו את רגליהם במי המעיין והנשים היכו באופן טכסי שבע פעמים במים. לדברי י' בן־עמי, באותו יום, היהודים נהגו לשאוב מים מן הבאר ושפכו אותם על רגליהם על סף ביתם.ix יהודי מחוז תפיללת ליוו את טכס שפיכת המים במילים "דפַענָה לבַּאס אוּלעכּאס" (אנו דוחים את הרוע ואת הכישלון). לפי עדות אחרת שמקורה במרכש, כדי להרחיק את המזל הרע, הגיעו משפחות לאגם מנרה, שם טבלו במים ושפכו על רגליהם ארבעה ספלי מים ולא נגבו את רגליהם.x בקהילות אחרות שאבו מים מן הנהר שפכו אותם לאורך הדרך. י' בן־עמי מציין בצדק ש"הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראייה". הוא מציין עוד פעולה טכסית הקשורה למים שלדבריו לא מצא לה הסבר: "ביום המִימוּנָה נוטלים עצמות ומשליכים אותן למים".xi ברור אם כך שהטבילה הטכסית במים ביום המִימוּנָה נועדה לגרש מזיקים, סכנות ומפגעים על ידי הטבעתם הסמלית במים. האתנוגרף דב נוי שהתמחה בחקר סיפורי עם יהודים־מרוקאים קושר אף הוא את נושא המים עם היום השביעי של פסח: "אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסויים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות ים, היינו נוכחים לדעת כי היום האחרון של פסח הוא 'יום הים' המסויים הזה".xii

על מנהג שפיכת מים אצל יהודי מרוקו בחג השבועות מוסר יעקב משה טולידנו, איש העדה המערבית בטבריה: "בחג השבועות ידוע בין יהודי מרוקו מנהג 'הזאת המים'. גדולים וקטנים ישפכו איש איש על מכרו כדי מים או גם יטבלום בתוך הנהר מבלי להביט על קלקול בגדי יום טוב המלובשים אז. ביחוד ירבו להזות בהגיע זמן המנחה. לפני תפילת המנחה יקראו בספר האזהרות, כל אחד קורא פסקא אחת והאחרון שיעלה בגורלו לסיים את הפסקא האחרונה יתנפלו עליו בהזאת מים או ידחפוהו לתוך הנהר, אם ברצונו, אם בעל כורחו".xiii קרוב לוודאי שהשימוש במים בחג השבועות הוא כדינו של "התשליך" ומטרתו להרחיק מפגעים רעים ואת המזל הרע על־ידי שטיפתם במים.xiv מנהגים דומים מצויים באוכלוסייה דוברת בֶּרבֶּרית. לדברי הרב יוסף משאש (1974-1892), בשנת 1870 תקנו חכמי מכּנס תקנה לבטל את מנהג התזת המים ומחו נגדו מדי שנה, אך למרות תקנתם המשיך המנהג להתקיים.xv

פעולה טכסית של שימוש במים להסרת מפגעים והאמירות המתלוות אליה מזכירה פעולות דומות בקהילות יהודיות אחרות, ומעידות על כך שהכוונה למנהג כלל אנושי עתיק יומין. המוכר שבהם הוא "התשליך" שמקורו באשכנז. העדויות לקיומו של מנהג זה לא קודמות לראשית המאה ה־15. על פי עדויותיהם של הרב משה איסרלישׂ (1572-1520) ור' יעקב עמדן (1776-1698) המנהג התפשט כנראה באשכנז ובתימן רק במאה ה־16.xvi הספר הקבלי האנונימי "חמדת ימים" שחובר במאה ה־18 מספק לקורא (בפרק ז') תיאור של הפעולה הטכסית המבוצעת במסורת "התשליך". כמו המִימוּנָה, "התשליך" מתקיים בסיומו של חג או מועד, במקרה זה, לא בפסח אלא בראש השנה. בשני המקרים הטכס מתקיים ליד מקור מים: "יש ללכת אל הים או אל באר מים חיים או מעיין אשר מחוץ לעיר". בשני המקרים משליכים בפעולה טכסית־סמלית דבר שלילי מעל הגוף ומטביעים אותו במים: "ויגביה שני צדי הגלימה מחציה וכשיגיע ל'ותשליך למצולות ים' אז ישלשלם וינערם וכן יעשה שלוש פעמים". טכס התשליך מלווה באמירת משפט מסוף ספרו של הנביא מיכה המורשתי ביהודה (מאה שמינית לפני הספירה): "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל־חַטֹּאותָם" (פרק ז' פסוק י"ט). אפשר לקשור בין פסוק זה לבין פעולה טכסית אחרת המוזכרת בשמואל א': "וַיִּשְׁאֲבוּ־מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה" (פרק ז' פסוק ו'). בשלושת המקרים מייחסים למים תכונה המרחיקה מן האדם דבר מזיק.

דוגמה עתיקת יומין לפעולה טכסית להסרת נזק מוכרת לנו מ"כתבי המארות" (הקללות) שנמצאו במצרים (סקרה, מוף, מירגיסה) מימי ססוסטריס ג' (1842-1878 לפני הספירה) מן השושלת ה־12. מדובר בכ־175 כדים או צלמיות מפוסלות ברישול, עליהן נרשמה כתובת אחידה המורכבת משמו של נסיך זר, מקום מושובו "וכל המוכים יחד אתו". הצלמיות והכדים שימשו לטכס שמטרתו "להכניע בפחד את האנשים ולשעבד את האדמות ואת אנשי כל הארצות הזרות תחת רגלי המלך".xvii להשגת מטרתם שברו המצרים את הכדים והצלמיות וטמנו אותם עמוק באדמה. כוונתה של פעולת שבירה זו היתה לנטרל על־ידי פעולה מאגית את אויבי מצרים. שמה של הפעולה המתבצעת במים ביום המִימוּנָה "בוּ הְרָּאס" אף היא מזכירה פעולה של שבירה והשלכה. בכל המקרים הנזכרים, מתבצעת פעולה טכסית טעונת סמליות שמטרתה להרחיק חטאים, סכנות או מזל רע על ידי השלכת חפץ, ניעורו במים או הטמנתו באדמה, כדי שלא תהייה לו יותר תקומה ושלא יוכל יותר להזיק. העיקרון הפועל במקרה זה הוא מאבק במזיק על ידי פגיעה ישירה בו. גם בספר "ההתגלות" (אפוקליפסה) מסוף המאה הראשונה יוחנן מפטמוס מתאר טכס דומה שמטרתו להכניע את רומה היא בבל בלשונו: "‬וַיִּשָׂא‭ ‬מַלְאָךְ‭ ‬נוֹרָא‭ ‬אֶבֶן‭ ‬גְּדוֹלָה‭ ‬כְּאֶבֶן‭ ‬רֵיחַיִם‭   ‬וַיַּשְׁלִיכֶהָ‭ ‬אֶל־תּוֹךְ‭ ‬הַיָּם‭ ‬וַיֹּאמַר‭ ‬כָּכָה‭ ‬תֻּשְׁלַךְ‭ ‬בְּשֶׁצֶף‭  ‬בָּבֶל‭ ‬הָעִיר‭ ‬הַגְּדוֹלָה‭ ‬וְלֹא‭ ‬תִּמָּצֵא‭ ‬עוֹד"  (‬חזון‭ ‬יוחנן‭ ‬יח‭ ‬כא)

*

לעומת מנהגי יום המִימוּנָה, ליל החג מספק לנו רמזים מעט שונים על מהותו. הדבר הבולט והמרכזי בו הוא השולחן הערוך בפני אורחים רבים. חשוב לציין שאין זה שולחן שנועד לסעודת חג משפחתית. אין בו מטעמים ומנות המקובלים בארוחות חג. כל מרכיביו אינם אלא סמלים, שאף אם טועמים מהם, אינם מהווים סעודת חג רגילה. קיומם הוא כמעט בבחינת "אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". נעדרים משולחן זה תבשילים מורכבים הנהוגים במטבח המרוקאי. על השולחן ערוכים בקפידה מרכיבי מזון שמצויים באופן תקני על כל שולחן של ערב המִימוּנָה, עם הבדלים קלים המשתנים מקהילה לקהילה וממשפחה למשפחה. הם כוללים דברי מתיקה, חלב ומוצריו, קמח לבן, בצק שמרים, שמן זית, דבש, גוש סוכר ושיבולי חיטה ושעורה, ולצדם חומרי נוי במגוון עשיר של צמחים ירוקים וריחניים, פרחים וירק מן השדה.xviii

לא קשה להבחין בעובדה שחומרים אלה המעטרים את השולחן ודרך הצגתם נועדו לסמל שפע וברכה. בערב זה המשפחה אינה מתיישבת לארוחה סביב השולחן כבימי חג, והמאכלים אינם מיועדים להשביע את בני המשפחה. גם האורחים העורכים ביקורים מבית לבית אינם שוהים בכל מקום אלא דקות בלבד, הזמן הנחוץ להתכבד בתמר לח טבול בחמאה טרייה ולקבל ברכה מן המארח. נוכחותם על השולחן של דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק או חמש טביעות אצבעות נעוצים בעיסת בצק, צמידי זהב בתוך קערת בצק, מטבעות כסף בשווי חמישה פרנק או ריאל, ותכשיט נפוץ בצורת כף יד פרוסת אצבעות, כולם יחד מעידים בנוכחותם החזותית על סמליותם.xix מרכיבים אלה, כולל הספרה חמש, מכוונים לדבר מרכזי באמונה העממית בארצות רבות: המזל שיביא לבית ולדייריו שפע ואושר. בשר ותבשילים רגילים, מאכלים חריפים, פלפל שחור או קפה שחור לא ימצאו את מקומם בשולחן המִימוּנָה.xx גם הברכה הנאמרת בערבית סביב שולחן זה לכל אורח המוזמן להתפעל מן השולחן היא "תְרְבְּחוּ וּתְסָעדוּ", שניתן לתרגמו כ"תצליחו ושיתמזל גורלכם". דמותו של המזל הטוב היא אם כן הגיבור המרכזי של הבית בו נערכת החגיגה. כמו כן ניתן לומר שאין מדובר בעצם בחג במובן המקובל אלא בטכס או בסדרת טכסים בעלי משמעות סמלית כמו־פולחנית.

נשאלת השאלה, עבור מי נערך שולחן זה? התשובה מצויה בשתי שורות שיר שנוהגים לשיר לאורך החג: "אָה לַאלָה מִימוּנָה / אָה מְבַּרכָּה מְסְעוּדָה", שתרגומם: "הו מִימוּנָה הגבירה / הו מבורכת בת־מזל". הפנייה מהללת דמות נשית בשם מִימוּנָה, לה מייחסים תכונות של מזל וברכה. גבירה זו היא ספק אלילה ספק שׁדה שהיחס אליה אינו שלילי. הפנייה אליה באמצעות שולחן החג אמורה לשכנעה להרעיף עלינו מזל שבא לידי ביטוי בשפע התקרובות המוצגות על השולחן. הקשר שנוצר בין השולחן למזל מוכר לנו היטב ממקורות קדומים. החשוב שבהם מיוחס לנביא ישעיהו בן־אמוץ (אך הוא ככל כנראה פרי עטו של "ישעיהו השלישי" מן התקופה הפרסית): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהוָה, הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי, הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (פרק ס"ה פסוק י"א). לפני שהפך לשם של נחלה בעבר הירדן המזרחי ושל השבט האפונימי, גד הוא בראש ובראשונה האל הצידוני "גד שמים" וגם האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או גורל הטוב. במקרא הוא סוג של אורקל או של נביא מבשר, המבצע טכס מאגי באמצעות אורים ותומים. לאה אשת יעקב קוראת לבנה גד כי "בא גד" שמובנו בא המזל (בראשית ל' יא'). בהמשך הפך גד לשם נרדף למזל או לגורל.xxi ברור אם כך שהפנייה לגד, אל המזל, באמצעות שולחן ערוך, מטרתה לפייסו בדרכי נעם כדי למנוע נזקים. פנייה פייסנית זו שונה מן הפעולה הטכסית ביום החג המנסה לפגוע במזיק על-ידי הטבעתו במים.

שיטה זו של פנייה לאל המזל כדי לפייסו, יחד עם הקריאה בכוכבים, גונתה בידי נביאי שיבת ציון ובידי עורכי המקרא המאוחרים מן האסכולה הכהנית, בגלל היותה מושפעת ממנהגי עמים זרים בימי גלות בבל. בספר דברים פרק ל"ב, פסוק ט"ו-ט"ז, המחבר מאשים את ישראל שהוא זובח לשׁדים חדשים ולא לאלוהים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּאֱלֹהִים לֹא יְדָעוּםחֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ", לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". באותה לשון אוסר ספר ויקרא, פרק י"ז פסוק ז', את הזבחים שעורכים בני ישראל לשעירים (שם אחר לשׁדים): "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". אין ספק אם כך שריבוי הגינויים במקרא מעיד על תופעה נפוצה בתקופת המלוכה של עריכת זבחים כדי לפייס שדים. גם הפסוק בתהילים מזמור כ"ג פסוק ה':  "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי" רומז כנראה לאותו מנהג של עריכת שולחן להרחקת מזיקים. ריבוי הגינויים מהווה הוכחה ברורה למידת תפוצתה של התופעה בקרב העם.

בתקופת המשנה נמשך המאבק במנהג עריכת סעודות לאלים ולשׁדים לשם שמירה מפני נזיקים. את המנהג הפסול ייחסו ל"אמורי" בהתכוונם לבבלים שעבדו את מאורות השמים (כוכבים ומזלות): "האומר הוסיפו על השולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת י"ז), "האומר שתו והותירו הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ח'), "והעורך לפניה [לפני היולדת] שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (שם, ז'), "השופך מים ברשות הרבים [É] הרי זה מדרכי האמורי" (שם, י"ח). במסכת חגיגה (טז, ע"א) מתוארים השׁדים כייצורי אנוש שאוכלים ושותים ואף פרים כבני אדם, לכן נהגו לפייסם ולשדלם במאכלים. ספר הזוהר מפרש את המילה פְּתוֹרָה בפסוק "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן־בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר" (במדבר כ"ה, פסוק ה') כשולחן, לפי הארמית. הוא מסיק מכך שהנביא הארמי בלעם היה עורך שם שולחן כל יום על פי הכתוב "הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן", כי זהו תיקונם של שׁדים: "עורכים בפניהם שולחן במאכל ובמשתה ועושים כשפים ומקטרים לפני השולחן ומתכנסים שם כל רוחות הטומאה" (במדבר, בלק, תרגום מארמית).

עריכת שולחן לשׁד המזל כדי לפייסו מנוגדת לכאורה למאבק בכוחות הרשע כדי להרחיק את נזקיהם. בטכס "התשליך" ובכתבי המארות מתבצעת מלחמה במזיקים הרעים באמצעות פעולות אלימות סמליות כדי להכניעם ולבטל את פגיעתם האפשרית. כך גם בטכס "בוּ הְרָאס" ביום המִימוּנָה בו משליכים למצולות את המזל הרע. לעומת זה, בליל המִימוּנָה נוקטים בשיטה הפוכה שמטרתה לפייס ולשדל את השׁדים או את אלי המזל באמצעות מנעמי השולחן. מוכרת לנו דרך נוספת נפוצה ביהדות מרוקו המרחיקה את פגיעתם של שׁדים ושׁדות באמצעות קמעות ובשימוש בנוסחאות מגיות המנטרלות את פגיעתם. ברם, בשלוש השיטות השונות המטרה זהה: המזל הרע מורחק, מנוטרל או מפויס כדי לבטל את פגיעתו הרעה. הטכסים והפעולות יכולים להיות שונים באופיים, אך כולם מובילים למטרה זהה. פיוס השׁדים בליל המִימוּנָה, והרחקת המזל הרע למחרת, יביאו מזל לפרט ולמשפחתו וימנעו מהם נזקים.

החל מן המאה ה־15, ספרות המגיה (גרימוּאָר) מספקת לנו מידע על סוגי שׁדים ועל הדרכים להילחם בהם או לפייסם. היא אף מובילה אותנו לדמות שׁד הקשורה ישירות למִימוּנָה. החיבור המפורסם בקרב העוסקים במגיה "ספר מפתח שלמה" Clavicul¾ Salomonis מקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה־15, אך מיוחס לשלמה המלך. לפי עדותו של מחבר ספר "שלשלת הקבלה",xxii גדליהו בן יחייא: "שלמה המלך חיבר ספרים והשבעות נגד שטנים ונקראו 'מפתח שלמה'".xxiii הוא מכיל תיאורים רבים על מלאכים, שׁדים וכוכבים בעלי חמישה קדקודים (פֶׄנטקל) המשמשים להשבעת שׁדים. כתב היד המוקדם ביותר שברשותנו מן המאה ה־16, נמצא בבריטיש מיוזאום בלונדון.xxiv באופן מפתיע, אחד מן השׁדים המוזכרים בו הוא לא אחר מאשר "מִימוּן השחור בארץ המערב"xxv שמציג את עצמו "אני פלוני מִימוּן הגדול אשר בידי מפתחות המלבושים והאוצרות".xxvi ברור אם כך שמקורו של אותו שׁד גדול ושחור בעל שם ערבי, הגיע לספרד מצפון־אפריקה (מערב=מע'ריב=מגרב). המחבר, ספק יהודי ספק נוצרי, מסביר: "ביום ז' שבתי [מזל שבתאי] מִימוּן מלך ומשרתיו והם משועבדים לשבתי ולרוחות הנקראים אפריקוש. טבעיהם להוליד מחלוקת ושנאה ומחשבות רעות ולתת עופרת כפי החפץ להרוג מי שיהיה להאביד".xxvii

אנו למדים מכתב יד נוסף, כנראה ממרוקו מן המאה ה־16 לערך, שאת הסעודה ערכו גם למלך מִימוּן וגם לבת זוגו: "אני משביע עליכם [É] שתביאו המלך מִימוּן ותבוא גם המלכה עמו [É] ושיביאו שם שני כבשים אחד שחור ואחד לבן וישחטום ויפשטום ויבשלום".xxviii לראשונה מופיעה לצד השׁד הגדול מִימוּן גם המלכה מִימוּנָה. כך פונים אליה עד היום יהודי מרוקו: "אָה לַאלָה מִימוּנָה, אָה מְבַּרכָּה מְסְעוּדָה", (הו מִימוּנָה הגבירה, הו מבורכת בת־מזל).xxix

דרכי המאבק בשׁדים, בשידולם ובפיוסם התפתחו והתגוונו במשך הדורות. מקובלים כתבו קמיעות "בדוקות ומנוסות" לאנשים בשעת צרה ומכאוב ו"שמירה ליולדת" אחרי לידת תינוק. הנשים נטלו חלק נכבד במאבק בשׁדים בגלל החרדות שלאחר הלידה והפחד מתמותת תינוקות (מרבה נשים, מרבה כשפים). בקרב מקובלים ויודעי חכמת הנסתר, ידיעת שמות של שׁדים והדרך להילחם בנזקיהם היה דבר קריטי כפיקוח נפש. אין להתפלא שדמותו של השׁד מִימוּן השחור עבר מצפון־אפריקה לפולין ולאשכנז ישירות או דרך ספרד כדי להביא ישועה לחולים בשעת צרה. נציין דוגמאות אחדות שהובאו בחלקם במאמרו י' איינהורן.xxx הספר "תולדות אדם" מאת אליהו בעל שם (פולין 1555 - פראג 1636), מייסד חבורת הצדיקים הנסתרים, ויואל בעל שם מזמשטֶש תלמידו, חובר אמנם באשכנז אך מעיד על השפעה צפון־אפריקאית בתחום הנסתר והרפואה העממית. מתברר שאף בפולין הרחוקה הכירו את מִימוּן המכונה כאן מִימוּן בן נח. בסימן קל"ד נאמר: "[É] כל רוח ופגע רע ומקרה רע, כל מה שהפה יוכל לדבר והלב לחשוב הן מחמת כישוף או מחמת עין הרע [É] הן מכת אשמדאי הזקן [É] הן מכת מִימוּן בן נֹח, הן מכת לילית [É]". הנה לנו בן זוגה של לַאלָה מִימוּנָה בדמות מִימוּן בן נֹח, שׁד נורא כדוגמת אשמדאי ולילית, שהיה כה מפורסם במרוקו בספרות הקבלה והגיע כבר במאה ה־16 לקהילות אשכנז והתאזרח בה.

השׁד מִימוּן השחור מופיע כאל־שׁד בשם מִימוּן בן זנגי בספר "מזלות וקמיעות". שם נאמר: "אל־שׁד מִימוּן בן זנגי אמר לו שהע"ה [שלמה המלך עליו השלום]: יא מִימוּן היכן מקומך ואיך תכה לבני אדם. ואמר לו אדוני המלך מקומי במדבר או בהרים [É] כל איש ואשה רוחצין פניו, ידיו ורגליו במים חמין ולא יזכיר שם השם, אני מכה אותו, כל גופו חלש, עיניו כהות ולשונו יכבד".xxxi הרב רפאל אוחנא בספרו "מראה הילדים"xxxii שעוסק בסגולות מרפא מציג את דמותו של מִימוּן השחור כאנטי תזה לאליהו הנביא. כאשר אליהו פוגש במִימוּן השחור בדרכו להזיק לאיש פלוני, הנביא משביעו בשם יהוה ובשם המלאכים שלא יזיק לו מעולם ועד עולם.

העיקרון לערוך לגד שולחן כדי לפייסו מקבל משמעות חזותית מובהקת בשולחן ליל המִימוּנָה ומצוי גם בקהילות ספרדיות. בשעת מצוקה ומחלה, יוצאי ספרד בישראל היו עורכים "מיז"ה די ראש השנה" (mesa שולחן של ראש השנה), או את טכס האנדולקו endulco במהלכו הגישו לשׁדים אוכל ומשקה מתוקים על שולחן כדי לפייסם.xxxiii בנוסף לשולחן המִימוּנָה ולטכס "בוּ הְרָּאס", יהדות מרוקו פיתחה אמצעים נוספים להילחם בשׁדים בעת צרה ומצוקה. במוצאי חג הפסח ניתן להבחין בפעילות מגית אינטנסיבית בתחום המלחמה בשׁדים. שלום דנינו בספרו "ממנהגי יהודי מרוקו" מציין: "בליל שני של פסח, לאחר תפילת ערבית, מחלק שמש בית הכנסת למתפללים מלח בתוך שקית או גבישי מלח קטנים. המתפללים קושרים את המלח בפינת הממחטה או בתוך נייר. רבים נוהגים לקחת גוש מלח קטן שאין צורך לצוררו".xxxiv דנינו מסתמך גם על ספרו של הרב ברוך אסבאג, (מחבר "מנחה בלולה" ו"קרבן מנחה") מורו של הרב שלום משאש ממכּנס, שכותב בספרו "מנחת משה": "סגולה וסוד גדול לאחוז בידו מעט מלח בליל ראשון לספירת העומר". ניסים סיבוני מעיד שאביו במרכּש החזיק בכיסו גוש מלח קטן החל מן היום השני של פסח למשך 49 ימי העומר עד לחג השבועות.xxxv מקורו של המנהג בפרשנות עממית של המונח "בְּרִית מֶלַח" (במדבר י"ח, י"ט וגם דבה"י ב' י"ג, ה') כסגולה לאריכות ימים.xxxvi 

עדות רבת חשיבות על מקורו של חג המִימוּנָה, מסוף המאה ה־18, מספק לנו המשורר והנוסע איש מנטובה, שמואל רומנילי (1814-1754), שסייר בקהילות היהודיות במרוקו משנת 1786 עד 1790. הוא ראה בסיוריו מנהגים זרים לו וניסה למצא להם פירוש. הוא הבחין אמנם במנהג נשיאת המלח מבית הכנסת לבית המשפחה, אך לא הצליח להעניק לו פירוש: "לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויביאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח". לעומת זה כאשר ביקר בבתי משפחות בליל החג יצר מיד קשר בין שולחן מִימוּנָה לבין החטא של עריכת שולחן לגד, אל המזל: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו? אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן - הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו?"xxxvii

נוסע נוסף שהבחין במנהגי המִימוּנָה הוא בנימין השני (ישראל בן רבי יוסף, מולדביה 1818 - לונדון 1864) שבדרכו לחפש את עשרת השבטים הגיע גם למרוקו בשנת 1852 לערך. חיבורו "ספר מסעי ישראל", שפורסם בשנת 1856, חשף בפני מדינות אירופה את סבלות הקהילה במרוקו. בנימין השני מספר שבליל כ"ג בניסן, עם שובם של החוגגים מביקוריהם בבתים לרגל המִימוּנָה הנקרא בפיו "ליל אלמִימוּן", שהוא הגרסה הזכרית של ליל אלמִימוּנָה: "קורא אחד הצעירים 'מִימוּן' והשני יעננו 'מיזות' והשלישי פרג' אללה'". לשאלות האורח לפשרן של מילים חוזרות ונשנות אלו משיבים לו: "מִימוּן ומיזות הן שתי דמויות של בעלי הצלחה, ו'פרג' אללה' פירושו 'ייתן אלוהים הצלחה', ועל־ידי הזכרת שמותיהם מברכים זה את זה בשפע והצלחה". האתנולוג אדוארד ווסטרמרק מכיר את המונח "מיזות", ולדבריו אדם שנפגע על־ידי שׁדים נעשה מיזות.xxxviii לכן אין לראות במיזות דמות של שׁד כהנחתו של איינהורןxxxix ואף לא כהבנתו של בנימין השני. הבלשן א' ממן רואה במילה misoth שיבוש של המילה מסעוד (המאושר). להערכתי "מזוט" היא מחלה הפוגעת בקרקפת הראש, ולכן היא מהווה אנטי תיזה למִימוּן המביא אתו "פרג' אללה".xl

החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי ירושלים 1806 - ליוורנו 1724), איש חברון, הגיע אף הוא לצפון־אפריקה בשנת 1772. בספרו "מורה באצבע" מזכיר מנהג של עריכת שולחן באיסרו חג פסח, אך אינו מפרש את טעמו כי יש סוד בדבר: "יום אסרו חג [פסח] ישתדל לעשות סעודה נאה כי יש סוד בדבר וגם ע"פ הפשט הוא מצווה".xli אלקנה בר ירוחם מחבר ספר "הפליאה" (נקרא גם ספר הקנה) מציין את איסרו חג פסח כיום בו קיימת סכנת פגיעה מעין הרע: "פעולת כ"ה לעין הרע צריך ביום כ"ג לחודש ניסן".xlii עם הזמן השתכחה משמעותו של החג ויעקב משה טולידנו, איש טבריה מן העדה המערבית, מודה לפני תיאורו את החג: "בליל מוצאי חג הפסח נודע אצלם מנהג ה"מימונא", שם בלתי נודע לנו טעמו".xliii

*

חוץ ממובאות אלה מן הספרות הרבנית, קיימות היקרויות של השמות מִימוּן ומִימוּנָה שחוקר אינו יכול להתעלם מהן. היקרות חשובה של שתי דמויות אלה נמצאת במרוקו עצמה. התרבות העממית המוסלמית-מרוקאית, היא לבטח מקורה העיקרי, אם לא הבלעדי, של השדה מִימוּנָה. לא צריך לנבור הרבה כדי לגלות שבמסורת של המסדרים המיסטיים הרבים ברחבי מרוקו, שרים ומהללים דמויות כ־"עישה קנדישה" וגם סידי מִימוּן ובת זוגתו לאלה מִימוּנָה וחוששים מכוחם המגי. אחד המסדרים האלה הוא של בני הגְנַאווָה המאורגנים במסגרת זַאוִיָה. הזַאוִיָה מהווה מרכז רוחני, מיסטי על פי תורת הסופים (תַוואסוּף), הסוגדים לקדוש מקומי בשם וָאלי. בני כת הגְנַאווָה הם צאצאי עבדים שנשבו על־ידי סולטני מרוקו בגינאה (מכאן שמם) אך גם במאוריטניה, בסנגל, במאלי ובניג'ר. הם מתייחסים לאב רוחני שהוא סידנָא בילָאל, לו מייחסים את מקור טכסיהם. בילָאל היה עבד אתיופי יליד מכּה, רעו של הנביא מוחמד, ומן הראשונים שאימצו את דת האיסלם. עם הזמן, בני הגְנַאווָה התבוללו באוכלוסיה המקומית ומסדרם שאב את אופיו הייחודי ממקורות אפריקאים, ברבריים וערביים. זַאוִיות רבות של גְנַאווָה נמצאות באסווירה (מוגדור), מרכּש, סלה, קזבלנקה, פאס וטנג'ה. בני הגְנַאווָה משמשים לעתים כקוראי עתידות בשם טַלעָה או בנקבה טַלעאת, שמשמעותם להעלות באוב באמצעות הטראנס דמויות של שׁדים שוכני תחתיות בשם מְלוכּ בעלי כוח ריפוי.

הגְנַאווָה מקיימים טכס פולחני מורכב מתהלוכות מלוות ריקודים ונמשך מחצות הלילה עד אור הבוקר. המחולות מסתיימים בטכס אקסטטי בשם דֶרְדְבָה. העלאתם באוב של המְלוכּ נעשית על־ידי קריאה מלודית של טכסטים, בליווי כלי מיתר עממי בשם גֵנבְרִי וכלי הקשה מתכתי צורמני בשם גראגב (או קראקב). מנהל הטכס (מעאלם) מפזר קטורת וקורא למְלוכּ להופיע. הטכס ופרקי הקריאה והריקודים מורכבים משבעה שלבים כמספרם של המְלוכּ, ומתחלקים לקטגוריות שונות, נשים או גברים, מוסלמים או יהודים, כולם מוגדרים על פי צבעי הצעיפים אותם הם נושאים בטכס. למְלוכּ השמימיים ניתן הצבע הכחול כהה, לימיים כחול בהיר, לחייתיים האדום. הלבן והירוק מסמלים את לוחמי האיסלם. לשוכני היער ניתן הצבע השחור, והם שייכים לחייליו של סידי מִימוּן. קיימים גם מְלוכּ יהודים אף הם בצבע שחור, והם מופיעים אחרי המְלוכּ הנשיים. המְלוכּ, כבמסכת חגיגה (טז, ע"א), הם בעלי תכונות אנוש. הם לא רק אוכלים ושותים אלא גם מתחתנים, מתרבים ומתים. פעילותם מתקיימת בלילה והם נעלמים עם שחר. באחד משלבי הטכס אחד הרוקדים נכנס לטראנס אקסטטי תוך התייחסות לדמותו של סידי מוּסָה (משה רבנו).xliv

דמויותיהם של סידי מִימוּן ושל לאלה מִימוּנָה בטכסי מסדר הגנאווה הן הוכחה ברורה לכך, שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירה זו באמצעות אוכלוסיית האימזיע'ן (הבֶּרבֶּרית) המקומית כאלת הגורל ואף העבירו אותה לקהילות אשכנז כבר בימי הביניים. דמותו של סידי מִימוּן, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה דמותה של בת זוגתו בזכות עיסוק היתר של הנשים בטכסים מאגיים. אביא את תרגומו של אחד השירים שהיו מושרים לכבודה במרוקו.xlv

הנה היא באה מִימוּנָה הגבירה הנה היא באה מבורכת בת־מזל

ישמח בה גדול וקטן מִימוּנָה מביאה שפע רב

הנה ממתקים, הנה סופגניות הנה כוסות רבים

הנה הכוח ואורך ימים הנה השמחה והעונג

הו מִימוּנָה הגבירה היקרה שמשך בהירה ומרפאה

בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת בואי אלינו כל שנה מביאה ברכה



דמותה של לאלה מִימוּנָה ושל בן זוגה סידי מִימוּן מפרנסים סיפורי עם רבים בעולם המוסלמי במרוקו, ושמה ניתן ליישובים אחדים במרוקו. עיירה בשם מִימוּנָה קיימת בצפון מרוקו לא רחוק מסידי סלימן. החוקר נחום סלושץ איתר מקום בשם תימימונא במחוז התואָת בסַחרָה האלג'ירית וחשב שמצא את מקורה של המִימוּנָה. לדבריו, העיר נחרבה בסוף המאה החמש עשרה, ונמצאו בה מצבות כתובות עברית. תושביה הוגלו מן התואת למחוז תַפילָלְת לעיר סיג'ילמַסָה, שם נהגו התושבים לומר את הברכה "בשנה הבאה בתימימון".xlvi השם מִימוּנָה ניתן היום לבנות מוסלמיות במרוקו כשם פרטי, והוא קיים גם כשם משפחה. קיים אף "פסטיבל מִימוּנָה" שנתי שאין לו קשר ליהודים, והוא פסטיבל לתאטרון המתקיים זו השנה הרביעית בשרבק בבריסל.xlvii בסידי רחאל במחוז מרכש אף עולים לרגל לקברו של ר' מסעוד בר מִימוּנָה.

כך מתברר שחגיגת המִימוּנָה של יהודי מרוקו אינה אלא טכס עממי אזוטרי שנועד לפייס שׁדת מזל מקומית, בת זוגתו של מִימוּן השחור מגדולי מלכי השׁדים. כדוגמת חגים רבים בעולם, משמעותו המקורית ומהותו העיקרית נשתכחו כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית. כיוון שלכבודה של שׁדה זו נערכים טכסים נטולי רקע יהודי מוכר ומעוגן בכתובים, מקורותיו נשכחו, במיוחד לאור העובדה שנביאי ישראל וחכמיה גינו את הנוהל של עריכת שולחן לאל המזל. לעומת זה מנהג התשליך, המבוסס על עיקרון זהה, עוגן היטב בתפילה המצטטת פסוק מספר מיכה, וכתוצאה מכך קיבל לגיטימציה.

חשוב להזכיר שהמרכיב הדמונולוגי במנהגים יהודיים נורמטיביים אינו דבר נדיר. הוא קיים משחר הדורות בטכס החשוב ביותר המבדיל בין יהודי ללא יהודי. הכוונה לברית המילה. הטכס שערכה ציפורה אשת משה לפני צאתה עם בעלה ובנה ממידיין למצרים הוא מנהג דמונולוגי מובהק. מדרשי חז"ל רבים פירשו את סיפור חתן דמים (שמות ד, כד-כו) כטכס דמוני, שמטרתו להרחיק את פגיעתו הרעה של השד התוקף את היוצאים למסע במדבר (תלמוד בבלי, נדרים לא, ע"ב; לב, ע"א). על פי מדרש אגדה, השד התוקף את היוצאים לדרך בולע את הנתקף מראשו עד לאבר מינו (הערלה). כל עוד לא נבלע האדם כולו ניתן להצילו, אולם אם לא היה נימול היה מסכן את חייו.xlviii אקט המילה בסיפור חתן דמים שביצעה ציפורה כדי למנוע אסון הצפוי לה ולבעלה בדרך מדברית הוא פעולה אפוטרופאית דוגמת זבח צאן לפיוס שדים ומזיקים, המצויה לרוב בתרבות הצידונית ובמסופוטמיה. היא מתוארת בין השאר בקמעות מן המאה השביעית לפני הספירה, שנמצאו בארסלן־טאש שבסוריה וגם בכתובות שומריות ובבליות.xlix

הסכנות הצפויות לחוצי מדבריות או ליוצאים למסע ארוך מצד כוחות על-טבעיים עוררו חרדות, והיה צריך להתגונן נגדן על ידי השבעות, קמעות וטכסים. הטכס ההגנתי של ציפורה מפני פגיעתם של שדים אינו שונה במהותו מעריכת שולחן המימונה כדי לפייס שדה או מטכס ה"בוּ הְרָּאס" כדי להטביע את המזל הרע במים. החרדות האופייניות לאסרו חג פסח שאנו מוצאים בספרות הרבנית דומות לחרדות היציאה לדרך בעבר הרחוק ואף היום. מקורו הדמוני של טכס ברית המילה נשתכח לחלוטין בתודעה הלאומית, הוא קיבל משמעויות חדשות, אך מקורו זה אינו פוסל אותו מלהיות מנהג רב חשיבות ביהדות. כך יש להתייחס למקורו הדמוני של חג המימונה.

*

ההתעלמות מן המקורות המגיים־אזוטריים או הדמונולוגיים של המִימוּנָה הביאה חוקרים אחדים לחפש אטימולוגיות עממיות המבוססות על מדרשי שמו של החג ולהלביש עליו ועל מרכיביו משמעויות דתיות לגיטימיות.l כך הפכה מִימוּנָה לאמונה בגאולה, ליום הולדתו של הרמב"ם או של אביו, ולממון שלקחו בני ישראל מן המצרים. ההליכה לים ביום החג הפכה לזכר חציית ים סוף, והשהות ביער לוותה בברכת האילנות.li חוקר ספיחי השבתאות במרוקו, אליהו מויאל, הגדיל לעשות והציע לקרוא לחג שחידש שאול בן־שמחוןlii בישראל בשם "חג האמונה".liii החוקר הצרפתי, חיים זעפרני, התייחס בביטול לפרשנויות העממיות שניתנו לשם מִימוּנָה ולמנהגיה, שכל מטרתן לשוות לחג אידאולוגיות דתיות (מִימוּנָה/אמונה) או יהודיות. לדבריו, הפנייה לגבירה מִימוּנָה ואמירת הברכה "תצליחו ושיתמזל גורלכם" אינן מותירות ספק, שמנהג זה קשור למזל הטוב ולפטרונית שלו "גבירת המזל". מִימוּן מלך השׁדים ומִימוּנָה אלת המזל הטוב היו דמויות משותפות למוסלמים וליהודים במרוקו.liv הסופר אלברט סויסה הוא בין הבודדים שמצא לנכון להתעכב על אספקט זה במאמר על זיכרונותיו מן החג.lv

אף על פי שמאמרו של איינהורן עמד לרשותם של כל המתעניינים בנושא, חוקרים אחדים העדיפו להתעלם ממנו והפיצו גרסאות משופצות של החג.lvi בחיבור על חג הפסח מטעם משרד החינוך המיועד למחנכים, לובשת המִימוּנָה מראה חדש המעניק לה לגיטימיות לצד חגי ישראל המקובלים. לפי גירסה זו, במרכז אירועי ליל המִימוּנָה עומדים המתפללים בהתלהבות ודבקות בבית הכנסת. להלן תיאורו של ליל המִימוּנָה המחודש: בסיום תפילת ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכת "תזכה ותצליח" ונוהרים לבית הרב. "כאשר בית הרב מתמלא המון חוגג, עומד הרב ליד מושבו, התזמורת מפסיקה נגינתה, בכל מושלך הס, וכל אחד מן הקהל מצפה לקבל את ברכת הרב. מעמד זה מתמשך שעה ארוכה עד שאחרון החוגגים מקבל את ברכתו. לאחר הברכות מתכבד הקהל בשתיית תה ממותק בסוכר [É] בברכת 'אושר וברכה' נפרדים מן הרב ופונים איש איש לביתו להמשיך את חגיגת המִימוּנָה [É] התפילות הפיוטים, הברכות, התקרובות ומיני הירק המעטרים את השולחנות, הם בבחינת 'סימנא מילתא' [סימן לדברים מובנים מאליהם] ואיחולים לשנה ברוכה ופוריה".lvii המחבר היה מעדיף לסיים כאן את תיאורו, אך כיוון שלא יכול היה להתעלם מן המראות המוכרים בציבור, מצא להם פתרונות חדשים וקשר את רובם ליציאת מצרים. נוכחותם על השולחן של הדג בקערת מים ושל מטבעות הכסף בתוך עיסת הקמח הם זכר לטביעת המצרים בים סוף ולביזה שביצעו בני ישראל בבתי המצרים לפני יציאתם. והוא מסביר: "בחג המִימוּנָה ממלאים את הכוס [כוס של מנורת זיכרון] במים ובשמן, שמים בה תכשיטים ומדליקים פתיליות. יש מקומות שהטילו מטבעות לתוך המים שבכוס לזכר ביזת־מצרים". גם השיבולים והירק, שמביאים הביתה בליל המִימוּנָה, הם "שיורת קדומה מטכס הנפת קרבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים".lviii

זיהויו של אירוע זה כחג עדתי מרוקאי, שמו הערבי, אופיו כטכס של מאבק בשדים המבוסס על עריכת שולחן לאל המזל שגונה על ידי נביאי ישראל, לא איפשרו ליצור כלפיו אהדה כלל ישראלית. י' בן־עמי, שיחד עם הירשברג הפיץ ברבים את הגרסאות העממיות על מקורות המִימוּנָה הנשענות על מדרשי שמות לא יכול היה להתעלם מן ההסבר הבסיסי למקור החג, והוא מציין: "לפי גרסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המִימוּנָה עם 'מִימוּן', שפירושו בערבית אושר ומזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר".lix כיוון שלא חקר את היקרויות השם מימונה בספרות הרבנית, השאיר את השאלה פתוחה לחוקרים אחרים: "אין ספק שעדיין חייב להתפרסם מחקר מעמיק שישתדל לענות על הבעיות הגדולות הקשורות בתולדותיו ובהתפתחותו של חג זה".lx מחקר זה אכן התפרסם כבר בשנת 1972. אך מסקנותיו של איינהורן לא תאמו את המגמות להופכו לחג לגיטימי כלל יהודי וכלל ישראלי.

כדי להבין את אי הנוחות לקבל את מסקנות המחקר של איינהורן יש להתחקות אחר הנימוקים לפסול אותו. בן־עמי פתר את מסקנות איינהורן במילים : "אין לו על מה להסתמך". הוא התאמץ לדחות כל קשר בין המִימוּנָה ובין דמותה של גיבורת החג לאלה מִימוּנָה: "אין במציאת גיבורה בשם 'לאלה מִימוּנָה' כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו לעת עתה ראייה המוכיחה קשר בין לאלה מִימוּנָה שהייתה מוסלמיה לבין המסורת היהודית".lxi בן־עמי מכיר בעובדה שקיימת קדושה מוסלמית בשם 'לאלה מִימוּנָה' המוכרת במקומות רבים במרוקו, אך תוהה: "מה הקשר בינה ובין לאלה מִימוּנָה של היהודים?"lxii אכן צודק בן־עמי: אין קשר לכאורה בין לאלה מִימוּנָה לבין מסורת יהודית כלשהיא. הוא שולל כל זיקה בין עריכת השולחן ובין מִימוּנָה ומִימוּן מלכי השׁדים, אך יחד עם זאת מציין : "מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים בין היהודי המרוקני לבין השׁדים והם מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה [É]".lxiii דבריו בהמשך אף תומכים במסקנותיו של איינהורן ומחזקים אותם: "מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל והם באים על ביטויים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שׁד הולך לשפת הים וטובל. לפני כן הוא זורק לשׁד אוכל [É]",lxiv והרי שתי פעולות אלה: טבילה במים להסרת נזק והגשת אוכל לשד הם המאפיינים העיקריים של יום המִימוּנָה ושל ליל החג.

החוקר א' ממן, בניתוח בלשני מלומד, מצא דרך נאה לעקוף את אופיו הדמונולוגי של החג והציע פירוש משלו למקור החג. לדבריו: "היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה 'לא כשירה'. ברם, לא נותר אפילו זכר כלשהו להתנגדות של חכמים ומנהגים למִימוּנָה מטעם זה ואפילו הדוגמאות לעבודת שדים שאיינהורן מתאר שם הוא מביא, שוברן בצדן, כלומר עדויות מפורשות שחז"ל התנגדו להם ואסרו אותם".lxv נכון הדבר שלא מצאנו עד עתה תפילה לא כשרה או התנגדות חכמים לחגיגה זו. הסיבה נעוצה בעובדה שמנהג זה, כמנהגים נפוצים אחרים, נטוע כה עמוק בתחום האמונות העממיות שקשה היה להתנגד לו חזיתית, בדיוק כפי שלא התנגדו למנהגי שמירה ליולדת, להרחקת שדים על־ידי נשיאת מלח שמביאים מבית־הכנסת או לקמעות נגד לילית ואשמדאי. יחד עם זאת רומנילי, כפי שעשו זאת בעבר מחברי המקרא, לא נרתע מלגנות את האירוע החגיגי כאשר ציין: "הנקדם בעולות אלה את ה' הנשגב בחביון עזו?"lxvi עדות להסתייגות מאופייה הדימוני של המימונה ניתן למצוא אף ביהדות מרוקו עצמה, כדוגמת ההסתייגות ממנהג התזת המים בשבועות. על כך כתב דוד סבג מחבר הספר "שאר ירקות": "אני תוהה מניין יצא להם השם הקלוקל מימונה, בה צועקים שהם זוכים להצלחה? אותו שמעתי רק אצל החיצוניים". משמעות הדברים היא שהשם מימונה מקורו בעולם השדים והרוחות.lxvii גם בימינו בישראל, רחוק ממרוקו, איש לא מעז להתנגד לחגיגה זו בגלל תפוצתה העממית ואופיה העדתי. הוחלט אפילו להכיר ביום זה כיום בחירה לחופשה מן העבודה. מפרשי מוצאו של החג אף מצאו דרך להתגבר על אופיו הדמונולוגי של החג על־ידי ייהוד שמו ומשמעות מרכיביו.

א' ממן לא שבע נחת מן האטימולוגיות העממיות שהודבקו לשם החג וגם מן האספקט הדמונולוגי שגילה איינהורן. הוא נקט בשיטת "הפשרה המכובדת". הוא דחה את הניסיונות המאולצים לקשור אותו למקורות לא רלוונטיים וגם התעלם מן המלחמה בשדים. הוא אימץ כמקור עיקרי את אחד מן המנהגים היפים ביותר של החג. הכוונה למנהג בו צעירות היו לובשות בגדים מסורתיים נאים שלעתים נשאלו אצל שכנים מוסלמים, ואף בגדי כלה, וצעירים נצלו את הביקורים הרבים כדי ליצור קשר אתן ולבקש את ידן.lxviii ממן נתלה במנהג נאה זה וביסס עליו תאוריה משלו. לפי הצעתו אין לפרש את מִימוּנָה כשם פרטי בנקבה, בת זוגתו של מִימוּן, אלא כשם עצם שמשמעותו בת המזל: "נראה שהמִימוּנָה נפתחה בעיקרה סביב קשרי החיתון ברמות השונות שנהגו לרכז במוצאי הפסח". יוצא מכך ש"הביטוי מכוון לנערה שנמצא לה בן זוגה" או הלילה בו הנערה מצאה לה חתן.lxix כך פתר ממן בדרך נאה את בעיית שמו הנקבי של החג תוך הסתמכות על מנהג האירוסין. חולשתה של היפותיזה זו בכך שהיא הופכת אספקט שולי לעיקר ומתעלמת מעריכת השולחן, מסמליו ומן ההליכה למקור מים. היא מתעלמת גם מן ההיקרויות בספרות הדורות של השד מִימוּן ומבת זוגתו מִימוּנָה כשדי המזל ומזיקתם הטריטוריאלית למרוקו. אף שלל המנהגים של הרחקת שדים המקובלים באמונות העממיות המוצאים את ביטויים במראות החג, נעלמו מהצעה זו.

ח"ז הירשברג, מחוקריה המודרניים של יהדות צפון־אפריקה, תהה אחר מקורות החג בספרו "מארץ מבא השמש". הוא פנה תחילה לחוקר יוסף בן נאים בעל "מלכי רבנן", שהראה לו מחזור קדום מהעיר חאלב, ובו רשום כי חגיגות מִימוּנָה נהוגות ברחבי סוריה. כאשר שאל אותו על מקור המִימוּנָה, נתן לו החוקר ארבעה טעמים כולם בתחום מדרשי השמות שאין טעם לחזור עליהם. אך חכמינו מן הדור הישן לא תמיד חטאו בהסתרות שווא ולא חיפשו לייפות דברים. בפגישתו עם הרב הראשי לחיפה, הרב יוסף משאש, בעבר מרבניה הבכירים של מרוקו, שאל ההיסטוריון מה משמעות השם מִימוּנָה, ונענה "טעם המִימוּנָה באסרו חג פסח משום שרק לאחר החג היתה לבני ישראל הרשות ליהנות מביזת מצריים".lxx שש עשרה שנה לאחר מכן פנה יצחק איינהורן לאותו רב באותה שאלה ונענה: "מִימוּנָה הוא מזל". כאשר תהה איינהורן על התשובה השונה שנתן קודם לכן להירשברג, השיב לו הרב: "אמרתי לו רק משום דרוש וקבל שכר, זהו דרוש, אבל באמת מִימוּנָה זה מזל". הרב הוסיף דוגמאות ותירגם את "לאלה מִימוּנָה מסעודה מברוכה" כ"גברת מזל מוצלחת ומבורכת" ונתן לכך הקבלה "יטיח אלמִימוּנָה דיאלו" ותירגמו: "יפול המזל שלו", מברוכּ יא מִימוּן" פירשו "ברוך המזל".lxxi הרב דאג להשיב לשואליו על פי מה שרצו לשמוע ממנו, כל אחד לפי טעמו. על פי הפשט, מִימוּנָה היא מזל ועל פי המדרש אפשר להפליג עד לביזת המצרים.

במאמר שפרסם הירשברג בקיץ 1973 אחרי פרסום מאמרו של איינהורן, הוא דחה את "הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והקשר האסכטולוגי עם אחריתה" והוסיף: "נדמה כי הקשר עם תופעות הטבע הוא הדומיננטי בכל האזור. ואכן, המִימוּנָה כחגיגה עממית, שאין לה כשלעצמה כל יסוד בתורה שבכתב ובעל־פה, קלטה גם הרבה ממנהגי הסביבה הלא־יהודית, הבֶרבֶרית, המוסלמית ואפילו הנוצרית: החל בסמלי הפוריות (הפול), במאכלים המיוחדים ובהימנעות מאכילת בשר בליל המִימוּנָה, וכלה בהלקאות בענפים ובטיהור המים. מסתבר כי במנהגים אלה מושקעות אמונות של המזרח הטרום־איסלמי, הקשורות בתופעות המחזוריות בטבע".lxxii

חוסר הנוחות הקיים ממקורותיה של המימונה נובע מחשש להגדרתה כחגיגה פגאנית. אך לא כך הדבר. המימונה היא חג יהודי מן הטעם הפשוט שהיא נחוגה רק אצל היהודים, אף אם לא אצל כל היהודים. ככל החגים היא יכולה לעבור מוטציות וגלגולים ולשנות את אופייה עד בלי הכר. כיוון שהקהילה היהודית במרוקו, שם צמח החג, כבר אינה קיימת כמעט, אין ספק שהמימונה היום היא לא רק חג יהודי אלא גם בראש ובראשונה חג ישראלי, אף אם לא כל הישראלים חוגגים אותו. עצם המעבר ממרוקו וקיומו של המנהג היום בעיקר בישראל גרם לשינויים נוספים באופיו.

אין פסול בכך שדורות מאוחרים יוסיפו משמעויות חדשות, לאומיות או דתיות, לחגים ישנים. כך עשו בעבר לחגי הטבע במקרא, אליהם הוסיפו שבי־ציון מבבל משמעויות היסטוריות חדשות שהתאימו לרוח הזמן. לדוגמה, חג הפסח הפך מחג המצות (תבואת השדה) ומחג קרבן הצאן (חג הפסח) לחג בעל משמעות היסטורית־לאומית רבת משקל: זכר ליציאת מצריים ומעבר משעבוד לחירות. חגים ומועדים אחרים עברו מוטציות מרחיקות לכת שהבולטים בהם הם "חג החודש השביעי" (שכונה מאוחר יותר בשם סוכות), חג "החודש" ואף השבת עצמה.lxxiii מקורותיהם הראשוניים אינו פוסל אותם מלהיות חגים נורמטיביים. סמיכותה של המימונה לחג הפסח איפשר לה לאמץ אספקטים נאים חדשים דוגמת אלו שציין א' ממן. עם הזמן, לילה זה הפך למין חג לצעירים ולאוהבים וגם סמל לאחווה יהודית־מוסלמית. כיוון שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, סיפקו המוסלמים בלילה זה קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואחרים הם מנהגים חדשים שהתווספו לחג במשך הזמן במרוקו, ומשווים לחג כח משיכה נוסףlxxiv

לסיכום, חג המִימוּנָה הוא חג יהודי וישראלי. מקורותיו נעוצים בטכס אוניברסאלי שנועד לפייס שׁדת מזל, שבמרוקו כונתה בשם לאלה מִימוּנָה, בת זוגתו של של שׁד גדול ושחור בשם סידי מִימוּן. הפיוס מתבצע בשיטה נפוצה ומוכרת מתקופת המקרא על־ידי עריכת שולחן שתפריטיו מסמלים שפע, ברכה ומזל, ובאמצעות שירי הלל וברכות לאלת הגורל. למחרת אין מפייסים את המזל הרע אלא נאבקים בו ומרחיקים אותו על־ידי הטבעתו בים או במקור מים כבמנהג התשליך. זיקת המִימוּנָה לאיסרו חג פסח קשורה למסורת יהודית עתיקה הרואה בכ"ג בניסן יום פורענות שיש להזהר בו.







הערות

i ממן, מימונה.

ii גולדברג, מעמד, עמ' 87-75; כהן, 98-90; גולדברג, חגיגות; נוי, קריעת; נוי, חג.

iii הירשברג, המימונה, עמ' 88-87; הירשברג, אלמליח; הירשברג, מארץ, עמ' 77.

iv בן־עמי, יהדות, עמ' קלט-קנב; בן־עמי, מנהג; בן־עמי, המימונה, עמ' 44-36.

v איינהורן, עמ' 218-211.

vi הירשברג, מימונה, עמ' 88.

vii עדות מפורטת מצאתי אצל נסים סיבוני שמתאר בספריו את מנהגי החג בעיקר בעיר מרכש: סיבוני, מימונה, עמ' 48-1. סיבוני, ילדות, עמ' 6-1. ראו גם בן-ברוך, עמ' 28-27, סלומון בן־ברוך היה חבר ועד קהילת קזבלנקה בסוף שנות החמישיםבן־שמחון, המגרב; בן שמחוןכיצדגלעד, עמ' 41-42 ; אלבו, עמ' 30-24; אלקיים; שטרית, עמ' 24-21;  מויאל, עמ' 40-39; מרציאנו.

viii עדות ציון אלגריסי, יליד קזבלנקה שמוצאו מאסווירה (מוגדור).

ix ראו לגי; בן־עמי מציין ש"אין יודעים מה טעם נוהרים הם למקום הזה", בן־עמי, עמ' קמה.

x עדות ד"ר דוד עמוס, פריס, 2 במרס 2007, מפי אמו ילידת מרכש.

xi שם, שם.

xii נוי, קריעת; נוי, חג.

xiii טולידנו, עמ' ש"ד.

xiv ידוע לי על הצעת מחקר שהכין המשורר יונתן רטוש על מקור המימונה שקשור לנושא המים.

xv ראו משאש. הרב משאש נולד במכנס והיה רבה הראשי של קהילת תלמסן, עלה לישראל בשנת 1965 ומונה לרב ראשי בחיפה.

xvi הרב שאר ישוב כהן כתב שהגר"א (1797-1720) כלל לא נהג לקיים את תפילת התשליך.

xvii ייבין, עמ' 140.

xviii מוכרים במיוחד שני צמחים ריחניים אותם מכרו מוסלמים או ספרדים ליהודים בצאת חג הפסח: עְטַרשָה ובָּבְּנוּז, שני צמחים ממשפחת הגרניום.

xix בן-ברוך, עמ' 28-27

xx עבו, עמ' 362

xxi ביש גדא בארמית הוא מזל רע ולמפעל הפיס תכנית הגרלה בשם חיש גד.

xxii ורשה תרפ"ח

xxiii בר־אילן, עמ' 5. הספר של דן בראון, מחבר קוד דה וינצ'י נקרא מפתח שלמה ועוסק במסדר הבונים החופשיים ובסמלים שלו בוושינגטון.

xxiv ה' גולנץ פרסם הוצאת פקסימיליה באוקספורד 1914

xxv שם, דף כד, ע"ב

xxvi שם, דף מ"ו, ע"א

xxvii שם, דף ל"ז, ע"ב

xxviii כ"י גאסטר 315, דייכס עמ' 14.

xxix נ' סיבוני מזכיר שיר שהושר במרכש לכבוד לאלה מימונה: "אָה לַאלָה מִימוּנָה, אָה לַאלָה פתוחה, ספדונה אל דאר ח'יר בע'ינה נמסיו" (הו מִימוּנָה הגבירה, הו גבירה פותחת, נשלחנו לבית השפע, רוצים ללכת). סיבוני, מימונה, עמ' 28, 44. משמעות השיר סתומה אך ברור שהגבירה מימונה קשורה לבית של שפע. א' ממן מפרש את "לאלה פתוחה" כגברת שפתחו לה שערי הצלחה, ממן, עמ' 87.

xxx איינהורן, עמ' 218-211.

xxxi כתב־יד ממרוקו ברשותו של י' איינהורן, דף ו' ע"א.

xxxii רפאל אוחנא, נולד במכנס בשנת 1850, בשנת 1865 התיישב בטבריה. מראה הילדים, ירושלים תרנ"ט (1899), עמ' קסג-קסד.

xxxiii סטהון, דף א' ע"ב

xxxiv בן יעקב, עמ' 111.

xxxv סיבוני, מימונה, עמ' 22.

xxxvi המונח המקראי המקראי "ברית מלח" משמעו ברית בין שתי ארצות המתקיימת לאורך זמן.

xxxvii רומנילי, עמ' 85. למרות הסברו של רומנילי, א' ממן מציין במאמרו "ומסתבר שלא שמע מהחוגגים הסבר שיניח את דעתו". יתכן שלא שמע הסבר מלומד מן החוגגים אך אין ספק שבעקבות מראה עיניו הגיע במהרה למסקנה שאת השולחן ערכו במטרה לפייס שדים. א' ממן, עמ' 86.

xxxviii וסטרמארק, עמ' 273.

xxxix איינהורן, עמ' 218, הערה 6.

xl ממן, עמ' 379.

xli וינה תרכ"ז, סימן ז', סעיף רכ, דף ט"ז, ע"א.

xlii נדפס לראשונה בקארעץ וגם בפרעמישלא 1883, זופניק, קנלר והאמרשמידט. הספר מיוחס לרב הראשי של פראג, הפייטן אביגדור קרא, שמת על קידוש השם בשנת 1439. עותק מכתב היד נמצא ברשותו של י' איינהורן.

xliii טולידנו, עמ' ש"ד.

xliv ראו שלייח; קלס, הל, גנאווה, הל, שמניזם.

xlv ha hia jat lalla mimuna / ha hia jat mbarka mes‘uda / ifraḥ liha lkbir u sģir / mimuna jayba lǩir lktir / ha lḥalwa ha šfenj / ha lkisan lmlyana / ha ṣaḥa u ṭol l‘mar / ha lfraḥ u lhana / ya lalla mimuna lģalia / šemsek bahia u dauia / ajina kul ‘am zina u daḥka / ajina kul ‘am jayba u mbarka

xlvi סלושץ, עמ' 402.

xlvii על מסורות וסיפורי עם הקשורים ל'לאלה מימונה' בקרב המוסלמים ראו דרמנגן, עמ' 69; אובן, 98-97.

xlviii ראו מדרש אגדה, מהדורת ש' בובר, ויין תרנ"ד.

xlix אבישור, עמ' 1-17.

l ממן, עמ' 95-85.

li בעניין ברכת האילנות במרכש ביום המימונה ראו הירשברג, עמ' 80 וגם בנש, עמ' 270.

lii שאול בן-שמחון, מראשי הסתדרות העובדים חידש את מסורת המימונה בישראל החל משנת 1966 ויזם את הפיכתו ליום בחירה לעובדים.

liii מויאל, עמ' 40-39.

liv ראו זעפרני.

lv ראו סויסה.

lvi שי־כתריאל, עמ' 253-252. המחברת מציינת עדיין שמקורו של הטכס אינה ידועה. ראו בן־עמי, המימונה, עמ' 44-36.

lvii שער, עמ' 64-57.

lviii שם, שם.

lix בן־עמי, יהדות, עמ' קמו. ראו את אותו מאמר, ללא חתימה, גם חוברת "מימונה" מנהג עתיק - חג חדש, שהופק על ידי מרכז ההסברה ואמנות לעם, ביזמתו של שאול בן־שמחון, ירושלים 1971. בן־שמחון שיזם את חידושו של החג החל משנת 1968 במסגרת ברית יוצאי מרוקו מציין שהחגיגות החלו בישראל כבר משנת 1965 במסגרת אגודת יוצאי פס והתקיימו לראשונה ביער הרצל ליד בן-שמן. בהמשך הסתייג מן הדיווחים העיתונאים השליליים בקשר לחג.

lx בן־עמי, יהדות, עמ' קלט.

lxi שם, שם.

lxii בן־עמי, איינהורן, עמ' קנב.

lxiii שם, עמ' קנא-קנב. בן־עמי מתכוון להרצאתו בקונגרס החמישי למדעי היהדות, "נוכחות השדים בבית היהודי המרוקני", ירושלים תשל"ג, עמ' 3-6.

lxiv שם, שם.

lxv ממן, עמ' 89.

lxvi רומנילי, עמ' 85. למרות הסברו של רומנילי, א' ממן מציין במאמרו: "ומסתבר שלא שמע מהחוגגים הסבר שיניח את דעתו". יתכן שרומנילי לא שמע הסבר מלומד מן החוגגים אך אין ספק שבעקבות מראה עיניו הגיע למסקנה שאת השולחן ערכו במטרה לפייס שדים. ממן, עמ' 86.

lxvii המשפט נכתב במקור בערבית מרוקנית "האד לישם די כפוסא די מימונה די כא יעייטו פאס ירבחו, כא נכמם מניין כרזלהום? כונת נשמעו גיר ענד לחיצוניים" סבג, הקדמה ג' ע"ב.

lxviii עבו, עמ' 363. בן־עמי רואה בבגדים אלה "תחפושת" ולא בגדים מסורתיים שכוונתם להתחבר למסורת מקומית. בן־עמי, יהדות, עמ' קמד.

lxix ממן, עמ' 94-93.

lxx הירשברג, עמ' 77; הירשברג, מימונה, עמ' 88.

lxxi איינהורן, עמ' 217.

lxxii הירשברג, המימונה, עמ' 88.

lxxiii ראו ליכט.

lxxiv ה' גולדברג, חגיגות, עמ' 112.







הפניות ביבליוגראפיות

 

 

עבו Isaac David Abbou, Musulmans Andalous et JudŽo-Espagnols, Editions Antar, Casablanca, 1953

E. Aubin, Le Maroc d'aujourd'hui, Armand Colin, Paris, 1904, pp. 97-98 אובן

בן-ברוך Salomon Benbaruk, Trois quart de sicle ple-mle, Maroc-Canada, 1920-1950-1990, (MontrŽal 1990)

בנש JosŽ Benech, Un des aspects du Judaisme, Essai d'explication d'un Mellah, Edition Larose, Paris 1940

שלייח Abdelhafid Chlyeh, Les Gnaoua du Maroc, itinŽraires initiatiques, transe et possession, La PensŽe sauvage, Paris 1997

קלס Pierre-Alain Claisse, Les Gnawa marocains de tradition loyaliste, L'Harmattan, Paris 2003 

כהן E. H. Cohen, "The Bitter and the Sweet: A Structural Analysis of Mimuna", The Journal of Ritual Studies vol. 17, 1, Pittsburgh 2003.

דייכס Samuel Daiches, Babylonian Oil Magic in the Talmud and in the Later Jewish Litterature, Jews' College London, Publication N¡ 5, London, 1913.

דרמנגן Emile Dermenghen, Le culte des saints dans l'Islam maghrebin, Paris, 1954

גולדברג, מעמד Harvey E. Goldberg, "The Mimuna and the Minoriry Status of Moroccan Jews", Ethnology XVII, 1978.

הל, גנאווה Bertrand Hell, Le tourbillon des gŽnies : au Maroc avec les Gnawa, Flammarion, Paris

הל, שמניזם Bertrand Hell, Possession et chamanisme : les ma”tres du dŽsordre, Flammarion, Paris 2002

לג'ה Doctoresse Legey, Essai de facteur marocain, Ed. Paul Geuthner, Paris, 1926

סיבוני, מימונה Nessim Sibony, Trois Žnigmes, Pessah et la Mimouna, Coutumes juives, J. T. Productions,Sherman Oaks, Los Angeles 2003.

סיבוני, ילדות Nessim Sibony, Enfance juive au Maroc, Paradis perdu ? Pessah, Archives culturelles et folkloriques, J. T. Productions, Sherman Oaks, USA.

וסטרמארק Edward Westermarck, Ritual and Belief in Morocco,vol.1, Winifred Blackman, London 1926

זעפרני Ha•m Zafrani, Deux mille ans de vie juive au Maroc, Maisonneuve Larose et Eddif, Paris 1999



אבישור יצחק אבישור, "לאופיו הדימוני של סיפור חתן-דמים (שמות ד, כד-כו)", אשל באר שבע ב', תש"ם.

אוחנא רפאל אוחנא, מראה הילדים, ירושלים תרנ"ט

אזולאי חיים יוסף דוד אזולאי, מורה באצבע, וינה תרכ"ז.

איינהורן יצחק איינהורן, "המימונה - מקורה ומהותה", תרביץ, שנה מ"א, תשל"ב.

אלבו דן אלבו, חג המימונה בקהילת וואזן , ברית 23, עורך אשר כנפו, אביב תשס"ה 2005.

אלקיים משה אלקיים, עורך, מימונה, היחידה לתרבות שבטי ישראל, המרכז לתרבות ולחינוך, ההסתדרות הכללית, תל-אביב 1982.

בנימין השני בנימין השני, ספר מסעי ישראל, ליק 1859, עמ' 379.

בן יעקב א' בן יעקב, עורך, ילקוט מנהגים א', הוצאת המדפיס הממשלתי, ירושלים תשכ"ז.

בר ירוחם אלקנה בר ירוחם, "ספר הפליאה", פרעמישלא 1883, אוסף איינהורן

בן־עמי, יהדות יששכר בן־עמי, יהדות מרוקו, פרקים בחקר תרבותם, חג המימונה של יהודי מרוקו, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1975. פורסם ללא חתימה גם בחוברת "מימונה" מנהג עתיק - חג חדש, מרכז ההסברה ואמנות לעם, עורך שאול בן־שמחון, ירושלים 1971.

בן־עמי, אייהורן יששכר בן־עמי, למאמרו של י' איינהורן 'המימונה - מקורה ומהותה', יהדות מרוקו, פרקים בחקר תרבותם, הוצאת ראובן מס, ירושלים 1975.

בן־עמי, מנהג יששכר בן־עמי, מנהג עתיק, חג חדש, הוצאת משרד החינוך, ירושלים 1970.

בן־עמי, המימונה יששכר בן־עמי, "חג המימונה של יהודי צפון־אפריקה", ידע־עם ט"ז 40-39, תשל"ג, עמ' 44-36

בן־עמי, שדים יששכר בן־עמי, "נוכחות השדים בבית היהודי המרוקני", הרצאה בקונגרס החמישי למדעי היהדות, ירושלים תשל"ג.

בן שמחון, המגרב רפאל בן שמחון, המגרב: מסורות ומנהגים במחזור השנה, מכון בני יששכר, ירושלים תשנ"ח.

בן שמחון, כיצד רפאל בן שמחוןכיצד חגגו את ה"מימונה" במרוקו וביתר ערי צפון אפריקהבמערכה 21, ירושלים תשמ"א

בן-שמחון חג שאול בן-שמחון, 'חג המימונה אצל יהודי מרוקו', החג העדתי בישראל, עורכת רינה שרת, המפעל לריקודי עדות, תל אביב 1990, עמ' 18-13.

בר־אילן, קבלה מאיר בר־אילן, שלשלת הקבלה בספרות ההיכלות, דעת 56.

גולדברג, חגיגות הרווי גולדברג, "חגיגות המימונה במרוקו" בתוך יהודי המזרח, עורכים ש' דשן ומ' שוקד, ירושלים 1984.

גלעד חיים גלעד, למקור המלה "מימונה" י"ע יז, תשל"ה 1975. עמ' 42-41.

הירשברג, מימונה חיים זאב הירשברג, 'המימונה', חיי היהודים במרוקו, מוזיאון ישראל ירושלים 1973.

הירשברג, אלמליח חיים זאב הירשברג, "מימונה וחגיגות אסרו חג של פסח", זכור לאברהם, קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמליח, ועד עדת המערבים בירושלים תשי"ט.

הירשברג, מארץ חיים זאב הירשברג, מארץ מבא השמש, הסוכנות היהודית, ירושלים 1957, עמ' 77.

טולידנו יעקב משה טולידנו, נר המערב, ירושלים תשל"ג, הוצאת פקסימיליה הספריה הספרדית.

ייבין שמואל ייבין, רשימות טופוגרפיות ואתניות, עתיקות ב', תשי"ז-תשי"ח.

שי־כתריאל נעמה שי־כתריאל, "מחזור השנה", בתוך מרוקו, עורך ח' סעדון, מכון בן־צבי, ירושלים 2003, עמ' 253-252.

ליט יעקב שלום ליכט, עורך, "מועדי ישראל זמנים ומועדים בתקופת המקרא ובימי בית-שני" הוצאת מוסד ביאליק, 1988.

מויאל אלי מויאל, הקשר בין האדם העמל למימינה, מתוך מ' אלקיים, עורך, תל אביב 1982.

ממן אהרון ממן, "מימונה - מדרש השם ומנהגי החג", בתוך י' בן־עמי, עורך, מחקרים בתרבותם של יהודי צפון־אפריקה, ירושלים תשנ"א.

מרציאנו א"ר מרציאנו, ימי הפסח, חג המימונה מקורות והליכות, ירושלים תשמ"ח.

משאש יוסף משאש, אוצר המכתבים, ירושלים 1978.

נוי, קריעת דב נוי, "קריעת הים וחג המימונה", למרחב, 18 באפריל 1968

נוי, חג דב נוי, "חג המימונה בקהילות צפון־אפריקה", למרחב, 21 באפריל 1968.

סויסה אלברט סויסה, "המימונה שלי", שבועון כל העיר, 12 באפריל 1996

סטהון מנשה בן מטלוב סטהון, כנסייה לשם שמים, ירושלים תרל"ד.

סלושץ נחום סלושץ, "הפסח בערי לוב", ספר המועדים, עורך י"ט לוינסקי, כרך ג', תל אביב תש"ח.

רומנילי שמואל רומנילי, כתבים נבחרים, משא בערב, מהדיר ח' שירמן, מוסד ביאליק, ספריית דורות, ירושלים תשכ"ט.

שער יוסף שער, חג הפסח במורשת ישראל, משרד החינוך והתרבות, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח בחינוך ובתרבות, ירושלים, תשל"ח.

שטרית יוסף שטרית, כך חגגנו את המימונה בתרודנת שבעמק הסוס, בתוך מ' אלקיים, עורך.

 

 

 



הדפסהדואל

ההזוי מהאליאנסה

 

ההזוי מהאליאנסה

 

מואיז בן הראש

 

זכיתי וזכות זו עומדת לי לעולמי עד ללמוד בבית הספר של אליאנס הראשון שהוקם במרוקו ובכלל וזאת כבר בשנת 1862, זכיתי להיות אחד התלמידים האחרונים שלמדו בו, עד שנת 1972, מאה ועשר שנים אחרי הקמתו. זכיתי תודה לאל להיות שם משך שבע שנות לימוד וחבל שלא זכיתי להיות בו עוד שנה או אולי שנתיים ואולי עד גמר הבגרות. זה קרה בעירי תטואן.

שם קראנו לו תמיד אליאנסה, לה אליאנסה.

משהגעתי לארץ בגיל שלוש עשרה הסתכלתי במבט על מתנשא על המורים והתלמידים בארץ. למעשה ניתן לומר שאת הבגרות עברתי בקלות ובעצלות יתרה ארבע שנים לאחר עלייתי בזכות הדברים שלמדתי בבית הספר במרוקו. אפילו רמת העברית שלי היתה גבוהה יותר מזו שבארץ וכבר בשבוע הראשון כאן בבית הספר הייתי משתמש במונחים כמו "בודאות מוחלטת" לתדהמת תלמידים ומורים שלא האמינו שאני רק שבועיים או חודשיים בארץ ותיקנו אותי כדי אבין שמדובר בשנתיים. מעט מאוד הבנתי אז שמה שיועד לי בארץ היה לי להיות סוג של "פועל" שמוגבלותם המנטלית גרמה לכך שיכלו לראות בבחור הזה שלימים רצה להיות סופר כמישהו שקצת הוזה בעולם שבו הוא אמור להיות "פועל".

בית הספר של אליאנס לא הכין אותי בכלל לחיים במדינת ישראל, על תסביכי ה"אירופאיות" שלה. ועל תסביכי "שמשון הנעבכדיקר" שלה שהיו הבסיס ליצירת תודעה כוזבת ושיכתוב ההיסטוריה של האשכנזים. על אף שמוסיה כהן לימד אותנו , באליאנס במרוקו, בימי שישי שיעור בעברית "ציונית מודרנית".

אולי היה עדיף שדווקא יכינו אותנו כבר אז את העולים הפוטנציאלים להיות אזרחי ישראל כפי שדרש בן גוריון, ולא שילמדו אותנו להיות חס וחלילה סופרים ומשוררים, בית הספר הרי גרם לי ל"השלות" את עצמי ב"אשליות" חסרות בסיס כאילו יכול להיות מצב שבו אוכל בישראל להיבחן על פי כישוריי ועל פי יכולותיי ולא על פי מוצאי.

פעמים רבות אני משתעשע ברעיון שיוקמו שוב בתי ספר של אליאנס בישראל. בהתחלה יבואו ללמד את הילדים בדימונה ובקטמונים מורים מצרפת, לאחר מכן יתחילו ללמוד תלמידים בצרפת להיות מורים ואלה תוך דור או דור וחצי ייהפכו להיות המורים והמנהלים של בתי הספר של אליאנס בארץ אשכנז. כך כמו במונטריאול, הספרדים יהיו דוברי צרפתית, והאשכנזים ידברו אנגלית כשפה שניה. כך יקרה שתוך דור או שניים יהיו כמה פרסי נובל מרוקאים, שייצאו מבתי ספר אלה, וכך אולי תחזור עטרה ליושנה. אבל ש"ס הלכו קצת רחוק מידי והפוך לגמרי, עם ה"עטרה" שלהם. המנהיג המשרקי/ מזרחי שלהם ( הרב עובדיה יוסף) שצרב את תסביכיו המשרקיים לתוך תנועת ש"ס, החליט ליצור "כור היתוך" . שהחזיר אותנו לתקופה הטרום-אליאנסית של יהדות מרוקו. לתקופה של לפני המודרניזם. לפרימיטיביות האשכנזית- ליטאית- גליציינית- מזרח אירופאית. (שהרב עובדיהלא היה מסוגל מעולם לקלוט, בגלל מוגבלותו המנטלית, המשרקית/ מזרחית. שהם הפרימיטיבים)

אליאנס היה המודרניזם היהודי-מרוקאי. הוא סחף עימו יהודים רבים גם בשל היכולת להיות משכילים וגם בשל ערכי השיוויון שהבטיח, אך ספק אם קיים. אבל הוא לא ניתק אותנו מן העבר. גם האתיאיסטים היו הולכים לבית הכנסת, כי הקהילה היתה חזקה מכל אמונה. האמונה היהודית במרוקו היתה הקהילתיות. כך נוצרה למעשה דת יהודית חדשה, שלא כפרה בעיקר אך כן הכניסה לביתה את הקידמה. הקידמה שלא עמדה כנגד הדת. מצב זה הוא בעוכרו של כל מרוקאי שאינו מבין לעומקו של עניין את הצורך המוזר הזה של האשכנזים להגדיר עצמם או כדתי או כחילוני. וגם לא כמסורתי. על אף שהמונח הזה תפס מקום נרחב בחוויה הישראלית בארץ.

 

שיאה של המערכת הלימודית הזו הייתה שנות החמישים והשישים, ותמלא הארץ בפרופסורים בתלמידים לשעבר מבתי הספר של אליאנס בכל העולם, וימלאו את האוניברסיטאות של קנדה, של צרפת, של ספרד, של ארגנטינה, של ברזיל ושל ארצות הברית לרוב, אבל לא את האוניברסיטאות של ישראל. רק לא בישראל. כאן השיטה עבדה למופת, אם הגיע מרוקאי מוכשר מאליאנס לאקדמיה וביקש להתקדם וכבר ראו הפרופסורים האשכנזים שהאיש מוכשר נהגו הם בתרגילי סחבת, וכך עד עצם היום הזה. אם אתה רוצה לעשות דוקטורט, אז תמתין כי " אין לנו מנחה עד השנה הבאה..." אם אתה רוצה לפרסם ספר שכתבת בעברית, הרי שאנחנו נחשוב על זה, בהתחלה פשוט דחו אך מרגע שלא יכלו לדחות הרגישו שצריך לדחות ולדחות ולייאש את המועמד לדוקטורט עד שיוותר, ורבים וטובים ויתרו כי בסופו של דבר הריכוזיות כאן של אוניברסיטאות עם מחקר והצורך להתפרנס הכריע את הכף. מעטים עזבו את הארץ למען לימודים ואחרים פשוט המשיכו לחיות ו"הסתדרו", משל להסתדר היה המקסימום שמרוקאי יהודי יכול לעשות בארץ היהודים. אולי כבודדים חלקם הסתדרו אבל כקהל איבדנו כבר שלושה דורות של משכילים ועוד היד נטויה (כמו שהחונטה הארגנטינאית חיסלה שני דורות של אינטלקטואלים בכמה שנים).

התמונה שעולה לנגד עיניי היא דווקא הקרנות הגזזת. המשטר רצה פשוט להקרין את הראש של הילדים המרוקאים בגיל צעיר, כאילו כך הוא יוכל לגרום להם להפסיק לחשוב או למנוע מהם יכולת לנתח את המציאות לאשורה. כנגד זה עמדה האליאנס, בית ספר בו למדתי לא פחות מארבע שפות ובגיל 12 כבר ידעתי מספיק מתמטיקה כדי להיכנס לאוניברסיטה בישראל, בית ספר שהכין אותנו באותן שנים להתקדם בכל מדינה חוץ מאשר בארץ היהודים. כאן דווקא החשיבה הביקורתית והניתוחים החדים הפכו אותנו למודעים שמספרים על מרוקו שבתודעה הדפוקה של כל הישראלים לא היתה קיימת, מרוקו של חינוך ושל קידמה, מרוקו שבמרכזה עומדים ערכים של נאורות, של שיוויון ושל דמוקרטיה. למעשה אפשר לומר שדווקא האליאנסה הכינה אותנו להיות כאן "הזויים" ומנותקים מהתודעה הכוזבת והעלובה, שיצרו האשכנזים. ועל כך תבוא עליה הברכה.

 

הדפסהדואל

פכים

 

פכים

לולה אבן-חיים

 

כשאברהם לוגסי בא למוגדור לא מצא את קבר סבו. למרות שלא שמר מצוות פנה אל רבי חיים פינטו ולהקב"ה, חצי בצחוק וחצי ברצינות: מה? באתי עד פה כדי לעלות על קבר סבי ואחזור בידיים ריקות? באותו רגע עמדו שתי יונים על קבר (בית העלמין הישן) בא לוגסי וראה שזה היה קבר סבו. התחיל להניח תפילין כל יום.

 

כשסבא עקן נפטר, ישבה המשפחה עליו לא שבעה אלא חודש. חודש תמים ישבו על הרצפה. אימא - רשל אבן-חיים שהייתה תופרת, החלה להתייפח. שאלו אותה למה? אמרה שחודש ימים החנות סגורה ואין לה במה לשלם שכ"ד והיא מפחדת שיעצרו אותה בשל כך. בלילה חלמתי שסבא עקן אומר לי: בארגז הנעול שלי, יש סידור תפילה, בסידור יש כסף בשביל אימא שלך. סיפרתי את החלום. אימא גערה בי ואמרה אל תפתחי את הארגז. נדנדתי לה עד שלבסוף פתחה. היו שם ספרים רבים. אני הצבעתי על הסידור. הסידור הזה אמרתי. פתחה את הסידור והיה שם מספיק כסף לשכ"ד ולכמה חודשי מחייה.

 

לסבא עקן היה ארגז נעול בו החזיק כתבי יד שלו ושל המשפחה וכן מסמכים רבים וכתובות מקוריות. עם מותו הארגז עבר לידי אלברט בנו. אלברט ואשתו נבלעו באדמה ברעש של אגדיר, עימם הארגז עם כתבי היד.

 

שני האחים של סבא עקן אחד היה פורטוגזי והשני גרמני. איך? זאת הייתה חמייה. זה בעל החמייה הגרמנית קרע את המסמך כאשר פרצה המלחמה. השני נשאר בעל נתינות פורטוגזית וילדיו גם הם פורטוגזים, למרות שכולם נולדו במוגדור.

 

מגדת עתידות רצתה לקרוא לי בקלפים סרבתי. אמרה לי אם את כבר כאן תני לי את ידך. החלה לקרוא בכף ידי ואני אמרתי לה כל פעם: זה לא נכון, זה לא נכון! לבסוף הזדעקה:

יש בך איזה כוח של סירוב שלא מאפשר לי לראות מה שאני רואה בדרך כלל!

 

כשסבא עקן הגיע לבית הכנסת בשבת, נפרד מכל חבריו והודיע שהוא לא יבוא בשבת הקרובה בגלל שקיצו הגיע. החברים הזדעקו. אתה חזק כמו שור מעולם לא היית בריא כל כך!

בערב שבת הבאה הוא קיבל אירוע מוחי. במשך כל השבת שתק. לקראת מוצאי שבת ביקש שיביאו לו את אחיינו בבא אבן-חיים שאותו אהב כמו בנו.

כרבע שעה לפני הסוף שמעו אותו צועק צעקה גדולה. אחר כך נכנס אליו בבא אבן חיים, סבא עקן ראה אותו, פלבל בעיניו והחזיר נשמתו לבוראו.

 

כשסבא עקן רכן על עריסתה של רואני שזה עתה נולדה לאחותו, הצהיר.

זאת תהיה אשתי.

מיד הזמינו שבעה צמידים מזהב שמו אותם על ידי התינוקת והודיעו:

מאורסת.

כשהילדה הייתה בת ארבע עשרה שנה היא כבר הייתה נאה ביותר. רחצה את שיערה ועמדה ליד החלון כדי לייבש את שיערה. עברה ליד הבית אישה שדכנית. נכנסה אליהם. בתכם יפה מאוד, צריך להשיא אותה, מיד חידשו את האירוסין עם סבא עקן. כשהייתה בת חמש עשרה שנה השיאו אותה לדודה סבא עקן.

 

שאלתי את סבתא רואני:

איזה יחס היה לך לסבא עקן כשהיית נערה.

הוא היה דודי.

ואיך קראת לו? דוד עקן.

וכשנישאתם, המשכת לקורא לו דוד עקן?

לא, קראתי לו מג'ר-לבאס!

 

הדפסהדואל

על קברי צדיקים במרוקו ועל רבי נחמן מברסלב...ומה שביניהם

 

על קברי צדיקים במרוקו ועל רבי נחמן מברסלב...ומה שביניהם

 

ד"ר גאולה צרויה

 

ויהי בימים ההם, נסעתי למרוקו עם אחיי הצעירים לטיול-שורשים.

 

מסע מרתק היה, המקום יפה-לכל-הדעות,

 

מרגש היה לראות , לנגוע במחוזות ילדות,

 

לשוב לתלמוד תורה שם למדנו גם ידענו לראשונה טעם אותיות מתוקות מדבש,

 

לשוב לבית הספר,בית הכנסת, בית-העלמין...

 

תוך ארבעה-עשר יום היקפנו המסלול .

 

המסע עמוס לעייפה היה,

 

וזכינו לשהות בעיר מכנס שם גדלנו, כשלוש שעות בלבד

 

עם זאת, המסע אורגן כהלכה ,

 

וכלל גם "סיבוב" קברי צדיקים במינון סביר...ברחבי מרוקו.

 

 

 

בחזרה לארץ...הביתה... הלם... שמחה גדולה ומנוחה ורגיעה מהקצב.

 

וכאן , בירושלים , בשקט-בשקט, זמן להתבונן.

 

אזי חושבת לעצמי:"בא-הנה",

 

את לקחת עצמך למרחקים, חצית שתי יבשות ,

 

גררו אותך האחים הצעירים

 

להראות להם מחוזות-ילדות ,

 

ונדרת פעם מעין נדר שלא תרדי מארץ ישראל,

 

"שרפת" ארבעה-עשר יום במסגרת טיול מאורגן ,

 

עם משמעת של-טירונות-ממש.

 

כל לילה במלון אחר...

 

ושואלת עצמי

 

מה בכלל יצא לך מזה?

 

ביקשתיו, ולא מצאתיו...

 

שאלה זו רדפה אותי ימים רבים

 

והדהדה במוחי

 

התייגעתי יגיעות...

 

עד שגיליתי בערפילי זיכרונותיי שחזרתי משם

 

עם אוצר-עלום

 

ואינני יודעת מהו.

 

עלה אז רעיון "לפתוח הסרט" של ארבעה-עשר יום הללו,

 

שחזרתי בדמיוני יום-יום , אתרים,נופים,מחוזות,

 

חיפשתי בחירוף -נפש העניין העלום-ההוא,

 

ולא הרפיתי,

 

עד ... שאיתרתי בזיכרוני הזמן והמקום...

 

 

 

היה זה יום שישי-בוקר, נפרדנו אחי ואני מהקבוצה , יצאנו מהעיר פז בדהירה לעיר מכנס.

 

ושם, בעיר מכנס "סיבוב" זריז ומחושב , יש לשוב לפז לפני כניסת השבת !

 

חלפנו על-פני בית ההורים,בית סבא-סבתא,תלמוד תורה,בית-הספר,

 

בית הכנסת של אבא,ובית העלמין-גם.

 

 

 

ושם-שם בבית העלמין-ההוא

 

עולמי פשוט עמד מלכת...

 

תארו לכם המחזה הסוריאליסטי:

 

שמש צהריים יוקדת , אוקטובר, חם,

 

סקרנו וצילמנו כל הזירה,

 

צילמנו חלקת בעלי המופתים, צילמנו קברו של רבי עמרם בן-דיוואן-זיע"א

 

ואמי ממלמלה שמו בעיתות מצוקה

 

צילמנו החומה הצפונית שם קבורים צדיקים בעמידה,

 

תופעה שאין דומה לה בעולם-כלל,

 

חוץ מרבי מאיר בעל-הנס שקבור בעמידה בטבריה.

 

המעשה בחומה-ההיא :

 

סיפרה לי סבתא פעם שבשנים קדמוניות, החומה פרוצה הייתה,

 

ושבטים ברברים נהגו לפלוש משם לרובע היהודי, ולבצע פוגרומים,

 

טבחו בהם וחטפו נערות...

 

עד שבעצת חכמי-הדור,אטמו החומה-ההיא

 

וקברו בה קברי-צדיקים בעמידה,

 

הפלא ופלא פסקו הפרעות.

 

 

 

ושם-שם זיכרונות ילדות מבצבצים ועולים אט-אט ...

 

אמי שולחת אותי להדליק נר לפני שבת

 

על קברם של סבא-סבתא-רבא,

 

ועוד נר לקברם של הרוגי-מלכות-לדורותיהם , תהא נשמתם תחת- כסא-הכבוד

 

ושם-שם, עוד זיכרונות ילדות צפים:

 

נהגנו אז, ילדים ומבוגרים לקיים שם חגיגות ל"ג בעומר,

 

כי בכל הרובע היהודי , על סמטאותיו הצרות

 

לא היה שטח פתוח להכיל המונים,

 

חוץ מבית-העלמין-ההוא.

 

ושם-שם עולה בזיכרוני מראה של מדורות,אהלים,שירים

 

ומעגלי-שמחה אדירה

 

וניחוחות משכרים של אלפי-אלפי נרות דולקים לכבודו של

 

רבי שמעון בר יוחאי.

 

והגעגועים...

 

צלמנו וצלמנו.

 

אף אחד לא זז מהמקום.

 

לא קר, לא חם, לא צמא, לא "ממהר לנו" לשום מקום.

 

פשוט עמדנו מהופנטים, ומגנט עלום מדביק אותנו...

 

חשתי מעל הזמן והמקום

 

חשתי טעם מעין עולם הבא

 

ולא ברור לי מהו.

 

ומהדהדת בליבי שוב, השאלה ההיא:

 

מה בכלל יצא לך מכל הסיבוב הזה?

 

 

 

לפתע פתאום חשה אני,

 

שבעצם היה זה המקום היחיד , לאורך המסע

 

שדומה היה...

 

לארץ ישראל.

 

 

 

באותם ימים בחזרה לירושלים, היה לי שיעור קבוע,

 

והנושא: כתבי רבי נחמן מאומן.

 

יום אחד, בדפדוף תמים בספרו "ליקוטי מוהר"ן",

 

"נופלת" אני על "מציאה" ראשונה , שם רבי נחמן היה אומר :

 

"כל מקום בעולם בו דרכה כף רגלו של יהודי, נחשב בחינת ארץ-ישראל". ( ליקוטי מוהר"ן )

 

נרעש ונרגש הייתי, ובדפדוף-הלאה, רבי נחמן היה אומר:

 

"כל מקום בעולם בו קבורים קברי צדיקים, נחשב בחינת ארץ-ישראל" ( ליקוטי עצות , ערך ארץ ישראל , אות כ' )

 

נפשי הומה וסוערה, ואין מנוח

 

אזי חוזרת אני לשם בדמיוני, משחזרת הזמן והמקום, השעה 13:00 בצהרי היום,

 

והמקום... בית-העלמין ההוא...

 

 

 

בעיני רוחי, עומדת אני שם,

 

משחזרת המעמד-הנורא-והנשגב

 

ובעיני רוחי, רואה אני את גווני האור

 

והאור היה סימפוניה של סגול-נחושת-זהב...

 

והחומה אדמדמה וזוהרה...

 

והדממה...

 

בהמשך רבי נחמן בשם ר' ישראל-הבעל-שם- טוב היה אומר :

 

"צדיקים ירשו ארץ וכי מקום קבורתם של צדיקים מקודש בקדושת ארץ ישראל".

 

 

 

אז הציפה אותי שמחה עליונה ונוראה מאוד.

 

הייתה זו חוויה של פעם-בחיים,

 

כי מבינה אני , בהבזק נדיר

 

שידעתי ברוחי הקשר בין קברי צדיקים בעולם, לבין ארץ ישראל!

 

ועוד באותו הבזק, מבינה עתה

 

שרק לאחר מסע מפרך, ויגיעות-הרבה,

 

זכיתי לגלות שם-שם במרחקים ,

 

שידעתי לפני המסע ,

 

בעודי כאן בירושלים,

 

איך נראה האור...

 

של ארץ ישראל

 

 

 

ולא ידעתי את נפשי

 

כי ביקשתיו-וכן-מצאתיו ...

 

האור ...

 

...שם-שם , מעל קברי צדיקים ,

 

בשדות האבודים,

 

שבערבות-מרוקו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הדפסהדואל

"אליאנס" והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

 

אמנון אלקבץ

 

 

 

"אליאנס" והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה

 

 

 

אשתקד, ביום 17.5.2010, מלאו 150 שנה ליסודה של חברת "כל ישראל חברים", בקיצור כי"ח, או בשמה המוכר יותר "אליאנס" (Alliance Israélite Universelle - AIU). הורתה בפאריס ביום 17.5.1860. סִימְלָהּ, שתי כפות ידיים שלובות לשלום מתחת לשני לוחות הברית, עם הסיסמא "כל ישראל ערבים זה לזה"1. הסמל מביע סולידריות ואחריות הדדית.

 

 

 

במאמר זה מובא מקרה מסוף המאה ה-19, בו עִרבו שועי הקהילה היהודית במוגדור את "אליאנס" במחלוקת פנימית שקמה בינם לבין נשיא הקהילה, ראובן אלמאליח, בהאשימם אותו בתפקוד לקוי ובמעילה בכספי קופת הקהל.

 

 

 

רוחות המהפכה הצרפתית של שנת 1789 טרם נרגעו, פה ושם היו עדיין חיכוכים בין האזרחים לשלטונו של הקיסר נפליאון השלישי. יש לציין בעיקר את המלחמה של שנת 1848 שלאחריה קמו צעירים שביקשו לחדש את רוח המהפכה הגדולה. אל אלה הצטרפו צעירים יהודים רבים שראו לנגד עיניהם את התגשמות דברי נביאי ישראל על "שוויון", "צדק" ו"אחווה" ברוח היהדות, וראו חובה לעצמם לקום ולעשות מעשה כחובה על היותם יהודים, למען עולם של שלום, צדק ויושר לכלל האנושות. הם חשבו שעם סיום המהפכה וקבלת האמניציפציה, הגיע גם סוף לאנטישמיות ולרדיפות היהודים. הצעירים היהודים שביניהם, הקימו וועד פעולה להגנה על זכויותיהם דוגמת "Board of Deputis" באנגליה וה- "Consistoire Central" בצרפת. אחת ממטרותיהם הייתה ההגנה על היהודים באשר הם, כי בתקופה הזו פרצה "פרשת אדגארדו מורטארה", פרשה שהסעירה את העולם היהודי בה נחטף ילד יהודי מבולוניה בשם אדגארדו מורטארה, ע"י משטרת האפיפיור "פיוס ה-9", והוכרז כי הוטבל לנצרות. גם רבו עלילות הדם, דוגמת "עלילת דמשק" ועוד. מכאן עלתה גם השאלה המרכזית, מה יהא גורלו של המיעוט היהודי במרחב המוסלמי. עיקר הדגש של וועד הפעולה הושם על השאלה היהודית הכלל עולמית שעלתה בסמוך להקמתה של כי"ח, עוד טרם הופעתו של תיאודור הרצל על בימת ההיסטוריה היהודית.2

 

על וועד הפעולה שהתארגן, כאמור, נמנו 17 צעירים שהתכנסו בשנת 1860 לפגישה בפאריס, בביתו של אחד מהם בשם קרל נטר3. ביניהם היו רופאים, עורכי-דין, מחנכים, עתונאים ואנשי עסקים, חתך של הבורגנות היהודית הליברלית של שלהי המאה ה-19. בפגישה זו ניסחו את אמנת הייסוד של כי"ח, והפיצוה ככרוז ברחבי צרפת ולקהילות יהודיות בכמה מדינות. תפיסתם הייתה: "אל אחד וגאולה אוניברסאלית, ליהודים ולכלל העולם". הפתיחות כלפי "התרבות הצרפתית", היה כלל בל יעבור בתהליך ההתחדשות. מטרתו הייתה להפוך את היהודים לאזרחים מודרניים ונאורים בכל קצווי תבל, תוך טיפוח הדת היהודית ע"י הדגשת התבונה האינטלקטואלית שבטכסטים המסורתיים, מבלי להזניח את חשיבות ההווה. בין היתר, הם ראו בדאגה רבה את המצב החברתי של היהודים בארצות האיסלאם, ואת הסולידאריות הביעו על דרך המקרא: "עזוב תעזוב עמו"4. במרוקו במיוחד, הבחינו בפערים עמוקים ביותר בתחום החינוך וההשכלה בין קבוצות העשירים לעניים. בשל כך ראו צורך להעמיד בראש סדר העדיפויות את נושא החינוך, שרק על פיו, יצומצמו הפערים. החלטתם הראשונה שנתקבלה בתחום זה הייתה להתחיל בהקמת בתי-ספר במרוקו, ואכן, בית הספר הראשון של "אליאנס" בעולם נפתח בעיר תיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862, שנתיים בלבד אחר הקמת הארגון.

 

אחרי תיטואן, יפתחו במרוקו ובעוד מדינות נוספות, בעיקר איסלאמיות, בתי ספר רבים של הרשת. פתיחת בתי ספר אלה לא עברה ללא התנגדות של המוסדות התורניים המסורתיים5. הרבנים, חברת "תלמוד תורה" ומקצת הקהל, התנגדו לפעילותה של כי"ח ולאופן בו היא ניהלה את חינוך הילדים.6 ברם, למרות התנגדותם של חלק מהרבנים, הייתה לרשת "אליאנס" במרוקו הצלחה מעל למשוער. עם תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי, נמנו בה 14 בתי ספר של הרשת. אלה פעלו לא רק בהפצת החינוך היהודי, אלא גם בחינוך האוניברסאלי. מרבית הכסף לפעילות ההתחלתית של כי"ח הגיע מהברון הירש ומהברון רוטשילד7.

 

 

 

בד בבד עם תחילת פעילותה של "אליאנס", התחילה נסיגה בהשפעתם של הרבנים על הנוער. בל נשכח כי הממלכה אצלה מכוחה על הקהילה ועדת הרבנים, והעניקה להם את כל הסמכויות "לרדות בעם", לענוש או לנקוט נגדם בחרם. אלה שנשארו נאמנים למסורת, השתייכו על פי רוב, למעמדות החלשים בחברה מן הבחינה הכלכלית. מולם עמדו ידידי כי"ח, שוחרי ההשכלה והעשירים, זה גרם לעתים למחלוקות בקרב הקהילה היהודית המקומית. אין זה אומר ש"אליאנס" זנחה את החינוך היהודי, נהפוך הוא, היא שמרה בקנאות על הזהות היהודית. אלא שהארגון רצה להוכיח עד כמה בסיס כוחו של העם היהודי טמון בהשכלה, ולא בכוח. לא היה עוד ארגון יהודי בעולם שהצטיין בדרך החינוך של השכלה רחבת אופקים, תוך הדגשת ערכי הפלורליזם, הומניזם, סובלנות ופתיחות לזהות האחרת, ואת זה העניקו בבתי הספר שלו. כאמור, אחד מבתי הספר האלה יפתח מחוץ לחומות המלאח של מוגדור בשנת 1888, והוא יהיה הרביעי ברשת כי"ח. (קדמו לפניו תיטואן בשנת 1862, טנגי'יר 1865 ופאס 1883. עוד בי"ס נוסף של הרשת נפתח בשנת 1905 בתוך המלאח של מוגדור ונקרא Ecole Franco-Arabe, אולם תוכנית הלימודים בו הייתה קרובה יותר למתכונת של "תלמוד תורה"). גם במוגדור קמה קבוצת רבנים שהביעה התנגדות לחדירתה של "אליאנס" לעיר, לעומתם קמו קבוצות תמיכה חזקות שנעזרו באיומים מרומזים מצד "אליאנס" לערב את השגריר הצרפתי, בכך הוסרו ההתנגדויות, ואין זה המקום להעלות את נושא המאבק שתוצאותיו ידועות לנו. כאשר מאבקם של הרבנים שכך, קמו מתנגדים מבני אצולת העיר נגד נשיא הקהילה ראובן בן יוסף אלמאליח, שמתוקף תפקידו, הועמד להיות איש הקשר מטעם "אליאנס" עם מרכזו העולמי בפאריס. ההתנגדות תבוא לביטויה, מאוחר יותר, בדרך בוטה באמצעות מכתב שטנה חריף בתוכנו, לנשיא "אליאנס" העולמי היושב בפאריס, כפי שיובא בהמשך. לא ברור מה הייתה סיבת ההתנגדות, יתכן ומתוך אינטרסים אישיים של כל אחד ואחד מהחותמים, או מהרצון לרשת עוד עמדת כוח בעלת השפעה בקרב הקהילה במוגדור.

 

ראובן, נשיא הקהילה בעת הזאת, הוא בנו בכורו מ-7 ילדיו של ר' יוסף בן אהרן אלמאליח שנולדו לו מאשתו שמחה. שמחה הייתה ממשפחת סוחרים אמידה שהורישה לו את נכסיה. ר' יוסף עצמו נולד בשנת 1809 בעיר רבאט (אז עדיין לא שימשה כבירת מרוקו). עוד בנעוריו עברו הוריו למוגדור ששימשה אבן שואבת לסוחרים ומשכילים. בגיל 30 נתמנה לדיין בבית הדין המקומי, ופנה גם למסחר בו הצליח מאוד והיה מגדולי סוחרי מוגדור ומהאישים החשובים ביותר של הקהילה באותם ימים. בשל עושרו המופלג ובשל מעמדו כרב וכדיין8, נעשה לאיש ציבור וכנשיא כבוד של הקהילה. הוא שימש כדוברם של סוחרי העיר בפני השלטונות, ובשנת 1869 נתמנה כסגן הקונסול של הממלכה האוסטרו-הונגרית במוגדור. על נייר המכתבים הרשמי של משרדו, התנוסס שמו בתוספת תואר הכבוד "De", בזו הלשון: J. de A. Elmaleh. בהיותו איש ציבור אמיד ומשכיל, נקרא להימנות על "סוחרי המלך"9. סוחרים אלה שימשו כסוחרים עצמאיים של "הַמְכְזן" (שלטונות האוצר), ואת כספו ניהלו בעסקיהם עם כל העולם, אם כבעלי מונופולין על ענפי ייבוא וייצוא ואם כשותפים עם בית המלוכה. אלה שוכנו ברובע "הקאסבא"10, הרובע האדמיניסטראטיבי שבסמוך לנמל הדייג והמסחר, יחד עם פקידי השלטון הרשמיים והנציגויות הדיפלומטיות השונות, נהנו מפטור של "הגֵ'זִיָה"11 ומפריביליגיות אחרות. בגלל מעמדו הרם, זכה ר' יוסף אלמאליח ללוות את משה מונטיפיורי בפגישתו עם הסולטאן בשנת 1864 במראקש, על מנת למסור לו את אגרת ממשלת הוד מלכותו האנגלי, ובה בקשה לנהוג בחסד ביהודי הממלכה.

 

ר' יוסף היה הראשון שהקים במוגדור בית-ספר לבנות וקרא לו "עוז והדר"12, בכך הוא חסם את המשך התפשטות המיסיון האנגליקני שהיתה לו השפעה רבה על בנות הקהילה היהודית, והעמיק את אחיזתו בה באמצעות חברת Jewish Missionary Intelligence13. על זה הוא כותב ל"אגודת אחים"14 האנגלית: "...אשר ראוי לנו להודיע למעלתם כדי שיהיה לכם ידיעה שכל הנערים והנערות אשר היו נטמעים בבית המסיתים במחננו זה, ברוך ה', כולם הרחיקו מעליהם דרכם, וקהלינו משתדלים להתחיל לייסד להם בית-ספר חדש לנערות, ועזרנו משמים"15. במקביל הוא כותב לאדולף כרמייה16, נשיא "אליאנס" בעת הזאת, ומודה לו על העזרה הכספית בפתיחת בית הספר ותמיכתו באביונים. בהזדמנות זו הוא פונה גם לסולטאן, שלאור מצבם הכלכלי הקשה בה שרויים יהודי הקהילה, הוא מבקש שיחזירו להם 25% מסה"כ המס שנגבה, כצורך תמיכה בעניים, ואכן תשובתו של הסולטאן הייתה חיובית17.

 

לזכותו של ר' יוסף יש לזקוף גם את מיסוד בחירת וועד הקהילה. לצורך זה הוא נעזר בר' חיים בן-שימול, איש בעל נסיון באירגון קהילות, שהוזעק במיוחד מטנג'יר, וביחד כינסו את הקהל וקיבלו מהם את הסכמתם לבחירות בהצבעה. לנשיא ראשון נבחר יעקב בן-יוסף אפריאט ולסגנו נבחר ר' עמרם אלמאליח, אחיו של יוסף. למזכיר נבחר אהרן אלמאליח ולגזבר ישועה בלישה18. בה באותה עת, פעל לביסוסה והרחבת פעילותה של חברת הספנות הצרפתית "Paquet", שהיה אחד מבעלי מניותיה יחד עם משפחות קורקוס, אפריאט ואוחנה.

 

ר' יוסף נפטר בלונדון בשנת 1886 והוא בן 77 שנים, וכל עסקיו עברו לבנו בכורו ראובן שנולד לו בשנת 1835. רעייתו של ר' יוסף, שמחה, נפטרה בנובמבר 1887 במוגדור, שם גם נקברה.

 

בשנת 1870, עשר שנים אחר היווסדה, נקלעה "אליאנס" למשבר כספי שאיים למוטטה, ויחד עמה גם את שאר הקהילות היהודיות. לאור זאת, הועלתה הצעה לאחד כוחות בין החברות שבצרפת ואנגליה, והוקמה חברה זמנית בשם: 19Anglo-Jewish Association in connection with the Alliance Israelite Universelle. החברה פעלה זמן קצר מאוד, ופסקה. אחר התארגנות קצרה, "אליאנס" התאוששה מהמשבר ומייד שלחה למוגדור את מר פיקסיוטו (Fixioto) כשליח מטעמו של הנשיא כרמיה. זה דיווח על מצבם של היהודים כסובלים מדלות, עוני וחרפת רעב. התרופה היחידה שהציע להבראתם הייתה, חינוך באמצעות לימודי חול ומלאכות, בצד לימודי הקודש. הוא ציטט מ"פרקי אבות": "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"20.

 

כאמור, ממשיך דרכו של ר' יוסף היה בנו, ר' ראובן, שירש את מקומו של אביו כסגן הקונסול האוסטרו-הונגרי במרוקו. הקונסול ישב במושבה הדיפלומטית בטנג'יר, וראובן שכן במוגדור, כיתר שאר הנציגויות הדיפלומאטיות. ראובן היה בחור תמיר ויפה מראה, וכדרכם של הדיפלומטים, חבש תמיד לראשו צילינדר ומקל ביד, כדרך האצולה האנגלית. ליד ביתו הוצב שומר חמוש מטעם השלטונות, ובפי יהודי העיר היה נקרא "סניור ראובן". ראובן הרחיב את עסקי המסחר המשפחתיים והיה פעיל בחיי הציבור של הקהילה. בשנת 1865 נבחר לנשיאה במקומו של יעקב בן-יוסף אפריאט, וכיו"ר ה"קונסיסטואר" (מועצת-החכמים או המועצה הדתית) והוא בן קרוב ל-32 שנה בלבד. הוא נודע כרב וכאיש חכם ומשכיל, הבקי מאוד בתורת ישראל. שלט בשפות רבות ביניהן, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, ערבית ועברית. ראובן תרם מכספו למען עניי הקהילה ובעיקר למען ילדיה, והיה מעורב מאוד בחינוכם. דאג לשפר את חזות המללאח, ועמד בקשרים עם "אגודת-אחים" הלונדונית שנוסדה כמקבילה לכי"ח, ואף נבחר בשנת 1892 כנשיאה במוגדור. בגלל פעילותו להרחבת המסחר בין מרוקו לספרד, זכה בשנת 1899 לתואר אבירות ספרדית כ-Caballero de la Real orden de Isabel la Catolica, בעקבותיה זכה בשנת 1905 באזרחות ספרדית.

 

פעילותו רבת הפנים של ר' ראובן כנשיא הקהילה והצלחותיו בתחום העסקים, היו כנראה לצנינים בעיני מספר משפחות מעשירי העיר. גם טיפולו האגריסיבי בגביית המסים מעשירי הקהילה לטובת העניים, לא היה לטעמם, ולא ראו בעין יפה את התנהלותו בעניין קופת הקהל. מאבקם העיקרי נסב על השליטה בכספים, שכידוע, שכל המחזיק בממון הוא האדון, לכן ראו צורך לפנות בתלונה אל הסולטאן בה החשידו את ראובן במעילה בכספי הקהילה. אולם הסולטאן דחה אותם בתואנה שזה עניין פנימי בתוך הקהילה היהודית. אחרי כן פנו אל הקונסול האוסטרו-הונגרי, ותשובתו הייתה זהה לזו של הסולטאן. משלא צלחו פניותיהם אל שני הראשונים, ובניסיון אחרון, הם פנו במכתב חריף בסגנונו אל נשיא "אליאנס" העולמי מר נָרְסִיס לֶוֶון21 היושב בפאריס, והלינו על המחדלים שלדעתם פוגעים בערכי "אליאנס" ובמוסר היהודי, תוך רמיזות גסות למעילה בקופת הקהילה ובהתעמרות בעניי העיר. מטרתם הייתה לגרום לפרישתו של אלמאליח מנשיאות הקהילה ומראשות "אליאנס" במוגדור, ואף דרשו זאת מנשיאו. הפניות האלה לערכאות הזרות, נעשו בניגוד לתקנות חז"ל ש"כל מי הפונה לערכאות של גויים, שיתן דינר של כסף, ורבים נכשלים בזה..."22

 

נָרְסִיס לֶוֶון היה בן למשפחה יהודית-גרמנית שהיגרה לצרפת, למד משפטים והיה לעורך דין צעיר שהפך לפעיל חברתי. התיידד עם הסופר ויקטור הוגו ועם קבוצת משפטנים, פילוסופים וסופרים, שלימים יהיו חוד החנית בממשל הצרפתי. בקבוצה זו היה יהודי נוסף בשם יצחק-מואיז כרמיה או בשמו המוכר יותר אדולף כרמיה (Adolphe Cremieux). כרמיה שהיה לפרופסור לפילוסופיה ומשפט, שירת כשר המשפטים בממשלת צרפת. בתקופה זו נבחר לנשיא "הבונים החופשיים" בפאריס, תפקיד אותו מילא עד יום פטירתו. מעולם לא שכח את צור מחצבתו היהודית והיה רב פעלים וגומל חסדים עם בני עמו. הוא שימש כנשיא ,אליאנס" משנת 1863 עד שנת 1880 (אחרי תקופת נשיאותו הקצרה של מר גולדשמידט בשנים 1863-1860, אחד מחבורת 17 המייסדים). אחריו נבחר לתפקיד הנשיא השלישי מר נָרְסִיס לֶוֶון. במקביל לנשיאותו, היה תקופה מסוימת סגן ראש עירית פאריס ברובע ה-9 היוקרתי ולאחר מכן מונה כראש לשכתו של כרמיה במשרד המשפטים וכמזכירה הכללי של "ממשלת ההגנה הלאומית", זו שהעניקה ליהודי אלג'יר את שוויון הזכויות המוחלט. דֶּגֶל היהדות המסורתית הלאומית היה בראש מעייניו. משפחת לוון ממשיכה בפעילותה הציבורית-יהודית גם בימינו אלה. נכדו של נרסיס, גוסטאב לוון, היה המייסד של "Perie", חברת המים המניראליים הגדולה בעולם. בשנת 1984 הקים את "קרן רש"י", הקרן הגדולה ביותר הפועלת בתחום החינוך, הרווחה, הבריאות והתעסוקה ותומך כספית בפעילויותיה החברתיות והחינוכיות בישראל באמצעות 90% ממחזורה. (10% הנוספים מפעילה בצרפת). בראש הקרן העמיד את אחיינו הוּבֶּרְטְ לֶוֶון23. לֶוֶון וכְּרֵמְיֶה היו בין חבורת ה-17 שקמה להגן על זכויות היהודים כמוזכר מעלה.

 

כאמור, מכתבם של המלינים אל מר נָרְסִיס לֶוֶון, נשיא "אליאנס" העולמי, נגד נשיא הקהילה מר ראובן אלמאליח, מעיד על מרכזיותה של "אליאנס" בחיי הקהילה היהודית במוגדור. משום חשיבות העניין ההיסטורי העולה מהמכתב בן 7 העמודים, אני מביא אותו כאן במלואו (בתרגום חופשי שלי מצרפתית):

 

 

 

"מוגדור, ה-29 מאי 189924.

 

למר נָרְסִיס לֶוֶון, נשיא עולמי של אליאנס, פאריס.

 

לאחינו, בני בריתנו היקרים. פעמים רבות פעלו ללא לאות, אחינו מאירופה מול המעצמות האירופיות, ואף השפעתם הייתה רבה וחזקה, והפעילו את כובד משקלם כדי להקל, במידת האפשר, את הסבל מההתנהגויות הבלתי צודקות שנהגו כלפינו אותם קנאים-פאנאטים מוסלמים, ולמזער בכך את אי הצדק שנעשה כלפינו. היום, המוראל גבוה תודות לתמיכה הרוחנית והמוסרית של "אליאנס" הישראלי, והודות למאמצים המתמידים והבלתי פוסקים שלכם מול נציגי בית המלוכה, ובכלל זה השרים. אף השתפרו תנאינו ואנו נהנים מתנאים חומריים ומסובלנות סבירה ומשביעת רצון. ברם מאידך, ההתנהגות העריצית והרודנית של אחד מקהילתנו ומבני בריתנו, מאלצים אותנו לפנות אליכם שתפנו את עיניכם אלינו על מנת שתסירו מעלינו את הנטל הכבד והלחץ אותו מפעיל עלינו אותו אחד משלנו.

 

הקהילה היהודית במוגדור שהייתה פעם מפותחת ופורחת, נמצאת כיום בתהליך של נסיגה ובעוני מחריד. קהילה זו מורכבת כיום ממספר קטן של משפחות עשירות, והיתר עניים מרודים, הנתמכים על ידי גמילות חסדים ומוסדות הסעד הקהילתי.

 

אבותינו שהיו מושפעים מרגש הסולידאריות והרחמנות, שרק לב יהודי יכול להרגיש, עשו מאמצים גדולים והשתדלו להבטיח לעניים את האמצעים הבטוחים למחייתם, על כן הם קבעו סדר ותקנות בהטילם מס על הבשר בקצביות, בסדר גודל שבין 300 ל-400 פזטות לשבוע. מס זה איפשר לממן את ההוצאות הרבות להחזקת הנכים, הזקנים, האלמנות והיתומים. מס זה הוטל באופן שרירותי על כלל הקהילה על ידי ראובן אלמאליח. ההתנהלות הכספית של ההכנסה הזו, במשך 13 שנה, הייתה ללא נוהל תקין על ידי מר ראובן אלמאליח, בנצלו את האדישות וחוסר העניין מצד כלל הציבור במוגדור, במה שנעשה בקופה הציבורית.

 

ללא כל יסורי מצפון, עשה ככל העולה על רוחו, ולא נתן דין וחשבון לאף אחד. במשך 13 השנים האלה, עשה בכספים כבתוך שלו, ולא העביר כל דו"חות לתורמים אשר לא פסקו מלדרוש זאת ממנו. גם אל אותם אנשים בעלי השפעה שבתוך הקהילה שפנו אליו להנהיג פיקוח על הכספים שנועדו לעניים, נענו בסירוב. מר אלמאליח, ללא בושה, סירב למנות לידו מבקר כספים, לכן לא הייתה כל אפשרות של בקרה על כספי הקופה. ברור שדרך התנהלות זו, מעוררת חשדות, שאם היה בטוח ביושרו ובצדקתו, ושידיו נקיות, הוא בעצמו היה פונה ומציע שיערכו בקורת לחשבונות, ואף מגיש דו"חות מבלי שיבקשו זאת ממנו. בצער רב נוכחנו לדעת שבתהליכים של רצון טוב מצד האנשים, אין כלל הצלחה, כיוון שהיה להם עסק עם אדם כמו מר אלמאליח, שהייתה לו השפעה רבה על ציבור העניים. כשלונם של אותם אנשים בעלי רצון טוב שרצו לעזור לעניים באמצעות הביקורת, התאכזבו ומשכו את ידם מהעניין, כי לא יכלו לעשות דבר נגד המעשים הבלתי כשרים שנאמרו לעיל.

 

האדון הזה (מר אלמאליח), לאחר שהרגיש כי בולשים אחריו, עשה מאמצים רבים בהשתמשו בכל האמצעים כדי לדחות את כל הניסיונות להדיחו, וכולם כשלו, או אז, התחיל להשתמש בכספי העניים כדי לרכוש לעצמו תומכים שיצדיקו את מעשיו וינהו אחריו. בדרך זו, כספי העניים, הזקנים, היתומים והאלמנות, במקום שיוזרמו אליהם, ניתנו לאלה שמצאו חן בעיניו ושהוא חפץ ביקרם.

 

זה בעצם מה שדחף אותנו והוביל אותנו להתארגנות לצורך הקמת וועד פעולה נבחר בדרך מסודרת, במטרה לבדוק, לנהל ולפקח על הנכסים של העניים. למטרה זו הזמנו את מר אלמאליח לישיבה כללית עמנו, במקום ניטראלי, כדי לדון ברפורמות הנחוצות לצורכי הקהילה. מצורפים בזה רשימת הרפורמות שמר אלמאליח מסרב לקבל. נראה שמר אלמאליח חשש מגילויי התנהלותו המבישה, וסירב בתוקף להופיע בפנינו. סימנים אלה מעלים בהחלט חשד רציני. כל הנאמר כאן, מוכיח מעבר לכל ספק, וחד משמעי, שהתנהגותו נואלת ופושעת ולא ניתנת להסבר. אנו משוכנעים שיש בידינו הזכות לבקש צדק. לפי זה, פנינו במכתב אל הסולטאן, מתשובתו עולה שהכיר בתביעותינו,העתק תרגום תשובתו מצורף בזה. אולם לדעתו, זה עניין פנימי השייך להלכה היהודית שפתרונה בידי הרבנים היהודים. מכיוון שאין בידי הסולטאן כל השפעה על מר אלמאליח, החלטנו לפנות לשר הממונה, אולם גם זה השיב שמדובר בעניין יהודי פנימי, ואל לו להתערב. אחר התשובות האלה, החלטנו לפנות לעזרתכם ולסיוע החשוב שלכם בעניין הנ"ל. על כן אנו זקוקים להתערבותכם ולתמיכתכם. ברור לכם שצעדינו אלה זקוקים לעזרתם של כל היהודים, מכיוון שאין לנו כל מטרה אחרת פרט לעזרה עבור הנדכאים והנזקקים.

 

אין בכוונתנו לִמְנוֹת כאן את כל מעלליו של אלמאליח, ונסתפק בכך שרק לאחרונה, במטרה לשבש את פעילותנו, השתמש בתחבולה שמקוממת אף את השלווים ביותר. הוא חילק לכל קצב יהודי 300 $, לכאורה כהלוואה, כדי שימנעו מלגבות את מס ה"גאבילה"25 מהקונים. מס זה נוהג כבר שנים רבות, בהתאם לתקנות רבותינו. ורבנינו אף הטילו חרם ונידוי על סרבני המס, בהתאם לתקנות שתוקנו26. במקום זאת, אנו התאספנו וערכנו מגבית, והבאנו שוחטים וקצבים מחוץ לעיר למען הקהילה.

 

בנסיבות אלה, אנו זקוקים לעזרתכם, כי אנו מיצינו את כל דרכי הפעולה שהיו בידינו לעשות על מנת לפתור את הבעיה הכאובה הזו בה אין הסולטאן רוצה לקחת בה חלק. גם השגריר האוסטרי אינו רוצה להענות לפניותינו, ואינו רוצה להתערב, מחמת אי התערבותו של הסולטאן. לכן אנו פונים אליכם, אחינו אתם, אתם בעלי כוח והשפעה בחו"ל, כדי שתעזרו לנו. קיימות בידכם אפשרויות רבות להגיע אל השגריר האוסטרי בטנג'יר, ולדרוש ממנו שיכפה על מר אלמאליח, הנתין שלו, לקבל את הרפורמות המוצעות על ידינו, שתועלתם טובה לכלל, או שהאיש הזה יתפטר מתפקידו. אנו כותבים בשם 1200 משפחות, ומבקשים מכם, רבותינו היקרים, שלא להשאר אדישים לפנייתנו זו, ומפצירים בכם שתקבלוה בהבנה.

 

קבלו נא, בני בריתנו היקרים, את ברכותינו ותודותינו, ואת רגשי הערצנו העמוקים".

 

חתומים:

 

Moses Corcos: Jacob H. Corcos: S. Hadida: N. G. Afriat: V. Lumbrozo: J. D. Ohana: S. G. Afriat: Sem Corcos: D. corcos: Meyer Corcos.

 

עד כאן לשון המכתב.

 

 

 

אין בידינו תיעוד לתשובתו של נָרְסִיס לֶוֶון למכתב המתלוננים. נראה שראובן אלמאליח נעלב מתוכן המכתב והתפטר מתפקידו, מרצונו. קופת הקהילה עברה לידיהם של שלמה אפריאט וחיים כהן, חברי וועד הקהילה. לא ארכו הימים ורבני הקהילה התקוממו נגד "אותם מבני עמנו, פרצים המכנים עצמם בשם גדולים, על התועבה שעשו לנו". הם קמו להגן על צדקתו של נשיא הקהילה המתפטר, ראובן אלמאליח. ראוי להביא כאן את מכתבם של רבני הקהילה שנשלח למר נָרְסִיס לֶוֶון, שנתיים אחר ההתפטרות. במכתב החתום ע"י רבני העיר ועוד 530 מאנשי הקהילה, הם מגנים את אותם עשירי העיר שבגלל מכתבם הבוטה, גרמו להתפטרותו של ראובן אלמאליח מנשיאות הקהילה, ומתריסים נגדם שכל ההבטחות שהבטיחו להם שיקבלו הרבה יותר ממה שהיה ראובן מעניק להם, והנה, שוד ושבר, לא דובים ולא יער. זאת הייתה בעינם הונאה שהתפתאו אליה. ועתה, כאשר מצב העוני החמיר בקהילה, הם פנו אל נשיא "אליאנס" בבקשה שיפנה למר ראובן אלמאליח שישוב לתפקידו הקודם, כנשיא וגזבר הקהילה, משום שמאז עזב, חלה התדרדרות במצבם של עניי העיר, והקהילה "נותרה כצאן ללא רועה", ורק הוא, בעזרת כספו וקשריו, יוכל להוציאה ממצבה העגום בו היא נמצאת.

 

אני מביא מטה את מכתבם של הרבנים כלשונו, ללא שינויים כלשהם. ראוי לשים לב לדרך ניסוח המכתב המחורז בחלקו, בלשון עברית רבנית כדלהלן:

 

 

 

"מוגדור, יום שלישי בשבת קודש, ששה ימים לחדש ניסן, שנת "אמרתיך"27

 

"צדיק כתמר יפרח" 28

 

אל מול פני המנורה הטהורה, זכה וברה, השר הטפסר, בר-אבהן ובר-אוריין, לובש צדקה כשריין, דומה לזוהר שמאיר לרום עולם, אדוננו ניכאריס ליבין (הכוונה לנָרְסִיס לֶוֶון), פריזידאן של עם צדק, שומר אמונים עם אלוהי אברהם, מאמינים בני מאמינים, יראי ה' ועל חסדו נשענים.

 

כולם ישאו ברכה, יאריכו ימים ושנים, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, רבנן מניהו, ואפרכי מנייהו (הציבור מינה אותו והוא זה ששבר אותו). עיני העידה מבחר, ברוש ותדהר, העומדים על העבודה, עבודת משא גיא חזיון, כמיטב הגיון, נתונים המה למסור נפשות אדירי איומה, אסיפת הגדולים הרמים אליאנס ישראלית, אשר בעיר הגדולה פאריז יע"א (יכוננה עליון אמן).

 

נחדשו לשלום אין קץ מאהבה רבה, באנו בקיצור נמרץ לפני מעלת כבודו, כדי שנגידו לכתר צערנו שנצערנו זה שתי שנים על התועבה הנעשית לנו בעירנו, עיר מוגדור. קמו מבני עמנו פרצים ומכנים עצמם בשם גדולים. הרסו העניינים אשר היו מיוסדים על ידי בנן של קדושים, אשר שמו הטוב, אדוננו רובין אלמאליח הי"ו, שהיה שר וטפסר עלינו ארבעה ושלושים שנים. מכל צר ומכל, פנה ממנו נהנים. כל מה שיתן מכיסו, יותר מקופת עניים. ועוזר לכל מי שצריך כל עניינים. עכשיו עזב אותנו זה שתי שנים, ונשארנו כצאן האבדות בלא רועים. על הפתאות שפתאו אותנו זה החוטאים, ורדפנו אחריהם. אמרו כל מה שצריכים מאת ראובן, חמש ידות אנחנו נותנים. הטעו אותנו ונלכדנו במצודת ציפורים. מי ביקש מידם ומי התיר להם , עד אשר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל.

 

לא התבוששו, מצחם כנחושה עז, חץ שחוט לשונם, לשון מדברת גדולות, להתריס נגד רואיהם. ליבנו בוער כאש להבה אשר פשטו בעקור ידיהם. אמרנו נקראו לשלום להם, אולי ישובו ממחשבותיהם. ראינו כי גילו עוונם, נבעו מצפונם, אפקרותא יתירא חזינא כהו (הפקרות רבה ראינו בזה).

 

עתה, בבקשה מכתר, בכוחך הטוב והישר, תשכיר עול ורשע, ולנתק מוסרותימו, כל אשר תמצא יד אדוננו לעשות להם. ה' התאמץ להחזיר העטרה ליושנה, ותכתוב אחד אגרת לאדוננו ראובן, אולי ישוב אל עבודתו, עבודת ה', ולא נאבד.

 

זה אדוננו ראובן, הוא ביס (הכוונה ל-Vice -סגן) קונסול אוסטריא, ועל פני שלא מצינו בו שעת הכושר, כתבנו אחד אגרת, וחתמו בה חמש מאות ושלושים בני אדם של מוגדור, ועשינו אחר כך קיום סופרי העיר, ושלחנו אותה לאמבאסאדור אוסטריא, לעיר טאנכ"יר (טנג'יר) יע"א. אמרנו שמא יפצר אותו ויתבושש ממנו, אולי ישוב לעזרת העניים כמו שהיה מקודם. מפני כך, צריכים נס כן לעזרת אדוננו. אנחנו בוטחים ב"ה ובכתר. לא תאחר אותנו, עינינו לך מצפים אימתי נראו תשובות אדוננו. השם יצליח דרכך בכל אשר תלך, אמן, נצח, סלא ועד.

 

בסיום דברינו, אלה דברי הנאנחים והנאנקים בשברון מותניים ובפיק ברכיים וכליאת ידיים. בזריזות ולא בעצלתיים, עד ירחמנו אל מן השמים. אנחנו אלה פה המצפים לתשועת ה' ותשועת אדוננו בעיר מוגדור יע"א, ותשובת אדוננו תהיה ע"י קונסול ספאניס די מוגדור או ע"י מי שירצה האדון. ושכרך כפול ומכופל מן השמים.

 

עבדיך העניים המצפים לתשובתך".

 

 

 

חתומים: סופרי בית-דין: יאודא בן-עבו, יעקב בן-שבת (?)

 

 

 

La réponse S.V.P. à Monsieur le Consul d'Espagne à Mogador, Maroc, ou à Mr. R. Elmalech, vice Consul d'Autriche ׁ

 

 

 

הלחץ כמובן עזר, וראובן שב לתפקידו כמקודם. הוא מצא קופה ריקה וקהילה שסועה, שבתוך שנתיים מאז התפטרותו, רבו העניים ולא היה מי שיטפל בכלכלתם. גם העזרה שהיו מקבלים מכי"ח, הופסקה משום שהקהילה לא העבירה את דמי החבר השנתיים למרכז העולמי שבפאריס. ראובן כינס את ראשי המשפחות בעיר, ויצא אליהם במנשר בשפה הערבית-יהודית בו הוא מסביר מה חשיבותה של "אליאנס", מה תרמה ליהדות העולם, ובכלל זה לקהילת מוגדור, ומה היתרונות שהקהילה תהנה מהם אם ישובו לשלם את דמי החבר כמקודם. הוא כותב: "מה שווה חצי פראנק לחודש דמי חבר, מול היתרונות שאנו נהנה מהם?". בתיאום עם "אליאנס" הוא הצליח לרתום את הקהילה בחזרה סביבו, ובו במקום עורך מגבית בה נאספו מ-60 ראשי משפחות, 360 פראנק, לפי 6-פראנק עבור כל משפחה לשנה, עם התחייבות לשלם את דמי החבר לשלוש שנים נוספות29. הוכנה רשימת התורמים שנשלחה עם הכסף המזומן, למרכז "אליאנס" בפאריס, בידי חיים נהון, ממשפחת הסוחרים הידועה בטנג'יר, עמו היה מיודד וקשור בקשרי מסחר.

 

ר' ראובן אלמאליח שב במרץ לתפקידו, נקט בהטלת מסים על מוצרי הייבוא והייצוא של מוצרי העור בהם התמחו סוחרי הקהילה. ערך מגביות אגרסיביות אצל שועי העיר לטובת העניים, והשיב את הסדר על כנו. חידש את הקשר עם "אליאנס", ובמיוחד עם מר נָרְסִיס לֶוֶון עמו שמר על קשרי ידידות מיוחדים, עד פטירתו של נָרְסִיס בפאריס בתחילת שנת 1915. בן 82 היה במותו. ראובן נפטר בשיבה טובה במוגדור בשנת 1925, והוא בגיל 90.

 

זאת לדעת, "אליאנס" מוגדור היה אחד מבתי הספר המעולים במרוקו, על כך העידה אחת מהמנהלות המוצלחות של הרשת, הגב' אלגרינה בן-שימול-לוי. אלגרינה הגיעה ל"אליאנס" מוגדור מטריפולי, ופגשה במציאות אותה מתארת כמבריקה (Brillante). "התלמידים משכילים ובקיאים מאוד במדעי המתימטיקה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, דבר שמעורר לא מעט קינאה עד אנטישמיות ממש מצד השלטונות".30 זו המציאות עליה דיווחה לנשיאות "אליאנס" בפאריס בהגיעה למוגדור. אכן, בוגרי "אליאנס" ממוגדור היו לעו"ד, רופאים, היסטוריונים, עיתונאים ובעיקר אזרחים הוגנים. הללו שינו את דמותה של החברה היהודית במוגדור. הקהילה הפכה ממסורתית בה שלטו הרבנים ופרנסים עשירים, לקהילה פתוחה ומשכילה בעלת התנהגות עם חשיבה רציונאלית ומעורבת בתרבות המערב. זה אמנם בא על חשבון ניתוק מסויים מן המסורת של בית-אבא, אבל זה היה זמני עד שילובם ההרמוני של לימודי החול והקודש שהניחו את דעת הצדדים. ניתן לסכם ולומר כי תרומתה העיקרית של "אליאנס" במוגדור, כבכל מקום אחר במרוקו, הייתה בבניית הנהגה יהודית מקומית חזקה ומשכילה שהצליחה לנער מעליה את חשכת ימי הביניים.

 

 

 

 

 

 

 

1 סנהדרין, כז/ב.

 

2 לֶוֶון, נארסיס, חמישים שנות היסטוריה, (בתרגומו מצרפתית של הלשונאי אברהם אלמאליח). תל-אביב, 1959. (72).

 

3 ממייסדי כי"ח. נולד בשטרסבורג (14.9.1826 – 2.10.1882), הקים את בית הספר החקלאי מקוה-ישראל, שם הוא קבור.

 

4 שמות, כ"ג 5.

 

5 בר-אשר, שלום (ואחרים), תולדות היהודים בארצות האיסלאם, שז"ר, ירושלים, תשמ"ו, (324).

 

6 הירשברג, חיים, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ב', ביאליק, ירושלים, תשכ"ב, (203).

 

7 כתב העת Reflections, Excerpts from wealph &giving forum, Gatherings, 3, 7\2007.

 

8 אלמאליח, ר' יוסף, תוקפו של יוסף, הוצאת המגרב, ירושלים, תשס"ד.

 

9 אביטבול, מיכאל, תאג'ר א-סולטאן, עילית כלכלית יהודית במרוקו, בן-צבי, ירושלים, תשנ"ד, (113).

 

10 קאסבא = מבצר מלכותי, במקרה זה, ניתן לרובע השם "קאסבא" על שום מגוריהם של פקידי הממשל במקום.

 

11 ג'זיה, ע"פ הקוראן, בשורת ההצהרה 29/9, מס גולגולת שהוטל על כל גבר החי תחת שלטון האיסלאם.

 

12 חמישים שנות היסטוריה (81). (ראה "אשת חיל מי ימצא").

 

13 בשן, אליעזר, היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני, בר-אילן, רמת-גן, 1999, (82 והלאה).

 

14 AJA - Anglo-Jewish Association שנוסדה בלונדון בשנת 1871.

 

15 "אליאנס", הארכיון המרכזי לתולדות ישראל, ירושלים, Maroc !!! B-14, Mogador, Bobine 6 (10448-49).

 

16 יצחק-מואיז כרמיה, או בשמו המוכר יותר אדולף כרמיה (Adolph Cremieux - 10.2.1880- 30.4.1796 ).

 

17 שם, (10457-10455).

 

18 שם, שם, (10458).

 

19 חמישים שנות היסטוריה, (70).

 

20 אבות ב/2.

 

21 Narcisse Leven (15.10.1833 – 6.1.1915)

 

22 הירשברג, תולדות, (174).

 

23 מנכ"ל קרן רש"י בישראל כיום, הוא מר אלי אלאלוף. על פעילותו בקרן זכה השנה (2011), בפרס ישראל למפעל חיים.

 

24 ראה "אליאנס", הארכיון המרכזי של תולדות ישראל, ירושלים, מיקרופילם: Maroc !!! B-14 Mogador, Bobine 6 Réforme dans l'admimistration , עמודים: 20-14. (מספרים 10142-10136).

 

25 מס "הגאבילה", הוא הבלו שהוטל על צריכת הבשר. מס זה כידוע, נועד כחלק מתשלומי הג'זיה (מס גולגולת) הכללי היהודי למלכות. אם הקצבים לא יעבירו את כספי המס במועדם ליידי ראשי הקהילה לשם העברתם לייעודם, יבולע לכלל הקהילה. בזכות ההתמדה בתשלום מס זה, זכתה הקהילה לזכויות המיוחדות של ה"ד'ימי", "כאורחים" במדינה המוסלמית.

 

26 ראה: כרם חמר, ספר התקנות לר' אברהם אנקווא כרך ב', ליוורנו 1871, (תקנה קמ"ז ועוד).

 

27 שנת התרס"א, 26.3.1901.

 

28 ראה מכתב מס' 10406, "אליאנס", הארכיון המרכזי של תולדות ישראל, ירושלים, שם.

 

29 ראה מכתבים 10280-10279, "אליאנס", הארכיון המרכזי של תולדות ישראל. שם.

 

30 Andre Kaspi, Histoire de L'Alliance Israelite Universelle, Armand Colin, Paris, 2010 (pp. 284-285).

 

הדפסהדואל